כוחה של חולשה (מעודכן)

לרגל ה-24 בפברואר, יום הולדתו של וילהלם קרל גרים

עיון בספר הילדים של עמוס עוז - "פתאום בעומק היער"

פורסם: זיוה שמיר / "סיפור לא פשוט", תל-אביב 2014.

פורסם: קשת החדשה: רבעון לספרות עיון ובקרת, 15, 2006 (גירסה מקוצרת)

בכפר מבודד ועלום-שם שרוב תושביו נושאים שמות נדירים וזרים לאוזן (נימי, אלמון, דניר, סולינה, גינום), מחליט הציבור ההולך בתלם לבודד את הטיפּוּסים המוזרים והחריגים, להדביק להם מינֵי סטיגמות, אף לגרום להוקעתם ולנידוים מן החברה. לכאורה זהו כפר שלֵו ושוקט על שמריו, אי של שפיוּת ושל התנהגות נאותה, אך למעשה גם בין תושביו הנורמטיביים והקונפורמיסטיים, הנוטים להתרחק מן הזר והמוזר כמפני האש, מתגלות מוזרויות לא מעטות. מתחת למעטה הרוגַע הכפרי רוחשת פקעת אפֵלה של סודות מסתוריים, שאסור באיסור חמוּר להעלותם על דל השפתיים.

ודווקא מתוך "נווה שאנן" זה, שבּו כמצוַות אנשים מלומדה אין מזכירים כלל כל אותם עניינים הטורדים את מנוחתם של בני הדור הוותיק, יוצאים שני ילדים אמיצים ושוברי מוסכמות – מיה ומתי (גירסה מודנית של "עמי ותמי") – ונכנסים בלא ידיעת איש למעמקיו האסורים של היער. במסעם הרומנסי (quest) אל הבלתי נודע, הם מבקשים לגַלות סוד כמוס, שפתרונו עשוי לסייע לכפרם להשתחרר מן הקללה הנוראה הרובצת עליו: לפני כשנות דור נעלמו מן המקום כל בעלי החיים, למקטנם ועד גדולם, ובני דור האבות, הזוכרים עדיין את האירוע, הדחיקו אותו מתודעתם. ילדיהם, שלא זכו מימיהם לראות בעל חיים ממשי במוֹ עיניהם, גדלים על מושגים וירטואליים – מושגי art, ולא מושגי nature: על תמונות של בעלי חיים, שמראה להם המורה הרווקה עימנואלה, או על פסלוני עץ מגולפים שמכין להם אלמון. דייג ערירי זה, שבהעדר דגים בנחל החוצה את הכפר, הפך לעובד אדמה, מחזיק בגינתו דחליל, ומחכה ליום שבו ישובו הציפורים לפקוד את הכפר.

המקום המתואר בספר – אותו כפר אלמוני המתנמנם לו בשיפולי היער עם רוח הרפאים המסתורית החופפת על עציו ועל בתיו1 – לקוח לכאורה היישֵׁר מִסִּפרי אגדה גרמניים, ששאבו את חומרי המציאוּת שלהם ממקורות פָּגָניים ומתפיסת עולם פנתאיסטית, שאינה שמה פדוּת בין האנושי לבין עולמות החי, הצומח והדומם. כשביקש ביאליק לתאר את נוף ילדותו במושגים "הֶלֶניסטיים" אליליים, בהשראת עולמה של האגדה האירופית, הוא תיאר בסיפוריו את פרוור העצים כמקום שבּוֹ נבלעו כל הגבולות בין חוליות "שרשרת ההוויה הגדולה" (ׂThe Great Chain of Beings): העגלונים הצעירים מדומים בו לסייחים צוהלים, רועת החזירים המעוברת מדומה לדלעת התופחת במקשה, העצים מדומים לאנשים ולבעלי חיים ועוד ועוד. את כפר הולדתו תיאר בשיריו כ"כפר קטן מוקף חומת יערים", שבמעמקי יעריו נחבאת לה ברֵכה צלולה, מוצנעת מעין, שרק הנועזים ופורצי הדרך מגיעים אליה ב"בִּשְׁבִיל יְדָעוֹ רַק הַזְּאֵב וְגִבּוֹר צַיִד".

גם בספרו של עמוס עוז הכפר מתואר במונחיהם של אותם נופים אירופיים רחוקים, שעליהם התרפקו אמו של הסופר וסבתו, בהגיען אל הלֶוונט החם וההומה.2 הטבע הכפרי והמיוער, הטובל בירק, הוא אנטיתזה לנוף הצחיח המקיף את עוז, את ביתו שבמִדבר ואת המזרח כולו. כאמור, לא במקרה שמותיהם של הילדים (מיה ומתי) הם אַנַגרם פונטי של "עמי ותמי", הלא הם Hänsel und Gretel מאגדות האחים גרים, שנדדו עזובים לנפשם במעבה היער, עד הגיעם לבית המכשפה העשוי כולו ממתקים.

הכפר שמתוכו הם יוצאים אל מעמקי היער אף מזכיר בחזותו ובמהות הסוד הרובץ עליו את הכפר בסרטו עטור הפרסים של המפיק והבמאי ההודי נייט שַיאַמַאלַאן "הכפר" ("The Village").3 הוא אף מזכיר את סרטו הקנדי של אטוֹם אגוּאַן "מתיקות שאחרי" ("Sweet Hereafter"), שבמרכזו עיירה שכוּחת אל, שמאחורי חזותה השלֵווה והממוסדת מסתתרים סודות אפלים – סרט הזרוע, ממש כמו ספרו של עמוס עוז, ברמיזות גלויות למדיי לאגדת החלילן מהמלין, אף היא כידוע מאבני היסוד של הפולקלור הגרמני, הפָּגָני מיסודו.

ספר הילדים של עמוס עוז הוא אפוא ספר רב רבדים, ה"מתכתב" עם שיאיה של ספרות הילדים בעולם. ראינו כי שמות הילדים היוצאים למעבה היער – מיה ומתי – מבוססים על היפוך פונטי של השמות "עמי ותמי" מן הגירסה העברית של אגדות האחים גרים. גם "השֵד" בספרו של עוז, כמו המכשפה במעשייה של האחים גרים, מציע לילדים דברי מאכל ומשקה מפתים (מיץ רימונים ומי שלגים), המעוררים את חשדם שמא הוא מבקש לכשפם ולכולאם ביער עד עולם. רמיזות כגון אלה מצויות גם בספרי הילדים של אריך קסטנר שכבר הפכו לקלסיקה מודרנית.4

מוטיב הילד האובד ביער ומחפש את הדרך הביתה הוא מוטיב מרכזי בספרות הילדים בכלל, ובזו הגרמנית בפרט, שצמחה ממציאוּת עטורת יערים. לא מקרה הוא שבתקופה שבה ישב בברלין (1921-1924), כתב ביאליק את המעשייה המחורזת לילדים "הנער ביער" – גירסה עברית-יהודית למעשיות גרמניות טיפוסיות: הילד הבורח מן ה"חדר" אל היער ומתקשה בלימוד האלפבית, מאבד את הדרך הביתה. בחשכת הלילה, הוא נרדם על עץ מפחד החיות, ואז כל החיות מסתדרות בחלומו בסדר אלפביתי – רמז לכך שהכורח ללמוד הוא הטוב שבמורים. הילד מגלה "בדרך הקשה" שעדיף לו ללמוד ב"חדר" מאשר לתעות ביער. כשהוא נחלץ סוף-סוף מן היער הוא הופך לתלמיד טוב וממושמע, לשמחת לב הוריו ומוריו.

לא ייפלא שגם ספרו האקזמפלרי של סופר הילדים היהודי-אמריקני מוריס סנדק (Sendak) "בארץ יצורי הפרא" (Where the Wild Things Are) נזקק למוטיב "גרמני" זה: הספר מגולל, באיור ובאומר, את קורותיו של הילד הפרוע וחסר המשמעת מקס (האם רק במקרה העניק המחבר לילד הלא ממושמע שם הלקוח כאילו היישֵׁר מן "הקלסיקה" של ספרות הילדים הגרמנית?), שאינו מוכן לשמוע בקול הוריו, ומתבקש ללכת לישון בלי ארוחת ערב. בחלומו נודד מקס, רעב ומסויט, במעמקי היער האימתני, בין יצורי פרא מפחידים, ובהקיצו מן החלום – בהריחו את ריח ארוחת הבוקר – הוא מתעשת וחוזר להיות ילד טוב וממושמע.

פתאום בעומק היער עשוי מרקם צפוף של שיבוצים מיצירות המופת של ספרות הילדים העולמית, ואלה הופכות את הספר לפסיפס מרהיב עין ביופיו ובססגוניותו: סיפורו של הילד החריג, שכולם מבזים ומנדים אותו, מזכיר גם את סיפורו של הברווזון המכוער מאת הנס כריסטיאן אנדרסן; קריצת החתול (עמ' 67) מזכירה את חיוך חתול הצֶ'שייר מספרו של לואיס קרול עליסה בארץ הפלאות; תיאור גנו של השֵד הנעלם נֶהי (עמ' 69) מזכיר את תיאור הגן הנעלם באגדה "הענק וגנו" מאת אוסקר ויילד; סיפורו של אדם שהצליח ללמוד את שפתן של החיות (עמ' 80) מזכיר את לא רק את אגדות המלך שלמה, אלא גם את סיפורו של הדוקטור דוליטל, גיבור ספרו של יוּ לופטינג.

זאת ועוד, שמו של נימי "הסייח", גיבור פתאום בעומק היער, לקוח היישר מהקוסם מארץ עוץ (The Wizard of Oz), מאת פרנק לימן באום (אפשר שגם הדחליל בספרו של עוז, שנֶהי חולם להיכנס לנעליו ולמלא את מקומו, כדי לחזור מפעם לפעם אל חיק החברה האנושית, קיבל את השראתו מהדחליל האנושי בהקוסם מארץ עוץ). אף אין לשכוח כי הרעיון של "the yellow brick road" מהקוסם מארץ עוץ השפיע על ספרו הנפלא של נחום גוטמן שביל קליפות התפוזים, וכי ציוריו של נחום גוטמן, גדול המאיירים וסופרי הילדים בדור המודרנה התל-אביבית, התנוססו בין דפיו של התרגום העברי של אלמון האובד (Lost Prince Almon), פרי-עטו של הסופר האמריקני לואיס פנדלטון (Pendleton).5 אכן כי כן: אפשר ללמד קורס שלם, או לכתוב ספר מחקר שלם, על נפלאות הכתיבה הבין-טקסטואלית לפי ספרו החדש של עוז פתאום בעומק היער.

*

אולם, בעיקרו של דבר, הספר שלפנינו "מתכתב" עם הספרות העברית לדורותיה. ספרו רומז לשיאיה של ספרות הילדים העברית של דור התחייה ושל דור המודרנה התל-אביבית אף יותר מאשר לשיאיה של ספרות הילדים העולמית. כך, למשל, השם "אלמון" ("Almon") הוא אמנם שם אנגלי מקובל, אך, במקביל, הוא גם אותו שם עברי עמוּס במשמעויות, שהעניק המשורר זלמן שניאור לגיבור מחזור השירים המיתוֹ-אוטוביוגרפי שלו "פרקי יער", תוך שהוא יוצק לתוכו את הוראותיו המנוגדות של שם נדיר זה ("אלמון" כשם-עצם מוחשי הוא עץ,6 סמל החיים והמשכיוּת הקיום, וכשם-עצם מופשט הוא מצבו של האלמן והערירי). כן "משוחח" כאן עוז ו"מתכתב" עם שירי ביאליק וסיפוריו, ובעיקר – עם המעשיות המחורזות לילדים של נתן אלתרמן "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן".

להלן אתמקד בתשתית האלתרמנית של ספרו פתאום בעומק היער, ואנסה להעלות השערות אחדות בדבר מהותו של ה-subtext הרעיוני-פוליטי שבבסיס הספר החדש. למראית עין לפנינו "ספר ילדים", שאינו אלא אגדה דמיונית ודֶמונית, המתרחשת בנופי אגדה קסומים, ואלה מנותקים לכאורה לחלוטין מן "הכאן" ו"העכשיו". ואולם, אפילו הכיתוב שעל גבי עטיפת הספר מאותת לקוראיו שניתן לקרוא את "האגדה" גם "כביקורת על סיפורים היסטוריים המשרים עיוורון ומעצבים את המציאוּת". נאמר כאן אפוא בגלוי ובמפורש, כי יש לקרוא את הספר, בין השאר, גם כאלגוריה היסטוריוסופית ופוליטית, שבמרכזה כל אותם נָרָטיבים שנקבעו בתודעה הקולקטיבית והשפיעו על המציאוּת לא פחות מאשר הושפעו ממנה. כפר שכל בעלי החיים נעלמו ממנו מעלה על הדעת שאיפות וחלומות משאלה של קבוצות פוליטיות קיצוניות (כגון, שאיפתם של ראשי המפלגה הנאצית להחזיר את גרמניה לגרמנים, ולהביא לידי מדינה "נקייה" מיהודים – "Judenrein" – בעזרת המשרפות, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, שאיפתם של חוגים לאומניים בארץ להפעיל את רעיון ה"טרנספר").7 במקום כזה, רק ילד קטן וחף מדעות קדומות – כבמעשייה הנודעת בגדי המלך החדשים מאת הנס כריסטיאן אנדרסן – יכול לבוא ולקרוע את הלוֹט מעליהם; לגלות את האמת האנטי-הֶרואית וחסרת ההילה המסתתרת מאחורי תופעות ענק מזרות אימה.

ובכן, כשם שאותו הים, ספרו של עמוס עוז בפרוזה מחורזת, "התכתב" עם חגיגת קיץ של נתן אלתרמן, כך גם ספרו לילדים ולמבוגרים פתאום בעומק היער "מתכתב" בסמוי עם נתן אלתרמן, ובאופן מיוחד עם יצירתו "מעשה בפ"א סופית" – מעשייה מחורזת לילדים ולנוער, המכילה בתוכה גם מסרים מתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והפוליטיקה ששום ילד לא יבינם. שתי "יצירות הילדים", של אלתרמן ושל עוז, מגוללות את סיפורם של ילדים דחויים, שהחברה העליבה אותם והוציאה דיבתם רעה. בשני המקרים, הילד הדחוי נוקם בחברה את נקמת עלבונו, יוצא מן המערכת החברתית בטריקת דלת, ונעלם במרחקים (בסיפור כזה נפתחת גם המעשייה המחורזת "מעשה בחיריק קטן"). עזיבתו של הילד הדחוי והמנודה מחוללת בעולם החיצון שינויים מפליגים, הגורמים לחברה המנדה צרות צרורות. רק חזרתו (או החזרתו) אל חיק החברה המנדה עשויה להסיר את "הקללה" ולהחזיר את הסדר הטוב על כנו.

המעשייה המחורזת של אלתרמן על גורלה של הפ"א הסופית, שחברותיה הקניטו אותה, מציירת תמונה שגורה מחיי גן הילדים והכיתה: ילד בלתי-מקובל סופג קיטונות לעג ולהג, עד שאין הוא יכול לשאת את העלבון, ובלי התרעה מוקדמת הוא פורשׁ מן הבריות ונעלם. עלילה והתעללות מביאים להרחקתו ולהתרחקותו מן החֶברה. מש"חבריו" מגלים שאי-אפשר "להסתדר" בלעדיו, נערכת לו רֶהבּיליטציה והוא מוחזר אחר כבוד אל המעגל החברתי. גם בספרו של עוז מסופר, מעשה "סיפור בתוך סיפור", על אדם חריג ומנודה שנעלם בדור ההורים מביתו בגלל העלבונות שספג, והעדרו לימד את החֶברה ואת טיפוסיה החזקים לקח שאותו לא ישכחו במהרה. לדמות חריגה ומנודה זו יש גם רֶפּליקה בדור הילדים – הילד נימי ("הסייח") בעל הדמיון המפותח והחוטם המנוזל, שהחברה מתעללת בו ורואה בו אדם שמחלה מסתורית ("צַהֶלֶת") דבקה בו.

כאן וכאן אנו רואים כיצד גבהוּת לִבּה ושרירוּת לִבָּהּ של החברה גורמות לה שתצית שנאה ותלבה אותה עוד ועוד, עד שבסופו של דבר היא נופלת מבלי דעת לבור שכָּרתה לזולתה. מתברר כי אפילו בלי מסמר קטן אין המכלול יכול להתקיים, וכי גם מסמר קטן יכול לשבש את העולם ולרופף את חישוקיו. האין בדברים המרושעים של החברה הנורמטיבית על האף הגדול והעקום של הפ"א הסופית מטעם הקריקטורות וכתבי הפלסתר האנטישמיים? והרי גם היצור הדחוי והמנודה נימי, גיבור ספרו של עמוס עוז, מתואר כבעל אף מנוזל ודוחה. שמא כל מסע שטנה נגד הזר והחריג מסתייע בתיאורים המצביעים על סימני היכר פיזיולוגיים דוחים, כדוגמת האף המנוזל של נימי? על מחלות מסתוריות ומדבקות, כדוגמת "מחלת הצַהֶלֶת" שלו?

ייזכר בהקשר זה, כי המכשפה במעשייה Hänsel und Gretel (ממעשיות האחים גרים, שמלאכת איסופן נעשתה בהשראת הרומנטיקה הגרמנית, תוצר מובהק של התקופה הלאומית-פטריוטית של אחרי "אביב העמים"), מתוארת על-דרך הדֶמוניזציה כזקנה בעלת חוטם גדול ומעוקל. הנזל וגרטל – הילדים הרכים, היפים, התמימים והאריים – נופלים אפוא בידי יצור זקֵן, זר ומאוס, בעל חוטם ארוך, המאיים עליהם ועל קיומם, ועל כן ראוי להשליכו לתוך תנור גדול ולהשמידו. את תוצאותיו של הרעיון הקסֶנוֹפוֹבי הזה, פרי הדמיון העממי, גילה העם היהודי, לחרדתו, במאה העשרים, לאחר מסכת השפָּלה ודמוניזציה בעיתונות האנטישמית.8

פרידריך ניצשה, גדול הפילוסופים הגרמניים במאה התשע-עשרה, הגדיר את היהודי כ"שְׂאוֹר שבעיסה" – כגורם מתסיס שאינו מניח לחברה להגיע לידי קיפאון וקיבעון. הוצאתו מן העיסה גורמת לה לשקוע ולאבד את טעמה. ואכן, עם הסתלקות הפ"א הסופית מן המערכת ומן המערכה, כל חישוקי העולם מתרופפים, המאזן האקולוגי מופר, וכל הפעולות עומדות מלכת: "עוֹף לא עוֹפֵ... / תוֹף לא תופֵ... / סוס לא שָׁטַ... / ברז לא נָטַ... / רוחות לא רחפו רחוֹ... / נמשך הרגע בלי לחלוֹ...". כל חוקי הבריאה משתבשים, מתוך היפוך המסופר בסיפור הבריאה שבו הרוח מרחפת פני המים, וכבסיפור מעמד הר-סיני, שבו "ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה [...] הים לא נזדעזע" (שמ"ר כט). כשחוזרת האות הדחויה אל מקומה במערכת האותיות, "הכל הקיצו כמרדם / וכאילו לא אירע דבר / מיד המשיך עולם כקדם / לעופֵף, / לתופֵף, / ולשטוֹף, / ולרחוֹף / מסוף עד סוף...". כך גם בספרו של עוז: הכפר שרוי בעלטה ובדומייה ("עוף לא צווח, צרצר לא ניסר, צפרדע לא עִרְדְעָה, תרנגול לא קרא לפנות בוקר", עמ' 11), עד לאותו רגע שבו נגלה לילדים דגיג חי במי הנחל, ואז מסופר כי ההורים שטופי הגעגועים נהגו להשמיע לילדיהם חיקויים של חיות "המיית היונים וזמזום הדבורה ומשק כנפיהם של אווזי הנחל ועִרדוּעֵי הצפרדע וקריאות הינשוף והאוח" (עמ' 38).

ב"יצירת הילדים" של אלתרמן, דאגתה של האם לבנה האובד היא זו המבטלת את הכאוס ומחזירה את הסדר הטוב, הדרוש לקיומו של היקום, על כנו. זהו רעיון אלתרמני מובהק, החוזר ביצירתו לסוגיה ולתקופותיה: רק רגשות אנושיים בסיסיים ובלתי משתנים, כמו אהבת אם, שורדים בעולם בתקופות של אסונות גדולים ואָבדן כיווּנים. רגש אנושי בסיסי זה הוא עמוד היסוד של הקיום האנושי, הם ולא האידאות והאידאולוגיות הגדולות, שעליהן נאלצים מיליוני בני-אדם למסור את נפשם במלחמות חסרות תכלה ותוחלת. גם אצל עוז אומר נֶהי לילדים, בעודדו אותם לחזור הביתה: "ועכשיו כל הכפר מבוהל בגללכם, וההורים שלכם מיואשים ושבורים לגמרי" (עמ' 87). ולקראת סוף הסיפור הוא אומר להם: "הנה כבר מגיע הלילה. וכבר דואגים לכם שם. לכו שניכם הביתה" (עמ' 104).9

התבוננות מדוקדקת במעשייה האלתרמנית תגלה שאין לפנינו "סוף טוב" במובן השגור והמקובל, שהרי אלתרמן שלמד אגרונומיה, ובכלל זה בוטניקה וזואולוגיה, הכיר היטב את הכלל הדרוויני הקובע כי בעולם שבו "כל דאלים גבר" רק "המחוננים יישרדו" (survival of the fittest). לשון אחר, הטבע דואג להחליש את החלשים כדי להכשיר מרחב מחיה ואפשרויות קיום לחזקים, בעלי המלתעות והציפורניים. "החברים" אינם מודים בטעותם, ואינם מגלים את יופיו ואופיו הטוב של אותו יצור "בזוי", שאותו הקיאו מתוכם. הם אף אינם מכים על חטא שחטאו נגדו כשהפכוהו ל"שעיר לעזאזל". הם רק פוסקים מלהעליב ולעורר ויכוחים פומביים על ענייני יופי ואופי. השינוי שחל בהתנהגות הכלל מתחולל במצוותה של "הסכמה כללית" של המערכת כולה, שהביאה בשעתה למסכת ההשפלות: אותם גורמים שהתירו את רסן השנאה ונתנו לה להשתולל, עתה אוסרים עליה באיסור גמור, מתוך אינטרסים גלויים וחסרי בושה. מוסכמות החברה גמישות הן, רומז אלתרמן בחיוך ווֹלטֶריאני מוצנע: הן משַנות את טיבן במהירות עם השתנוּת התנאים והנסיבות. רק הכורח ומאזן האימה יכולים למנוע מלחמות ולהביא את הצדדים הנצים אל שולחן הדיונים – אל אותה הידברות שתוליך אל "הפסקת האש" ואל "חוזה השלום".

הסוף בספרו של עוז הוא לכאורה סוף אוּטוֹפּי של "חזון אחרית הימים", שבּוֹ "השֵד" שולח את הילדים הביתה, ומלמד אותם כיצד להכשיר אט-אט את הלבבות לקראת רעיון השלם החדש, שיפוגג את תשוקת הנקמה ויחזיר את הסדר הטוב על כנו: "עד שיום אחד אולי יבוא שינוי בלבבות ואנחנו נרד מן ההר ואולי יוולד בנו לב חדש, כל היצורים, אנשים וחיות ועופות, וכל אוכלי הבשר יתרגלו לאכול טולניות במקום לטרוף" (עמ' 104).10  עוז חוזה (אחרים יאמרו "הוזה") עתיד שבו בו יגור זאב עם כבש והכללים הדרוויניים יאבדו את תוקפם. מצד אחר, כשמציעה מיה לנסות למצוא ביער את נימי ולהחזירו הביתה, אומר לה מתי "מחר". כך מסתיים הספר בנימה קצת פחות אוּטוֹפּית וקצת יותר אנושית ורֵאלית. בני אדם אינם משתנים בן לילה, נאמר כאן בלי מילים. אכן, צריך הכשרת לבבות ממושכת, כמאמרו של אחד-העם.

על בני המין האנושי – רומז עמוס עוז – ללמוד בינה מן השכווי, מן הדוב ומשאר חַיְתו יער, שכּן החיות אינן משפילות זו את זו. הן יודעות להתרברב, להפחיד, להקסים ולחזר, אך לא להקניט את הזולת. בלשונות החיות יש רק זמן הוֹוה (יהיו שיראו בכך אמירה עקיפה בזכות "העכשוויזם" של "שלום עכשיו" ונגד קידושם של מקומות ורעיונות מן העבר הלאומי הקדום) , והן יודעות להודות לאור השמש, לרוחות הנושבות, לגשמים, למזון, למים. מתברר שנֶהי השֵד הוא נֶעי (נעמן), הילד הדחוי שהיה לתופעה אימתנית מעוררת פחד ויראה. מי שמרהיב עוז ולמד להכירו מקרוב מגלה אדם שניצֵל את בידודו מהחֶברה להתקרב אל בעלי החיים שמילות הלעג והקנטור אינן מצויות בלקסיקון שלהן. ובכל זאת, לעתים הוא מתעורר בלילה, ויוצא לכפר לנקום בחושך את נקמת עלבונו ונידויו – להפחיד את כולם עד מוות. הקרבן האומלל הפך את עורו והיה ליצור מעורר אימה, המאמלל את אנשי הכפר שמיררו את חייו.

עמוס עוז מלמדנו באמצעות המונולוג של נֶהי שיעור בגנות החשדנות העוברת מדור לדור ובעד פתיחת הלב והנפש לרעיונות חדשים, העשויים לשנות את מהלך החיים ואת מהלך ההיסטוריה לטובה. למרבה הפָּרָדוקס, גם נהי, הדורש דרשה נאה בגנות החשדנות ("ואילו עונשם של החשדנים הוא לחשוד יומם ולילה בַּכול", עמ' 99), מגלה חשדנות. כשהילדים מציעים לו לחזור לכפר ולהחזיר את החיים הנורמליים על כנם, הוא שואל בחשד: "ומה אם הם שוב ילעגו? או יתעללו? ומה יהיה כאשר שוב תתעורר בי פתאום התשוקה להכאיב ולהרע כדי לנקום בכולם?" (עמ' 102). והרי לנו מעגל קסמים, שלשלת נצחית של מעשי עוולה ואיוולת שסופהּ מי ישורנו. לאחר שדרש נאה בגנות הפקפוק, הוא אומר לילדים: "ודאי, את הפָּרות הם כולם יקבלו בחזרה בשמחה ובששון [...] אבל מה יעשו לחולדות? לתולעים? מה יקרה שם למקקים וליתושים ולעכבישי הבית?" (עמ' 103). עמוס עוז אינו מסתיר מקוראו הצעיר והבוגר את החששות ואת הספקות המקננים בו, ואינו מעמיד תמונה ורודה ובוטחת של "שלום נצחי", אך הוא גם ממליץ במרומז לקוראיו לרסן את החשדנות (שאינה בלתי מוצדקת), כדי לפתוח פתח תקווה לעתיד טוב יותר.11

הציונות בארץ-ישראל עשתה את צעדיה במקום מקולל, נגוע קדחת, שבו אפילו קולן של ציפורים נאלם דום, כמסופר בפזמון על הקמת המושבה הראשונה בארץ ישראל: "אָמַר לָהֶם מָזָרָאקִי / אַחֲרֵי שָׁעָה קְצָרָה: ׁ אֵינִי שׁוֹמֵעַ צִפֳּרִים, / וְזֶה סִימַן נוֹרָא. // אִם צִפֳּרִים אֵינָן נִרְאוֹת / הַמָּוֶת פּׂה מוֹלֵךְ, / כְּדַאי לָצֵאת מִפֹּה מַהֵר, / הִנֵּה אֲנִי הוֹלֵךְ. // קָפַץ הַדּוֹקְטוֹר עַל סוּסוֹ, / כִּי חַס עַל בְּרִיאוּתוֹ, / וְהָרֵעִים שְׁלָשְׁתָּם פָּנוּ / לָשׁוּב לָעִיר אִתּוֹ. // אָמַר אָז יוֹאֵל סָלוֹמוֹן, / וּשְׁתֵּי עֵינָיו הוֹזוֹת: / "אֲנִי נִשְׁאָר הַלַּיְלָה פּׂה / עַל הַגִּבְעָה הַזּׁאת". // וְהוּא נִשְׁאָר עַל הַגִּבְעָה, / וּבֵין חֲצוֹת לְאוֹר, / פִּתְאֹם צָמְחוּ לְסָלוֹמוֹן / כְּנָפַיִם שֶׁל צִפּוֹר. // לְאָן הוּא עָף, לְאָן פָּרַח, / אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יֵדַע, / אוּלַי הָיָה זֶה רַק חֲלוֹם, / אוּלַי רַק אַגָּדָה.// אַךְ כְּשֶׁהַבֹּקֶר שׁוּב עָלָה / מֵעֵבֶר לֶהָרִים, / הָעֵמֶק הָאָרוּר נִמְלָא / צִיּוּץ שֶׁל צִפֳּרִים. // וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי עַד הַיּוֹם, / לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן, / הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת עַל יוֹאֵל / מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן".12 האם אך מקרה הוא שבני דור הנכדים של יואל משה סלומון, שהחליט לדבוק במקום נגוע קדחת, שאפילו החיות ובעלי הכנף מאסו בו, ולא לזוז ממנו על אף התרעות הדוקטור כסוּף השֵׂער, הקימו את קונצרן "טבע" המשווק תרופות לעולם כולו? אם תרצו, רומז לנו עוז ב"אגדה" שכָּתב לילדים ולגדולים, אין זו אגדה. צריך להאמין, להיפטר מן הציניות והלעג, להתנער מחשדנות בת דורות ולפתוח אשנבים אל העולם הרחב.

ועוד לא אמרנו דבר ציור החילזון של מיה (עמ' 56), שניתן לראות בו משל למִבנה הספירלי של הספר הזה רב החזרות והווריאציות. אף לא הזכרנו את התיאורים מרהיבי העין המשובצים בספר כמרגליות: תיאור השמים המתאדמים (עמ' 62), תיאור החתלתול הצמרירי (עמ' 66), תיאור הגן החבוי (עמ' 69) ועוד. אף לא אמרנו דבר על התיאורים האגדיים של תופעות הטבע, כגון תיאור אצבעותיה הראשונות של הזריחה (עמ' 20), כבמיתולוגיה היוונית שבתרגום טשרניחובסקי. אף לא אמרנו דבר על "ההתכתבות" שעורך כאן עוז עם ספריו המוקדמים: עם ארצות התן, מקום אחר, לגעת במים לגעת ברוח, הר העצה הרעה ואפילו עם "האגדה הביניימית" שלו עד מוות. אמנם הקיבוץ הישראלי מן היצירה המוקדמת מתחלף בכפר "אירופאי", ויללת התנים מתחלפת בנביחת כלבים רחוקה; אך הרי אלה וגם אלה אינם אלא מטונימיה ומשל לחברה מבודדת, רדופת פחדים וסיוטים, המתקשה להשתחרר מסטיגמות ומדעות קדומות, כמו החברה הקרועה והשסועה שבָּהּ אנו חיים.13  

הערות

1. לאיור של ליאורה גרוסמן על עטיפת הספר פתאום בעומק היער  יש "פני יָנוּס": הוא ספק מתאר את הנחל החוצה את הכפר לאורכו ומעליו תלויה דמות הלבנה המתמעטת, ספק את דמותה של מכשפה אימתנית וארוכת זרועות, המסוככת על שמי הכפר ומטילה עליו את חיתתה.
   

2. כמסופר בסיפוריו "האוטוביוגרפיים", מהר העצה הרעה ועד לסיפור על אהבה וחושך.
   

3. תחת כותרתו האנגלית של סרט זה מתנוססת, ולא במקרה, גם כותרת גרמנית: Das Dorf.
   

4. כך, למשל, כאשר אביהן של לי ואורה, גיבורות ספרו של אריך קסטנר אורה הכפולה, מנצח על האופרה הנזל וגרטל, העלמה גרלך, המבקשת להינשא לו ולקחת לעצמה את תפקיד האם החורגת, מציעה לאורה סוכריות. ליאורה קרנר, האם הביולוגית, לעומת זאת, מציעה לבתה בית אמִתי, ולא בית עשוי ממתקים, שיתגלה כמלכודת פתאים.
   

5. ספרו של פנדלטון נכתב בסוף המאה ה-19, יצא בוורשה שנת 1907, בתרגום עברי של יוסף מיוחס, ויצא לאור במהדורה חדשה בירושלים בשנת 1938.
   

6. אליאס קנטי טען שסמלי ההמון הצומחים מקרקע הלאום, מלמדים על תרבותו של הקולקטיב, ואצל הגרמנים סמל ההמון הוא העץ, פרי התרבות הפנתאיסטית שעליהם צמחה תרבותם הקדומה.
   

7. תפקידו של האינטלקטואל הוא למצוא את ההבדלים בין תופעות הנראות כביכול דומות בהיבט מסוים, ולהימנע מעריכת אנלוגיות חסרות שחר: לקרוא למדינת ישראל "מדינת אפרטהייד", להדביק טלאי צהוב על בגד של מתנחל הנאלץ להתנתק מביתו, להשוות כל אירוע טראומטי לשואה וכל מעשה עוולה לנאציזם. אנלוגיות "סימטריוֹת" כגון אלה הן מעשה פוליטי ציני, ולא אמירה אינטלקטואלית רצינית.
   

8. מעניין לגלות כי הפרוור ב"מאחורי הגדר" של ביאליק מתואר כמקום אוקראיני ש"נתייהד" ושבו דווקא "הערלית" היא המכשפה השנואה (להראותנו שההתנכרות לנכרי ושנאת הזר הן תכונות אוניברסליות).
   

9. האנתרופולוג הידוע ריצ'רד דוקינז (Dawkins) טען כידוע בספרו הגֶן האנוכי (The Selfish Gene), שהורים לעתים מקריבים את עצמם ברגעים קריטיים למען ילדיהם כדי להכשיר זכות קיום לדורות ההמשך שלהם. יש לכך דוגמאות לא מעטות בספרות העברית לדורותיה. לעומת זאת, במעשייה הגרמנית האם מציעה לבעלה להשאיר את ילדיהם ביער, כי אין בידיה מזון לכלכלם. ההורים במעשייה הגרמנית מעדיפים את עצמם ואת חייהם על פני קיומו של דור ההמשך. הם מוכנים להקריב את ילדיהם, ובלבד שהם עצמם לא ימותו ברעב. בגרסאות מתונות יותר ואכזריות פחות, הילדים יוצאים ליער ביוזמתם, כדי לאסוף תותים או גרגרי יער, ומאבדים את דרכם הביתה. פיית הטל מעירה אותם מעלפונם עם שחר, וכך הם מגיעים אל בית הממתקים שבמעבה היער.
   

10. על מהותן של ה"טולַניות" – צמח ההופך את היצורים הקרניווֹריים (טורפי הבשר) לצמחוניים – ראו עמ' 97.
    

11. על מקצת רעיונות אלה, ראו דבריו של עמוס עוז "יש כאן שתי מלחמות" (YNET, 1.4.2002); "לא כל מוסלמי" (שם, 13.9.2001), "גם באין שלום, לא טוב לנו לשלוט על עם אחר" (ידיעות אחרונות, 5.1.2001).
    

12. "הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רֵעיו", מילים: יורם טהרלב, לחן: שלום חנוך.
    

13. ממבט ראשון נראית האגדה לילדים שלפנינו כאלגוריה נגד חוקי הגזע הגרמניים, אך מאחר שעמוס עוז אינו נרתע ממשיכת קוים של אנלוגיה בין הנאציזם לבין גילויים של שנאת זרים המתגלים בישראל, דומה שהאגדה נועדה בראש וראשונה לחנך את "העם היושב בציון". אפשר שמחלת הצהלת אינה רומזת רק לצהלת סוסים וסייחים, כי אם גם רומזת למיליטריזם הישראלי (צה"ל).