ימי האביב וימי הסתיו של העידן הגוטנברגי
עודכן: 29 באוג׳ 2023
ארבע-מאות שנה למהדורת הפוליו הראשונה של שייקספיר
לזכר בן משפחתנו פרופ' ג'רזי לימון
שהקים וניהל את התאטרון השייקספירי בגדנסק
וזכה בעיטור כבוד מידי מלכת בריטניה
על חלקו בחקר שייקספיר ובשימור מורשתו
בתקופה שבָּהּ חיבר ויליאם שיקספיר את מחזותיו הראשונים הייתה עדיין המצאת הדפוס חדשה באופן יחסי (כבת 150 בלבד). באותה עת, במחצית השנייה של המאה השש-עשרה, סופרים שביקשו להוציא את ספריהם ונזקקו לשירותי הדפסה נדרשו לדלג על משוכות רבות ולהשקיע בהוצאת הספרים משאבים עצומים.
כך, למשל, התברר לי כשחיברתי את ספרי "ורד לאמיליה: ידידתו היהודייה של שייקספיר" (2018), שאמיליה בסאנו המוכשרת והאָסֶרטיבית, שהייתה האישה הראשונה באנגליה שהוציאה ספר שירה החתום בשמה, השקיעה במיזם הנועז שלה הון עתק, מעל ומעֵבר ליכולתה של אישה במעמדה. יש לשער שאלמלא הכספים שהעתיר עליה מאהבהּ, בן-דוד של המלכה אליזבת הראשונה, היא לא הייתה מסוגלת לעמוד במעמסה הכספית וספרה לא היה רואה אור. ייתכן שסופרים לא מעטים גנזו את כתביהם בהעדר משאבים למימון הדפסתם.
וקוני הספרים? במאות השש-עשרה והשבע-עשרה היה מחירו של ספר צנום, שלא תואר לו ולא הדר, בין מאה למאתיים דולר במונחי ימינו (רוב הספרים נמכרו בקונטרסים ואפילו לא נכרכו). ספרים עבי-כרס שנכרכו בכריכת עור נמכרו בהון רב, ורק אנשים שהשתייכו למשפחות האצולה עתירות-הממון הרשו לעצמם לרָכשם ולהציבם בטרקלין ביתם.
אף-על-פי-כן, היה זה תור האביב של העידן הגוטנברגי. אמנם תהליך ייצור הנייר להדפסת ספרים, שנעשה בעבודת-יד של אוּמנים מומחים, היה תהליך יקר, ארוך ורב-שלבים (למפעלי הנייר קראו "paper mills – "טחנות נייר" – והן היו מופעלות בכוח המים). אמנם לא היה בכל רחבי אנגליה מפעל שייצר נייר באיכות טובה, וכל נייר ההדפסה של הספרים החשובים (לרבות מהדורות הפוליו של מחזות שייקספיר) יוּבּא מצרפת, או אפילו מאוסטריה, ועל כן מחירו של נייר משובח הרקיע שחקים. אך רבים השתוקקו לקרוא בספרים, בהעדר כל ערוצי המידע האחרים המקובלים בימינו. ספרייה ביתית הייתה סימן מובהק של יָקרה מעמדית ושל יחסנות אינטלקטואלית (ביתו של שייקספיר מסטרטפורד, למשל, היה בית נטול ספרים וזאת אחת הסיבות לפקפוקם של החוקרים בנושא ייחוסם [האַטריבּוּציה] של המחזות למחברם המוצהר).
שייקספיר כתב את מחזותיו לשֵׁם הצגתם על קרשי הבמה, ולא לשֵׁם שימורם לדורות. הקורא בן-ימינו יתקשה להאמין שהוא כלל לא הדפיס את מחזותיו, ולא רצה להפיץ אותם ברבים. היו לכך סיבות אחדות: ספרותיות, חברתיות וכלכליות. ראשית, המחזות היו קניינה של להקתו, והוא לא יכול היה לעשות בהם ככל העולה על רוחו. זאת ועוד, חטיבה נכבדה של האוכלוסיה הבריטית (לעִתים גם של אותו פלח באוכלוסיה שפקד את אולמות התאטרון), הייתה אנלפביתית. יודעי קרוא וכתוב לא היו רבים, ורק מעטים בקרב יודעי-הספר נהגו לרכוש ספרים, כך שהשקעה בהוצאת ספר לא הייתה כלכלית, וברוב המקרים הנחילה לסופר הפסדים. ומעל לכול, שייקספיר כלל לא רצה שמחזותיו יופצו, ולמתחריו תהיה גישה לטקסטים שלו. באותה תקופה לא היו זכויות יוצרים, והוא חשש – ובצדק – שרעיונותיו וניסוחיו ייגזלו על-ידי יריביו. יתר על כן, חובבי תאטרון היו מגיעים ללונדון מכל קצות הארץ לחזות במחזותיו, ושייקספיר לא היה מעוניין להעמיד לרשותם מהדורה מודפסת שתאפשר להם להתוודע אל מחזותיו מבלי שייאלצו להגיע מן המרחקים ולרכוש כרטיס למופע התאטרוני.
ואולם, היו בין חברי להקתו אנשים חסרי מצפון שקיווּ להפיק רווחים מהוצאתן לאור של מהדורות פיראטיות (שזכו לימים לכינוי “bad quartos”). דא עקא, הם לא היו מסוגלים להוציא מתחת ידיהם טקסט נקי ומתוּכּן. מהדורותיהם "הרעות" שיבשו לא אחת את הטקסט המקורי לבלי הכֵּר, וזרעו מהומה טקסטואלית רבה המקשה עד היום על חוקרי שייקספיר. היו גם מקרים של מו"לים פיראטיים, כגון John Danter, שאגב צפייה בהצגה "רומאו ויוליה" רשם במהירות את הדיאלוגים ששמע, והוציאם בספר. גם הוא הטיל בטקסטולוגיה השייקספירית מבוכה רבה.
מאחר ששייקספיר לא הכין את מחזותיו לדפוס, הוא גם לא חילק אותם למערכות ולתמונות. החלוקה נעשתה לראשונה ב-1623 על-ידי עורכיו של ה"פוליו הראשון" של מחזותיו, שהוסיפו גם הוראות בימוי (וזאת כשבע שנים לאחר מותו). מיהם עורכי הספר? ברשומות נכתב "friends and admirers" ("חברים ומעריצים"), אך בהתחשב בעלוּת הגבוהה של פרויקט כזה, מותר כמדומה להניח שנטלו בו חלק אישים שביקשו לצאת ממנו נשכרים. אולי היו אלה אנשי להקתו של שייקספיר? שמא מצאה אֶמיליה בסאנו בין מכריה האצילים, מישהו שהואיל לתרום מכספו למיזם? אולי היה זה המחזאי המתחרה בן ג'ונסון שהוסיף לספר שיר תהילה ל"אריה המת"? מה שברור הוא שהמדפיס והמו"ל של המיזם היה בעל דפוס אליזבתני משוכלל – ויליאם ז'גארד (Jaggard) שמו –שהסתייע בבנו שלמד מאביו את מקצועות הדפוס.
רבים ממחזותיו של שייקספיר יצאו כל אחד בנפרד במהדורות קווארטו לפני כינוסם בספר מקיף. ב-1623 הודפס כאמור הפוליו הראשון שבו נאספו שלושים ושישה מחזות, בהם עשרים מחזות שלא נדפסו קודם לכן בספר. הוצאת ספר במהדורת פוליו (בדפי ענק שגובהם 19 אינץ' – 48.26 ס"מ ורוחבם 12 אינץ' – 30.48 ס"מ) נחשבה באותה עת לאירוע מו"לי יוצא דופן, שרק מחזאים מעטים זכו לו. הפוליו הראשון לא סודר בסידור כרונולוגי, אלא בסדר ז'נרי (קומדיות, מחזות היסטוריים וטרגדיות). המבוא למהדורת הפוליו התופס את שישה עשר העמודים הראשונים של המהדורה חשוב לקיבוע זהותו של שייקספיר, שהייתה באותה עת שנויה במחלוקת (היו שטענו ששייקספיר איש סטרטפורד רכש מחזות ופרסמם בשמו). ממבוא זה מתברר שאלמלא יצא לאור "הפוליו הראשון" מעטים היו מזהים את המחזאי הדגול עם האיש מסטרטפורד, וכדברי המחבר:
Had the First Folio never been published, few or none would have connected the great author with the Stratford Man.
המבוא הכיל אלגיות על מות שייקספיר, וביניהם נדפס כאמור שיר תהילה של המחזאי בן ג'ונסון, ידידו-יריבו של המחזאי איש סטרטפורד, המופנה אל קורא הספר, ומייעץ לו לפסוח על הדיוקן רב-הממדים שהוצב בפתח "הפוליו הראשון" ולהתעמק בתכנים ובצורות של המחזות הכלולים בספר:
לקוראי הַדְּמוּת אֲשֶׁר תִּרְאֶה בַּסֵּפֶר נְצוּרָה לְשֵׁם שֵׁיקְסְפִּיר רַם-הַמַּעֲלָה נוֹצְרָה. בָּהּ מִשְׁתַּקְּפִים לִבְטֵי אָמָּן וּמַאֲבָקָיו עִם טֶבַע הַבְּרִיאָה עַל יְפִי פָּנָיו. לוּ אַךְ הִצְלִיחַ הָאָמָּן לְהַעֲלוֹת בְּחֶרֶט-עֵט אֶת חָכְמָתוֹ שֶׁל הַמְּצֻיָּר כְּשֵׁם שֶׁהִתְמוֹדֵד עִם זִיו פָּנָיו; הָיָה הַדְּפוּס הַזֶּה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל מָה שֶׁנֶּחְקַק אֵי-פַּעַם בַּיְּקוּם. אַךְ הָאָמָּן, קוֹרְאִי, קָצְרָה יָדוֹ; אָבַד הַסֵּבֶר. אַל נָא תַּבִּיט בַּדְּמוּת. הַבֵּט-נָא רַק בַּסֵּפֶר. | To the Reader. This Figure, that thou here seest put, It was for gentle Shakespeare cut; Wherein the Graver had a strife with Nature, to out-do the life: O, could he but have drawn his wit As well in brass, as he hath hit His face, the Print would then surpass All, that was ever writ in brass. But, since he cannot, Reader, look Not on his Picture, but his Book. |
(מאנגלית: ז"ש)
מהדורת הפוליו הראשונה ואלה שבאו בעקבותיה אינן מושלמות, אם לנקוט לשון המעטה. בדברי ההקדמה יש כאמור חשיבות-מה, אך הם גם מאכזבים למדיי בהתחשב בעובדה שהם נכתבו זמן קצר לאחר מות שייקספיר על-ידי אנשים שהכירוהו. ניתן היה לצפות שיהיו בהקדמה פרטי ביוגרפיה לא ידועים ותשובות לחידות רבות שנטווּ סביב אישיותו של המחזאי הדגול. ואולם, חרף החסרונות, עלינו להיות אסירי תודה למי שהגו את הרעיון, יזמו אותו, מימנוהו וטרחו להביאו אל קו הגמר. אלמלא הופקו מהדורות הפוליו של מחזות שייקספיר, היו רבים ממחזותיו של גדול המחזאים בעולמנו אובדים לנצח. כששייקספיר עצם את עיניו לנצח, הוא לא דאג שמחזותיו ישרדו למען הדורות הבאים.
כיום חוקרי שייקספיר ולומדיו משתמשים בשלוש מהדורות מוסמכות שהן כמעט זהות זו לזו: The Riverside Shakespeare, The Norton Shakespeare, The Arden Shakespeare. בדיקה שהויה של הטקסטים תגלה שינויים קלים במבחר המילים ובפיסוק. אף לא אחת מהן יכולה להיחשב כטקסט הדפיניטיבי של המחזות הללו. לחוקרי שייקספיר השאירו מהדורות הפוליו, ביחד עם מהדורות הקווארטו – "הטוֹבוֹת" ו"הרעוֹת" – כר רחב להשתרע.
נעיר עוד שמהדורת הפוליו הראשון נדפסה ב-750 עותקים, מהם שרדו עד ימינו 233 עותקים בלבד. לפני כשנה נמכרה במכירה פומבית בניו-יורק אחד העותקים הללו במחיר $2.400.000, וזאת בתקופה שבָּהּ מעמדו של הספר המודפס הולך ומידרדר מיום ליום.
באנגליה, במרכז העיר האוניברסיטאית אוקספורד, נסגרה לאחרונה חנות ספרים בשם "חנות הספרים האחרונה" ("The Last Bookshop"), כשמו של סרט קולנוע עתידני משנת 2012. בחנות זו נמכרו ספרי איכות, לרבות אלבומי אמנות עבי כרס, בשלוש לירות אנגליות בלבד, ללמדך מה ערכו ומעמדו של הספר המודפס בזמננו. מעמדו של הספר העברי, שאינו נהנה מיתרונותיו של ספר הנדפס בשפה בין-לאומית, אף קשה שבעתיים. האם התקופה הגוטנברגית מגיעה לקִצהּ? לכאורה זהו הגורל ואת הנעשה אן להשיב. אנשים יחדלו להחזיק בבתיהם ספריות צוברות אבק. הספרים יושלכו ברוּבּם מן הבית ומה שלא יימצא ברשת יאבד את קיומו, אלא אם כן מדובר בספרים עתיקי יומין עם סימני מים על דפיהם, כמו "הפוליו הראשון" של שייקספיר שנדפס לפני ארבע-מאות שנים ובמחירו ניתן עדיין לרכוש בית-מידות, או אפילו אחוזה, לצד העיר סטרטפורד- על -נהר- אייבון, עירו של המחזאי בן-האלמוות.