טשרניחובסקי – מזיכרונותיו של משורר "יווני"
לציוּן יום הולדתו של המשורר החל ב-20 באוגוסט.
טשרניחובסקי הוא ללא ספק המשורר המקופח ביותר בין גדולי המשוררים שלנו. אמנם בית-הסופר קרוי על שמו (מותר כמדומה להניח שגם לאחר הריסתו, ייקרא משכן-הקבע שיוקם תחתיו על שמו של המשורר החשוב). גם רחוב תל-אביבי ארוך ומרכזי, הממוקם למרגלות גרמי מדרגות המוליכים לרחוב ביאליק, נושא את שמו של טשרניחובסקי, ודיוקנו עדיין מתנוסס על השטר הירוק בן חמישים השקלים שבארנקנו ("עדיין", כי בדורות הבאים ייתכן שימירו את דיוקנאותיהם גדולי הספרות שעל שטרות הכסף בדיוקנאותיהם של "גדולי התורה"). אף-על-פי-כן, טשרניחובסקי הודר מן המקום המרכזי שהיה לו בחמשת הדורות האחרונים ואינו זוכה לכבוד המגיע לו. שיריו המולחנים נשמעים רק לעִתים רחוקות מעל גלי האתר, ושירתו ה"קנונית" נזנחה ונשכחה בשנים האחרונות (מאז שמערכת החינוך הדירה אותה כמעט מן "החומר" הנלמד לבחינות-הבגרות).
לפני יובל שנים למדו לקראת בחינות-הבגרות את "ביאליק וטשרניחובסקי" בשיעורי הספרות של הגימנסיות העיוניות, כשם שלמדו באותה עת את "עגנון והזז". היום לימודי החובה כוללים את מקצת יצירותיהם של ביאליק ושל עגנון, וייתכן שגם הם יגיע יומם לרדת ממדף הספרים העברי. אלמלא המשיכה מערכת החינוך לציין את יום הולדתו של ביאליק בי' בטבת, ייתכן שלא כל ילדי ישראל היו מכירים אפילו את שמו של גדול סופרי ישראל.
אמת, טשרניחובסקי לא הגיע מעולם לרמתו של ביאליק, לא בשליטה במכמני השפה העברית, אף לא בעומק ההגות המונחת בתשתית יצירותיו. ואולם, ביאליק הוא תופעה חד-פעמית בחיי הרוח של עם ישראל, שספק אם היה לה תקדים וספק אם יהיו לה ממשיכים-מתחרים ראויים לשמם במאה העשרים ואחת. כדי להמחיש את גדולתו של ביאליק, אני נוהגת לומר לתלמידיי שהדרמה האנגלית הולידה אמנם בדורות האחרונים מחזאים רבים, ובהם מחזאים עתירי-כשרון ורבי-חשיבות, ואף-על-פי-כן היא לא הולידה בארבע-מאות השנים האחרונות מתחרה לשייקספיר.
איכותו הייחודית של טשרניחובסקי התבטאה ברוח הטובה והאופטימית השורה בדרך-כלל ביצירתו (איכות נדירה בספרות העברית), בגיווּן הז'נרי והפרוזודי הבלתי-נדלה של יצירותיו ובידע הרב שלו בשפות זרות, שבזכותו תרגם את האיליאדה והאודיסאה. מעניין אם בשנה הבאה – לכשימלאו מאה וחמישים שנה להולדת טשרניחובסקי – יימצאו "סוכני תרבות" שיזכרו לאַזכּּר את שמו בכל "הירידים".
*
לרגל יום הולדתו של המשורר החל ב-20 באוגוסט סרתי למוסד "גנזים" שבהנהלת הסופרת אדיבה גפן כדי למצוא כתב-יד אישי, שעדיין לא התפרסם ושעשוי לעניין קוראי אתר מב"ע ההולכים ומתרבים (בתחילת דרכו היו לאתר עשרות קוראים, והיום יש לו אלפי קוראים, בארץ וברחבי העולם). טשרניחובסקי הִרבּה בכתיבת זיכרונות וקטעי אוטוביוגרפיה. אחדים מהם התפרסמו ב"השילוח", כרך לה (1918), ורבים מהם התפרסמו בקובץ "שאול טשרניחובסקי: מחקרים ותעודות", שיצא בעריכת בעז ערפלי בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 1994.
חיפשתי בקופסאות הארכיון הרבות קטע שאינו מוּכּר לי ולאוהבי טשרניחובסקי, ולשמחתי – בראש קלסר עמוס באלפי דפים של זיכרונות, מצאתי דף מקופל שעליו נכתב "לא פורסם" – מסמך שעובדי הארכיון הגדירוהו "מזיכרונותיו של טשרניחובסקי במלחמת העולם הראשונה". המסמך נושא את התאריך 4.6.1941, כשנתיים לפני פטירת המשורר. הקטע, המשובץ מילים וקטעי-שיח ברוסית, נרשם בכתב-יד רצוף מחיקות. להלן מובאת במקוטע העתקתו, לאחר מאמצי פענוח לא מבוטלים:
[...] בשנות מלחמת רוסיה ויפן יצא, כידוע, המיניסטר הצבאי קורופאטקין לשדה הפעולה, וקיבל עליו תפקיד המפקד.
בכל מקום בואו קידמוהו ב"לחם ומלח", כמנהג רוסיה הקדושה, וגם היו מברכים אותו באיקונין של איזה קדוש מהמון הקדושים של הפרובוסלבים.
וכך היה גם במליטופול.כשנודע דבר בואו התאספו "אבות העיר" לטכס עצה איך לקדם פניו – וקבעו פה אחד: מקדמים פניו ב"לחם ומלח" ונותנים לו במתנה איקונין.
וכאן נשאלה שאלה – איקונין? מותו של מי? של איזה קדוש? הפרובוסלבים להם כת קדושים, בלי עין רעה כהנה וכהנה. ונפלגו הדעות.
פתאום נשמע קול: את סירפים בעל הנִסים מסרוב!
היה כבודו של הלה חדש עִמו – אך לערך שבעים שנה קודם מת, והוא היה הצעיר באלפי הקדושים והיהà la mode [באופנה – ז"ש]
[...] כל זקני העיר ענו: כן, שירפים איש סורוב.
לא! נשמע פתאום קולו של קלַאֶסֶן (בעל בית החרושת הגדול שבעיר). לא צריך, לא צריך.
הוא מאוד צעיר. הוא לא יושיע!
וניבא וידע מה שניבא.
לא עזר.
ובאמת, כשאתה בוחר לך פטרון שבשמים, למה לך לבור דווקא את הצעיר שבחבריא, שזה אך נכנס לפמליא, ושיֵש שם רבים [...] שהם שם כמה מאות שנים ונהירין להם כל הדרכים שבשמים...
ואמנם שירפים לא עזר.
קורופאטקין נחל מפלה, וכל האיקונות הרבים שלו נפלו בשבי.
[...] מעשה שכך היה: לאחר שניתן החופש לרוסיה (1917), כיבדו האוכלוסים את השמחה, כידוע, בפוגרומי על היהודים שהציפו את כל נגב רוסיה, ועברה הכוס גם על סומפירופול. הפטריוטים המבוסמים לא בדקו בשעת שמחה ושדדו בין היתר גם כמה מחסנים של ארמנים (אולי מפני קלסתר פניהם הדומה ליהודי?). ובכל זאת, כעבור ימים מספר, ישבו כל בני העיר באספה פומבית בתאטרון ובראשם הגוברנטור בכבודו ובעצמו, ונואמים עלו ונואמים ירדו מעל הבמה, ולכולם פה מרעים רעמים נגד השלטון לשעבר.
ועלה גם אחד הארמנים השדודים, אש וגפרית תחת לשונו – ביקר את כולם ואת הכול, וגמר בזו הלשון: כוולם מנוולים!
ובו ברגע נתקלו עיניו בפורטריט הגדול של המלך, התלוי כנגדו על הקיר, והוא סיים: "חוץ מהפורטריט".
הסטיריקון שלנו גם הוא יחיל ב-4.6.1941 בנימה הנכונה: "כולם מנוולים", וינמיך את קולו ויסיים: "מלבד הפורטריט!".
ומכאן יש להסיק, שביום בחירת פטרון יש לנהוג זהירות. על אחת כמה וכמה כשבוחרים במנהיגים, מנהלים, וכו' וכו'.
במובנים רבים היה טשרניחובסקי, כפי שנראה, "יווני-רוסי". אפילו הקלטַת-קולו, שאותה שמעתי באדיבות יורם רותם, ראש מחלקת המוזיקה ב"גלי צה"ל", חושפת קול רוסי רועם עם רי"ש רמה ומתגלגלת. קולו של המשורר וסגנון דיבורו מעידים כאלף עדים שעל ההגייה הארץ-ישראלית לא השתלט המשורר מעולם.
כידוע, סבל טשרניחובסקי בתקופה שבָּה התגורר בתל-אביב מִתנאי תעסוקה מחפירים. לא אחת ידע מחסור, שכּן הכספים שנדרשו לתשלום שכרו כרופא של בתי-הספר בעיר לא הגיעו בזמן מממשלת המנדט ומן העירייה. לפעמים הוא חיכה למשכורתו חודשים אחדים, וחי "בהקפה". הערה שבסוף הקטע שלעיל מלמדת שקטע זה נכתב להלעיג על החלפתו של אחד הפקידים, או המנהלים, שעיכבו את משכורתו. ואולם, העובדה שהמשורר עדיין משך את החומרים לכתיבתו מן המציאוּת של ימי מלחמת רוסיה-יפן מלמדת שרוסיה ותולדותיה נשארו חקוקים בלִבּוֹ עד יומו האחרון.
*
ראשיתם של שני המשוררים – ביאליק וטשרניחובסקי – לא העידה על אחריתם. השניים עשו את צעדיהם הראשונים במקביל, כמשורריו הבולטים של "דור התחייה" במרכז העברי שקם באודסה. לאודסה הגיעו שניהם ב-1890: טשרניחובסקי בן החמש-עשרה היה עדיין תלמיד בבית-הספר למסחר, וביאליק בן השבע-עשרה היה בן-ישיבה שברח מוולוז'ין הצפונית אל עיר-הנמל הדרומית, פָּרק עול תורה ומצוֹות ותעה בדרכי החיים.
דווקא בעיר חטאים זו שעליה נאמר "אודסה – אש גיהנֹם סביב לה עד עשר פרסאות" נתהווה מרכז עברי ראוי לשמו. בצד סופרים כמו אחד-העם, משה-ליב ליליינבלום, מנדלי מוכר-ספרים, אלתר דרויאנוב, שמחה (גוטמן) בן-ציון, צמחו סופרים צעירים כמו זאב ז'בוטינסקי, יעקב פיכמן, זלמן שניאור, יצחק-דב ברקוביץ, אהרן-אברהם קבק, ואחרים. היה זה "צבא" מאורגן, שהפעילוהו "גנרלים" אחדים וגדודים אחדים של "חיילים פשוטים". פעילותם האינטנסיבית של הסופרים, "חייליה" הנאמנים של הספרות העברית והחינוך העברי, חוללה באודסה את המהפכה הגדולה והמשמעותית ביותר בתולדות התרבות העברית באלפיים שנות גולה.
כאשר כינו המבקרים את טשרניחובסקי בכינוי "יווני", ועימתו אותו עם ביאליק "העברי", ברקע ריחפה כמובן הדיכוטומיה הידועה בשם "הֶלניזם והֶבּראיזם", פרי הגותו של פרידריך ניטשה. גרמניה כונתה אז "הלס" ("יוון"), ועל כן בכינוי "יווני" כונה לא רק מי שנמשך אל האֶפּוֹס היווני הקדום, ולא רק מי שקד קידה לפסל אפולו (כלומר לתרבות שאינה אוסרת את הכוח, את היצר והיופי ברצועות של תפילין). "יווני" הוא גם כינויו של מי ששר שיר אהבה דיוניסי לנאווה מדילסברג, או מי שקשר כתרים לסיף המלוטש ולחנית המושחזת ונמשך אל ערי גרמניה ואל תרבותה של גרמניה (שהיא, כמאמר ניטשה, "מעֵבר לטוב ולרע").
מבקרי הדור הִרבּוּ לדבר על ביאליק ועל טשרניחובסקי במונחים בינַריים: ביאליק הוא "העברי" ("הז'יטומירי" הצטייר בעיני המבקרים כמי שחבש את ספסלי ה"ישיבה" ובית-המדרש הישן), ואילו טשרניחובסקי הוא "היווני" (שכּן תרגם את הומרוס וקד קידה לפסל, אף נשא לאישה בת אֵל-נֵכר). ואולם, בדיקה מעמיקה תגלה שהניגוד הבינַרי אינו משקף את המציאוּת הממשית בכל מורכבותה. ביצירת ביאליק, כך הראיתי לא פעם, יש יסודות הֶלֶניסטיים למכביר, ואילו ביצירת טשרניחובסקי ניתן למצוא לא אחת את עקבות ה"גירסא דינקותא" ובקיאות-מה בארון הספרים של מקורות עם ישראל.1
בראשית דרכם חלקו שני המשוררים רקע דומה: שניהם היו "בני כפר", שהגיעו לעיר הגדולה, ולשניהם היו עד אז מקורות השראה דומים, ובראשם שירת פרוג, שעקבותיה ניכרים בשיריהם הראשונים על כל צעד ושעל. גם פואטיקה משותפת איחדה את השניים: למרות שרעיונות רומנטיים הילכו בשירה העברית מאמצע המאה התשע-עשרה, ביאליק וטשרניחובסקי היו אולי הראשונים שהביאו אותם לכדי מימוש מלא. שניהם כתבו שירים, שאינם נופלים מאלה של גדולי הרומנטיקונים בשירת העולם. הדיכוטומיה שנקבעה בין השניים היתה אפוא במידה רבה מדומה ומלאכותית. אמנם, צִדה הגלוי של יצירתם עודד את הבידול הזה, ואך טבעי היה שהמבקרים ייתפסו לצד הבולט ביותר לעין. אך מי שיכרה אוזן, יגלה בביאליק העברי גם ריבוי של צדדים ניטשיאניים של ערגה לאור ולגבורה, ואילו בטשרניחובסקי את עקבות לימודיו העבריים, שבהם התמחה באיחור-מה.
גם בחירותיהם הז'נריות של השניים לא תאמו את הצפוי מן הדיכוטומיה "עבריוּת-יוונוּת": התאטרון, למשל, נחשב עניין המתאים ל"יוונים" הנהנתניים ויודעי הנַגֵן, ולא לבני ישראל הסתגפניים, שהתרחקו מן הבמות בכל ההוראות של המילה "במה". והנה, ביאליק "העברי", דווקא הוא ולא רעהו ה"יווני", ניסה את כוחו בז'נרים דרמטיים (וכן בעיצוב דמויות ובאמצעים רטוריים בעלי איכות דרמטית). הוא אף הכניס לשירה העברית מוטיבים של שירי carpe diem ("תפוס את היום", או "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" [ישעיהו כב, יג]) לפני שמוטיבים נהנתניים ואסקייפיסטיים כאלה חלחלו לשירה העברית.2
בהגות בת התקופה – אצל פרידריך ניטשה אבל גם אצל אחרים (אצל מתיו ארנולד האנגלי, למשל, ואצלנו אצל שד"ל שקדם בכך לניצשה ולארנולד) – המושג "הֶלֶניזם" נקשר עם ההנאות האפיקוּריוֹת, עם העמדת ערכי האסתטיקה מעל לערכי האֶתיקה, וזאת בניגוד לתרבות העברית האסקטית-הנזירית, המחניקה את התאווֹת והיצרים, זו שאסרה על פסל וכל תמונה. ההֶלֶניזם זוהה עם שאיפה לסדר ויופי, לנימוסים חיצוניים ולגבורה פיזית. ה"הֶבּראיזם", הקוטב המנוגד שאותו זיהו המבקרים ביצירת ביאליק, זוהה עם מוסר ורדיפת צדק, עם ריסון כוח-הזרוע וכוח-הנשק, עם התנזרות מיופי ומהנאות העולם הזה, עם ייסורי מצפון והכאה על חטא, עם מסירוּת נפש ויופי פנימי. ביאליק, גם ביצירותיו ה"הֶבּראיסטיות" המובהקות (למשל בסדרה "משירי החורף" תרס"ד, שבה האני-המשורר מציג את עצמו כ"בן ישיבה") לא התנזר מיסודות הלניסטיים – יצריים ונהנתניים.
המושג "יוון" או "איי הים" (כשם כולל למערב) גם שימש את ביאליק ואת טשרניחובסקי כמטפורה הולמת למציאוּת האקטואלית, שהרי היוונות שימשה בשנות מִפנה המאה שם נרדף לגרמניה, שוחרת היופי והגבורה, והגרמנים (אולי בגלל השורשים האליליים שלהם) זוהו והזדהו עם הערכים ההלניסטיים יותר מאשר עם התרבות הנוצרית. טשרניחובסקי הוקסם מכל הערכים ההלניסטיים האלה – טיפוח האסתטיקה והצבאיות, הנהייה אל "מוסר האדונים" וההתרחקות מ"מוסר העבדים" של העברים – כאשר שר את שירי האור והגבורה שלו.
אבל זהו רק צד אחד של המשוואה. בפי העם היה שגור אז הפתגם "לכל היוונים יש אותם הפנים", וכשהוגים פתגם זה בהגיה מזרח אירופית, אזי המילה "יוונים" [Ivonim] היא הומונים של צורת הרבים של "איוון", שם נרדף לגוי הרוסי, שוחר הכוח, אך ההמוני וגס ההליכות. טשרניחובסקי בעל שפם הקוזק, שכתב על עצמו באירוניה "וּזְהַב שְׂפָמִי מֶשִׁי יִלָּפֶת אֶל עָל" ("הנאווה מדילסברג"), שכּתב על הכפרייה דומחה (ב"לביבות"), על המשרתת האוקראינית יבדוכה (ב"ברלה חולה"), על סמילה הרכב הגוי (ב"שמחה לאו דווקא") ועל האיכר מיכיילה ששר שיר נכאים נוגה על הערבה (ב"ברית מילה"), יכול היה להיתפס גם כאיוון, ולא רק כיווני-גרמני שבקיטונו עוברות קרני הנגוהות על זהב ספריהם של משוררי גרמניה, ככתוב בשירו "שרטוטים"). ואין כאן השתעשעות בעלמא, שכורכת יוונים ואיוונים מתוך לשון-נופל-על-לשון: הרוסים באמת ראו את עצמם כיורשי ביזנטיון, את הצאר הם ראו כיורשו של הקיסר הביזנטי, הכנסייה הפרווסלבית והכתב הקירילי קישר, ועדיין מקשר, בינם לבין יוון ותרבותה.
ההלניזם, שבימי קדם היה שם-נרדף לתרבות המערב, הפך אם כן מטפורה לגילויים שונים בחומר וברוח, המאחדים מזרח ומערב, ומאחר שיוונית היא גם שפתה של הברית החדשה, ולא רק שפתם של עובדי אלילים, הפכה התמונה מורכבת פי כמה, שהרי אי אפשר היה לטעון, כפי שטען בשעתו פרידריך ניטשה, כי ההלניזם הוא ניגודן של הדתות המונותאיסטיות, מדכאות היצר ומטפחות רגשי האשמה. יוון שימשה אפוא מטפורה לתופעות תרבותיות שונות ממרחב התרבות הגרמני (שהשתרע מן הארצות הבלטיות שבצפון מערב ועד לווינה שבמרכז אירופה) וממרחב התרבות הרוסי שבמזרח. ואין לשכוח שהאינטליגנציה הרוסית נחלקה אז לסלוופילים ולמתמערבים, ממש כשם שספרות עם ישראל והציונות נקרעו אז בין מזרח למערב: מצד אחד היו חסידי הציונות הרוחנית מבית מדרשו של אחד-העם, שישבו ברןבפ באודסה שבמזרח ודגלו בערכים שמבית. מצד שני היו חסידיה של הציונות המעשית-האקטיביסטית של הרצל – אותם צעירים "מתמערבים" שישבו בווינה ובברלין, דהיינו ב"כרכי הים", כתבו בשבע שפות וביקשו לפתוח את החלון לקראת משבי הרוח המערביים).
בשנות "מִפנה המאה העשרים" הוציא טשרניחובסקי שני ספרי שירה: חלקו הראשון של "חזיונות ומנגינות" (1898) וחלקו השני (1901), בעוד שקובץ שיריו הראשון נתון היה בידי המו"ל בן-אביגדור שהתמהמה ממושכות, ולא הוציא את שירי ביאליק בתואנות שונות. בתקופה זו עקב ביאליק בדאגת-מה אחר התפתחותו המהירה של טשרניחובסקי, ואפילו חשש שהוא מאבד את הבכורה. הדיאלוגים הסמויים שלו עם שירי טשרניחובסקי מתקופה זו מאשרים את התובנה של ר' חמא בר חנינא: "אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ" (בראשית רבה, פרשה סט, סימן ב). במילים אחרות, טשרניחובסקי שימש לביאליק כעין שחקן חימום שרץ לצִדו על המסלול ודרבן אותו להגיע להישגים.
שיריו של ביאליק מִשנות מפנה המאה העשרים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מכילים דיאלוגים גלויים וסמויים עם טשרניחובסקי, ומציבים במקום ההלניזם האופייני לטשרניחובסקי מין סינתזה בין מזרח למערב. זו הייתה דרכו של ביאליק בשיריו, וזו היתה גם השקפתו החוץ ספרותית, כפי שנתבטאה במאמרו "הספר העברי": שילוב של הבראיזם והלניזם, של ישן וחדש, ב"ארון הספרים" העברי. נסתפק בשלוש דוגמאות:
כמענה לתיאור ה"זֶפיר" – רוח המערב הקלה – בשירו של טשרניחובסקי "הערב",3 המציא ביאליק את הצפרירים (את המילה ואת שלל השתמעויותיה), אותן רוחות בוקר קלות המופיעות בדמות בריות מן האגדה, כאילו רמז לקוראיו:ילך לו טשרניחובסקי אל המיתולוגיה היוונית, ואני את היצורים הדמוניים והדמיוניים הללו אחפש ואמצא בארון הספרים הישן של בית אבא. הוא הסיר את האבק ממושג שמצא בספרי קבלה נושנים – צפרירין – והפך אותו לסמל התחייה הלאומית של שנות מִפנה המאה.
השיר הגנוז של ביאליק "עומד אני ומפשפש בארון ספרי סבא זקני" נכתב ב-1899, בעקבות המפגש עם "חזיונות ומנגינות" של טשרניחובסקי. שיר גנוז זה, תקדים של השיר הביאליקאי הנודע "לפני ארון הספרים" מ-1910, מציב אנטיתזה הֶבּראיסטית לשיר "לנוכח פסל אפולו", אך אינו מתנזר מדיאלוג עם מחזהו של שייקספיר "מקבת", תוך יצירת סינתזה אישית בין מזרח למערב ובין הֶבּראיזם להֶלֶניזם.4
אחדים משירי האהבה של ביאליק נכתבו כמענה וכאנטיתזה לשירי האהבה הרבים שב"חזיונות ומנגינות". כך, למשל, אחד משירי האהבה של טשרניחובסקי פותח בשאלה "לוּ יְדַעְתֶּם עַל מָה אֲהַבְתִּיהָ" ומסתיים באנחה על הפער הבלתי ניתן לגישור בין האוהבים ("שְׂפַת שִׁירִי הֵן זָרָה לַנָּאוָה, / וְזָרִים הַשִּׁיר וְהַשָּׁר"). שיר האהבה של ביאליק שנכתב עם פרסום חלקו הראשון של "חזיונות ומנגינות" ופורסם ב-1899, פותח בשאלה "הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי?", אך האהבה בשירו של ביאליק היא בין הדובר לבין "שארתו", בת-דודו, ולא בין זרים שאין ביניהם כל קשר וגשר.
*
אף-על-פי שניתן למצוא קשרים וגשרים לא מעטים בין ביאליק לטשרניחובסקי, דומה שהמפריד ביניהם רב על המשותף. נמנה בקצרה אחדים מן הגורמים המפרידים בין שני המשוררים, ואלה אחוזים זה בזה כפתילה בשלהבת:
טשרניחובסקי היה פוליגלוט (שלט בלשונות זרות רבות), ואילו ביאליק שלט כהלכה רק בשפות היהודים (עברית ויידיש). לפיכך, הידע של ביאליק בעברית לכל רבדיה היה מקיף ועמוק יותר.5 לא ייפלא שטשרניחובסקי התמודד עם תרגומן של יצירות קולוסליות כמו "האיליאדה" וה"אודיסאה", ואילו ביאליק מיעט לתרגם. יבולו בתרגום מקיף את "הדיבוק" מיידיש, את "וילהלם טל" מגרמנית (שבָּהּ שלט שליטה חלקית) ו"דון קישוט" שאותו תרגם מִכּלי שני ושלישי. שפתו הראשונה של טשרניחובסקי הייתה רוסית ובה קנה את ראשית חינוכו. שליטתו בעברית הייתה אקסטנסיבית ולא מעמיקה כשל יל"ג, מנדלי מוכר-ספרים או ביאליק.
בתארו את ארון הספרים שבחדרו, הזכיר טשרניחובסקי את "קַרְנֵי־הַנְּגֹהוֹת" הנוסכות חיים בכל המצוי בין כתליו, "עוֹבְרוֹת כַּחַשְמַל עַל זְהַב כְּרִיכוֹת שָׁל גֵיטֶה וְהוֹמֵר". לעומת הספרות ההלניסטית (יוונית וגרמנית) בחדרו של טשרניחובסקי, הזכיר ביאליק בשירו "לפני ארון הספרים" את הגווילים העבריים הבָּלים "גְּנוּזֵי אָרוֹן, / יְצִיאֵי לְבוֹב, סְלַוִּיטָא, אַמְשְׂטֶרְדַּם וּפְרַנְקְפוּרְטְ" (נבחרה כאן תערובת סימטרית של דפוסים עבריים ממזרח אירופה וממערבה), וברשימתו "'המליץ', 'הצפירה' וצבע הנייר" בחר שני כתבי-עת עבריים בעלי אוריינטציה מנוגדת – "מזרחית" ו"מערבית" – מן האקטואליה של אותה עת.
שני המשוררים הגיעו לספרות העברית אחרי יל"ג הקלסיציסט ואחרי שירתם הסנטימנטליסטית של משוררי חיבת-ציון. שניהם נמשכו בעיקרו של דבר אל היצירה הרומנטית, המעמידה את חיק הטבע, את ה"אני" ואת הילדוּת במרכז, אך הם חילקו ביניהם את מפת הספרות: ביאליק התרחק מן הז'אנרים שבהם הצטיין רעהו – מן הסונט, הבלדה והאידיליה – ואילו טשרניחובסקי התרחק רוב ימיו מן הפואמה האישית-הלאומית שבה הצטיין ביאליק. כל אחד מהם השאיר לרעהו מרחב-מִחיה, שבּוֹ יוכל להפגין את יכולתו.
טשרניחובסקי כתב סיפורים רבים, אך אלה לא נכנסו ל"קנון" של הסיפורת העברית, ואילו ביאליק כתב חמישה-שישה סיפורים (בצד רשימות אחדות), וכל אחד מסיפורים אלה הנביט מאות ייחורים מאוחרים. לשירתו של טשרניחובסקי הייתה השפעה ניכרת על צעירי דורו, אך הסיפורת שלו נשכחה, ולא השפיעה על הסופרים הצעירים (שהתחילו להניב את סיפוריהם הראשונים ב"דור התחייה").
הידע העמוק והפנומנלי של ביאליק בשפה העברית אפשר לו לחדש מאות חידושי-לשון (פי שניים משל אליעזר בן-יהודה שהוכתר בכתר "מחיה השפה העברית"), ואילו טשרניחובסקי לא הרבה בחידושים.
ביאליק תיאר את החי והצומח לפי הלקסיקון המצוי במקורות, ועל כן יש בשירתו "שושנה" ו"חבצלת" ואולי דנוטציה אחת או שתיים נוספות בכל השדה הסמנטי שעניינו פרחים. טשרניחובסקי, לעומת זאת, הרבה בדנוטציות רבות, שאת חלקן שאב מספרי העיון של מנדלי מוכר ספרים.
"התקבלותם" של שני המשוררים על-ידי קהל-הקוראים העברי הייתה שונה בתכלית: שיריו של ביאליק, מקורבו של אחד-העם, התפרסמו בתכיפות בכתבי-העת החשובים של חוג אודסה: "פרדס", "לוח אחיאסף" ו"השילוח". טשרניחובסקי, חסידו של הרצל, לא התקבל ב"השילוח" עד לשלב מאוחר, ונאלץ לפרסם את שיריו הראשונים בבמות נידחות. התקבלותו המאוחרת נערכה בהשתדלות ביאליק שהתמנה לעורך המדור הספרותי של "השילוח" – כתב-העת החשוב של התקופה (וייתכן שהוא כתב-העת הספרותי החשוב ביותר שיצא אי-פעם בעברית). לעומת זאת, טשרניחובסקי זכה לברכתו של ראובן בריינין שקשר כתרים ל"חזיונות ומנגינות", כדי לנגח את יל"ג ואת ביאליק (אך בהיחבא השאיר בריינין בארכיונו מסמך חסוי, שפרסומו נאסר, ובו האשים המבקר את טשרניחובסקי באי-ידיעת השפה העברית). בני "דור בארץ" העדיפו את טשרניחובסקי על ביאליק, כי הוא חיבר שירים על נופי ארץ-ישראל וגילם את ערכיו של "היהודי החדש", זקוף הקומה והגֵו. ביאליק, לעומת זאת, היה גלותי מדיי לטעמם.
אלה הן נקודות ספורות מתוך רשימה ארוכה של הבדלים. ואחרון אחרון: עברו שנים רבות למן היום שבו נפגשו ביאליק וטשרניחובסקי באודסה, ושני המשוררים הגדולים נטלו את המקל והתרמיל, ועלו ארצה. בימי שבתם בשנות השלושים בתל-אביב, צידד כידוע ביאליק במדיניוּת ההבלגה של ויצמן, ואילו טשרניחובסקי היה כידוע בין מתנגדיה של מדיניוּת זו. ביאליק לא רצה, או לא הספיק, לכתוב על הארץ ועל נופיה, ואילו טשרניחובסקי הִרבּה כאמור לכתוב על הארץ, והתחבב על בניה, ילידי תקופת המנדט. בינתיים קמו משוררים צעירים, וראש להם שלונסקי, שמרדו בביאליק וירדו לחייו. מעניין שהצעירים בגלגולם החדש כלל לא נלחמו בטשרניחובסקי, למרות שגם הוא כביאליק הפך בינתיים לקלסיקה מודרנית. מדוע? אולי משום שלא אחז בעמדות-הכוח, ולא היווה לדעתם איום ומחסום בפני היצירה המתהווה. אולי משום שלא היה לו משלו ולא כלום, וזה התיישב עם הדימוי העצמי של הצעירים, שאהבו להציג עצמם כיחפנים בוהמיינים, קרועי-בגד וחסרי-כול. ואולי משום שטשרניחובסקי כתב על המפעל הציוני וצירף את קולו למחנה החלוצים, ואולי דווקא להיפך: משום שנתפרש אצל שלונסקי וחבריו מצדו האוניברסלי, כמי שסגד לאפולו ולתמוז וביכה את מותם של צעירים בשדה הקרב. ואולי – והשערה זו נראית לי אף קולעת יותר מאחרות – משום שהוא היחיד מבין משוררי דורו, שהיה מהפכן אמיתי, שהשליך מאחורי גוו את כל סממני הגלות והגלותיות, שמהם ביקשו בני הדור הצעיר להתנער. כך או כך, אפילו רטוש הכנעני, שראה בכל הספרות שעד לדורו תוצר של הגלות, לא ראה בטשרניחובסקי מטרה לגינוי ולניגוח. טשרניחובסקי הפך סמל ליהודי החדש, שכּן הוא מימש בחייו וביצירתו את האידיאל הניטשיאני של "שינוי כל הערכים" – אידיאל שסופרים רבים כתבו עליו, אך מעטים מימשו אותו בחייהם הלכה למעשה.
הערות:
ראו, למשל, במאמריי :נטע זר אתְּ לעמך", מעריב 27.10.1978; "הלבן והשחור: בין ביאליק לטשרניחובסקי", מעריב 24.7.1981; "ביאליק וטשרניחובסקי: יהדות ויוונות", מאזנים, 4, חשון תשמ"ו / אוקטובר 1985; "טשרניחובסקי – מחוללה של מהפכה", בתוך: "ב. הסופר" (רבעון לספרות ולתרבות), 1996, ועוד.
לראשונה עשה ביאליק כך בשיר שתרגם היינה והכתירו בכותרת "יש שיתגעגע הלב". אחר-כך עשה כן בשירים מוקדמים כגון "עיניה" ו"בשל תפוח" (האחרון עיבוד משיר קליל של אלפונס דודֶה שכותרתו הדו-משמעית פירושה: "בעבור שזיפים" או "על לא דבר"). יסודות של שיר פיתוי במסורת ה-carpe diem יש גם בשיר "בית עולם", וכן בשירים "ציפורת", "רק קו שמש אחד עברך" ובשיר הארוך בפרוזה "מגילת האש". מסורת פיוטית זו של שיר הפיתוי הארוטי לא קנתה לה שביתה בשירה העברית, כי תמיד עמדו לפני הסופר העברי בעיות גדולות ועקרוניות יותר מאלה שהטרידו את מנוחתם של עמיתיו, בני אומות העולם. היום, ממרחק השנים, קשה לתאר את התעוזה שנדרשה מן הסופר העברי לכתוב על נושאים הֶדוניסטיים כאלה שעניינם אהבת בשרים בעת מעברהּ של הלשון העברית מ"לשון קודש" ל"לשון חולין".
ראו בספרי "צפרירים: מאבקו של ביאליק בהרצל ובחסידיו 'הצעירים'", תל-אביב 2013.
ראו מאמרי "בואה, לילה" – בין הקוורטו השיקספירי לגווילי הספר העברי", תעודה טז-יז, מחקרים במדעי היהדות, אוניברסיטת תל-אביב תשס"א (2000).
על שליטתו הדלה של ביאליק בשפות זרות, ראו בספרי "אבני ח"ן: מאוצרות לשונו של ביאליק", תל-אביב 2020.
Comments