"יחד ננצח!" על סיסמאותיהם מסמאות-העיניים של הפוליטיקאים
עיון עם השלכות אקטואליות בסיפורו של עגנון "בנערינו ובזקנינו"
הסיפור הסָטירי האנטי-מִמסדי "בנערינו ובזקנינו" התפּרסם לראשונה בשנת 1920 בכתב-העת "התקופה" של הוצאת "שטיבּל", שהתחיל לצאת במוסקבה ב-1918 בעריכת דוד פרישמן.1 עגנון החזיר בסיפור זה את הגלגל אל שנת 1907, ואת רוב החִצים הִִפנה בו אל מנהיגי הציונוּת מעיר-הולדתו בּוּצ'אץ שבגליציה (המכוּנה כידוע ביצירתו בשם-הגנאי "שבּוּש"). כאן הציג את הפוליטיקאים חסרי-החזון המתיימרים להנהיג את עמם במערומיהם: בתכסיסים הקטנוניים שהם יוזמים כדי לטפס במעלה הסולם החברתי ובכל שאיפות הגדלוּת שלהם שאינן יודעות שָׂבעה. בעודם מסכסכים את הציבור איש באחיו כדי לצבור עֶמדות-כוח ולשמור על השׂררה (אסטרטגיה הקרויה בלטינית "divide et impera", ובעברית – "הַפְרד ומשול"), הם מַרבּים להשמיע הכרזות יפות של איחוד ואחדוּת בנוסח "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ" (בעקבות דברי משה [שמות י, ח-ט] אשר שובצו גם בכותרת אחד משיריו הנודעים של יל"ג). האני-המספר בסיפור זה, המשקף פחות או יותר את דמותו של עגנון גופא, מראֶה בבירור שכל דבריהם ומעשיהם "היפים" של הפוליטיקאים אינם אלא מִפגן-כוח והעמדת-פנים מתחסדת, שאין בהם אפילו בדל אחד של אמת.
הסיפור מראה שכל פעולת ההתנדבות "המיליטריסטית" של העסקן דייכסיל, איש שבוש, היוזם את הרעיון לצאת לעזרת העיירה הסמוכה פיטשיריץ שתושביה היהודים ניזוקו בפְּרעות, אינה אלא תחבולה שנועדה להבליט את שמו ולהאדירו. כל פעולתה של קבוצת הציונים, הנגררת אחריו ויוצאת "לעזרת העם", מסתכמת בארוחות דשנות ובמשתים ומסתיימת בלא כלום (ליתר דיוק, היא מסתיימת בהרעפת מחווֹת הוקרה מרשימות על ראשו של יושב-ראש התנועה היודע לדרוש דרשות נאות ומסתפק בדיבורים שאין בהם טיפת מאמץ או הסתכנות). במעגל הרחב יותר, חשף כאן עגנון את תחבולותיהם של כל אותם מדינאים המוּכּרים לנו מן הספרות העברית והכללית ומן המציאוּת החוץ-ספרותית – רוּבּם אנשי-שררה אֶגוֹצנטריים, שאינם פועלים לטובת בני עמם, אלא דואגים לכיסם, לכיסאם ולכרֵסם.
לא קשה לזהות בדברי עגנון, שנכתבו לפני מאה שנים ויותר (ובהם משתקפים אירועים שאירעו בִמפנה המאה העשרים, לפני כ-120 שנים), את חיינו כאן ועכשיו – את השנה הטרגית ביותר בתולדות המדינה והמבישה ביותר בתולדות הנהגתה. טבח ה-7 באוקטובר 2023 לימדנו, להוותנו, שאין מדינת ישראל, שהקימה את אחד מחֵילות המודיעין המתחוכמים בעולם ואת הצבָא החזק במזרח התיכון, מסוגלת להגן על תושביה מפני כל אותם מעשי-טבח פרימיטיביים, הדומים ל"פוגרומים" שחוּוּ יהודי הגולה בטרם גמלה בלִבּם ההחלטה לעזוב את ארצות מושבם ולהקים מדינה ריבונית משלהם.
ואת מנהיגינו (הקרויים משום מה "נבחרי הציבור", אף-על-פי שראש-הממשלה, ולא הציבור, הוא הבוחר בהם והממנה אותם לתפקידיהם) יש לגרור אל עמוד הקלון: כשנתיים-שלוש לפני הטבח ב"עוטף עזה", לשֵׁם הפקת הון פוליטי מפוקפק, פתחו אחדים מהם במסע מביש של "הַפְרֵד-ומשול", תוך פיזור אמירות גזעניות פלגניות, שהעמיקו את השסע העדתי בעם (וזאת דווקא בעת שנישואים בין-עדתיים נעשו בישראל תופעה נפוצה שהתקבלה באהדה בכל שדרות העם, למעט המִגזר החרדי). כך שמענו מפי פוליטיקאית בכירה, שהממשלה היא בעיניה "קליקה של האֶליטות הלבנות" ושנבחרו רק אנשים "בצבע לבן" להוביל את העם; וזכורים גם דברי עמיתהּ למחנה שהפיק את משפט-הלעג התפל על אחד המפגינים שנפגע בעינו: "צְפונבּוֹן נשרט ליד העין". בטורו שבעיתון "חדשות בן עזר" כינה הפובליציסט והמחנך ד"ר אורי הייטנר את התופעה בשם "הפַּלגנוּת הרעילה שהחלישה את החֶברה".
גם חבריהם של שני "חכמי הדור" הללו, לא שיערו בקוצר-ההבנה שלהם שה"רווח" המפוקפק שיושג אולי באמצעות השיסוי יעלה במחיר לאומי כה כבד. הם לא טמנו ידם בצלחת והפיקו בשנים האחרונות "פניני-לשון" שכל תכליתן היא לפַלג את הציבור ולזרוע בתוכו שנאת-חינם במישור העדתי. וראו זה פלא: ימים אחדים לאחר שנאמרו אמירות פלגניות, שקשה אפילו להעלותן על הכְּתב מִבּלי שהנייר יסמיק מרוב בושה, ובטרם יבַש הדם של כאלף ההרוגים שנטבחו ביום "שמחת-תורה" תשפ"ד, וכבר יצאו אותם פוליטיקאים עצמם, שזרעוּ ארס וקצרוּ הרס, בסיסמה הסולידריוּת האופטימית "יחד ננצח!".
את סיסמת האחדוּת האינסטרומנטלית הזאת – "יחד ננצח!" – השמיעו ה"נבחרים" הללו בציניוּת שאין דומה לה, כאילו לא הם אותם סכסכנים שפרמו במו-ידיהם את הרקמה הפְּגיעה והעדינה ששמה "אחדוּת העם". עד תמול-שלשום הם הטיחו, למשל, דברי-בלע בטייסים בשל התנגדותם ל"רֶפורמה המשפטית" ("רֶפורמה" שלנוכח הסגנון הכוחני-דורסני של מחולליה אין היא אלא מהלך דֶפורמטיבי שהעמיק ומעמיק את השסע בעם). ואולם, ברגע שנזקקה הממשלה בדחיפות לכל אותם לוחמים – באוויר, בים וביבשה – היא הורידה אותם בִּן-לילה "מחֵבל התלייה" והסירה ללא שהות את אמירות הפילוג והנאצה. בסיוע רעיונאים ויועצי תקשורת, היא הניפה את סיסמת האיחוד האופטימית, שאיחתה לכאורה באחת את השסע ואותתה כביכול ש"הכול בסדר".
איך הגיב רה"מ על "התרגיל" הדו-שלבי של אנשיו שבהם הוא תולה את יהבו? כאשר התמקדו פוליטיקאים "מזהירים" אלה בהעמקת השסע העדתי, הוא לא סכר את פיהם ולא גער בהם (הייתכן שהם פיתוהו להאמין שהפילוג והשיסוע ייטיבו לשרתו מן ההיבט האלקטורלי?!). ממשלתו הניחה לשרים ולחברי-הכנסת להפיץ סיסמאות של פילוג – מַהֲלך הרסני שעוד יועמד בבוא העת למשפט ההיסטוריה – ואחר-כך התירה להם להפוך באחת את סיסמאות הפילוג הללו ולהמירן בסיסמת האיחוד "יחד ננצח!" (שעדיין לא נתממשה כראוי, להוותנו).
*
"תרגילים" כאלה מאפיינים את תיאור הפוליטיקה היהודית והכללית בסָטירה הנוקבת של עגנון בסיפורו "בנערינו ובזקנינו" שנכתב לפני מאה שנה ויותר. סיפור ארוך ומפורט זה מלמדנו ש"סדנא דארעא חד הוא" וש"אין חדש תחת השמש", שכּן בשנים הרבות שחלפו מפרסום יצירתו העוקצנית של עגנון לא השתנה דבר: רוב "רועי העֵדה" ומנהיגי הציבור (למעט חריגים ספורים, שמספרם המועט מאשר את הכלל) היו ונשארו אנשים הדואגים לבִצעם בלבד, ולא לטובת הציבור. לא במקרה יצירה זו של עגנון מתכתבת באינטנסיביות עם יצירת יל"ג שהעמידה במרכזה את הביקורת על האגוצנטריוּת הממארת של ראשי הקהל.
דומה שהגפרור שהצית בעגנון את המוטיבציה לכתיבת הסָטירה "בנערינו ובזקנינו" (1920) נעוץ היה בשאלת ההגנה העצמית, שנעשתה באותה עת עניין "בוער" ואקטואלי עד מאוד. שאלה זו עמדה על הפרק לא רק בפוגרום שנערך בגליציה ב-1907 שעל רקעו מתרחשת עלילת הסיפור "בנערינו ובזקנינו", אלא גם בעת כתיבת היצירה ופרסומה: במרחבי אירופה – במציאוּת שנתהוותה אחרי מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית – נדדו המוני יהודים שעיירותיהם נהרסו ונבזזו, וחיפשו מלון אורחים עד יעבור זעם. הנוודוּת השאירה את הפליטים הללו ללא הנהגה וללא הגנה: היא הגבירה את האנטישמיות ואת האלימות, וחייבה את הפליטים להיות שרויים במנוסה מתמדת ובחיפוש מתמיד אחר מקומות חדשים של מִקלט ומִפלט.
ולא בגולה בלבד עמדה שאלת ההגנה העצמית על הפרק: את הגליל ואת ירושלים פקד בשנה זו גל של "מאורעות" שבמהלכו נהרגו אחדים מאנשי "הגדודים העבריים", ובהם יוסף טרומפלדור, שהיה כידוע בעל הכשרה צבאית נרחבת וניסיון קרבי מוכח (באותה שנה הוקם ארגון "ההגנה" שנועד להגן על היישוב מפני התקפותיהם של ערביי הארץ). לא ארכו הימים, ובשנת תרפ"א, שנה לאחר פרסום "בנערינו ובזקנינו" נהרג כידוע בידי מרצחים ערביים י"ח ברנר, גדול סופרי ארץ-ישראל דאז וחברו הטוב של עגנון.
עגנון, שישב בעת חיבור הסָטירה בגרמניה, החזיר בסיפורו את הגלגל לאחור אל ימיהם הראשונים של אותם ארגונים יהודיים להגנה עצמית שקמו בעקבות הפְּרעות של ראשית המאה העשרים. מִבּין כל ה"פוגרומים", ה"פְּרעות" וה"מאורעות", שפקדו את יהודי הגולה ואת "היישוב" בשנות "מִפנה המאה", הוא התמקד בפְּרעות שפרצו בגליציה בשנת 1907, שנים ספורות לאחר פַּרעות קישינב (1903). במאי של שנה זו הגישו יהודי גליציה מועמד משלהם לבחירות הכלליות של הפרלמנט האוסטרו-הונגרי, וגם מועמדות זו יצרה סדרה של תופעות של אנטגוניסטיות, מבית ומחוץ.
בעיצומן של הפְּרעות הנזכרות בסיפורו, כבר ישב עגנון "על המזוודות" בבית אבא-אימא שבבּוּצ'אץ במטרה למַלט את נפשו מן הגיוס לצבא הקיסר. עגנון עזב כידוע את גליציה ב-1908, ושׂם פניו לֵעבר ארץ-ישראל בעיקר מתוך חשש פן יגייסוהו לצבא וישלחוהו למלחמות לא-לו. ואכן, ב-1912, משחלפה סכנת גיוסו לצבא הקיסר, הוא עזב את הארץ ונסע לגרמניה, שבָּהּ הקים את משפחתו עם רעייתו אסתר (לבית מרקס), אֵם שני ילדיו. ב-1920, בעת כתיבת הסָטירה ופרסומה, הוא ראה מול עיניו את התגברות האנטישמיות ואת התחזקותן של המפלגות הלאומניות, ויכול היה להבין שאין ליהודי מקום בטוח תחת השמש, לא בעולם הרחב, אף לא בארצו שלו, וכדברי הנביא: "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס ה, ט). כשנה-שנתיים לאחר פרסום סיפורו, לכשהתקרב עגנון עד מאוד אל ביאליק ושכנע את המשורר לעבור מברלין לבאד-הומבורג, האיץ בו ביאליק למַלט את נפשו ואת נפשות יקיריו ולעלות ארצה כדי להימלט מידי הנאצים. דברי השכנוע הנמרצים של ביאליק הצילו את עגנון – את משפחתו ואת מַכָּריו וחבריו – מגורלם המר של יהודי גרמניה שלא התנתקו מגרמניה ולא עזבו את בתיהם מבעוד מועד.
בסיפור שלפנינו התכתב עגנון תכופות עם יצירת יל"ג (נזכרים בסָטירה העגנונית שלפנינו גם שירו של יל"ג "בנערינו ובזקנינו", גם שירו "קוצו של יוד", בצד אִזכּוּר כפול של "סוסתי", סיפורו של מנדלי-מוכר-ספרים). זאת ועוד: כדי להראות שיהודי גליציה מעריכים את חכמי אירופה ומזלזלים בתופעות שמקורן בחכמי ישראל, העלה עגנון את הטענה שדברי יל"ג בשירו "למי אני עמל" מבוססים על שירו של משורר פולני שאמר: "דבריהם של אחרים אתם מהללים, את שלכם אינכם מכירים. בעצמכם אינכם יודעים את אשר לכם". באופן מיוחד רלוונטית כאן יצירתו הגדולה של יל"ג "בין שִׁני אריות", שאמנם אינה נזכרת בסָטירה העגנונית במפורש, אך רוחה שורה עליה. ב"בין שִׁני אריות" האשים יל"ג את הנהגת העם מכל הדורות, שלקתה בעצלות ובמורך-רוח ולא לימדה את העם לאחוז בחרב ולהחזיר מלחמה שערה, וכדבריו: "שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא לִמְּדוּךָ / לֶאְסֹר מִלְחָמָה בִּתְבוּנָה וָדַעַת".
המנהיגים חסרי ההבנה ונטולי החזון לימדו את העם דברים בטֵלים והעלימו ממנו את החָכמה והדעת ("הוֹרוּךָ לַעְלִים עַין מִן הַתְּבוּנָה"). הם מילאו את ראשיהם של צעירי עַמם בפלפול הלכתי חסר-ערך, והרחיק אותם מן החיים הנאורים. מאחר שהצעירים לא למדו מקצועות מועילים, אף לא "טַכְסִיסֵי מִלְחָמָה וָקָשֶׁת", אי אפשר היה למנוע את אירועי התבוסה והחורבן הלאומיים שהתרחשו בתולדות עם ישראל במהלך הדורות. יל"ג רמז, ובעקבותיו גם עגנון, ששיטות לימוד המבוססות על דבֵקוּת "באות המתה", אשר התאימו אולי במשך אלפיים שנה לשֵׁם שמירה על לכידותו של העם בגולה, כבר אינן מתאימות בעת החדשה. היהודי בעולם המודרני חייב לעבור תהליכי פרוֹדוּקטיביזציה, שיהפכוהו לאדם מתקדם ומועיל – לבן-זקוניו של עם שחידש את פניו ושינה את ערכיו.
עגנון התכתב כאן לא עם יל"ג ועם מנדלי מוכר-ספרים בלבד, אלא גם עם שירו הגדול של ביאליק "בעיר ההרֵגה" (1903 – 1904), המאשים את "רועֵי העֵדה" – את עסקני הקהילה ומנהיגיה, תקדימיהם של חברי-הכנסת של ימינו (בעמודים 250 – 251 של "על כפות המנעול" מתוארת תגובתם המגוחכת של יהודי שבּוּש-בּוּצַ'ץ' על פַּרעות קישינב). שיר זה של ביאליק היה השיר היחידי ב"דור התחייה" שלא ביכה את האסון אלא הִפנה אצבע מאשימה לעֵבר האשמים והִתווה לעם (במשתמע) דרך חיים חדשה.2
שירו של ביאליק גרם כידוע גם למִפנה מרחיק לכת בתולדות עם ישראל, שעליו כתב ההיסטוריון יעקב גורן בהקדמה לספרו "עדויות נפגעי קישינוב": "בקישינוב נולד כוח המגן העברי". מתברר שדווקא שיר תוכחה נואש של אפס כוח ותקווה התסיס את קוראיו והובילם ל"שינוי ערכים" אופטימי. ספרי ההיסטוריה ראו בשיר זה גורם מאיץ ומתסיס, שגרם לצעירים יהודיים להגיע להבנה, שיש להשיל את חטוטרת הגלות ולתבוע את כבודם שחוּלל.
כתביהם של יצחק בן צבי, מזה, ושל זאב ז'בוטינסקי, מזה, מקימי "הגדודים העבריים", מעידים על ההשפעה המיידית והסוחפת שהייתה לשירו עז-המבע של ביאליק בכיוון של התארגנות להגנה עצמית. והם אינם היחידים שהעידו על חלקו של הטבח ועל חלקהּ של תגובתו של ביאליק עליו, בהחלטתם לשים קץ למצב ולהתנער מחיי עבדות משפילים. רבים מבני הדור הגיעו לידי הכרה, לאחר מקרא בשיר, בין שבמקור ובין שבתרגומיו ליידיש ולרוסית, ששומה עליהם לפרוץ את המעגל הטרגי של הגורל היהודי הנצחי. כתביהם של המנהיגים מעידים על החלטתם: שוב לא יסכימו למות "מות כלבים", לנוס "מנוסת עכברים" ולהתחבא "מחבֵא פשפשים". גם ההיסטוריונים ציינו את השיר כגורם מאיץ ומתסיס, שהביא צעירים יהודים לידי ההכרה שעליהם להתייצב כבני חורין, זקופי קומה וגֵו. עגנון מראה באירוניה מושחזת כתער איך יצאו צעירי המועדון הציוני בעיר שבוש לעזרת אחיהם בעיירה הסמוכה פיטשיריץ בהאמינם שהם יכולים לסייע להם בפרוע פרעות בישראל, מבלי להבין שהגנה עצמית דורשת הכשרה צבאית ממושכת.
כדי לחדד את כוונתה הסָטירית של היצירה, בחר עגנון בגיבורים ששמותיהם הקומיים הופכים את המתואר לפארסה. כאלה הם, למשל, "גיבורי החיִל" יצחק מונדשפיל ובנו וואווי מונדשפיל, ששם-משפחתם נשאב מתוך השם "מונדריש" – הדמות המרכזית בפורים שפיל (כך נקרא הליצן בנוסח הראשון של "האחשוורוש שפיל" משנת 1697, ששרד והגיע לידינו).3 את אחת הדמויות כינה עגנון בשם הקריקטורי "בשפלנו" – שם המבוסס על צורה יחידאית בתנ"ך ("שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"; תהלים קלו, כג), המשולבת במזמור שכולו אמונה תמימה בהשגחה האישית וביכולתו של בורא עולם בנושאי הגמול והעונש. מדובר כמובן בשם אירוני, שהרי במציאוּת החוץ-ספרותית המתוארת בסיפור אין כל סימן שילמד שההשגחה העליונה אכן עוזרת לברואיה לנווט את דרכם בעולם התוהו. שם קומי במיוחד הוא שמו של המתרגם "אני-ואפסי-עוד" (תקדימו של שמו האירוני של העיתונאי "כמון" מ"עין כמונים" של אפרים קישון – על-בסיס המימרה המקראית "אין כמוני" וגלגוליה המודרניים).4
כן בחר עגנון בשמות "מלאכותיים" שיש בהן כפילות (סמנטית או פונטית), כגון הדוקטור דויד דוידזון שנכשל בבחירות. בולט בכפילותו האוקסימורונית-לכאורה הוא גם שמו של לוי כהן ראש הציונים בפיטשיריץ, ששמו מצמיד זה לזה את שני המעמדות העליונים בעבודת הקודש. בולטים בכפילותם גם השמות של התאומים-הניגודיים "זילבר" (כסף) ו"גולד" (זהב) העומדים לערוך דו-קרב, לחיים ולמוות בשל יריבות רומנטית הקשורה בגברת שטיפי אוברשנקיל ( Oberschenkel = יָרֵך ) הנוטשת את גולד לאנחות ומעניקה לִבָּהּ לזילבר. שמות כפולים הם גם השמות הגרמניים המהופכים "הימלשטרן" ו"שטרנהימל" (רקיע זרוע בכוכבים). ומעל לכול, בולטת כאן במיוחד הכפילות הפונטית בשמות הגרמניים החורזים דייכסיל (Deichsel), שפירושו 'יצול של מרכבה או של עגלה', תאומו-הניגודי של ווייכסיל (Weichsel) ששמו הוא כשמו הגרמני של נהר הוויסלה.
במאמרו היפה והמקיף של חנן חֶבֶר 5 נדרש השם "דייכסיל", שמו של ראש אגודת הסטודנטים היהודיים בשבוש (בוצ'אץ'), כביטוי של אווילות (שמו של העסקן הפוליטי הצעיר, טוען חֶבֶר, מעיד שהבחור הוא "די כסיל"). ואולם, בדרך לביסוסה של פרשנות כזאת ניצבות שתי משוכות. האחת קשורה בהיגוי השֵׁם הגרמני Deichsel, שאינו דומה כלל מן הבחינה הפונטית למילה העברית "כסיל" (וגם היגויו של השֵׁם הגרמני התאום Weichsel אינו דומה ל"כסיל").6 והמשוכה השנייה: דייכסיל, שהוא אולי הפרוטגוניסט של "בנערינו ובזקנינו", איננו כסיל כל עיקר. להפך, כמו רבים מהעסקנים הפוליטיים הממולחים, שכל עולמם סובב סביב האדרַת שמם וסיפוק יצריהם ורצונותיהם, הוא יודע להפיק תועלת אישית מכל מצב, ולקבל כבוד ויקר על מעשיו ועל מחדליו גם יחד. במילים אחרות: גם בעת שאין הוא ראוי לגמול אלא לגנאי מעתירים עליו מעריציו זרי פרחים. סביר להניח שעגנון התמקד במשמעות הגרמנית של שמו – 'יצול של מרכבה' – הרומז שכל מטרתו של צעיר שאפתן זה היא להנהיג את עגלת חייה של האומה ולהצליף בסוסים המובילים אותה, ואגב כך להשיג לעצמו שפע של כסף וכבוד.7
רבים משמותיהן של "הנפשות הפועלות" הם שמות גרמניים, ללמדנו שהמשכיל היהודי הגליצאי המצוי שָׁאַף להתמזג בחברה הכללית שבארץ מושבו, לפי האידֵאל המשכילי של "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". כך נפגשים אנו בשם "וייכסיל" (תצורתו הגרמנית של השם הפולני "ויסלה"), הרומז לקוראים שרבים מיהודי גליציה לא נולדו בה, אלא יושבים בעָרֶיהָ במעמד של "אורֵח נטה ללון". הנה, אלכסנדר ברח מרוסיה לגליציה שלא להיהרג בשביל "רוסיה הריאקציונרית" (לדבריו הוא לא ברח מרוסיה מתוך פחד, אלא "מתוך פרינציפּ"). ווייכסיל שמו מעיד עליו שהגיע ממערב, מפולין – ממחוזות שבהם זורם נהר הויסלה, הקרוי בגרמנית Weichsel. משמע, רבים מצעירי שבוש, המהינים להשתתף השתתפות פעילה בבחירות של ארגוני יהודיים שהוקמו בעיר, וכן בבחירות המוניציפליות והכלל-ארציות, לא נולדו בה, ואפילו לא בגליציה (אלא ברוסיה שממזרח ובפולין ופרוסיה שממערב).
כדי להעצים את האירוניה ולטשטש את הגבולות בין העם לבין אויביו, מבקשי נפשו, העניק עגנון למרבה האבּסוּרד דווקא ל"גויים" שמות שמכילים בתוכם מילים עבריות (כגון "פַּן רצחנסקי" הפולני, מרצחם של יהודים). בנשימה אחת נזכרים כאן סבסטיאן היהודי, הנושא שם גויי, וחזירמיערינסקי הגוי בעל החנות, שבשמו הפולני משולבת המילה העברית "חזיר".
בין היהודים הנושאים שמות גרמניים ניתן לִמנות לא רק את "דייכסיל" וּ"ויכסיל", אלא גם את בני משפחת "מונדשפיל" – האב ובנו. נזכרים גם, כאמור, "שטרנהימל" ותאומו הניגודי "הימלשטרן". לחבורה זו שייכים גם אדולף שטאנד, שר הקלוב הציוני (stand = 'מעמד' או 'דוכן מכירה') והפרופסור טינטנפס (קסת דיו). אף יש לזכור בהֶקשר זה את שמותיהם הקריקטוריים החביבים של "נאכטמאהל" (ארוחת ערב) ו"ציגנמילך" (חלב עִִזים).
יתר על כן, חבורת הציונים הנוסעת באופן ספונטני כאיש אחד לעיירה פיטשיריץ הסמוכה לשבּוּש, כדי להגן על יהודיהָ מפני שכניהם הפורעים בהם, מנסה להתעודד ולמלא את פיה בשירה הֶרואית, שאמורה לעורר בהם מוטיבציה. היא פותחת בשירת "התקווה" ו"שאו ציונה נס ודגל", אלא שחברי החבורה אינם מכירים כראוי את המילים, ומתחילים לשיר במקומם שירי מרי פולניים. זאת ועוד, בביתו של לוי כהן, ראש הציונים בפיטשיריץ, קוראים שני עיתונים ציוניים, את ה"טאַגבלאט" ביידיש ואת ה"ווסחוד" הרוסי, אך אין קוראים בביתו עיתונים עבריים.8 כדי שלא תשתכח ממנו "גרסא דינקותא" נהג לוי כהן, גיסו של מר הופמן (צאצא של קריינדיל טשארני גיבורת סיפורו של עגנון "והיה העקוב למישור), לשאול חוברות של "השחר" ולקרוא בהן בשירי יל"ג.
אפילו בִּתם של המארחים, משכילים המצטיירים כאן כ"יהודים טובים" התומכים בציונוּת, נקראת "קורנליה" (תחליף מודרני לשם היהודי "קריינדיל", זֵכר לקריינדיל טשארני ( = "עטרה שחורה"), שקוראי עגנון אמורים להבין שהיא נפטרה כבר לפני שנים רבות. שמו של מר הופמן, צאצאו של אותו ממזר שנולד לקריינדיל טשארני מבעלה השני (בעודה נשואה הלכה למעשה לבעלה הראשון), מעיד שהיהודים גילו שאפתנות יתֵרה לטפס במעלות הסולם החברה ולהגיע לגדולות: השם מעיד על היות אחד מאבותיו של מר הופמן משָׁרת שניהל אחוזה של גויים, אך בנקודת ההוֹוה של הסיפור מר הופמן אינו עובד שכיר, הנתון למרות מעסיקיו, אלא מנהל בנק עשיר המעסיק בעצמו עובדים שכירים.
בנקאי עשיר זה אומר על בנו הקטן: "רואים אתם בחור זה, בחור זה כאילו אינו ממשפחתנו. בראשונה הייתי אומר שהוא דומה למנשה-חיים בעלה הראשון של קריינדיל טשארני זקנתי עליה השלום, כֵּיוון שראיתי שהוא מצַער אחרים. לא הספיק מר הופמן לסיים כל דבריו עד שזקפה מרת הופמן שתי ידיה כנגדו בבהלה ואמרה, גירא בעיניך שטן, ובתוך דבריה רקקה שלוש פעמים. אמר מר הופמן, מנשה חיים אדם כשר היה אלא שנולד במזל רע". האם נרמז כאן שגם אשתו של מר הופמן (שהוא בעצם צאצאו של ממזר, ועל-כן בעצמו ממזר, אך איש – חוץ מהמחבר ומקוראיו – אינו יודע על כך דבר), ילדה לו בן שאינו דומה לו כלל? שמא לפנינו סיפור של זנונים וממזרוּת, שנתגלגל בדרכים עקלקלות עקב אותה טעות פטאלית שמקורהּ במכירת זהותו של מנשה-חיים? האם צאצאהּ של קריינדיל טשארני הוא ממזר מכאן ומכאן, ומנשה-חיים אכן גרם במעשהו האלטרוּאיסטי – להתחבא בבית העלמין עד יום מותו – לריבוי ממזרים בישראל?!
כך או כך, יצחק מונדשפיל, איש בוצ'אץ'-שבוש, מביא לילד הקטן, בנו של מר הופמן, אקדח-צעצוע לל"ג בעומר, וכל כך למה? עגנון, שהעלה את ל"ג בעומר על כל חגי ישראל,9 האמין שיש "לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת" (שמ"ב א, יח) וראה בכל ההיבטים הקשורים בל"ג בעומר (המדורות, משחקי החץ והקשת, היציאה של תלמידי ה"חדר" ליער) חלק חשוב בעיצוב דמותו של "היהודי החדש". שוב לפנינו דיון מרומז בסוגיית ההגנה העצמית וההכשרה הצבאית שהעסיקה את העם בימי "הגדודים העבריים" ואת המחבר בימי חיבור הסיפור "בנערינו ובזקנינו". עגנון נשאר אמנם סגור רוב ימיו בין כותלי ביתו, ולא הצטרף למאמצי המאבק על עצמאות ישראל, אך חשב שאסור לצעירי עמו להשתמט מן המאמץ הקולקטיבי לתקנת האומה, וכדברי המסַפר ברומן "שירה": "אין ספק שאנו צריכים לעמוד על נפשנו, וכל מי שיש בידו להחזיק ברובה אסור לו להשתמט מזה" ("שירה", עמ' 464).
*
לסיום, נַפנה שוב את הזרקור לעבר הפוליטיקאים שאפיונם הלא-מחמיא עומד במרכז הסָטירה "בנערינו ובזקנינו". בפתח הסיפור מלַווים צעירי העיר הגליצאית שבוש את הדוקטור דוד דוידזון, המועמד שלא נבחר, החוזר ברכבת לביתו שבווינה. דוידזון מתואר כאדם נאה ומשכיל, היודע לשאת נאומים מרשימים ולהתחבב על הבריות ("אפילו ביידיש היה דוידזון מסיח"). מתנגדיו טוענים שבווינה הוא מעולם לא ביקר בבית-כנסת, ורק עכשיו – ערב הבחירות – הוא בוחר ללבוש חזות עממית ולדבר עם הבריות ביידיש, לבוש כאחד-העם, בבגדים פשוטים כמלבושיהם של אנשי שבוש.
מדבריו התמימים-כביכול של "האני-המספר", המדווח על האירועים כהווייתם, נמצא הקורא למד על החנופה שמתחנפים הפוליטיקאים לבוחריהם ערב הבחירות ועל המהירות שבה הם נוטשים את הציבור יום אחרי הבחירות, בין שנבחרו ובין שנכשלו. הקורא למד גם על הפתקים המזויפים המתגלים במהלך הבחירות בשבוש, ועל שברשימת הבוחרים כלולים גם שמותיהם של אנשים שכבר הלכו לעולמם (יצחק מונדשפיל הבדחן אומר שהוא בא "לפגוש בקלפי את אבותיו עליהם השלום").
במרכז התמונה הקולקטיבית של הפוליטיקאים ותומכיהם עומדת דמותו הכריזמטית, אך האָמורלית ונטולת הרגש האנושי, של דייכסיל – ראש אגודת הסטודנטים היהודיים בשבּוּש. צעיר זה המלכד כאמור את חבריו ומאיץ בהם לצאת למבצע הצלתם של יהודי העיירה הסמוכה שנפגעו בפּרעות, מעמיד פָּנים כאילו טובת העם, ולא טובתו האישית, לנגד עיניו. ולא היא. כל פעולתו משרתת אדם אחד ויחיד, ושמו "דייכסיל". כדי לשכנע את חבריו לרדת מן הרכבת בפיטשיריץ ולגייס את עצמם "לעזרת העם", הוא אומר להם שאם הוא יוצא לעזרת הנפגעים בשעה שהתחייב להגיע בדחיפות אל הרצאתה של מרת זילברמן, על אחת כמה וכמה שהם, שכל זמנם בידם, חייבים לעשות כן. האירוניה העגנונית, המעמידה את הטפל לפני העיקר, וזורה "אור יקרות" על "קרבנו" הגדול של דייכסיל, עושה בסיפור זה נפלאות.
בפתח הסיפור עולה השאלה: "מה יעשו אנשי פיטשיריץ שיושבים בעיר שרוּבּה גויים? היאך יעמדו בפני אויביהם בלא עזרה מן החוץ? לא די שקיפחו את זכויותיהם ופסלו את המועמד שלהם האי הם מבקשים לקחת את נפשם". הרי לנו דוגמה מובהקת של האירוניה והסרקזם העגנוניים בשיאם: חתירתו של העסקן הפוליטי הצעיר להשגת כבוד ושררה חשובה לו יותר מנפשותיהם של "בני צאן מרעיתו" שאותם הוא אמור להנהיג ושעליהם הוא אמור להגן. קודם נזכרת כאן פסילת המועמד לפרלמנט ורק אחר-כך נזכר הטבח ביהודים, כאילו פסילת המועמד חשובה לא פחות מגורלם של כל יהודי פיטשיריץ ביחד.
האם באמת מגלה דייכסיל עניין בגורלם של יהודי פיטשיריץ? ניסוחם של הדברים של פוליטיקאי צעיר זה מראה שהכול נעשה אצלו לשם ה"נראוּת" וה"בּוֹלטוּת". לא קשה להיווכח שלפנינו אחיזת-עיניים, ולא השתתפות אמיתית בצער אחיו, בני העיירה הסמוכה. ומדוע יזם דייכסיל את המבצע ה"צבאי" של "גיבורי החיל" מבּוּצ'אץ'-שבּוּש? שמא ביקש הפוליטיקאי ששמו יתנוסס בספרי ההיסטוריה הלוקלית כמנהיג שכינס גדודים למרד? ואולי עניין אישי, פחוּת בהרבה, תבע את ביקורו בעיירה?
וישנם מאחורי הקלעים עניינים שהצנעה יפה להם. בהמשך הסיפור מסופר, למשל, על פעשי-שיינדל,10 בתו של פסח המלמד, שהועסקה בבית הדוקטור זילברמן, אך נאלצה מתוך בושה לעזוב את שבוש כי נתעברה שלא בטובתה (ולא מארוסהּ אלכסנדר, הבונדיסט הרוסי). עליה נאמר כי מעלה יתֵרה הייתה לה למשרתת בת המלמד: יודעת היתה כתב ולשון ומעורבת היתה עם הסוציאליסטים "ואפילו הסטודנטים שבהם לא היו נמנעים מִלְסַפֵּר אִתה" (אמירה הנסמכת על דו-משמעות אירונית של המילה "לְסַפֵּר"). מתברר שדייכסיל, הוא ולא אחר, ניצל את המשרתת המלומדת, ובגד בצעיר הרוסי אלכסנדר, היוצא עם חבריו לעזרת יהודי פיטשיריץ. האם אנס את המשרתת? האם ניצֵל את פתיחותה של הצעירה לרעיונות החדשים שנשבו במחנה הסוציאליסטי בכל הנוגע ליחסים ש"בינו לבינה"? כך או כך, הוא עיבֵּר אותה ונטש אותה לגורלה. עתה מלגלגים בעיר ומספרים כי המשרתת חלתה במחלה ששמה... "שוואנג"ר שאפ"ט" (schwang erschaft = היריון). המשרתת פעשי-שיינדל החולקת קווי-היכר משותפים עם השפחה החרופה שייני-סריל מסיפורו של עגנון "עובדיה בעל מום", נזכרת בסיפור "בנערינו ובזקנינו" בסמוך לאִזכּוּר המָלון בעל השם הקומי "שפחה חרופה" שבעיירה פיטשיריץ.11
תוך כדי האירוח בפיטשיריץ האירוח מגיע אדם, שכמעט הרגוהו הפורעים – אותו ואת פסח המלמד – ובתו הבתולה מרוב בהלה נסה מן הפורעים ו"הִפִּילה ממזר". סיפור זה על הבתולה ש"הפילה ממזר" מעורר בקוראים צחוק, ולא אמפתיה כלפי הסובלים, אף מלמד על דרכו הסיפורית של עגנון. ביצירתו שנכתבה אחרי פַּרעות קישינב, הצליף ביאליק בלב כואב בקרבנות הטבח ובבני הדור הצעיר כדי להצית את אש המרי ולשַׁנות באופן רדיקלי את התודעה הלאומית. עגנון, לעומת זאת, מגחיך את גיבוריו ומצחיק את קוראיו מדושני העונג, לפעמים בהומור של slapstick, בשָׁמעם על בתולה שנמלטה בבהלה ובמנוסתה "הִפִּילה ממזר".
ומאחורי האֶפּיזודה ה"מצחיקה" הן מסתתרת טרגדיה אנושית נוראה: דייכסיל ה"מנהיג" הגאוותן עיבּר את המשרתת הענייה, בתו של המלמד האביון. ארוסהּ של פעשי-שיינדל, אלכסנדר הבונדיסט, המוצא את פרנסתו כשוליה של נפח, אפילו אינו שייך לחבורת הציונים של דייכסיל, מציל את החבורה מאלימות הגויים ובעצמו נתפס על-ידי השוטרים ומובל לכלא. השוטרים עוצרים אותו בתואנה ביורוקרטית מגוחכת, בעוד שהוא היחיד שנחלץ לעזור בפיזור הפורעים, וראוי היה שיקבל ציון לשבח.
בסוף האירוע ה"מיליטריסטי" הכושל, פרי יָזמתו של דייכסיל, נערך נשף, שבו זוכה הפוליטיקאי בזר פרחים גדול על ההצלחה. ומה עם נטילת אחריות? דייכסיל, הפוליטיקאי המנסה להתנער מאחריות, טוען קֳבל עם ועדה, בכפיות-תודה שאין צינית ממנה, שאלכסנדר קפץ בראש, והביא על עצמו את אסונו. בצאת הציוֹנים הגליצאיים מהעיירה הם רואים את אלכסנדר מובל בשלשלאות. השוטרים כנראה מגרשים אותו לסיביר. הדם האדום ניגר ממנו על השלשלאות החלודות, אך פרחיו האדומים של דייכסיל עדיין רעננים. דייכסיל מסכם את האירוע במילים "אין שמחה בגלות", האוסרות על גילויים של שמחה בגלות והמדברות לכאורה בזכות הציונוּת ובזכות רעיון היישוב.
את הכבוד מעתירים אפוא על הפוליטיקאי הכושל, שגרם לאוהדיו נזק בלתי הפיך, ואילו הגיבור האמיתי משלם על גבורתו בדמו. בעוד דברים אלה נכתבים בשבוע האחרון של חודש אוגוסט 2024 ניצת הוויכוח על עריכתו של טקס זיכרון במלאת שנה לאירועי ה-7 באוקטובר, שרוב משפחות החטופים והחללים אינן רוצות בו. הממונה על הטקס הכריזה כי היא תתעלם מ"רעשי הרקע" (מזעקת המשפחות? מדברי המחאה של הפצועים? של הלוחמים?), ותקיים את הטקס. לא עולה בדעתה שאין זה הזמן לטקסים, שבְּעלות הפקתם אפשר לשקם את ההרס, ובוודאי שאין זה הזמן לטקסים הגורמים מפח-נפש למשפחות החטופים, ההרוגים והפצועים. זהו הזמן לאיחוד ולא לשיסוע. כמו בסיפורו של עגנון, שבו הלוחמים מתלבטים אם להיכנס אחד-אחד או כאיש אחד, שוב יעמיק הוויכוח על הטקס את השסע בעם, ויפריד בין חסידיו של רה"מ לבין מתנגדיו. רה"מ – כמו גיבורו של עגנון דייכסיל – יהא היחיד שיֵצא נשכר "על לא עוול בכפו" מן הטקס המר הזה שלא יכפר במאומה על האסון הגדול ביותר שאירע לעם ב-75 שנותיה של המדינה.12
ובכלל, המילה "טקס", שהגיעה אלינו ממדינות הים – מתרבות יוון – זרה וצורמת לציונו של יום אבל ומספד לזכר ההרוגים ויום תפילה לשלום הפצועים והחטופים. האם היה עולה בדעתו של מישהו לקרוא ליום התשעה באב בשם "טקס התשעה באב"? ביחד עם הנמכת הדגל לא תזיק למארגנים גם גם קצת צניעות בעת עריכת יום הזיכרון הכואב בתולדות המדינה. צודקות אפוא משפחות החטופים, החללים, הפצועים וניצולי הטבח. מי צריך טקסים שכל תפקידם לטהר את הפוליטיקאים מאשמה ולהעניק להם כבוד ויקר, כבסיפורו הציני של עגנון?!
הערות:
"התקופה", 6, ורשה, טבת-אדר תר"ף, עמ' 23 – 94.
ראו מאמרי "הגות פואטית ופוליטית בפואמה 'בעיר ההרגה'", בתוך: "במבואי עיר ההרגה: מבחר מאמרים על שירו של ביאליק", בעריכת עוזי שביט וזיוה שמיר, תל-אביב 1994, עמ' 135 – 159.
חנא שמרוק, "השם המשמעותי מרדכי-מרקוס – גלגולו הספרותי של אידיאל חברותי", "תרביץ", כט, חוברת א, תשרי תש"ך (1959), עמ' 76 – 98.
"אין כמוני" בעקבות הפסוק "כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (ישעיהו מו, ט); וכך מהלל דון קישוט את עצמו ("אֵין כָּמוֹנִי עַז-נֶפֶשׁ וְנֶאֱמָן בְּאַהֲבָה") בעיבודו של ביאליק לספרו של סרוונטס (כרך שני, פרק שישי). בהקשר האלתרמני ראוי להזכיר את ספרה של תרצה אתר "נוני, נוני, אין כמוני", תל-אביב 1977, הנסב על בנה נתן הנושא את שמו של סבו המפורסם, שנקרא "נוני" בילדותו ובנעוריו.
חבר, חנן. "הסאטירה הלאומית וקורבנה: פוליטיקה של רוב ומיעוט לאומי ב בנערינו ובזקנינו מאת ש"י עגנון", בתוך ספרו "הסיפור והלאום", תל-אביב 2007, עמ' 107־124.
כל תכנית היגוי ("how to pronounce") מעידה שהשמות הגרמניים "Daichsel" ו-"Weichsel" אינם מזכירים בהיגויים את המילה העברית "כסיל".
כדאי להזכיר בהקשר זה כי ברגע נדיר של גילוי לב, בהסירוֹ לכהרף-עין את המסכה המיתממת של חכמי גליציה שלבש דרך-קבע על פניו, התוודה עגנון לפני רעייתו וסיפּר לה שאין בכוונתו להוציא את כתביו בהוצאת הספרים של ביאליק. "אני רוצה כבוד וכסף", אמר עגנון, "ושני הדברים לא אשיג על ידו" (במכתב מיום 31.2.1925 בתוך: ש"י עגנון, "אסתרליין יקירתי", ירושלים ותל-אביב 2000, עמ' 82).
בנושא הפריודיקה הנזכרת בסיפור טעה עגנון, שכינה את ה"ווסחוד" בשם "עיתון פולני", והזכירו בין העיתונים הציוניים שקורא לוי כהן, ראש ציוני פיטשיריץ בשנת 1907. ואולם, כתב-העת "ווסחוד" היה השתייך לפריודיקה הרוסית שהייתה מזוהה עם תנועת ההשכלה היהודית ברוסיה, והוא פסק להופיע בשנת 1906.
ראו מאמרי "בכל צבעי הקשת: חג ל"ג בעומר אצל עגנון", הכלול באתר זה.
המשרתת בסיפורו של עגנון "עובדיה בעל-מום" (1921), שנכתב ופורסם כשנה אחרי "בנערינו ובזקנינו" נקראת שייני-סיריל (שם הדומה לפעשי-שיינדל). היא בוגדת בארוסהּ החיגר המבקש לשאתהּ לאישה ולִמשות אותה מחיי השִׁפלות שבהם היא מתבוססת. עובדיה המנסה להגן עליה ב"בית המחולות", סופג מכות מהבריונים החוגגים בנשף ומוּבל לבית-החולים. בתקופת אשפוזו אהובת-לִבּוֹ נופלת קרבן לסחטנותו של משרת בכיר, ראובן "האדום", המאיים עליה שיסגיר את סודהּ, אונס אותה באכזריוּת, מעבֵּר אותה ונוטש אותה לאנחות. כאשר עובדיה יוצא מבית-החולים, בתום תקופת אִשפוז בת שנה, הוא מגלה את ארוסתו כשהיא אוחזת בזרועותיה תינוק אדום שֵׂעָר ומיניקה אותו בלי חמדה.
המשרתת שייני-סירל, אשת הזנונים יפת-המראה, מסיפורו של עגנון "עובדיה בעל מום" מכוּנה פעמיים בכינוי "שפחה חרופה" (עמ' תח, תט), ובכינוי זה טמון רעיון בעל חשיבות עקרונית: כשם שעובדיה הוא "עבד למחצה", גם שייני-סריל היא "שפחה למחצה", שכּן הכינוי "שפחה חרופה" הוא כינוי שניתן בימי קדם לאישה שחציהּ שפחה וחציהּ בת-חורין, אך עדיין לא נפדתה (כריתות יא ע"א).
עדיין זכור טקס המַשּׂוּאוֹת הגרנדיוזי שנערך במלאת 70 שנה למדינה ("מַשּׂוּאוֹת", כך ולא כפי שהוגים את המילה מארגני הטקס בטעות החוזרת מדי שנה). הוא נפתח בטעות בשיר "בארץ אהבתי" שכָּתבה לאה גולדברג על ליטא (ולא על ארץ-ישראל). בטקס נשמעו אמנם הצהרות בדבר הצורך באחדוּת בין חלקי העם, אך הוא התבסס על קיפוח בוטה ופלגני שעבר את כל גבולות הטעם הטוב (וכן על שִׁכתוב האמת ההיסטורית והמרתה בהיסטוריה כוזבת ומדומיינת). לאחר שנמחק כמעט כליל חלקה של ההתיישבות העובדת בתולדות המדינה, נזכרה בקצרה "החלוציוּת של דגניה ודימונה" (כותבי התמליל "שכחו", או שמא השכיחו לבקשת המארגנים, שיובל שנים של עבודה חלוצית מפרכת הפרידו בין השתיים?). שמותיהם של כל אבות הציונות ושל גדולי המשוררים, ששיריהם שהושמעו בטקס, נמחקו כליל, אולי עקב השתייכותם לעדה הלא-נכונה, אך לאוזניהם של מיליוני הצופים הובאה בשורה חשובה עד מאוד: בשיר "אימא, אדמה" הצטרף לבמה הזמָר אמיר דדון... ובכלל, חלקם של יוצאי צפון אפריקה לא הותיר מקום לעדות אחרות: המנחה יעל אבוקסיס שיצאה למאבק מתוקשר עם המארגנים, השחקן יעקב כהן (בכיפה על ראשו, בחולצה לבנה ובמכנסי טרלין שחורים של אברך מבני-ברק) שבפיו הושמו דברי-תורה ודברי-תודה להוריו ש"עזבו הכול מאחור, כדי לתת לנו לצמוח מחדש". מהו "הכול" שעזבו הוריו של יעקב כהן? כנראה מה שעזבו הוריו של מפקד-הטקס שמעון דרעי, של מדליק המשואה זאב רווח, של המפיק גדי ביטון, וכן הוריהם של הזמרים חיים משה, אמיר דדון, עדן בן-זקן ושאר יוצאי העדה שמילאו לבדם את הטקס עד אפס מקום בשם "אחדוּת העם". ספרי ההיסטוריה מסַפּרים שאבותיהם נושעו בידי פעילי עלייה ולוחמי מחתרות, שחירפו את נפשם למען אחיהם כדי להביאם לחוף מבטחים. ואולם לסיפורם של המצילים לא נשאר מקום בטקס, כי הוא לא עלה בקנה אחד עם האג'נדה הפוליטית של המארגנים. מארגני טקסים וימי זיכרון לאומיים צריכים ללמוד שגם "העדפה מתקנת" צריכה להיערך במידה ובטעם טוב, ולא בניקור עיניים ובסילוף אמיתות היסטוריות.
Comentários