כוכבי שמים רחוקים

שיר מרד הנעורים של ז'אן ארתור רמבו - ושיר של נתן אלתרמן

פורסם: גג - כתב־עת לספרות , גיליון מס' 9 , 2004

ז'אן ארתור רמבו כתב כידוע אחדים מהשירים היפים והמוכּרים שהפיקה מקִרבה התנועה הסימבוליסטית הפריזאית, שירים שהולידו לימים מאות חקיינים וממשיכי דרך. אף על פי כן, הוא ידוע יותר מכול לא בזכות שיר זה או אחר, כי אם בזכות ניסיון התנקשות שלא צלח. כידוע, התרעם המשורר פול ורלן, על בן חסותו הצעיר, שניסה להתנתק ממנו ולעזוב את מעונם המשותף. הוא נטל את אקדחו, ירה ברמבו, הועמד למשפט על ניסיון רצח ונשלח לכלא לשמונה עשר חודשי מאסר. אכן, למשוררי המאה התשע-עשרה הייתה לא אחת ביוגרפיה ססגונית, דרמטית ורבת תהפוכות גורל מאין כמוה: פושקין ולרמונטוב מצאו את מותם בדו-קרב בעודם בשנות השלושים לחייהם, הלורד ביירון יפה התואר התנסה באהבות רבות, כמו גיבורו דון ז'ואן, ויצא ללחום את מלחמתם של עמים מדוכאים. גם הסימבוליסטים, אבות השירה המודרנית, ניהלו בדרך-כלל אורח חיים בלתי שגרתי, הבז למוסכמותיה הקונפורמיסטיות של החברה הבורגנית: הם הפכו את הפונדק ואת בית הקפה לביתם, התרועעו עם טיפוסים מפוקפקים, שתו אבסינת עד לאבדן חושים, נטלו סמים, חלו בעגבת וסיימו לא אחת את חייהם בבתי מחסה לחסרי כול.

רמבו גדל כידוע במשפחה הרוסה: עוד בינקותו נעלם אביו מן האופק, ואמו דלת האמצעים - בת איכרים דתית ונוקשה שתלתה איקונין על קיר ביתה וקראה ללא הרף פסוקי תפילה - עשתה כל מאמץ להרחיק את ילדיה מן השכֵנות הגרועה שבּה התגוררה משפחתה. היא אספה בעור שִניה פרוטה לפרוטה, כדי לעבור לאיזור המהוגן של העיר התעשייתית שארלוויל שבחבל פרובאנס, רשמה את ילדיה לבית-ספר מעולה ואסרה עליהם לשחק בחוץ או לבלות את שעות המנוחה באפס מעשה. אפילו כישרונותיו של בנה עוררו אצלה חשש וחשד, שכּן ביקשה שילכו ילדיה בתלם, ולא יחרגו ממנו כמלוא הנימה. את תשוקתו לנגן בפסנתר הגדירה האם כתשוקה אווילית, ועל כן חרת הילד ז'אן ארתור מערכת קלידים על שולחן האירוח בביתו ו"ניגן" עליהם, ממש כשם שבשירו "לה בוהם" הוא הופך את שרוכי נעליו למיתרי נבל. תנאי גידולו המחמירים כפו עליו בדידות כלל לא מזהרת, אך הספרים ריתקוהו בחבלי קסם, ופתחו לפניו ש"י עולמות: הוא הִרבה לקרוא שירה וסיפורת, התעמק בספרי הלימוד, לרבות ספרי מדע, אך גם לא משך ידו מסִפרי כישוף ומאגיה שחורה. כשהיו היחסים בינו לבין אמו ללא נשוא, עבר הילד להתגורר במערה, וגם כאשר התגורר לימים בקומונה הפריזאית של הבוהמיינים, וחזר מפעם לפעם לבית אמו בשארלוויל, הוא היה חוזר לחדרו או למערה.1

בגיל עשרים לערך פסק המשורר המוכשר לחבר שירים, והחל לשוטט ברחבי אירופה. בשנות נדודיו הוא חיפש ומצא את החוויות הנועזות והדקדנטיות ביותר, והתנסה בין השאר בעסקים מפוקפקים של סוחר עבדים באירופה ושל מבריח נשק באפריקה. בתום מסכת נפתלת של הסתבכויות, הוא חזר ב1891- לצרפת דרך נמל מרסיי, אושפז בבית-חולים, רגלו הימנית נקטעה מחמת סיבוכי העגבת, והוא נפטר בסוף אותה שנה בייסורים ובחוסר כול. קשה להאמין, אך שירו הידוע "Ma Bohème", מן היפים והנודעים שבשירי התנועה הסימבוליסטית, נתפרסם באוקטובר 1970, בהיות מחברו נער בן 16. רמבו הנער, שאיבד אותה עת את מורו האהוב, שיצא ללחום במלחמת צרפת-פרוסיה, בחר למרוד באִמו ויצא אל הרחובות להתגולל בהם כחתול אשפתות. הוא בחר מדעת למשוך את הרעיונות הרומנטיים, שעליהם התחנך בילדותו, עד לקצה הקיצוני ביותר שלהם, והאמין בכל לב ב"פואטיקה של החוויה". מכאן הסיק כי עליו להתנסות בחלאת החיים ולהשתכשך בביבים, כדי לחוות בעצמו אותן חוויות אנטי בורגניות ואקסצנטריות שעתידות היו לפרנס את שירתו. בשיר "Ma bohème" מתואר המשורר כיחפן, המהלך במכנסיים ובמנעלים קרועים, ללא מעיל לעורו, ומיתרי הנבל הדמיוניים שלו אינם אלא שרוכי הנעליים. לפנינו אותו משורר הלך, המוּכּר לנו בגירסתו העברית המתונה משירת אלתרמן: בן בלי בית, המשוטט ללא פרוטה בכיסו תחת כוכבי שמים רחוקים (""Mon auberge était à la Grande - Ourse , כך מעיד ההלך על עצמו, ובתרגום בפרפרזה: "פונדקי היה הדובה הגדולה").

לפנינו סונט, המורד באחד הכללים הבלתי כתובים של הז'אנר: האוקטבה מסתיימת בו ללא סימן פיסוק, והססטינה פותחת בו"ו החיבור, וזאת בניגוד לכלל המקובל, שלפיו השורות החותמות כל סונט מציבות אנטיתזה כלשהי לשורות הפתיחה שלו. רמבו מורד כאן אפילו בבודלר, רבו ומורו: בודלר ניסה להוציא את הירח ואת הכוכבים מחוץ לאינוונטר הפיוטי, וביקש לראות בהם אבזר רומנטי מיושן. רמבו מחזיר לשירה את המפה האסטרלית, את הרגש המתפעם למראה תופעות הטבע, את הדמיון ואת ההזיה. מבחינות רבות רמבו הוא אביו הרוחני של אלתרמן, אף יותר מבודלר.

Ma bohème (Fantaisie)

Arthur Rimbaud

Je m'en allais, les poings dans les poches crevées

Mon paletot aussi devenait idéal;

J'allais sous le ciel, Muse ! et j'étais ton féal;

Oh! là! là! que d'amours splendides j'ai rêvées!

Mon unique culotte avait un large trou.

- Petit poucet rêveur, j'égrenais dans ma course

Des rimes. Mon auberge était à la Grande - Ourse

- Mes étoiles au ciel avaient un doux frou-frou

Et je les écoutais, assis au bord des routes,

Ces bons soirs de septembre où je sentais des gouttes

De rosée à mon front, comme un vin de vigueur;

Où, rimant au milieu des ombres fanastiques

Comme des lyres, je tirais les élastiques

De mes souliers blessés, un pied près de mon coeur

Ma bohème (הזיה)

ארתור רמבו

יָדַי טָמַנְתִּי בַּכִּיסִים הַמְחֹרָרִים ולְדַרְכִּי יָצָאתִי;

אַף מְעִילִי הֵן לֹא הָיָה אֶלָּא מִקְסַם חֲלוֹם;

אֲנִי הוּא אַבִּירֵךְ, הַמּוּזָה, תַּחַת שְׁמֵי מָרוֹם;

אָהָהּ, אֵיזֶה חֲלוֹם נִפְלָא שֶׁל אַהֲבָה נִצַּת בִּי.

בַּבֶּגֶד הַיָּחִיד שֶׁלְּעוֹרִי יֵשׁ חוֹר רָחָב

דֻּבֵּי הַצִּיר שֶׁבַּמְּרוֹמִים הָיוּ לִי לְמָעוֹן,

אֲחוּז קוּרֵי חֲלוֹם, זָעִיר כְּאֶצְבָּעוֹן,

חָרַזְתִּי, וְאֶל תּוֹךְ אָזְנִי לָחַשׁ לִי כָּל כּוֹכָב

וְכָךְ לְמֶתֶק כּוֹכָבַי הִקְשַׁבְתִּי בְּלֵילוֹת אֱלוּל,

עֵת מִמִּצְחִי נָטֹף נָטַף יֵין עֲגָבִים טָלוּל,

כֹּה חַשְׁתִּי חֶרֶשׁ בְּשִׁבְתִּי בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

אוֹ בְּחָרְזִי אֶת חֲרוּזַי בֵּינוֹת צְלָלִים כֵּהִים,

מָשַׁכְתִּי שְׂרוֹךְ אָרֹךְ מִמִּנְעָלַי הַמְּבֻקָּעִים,

וּכְבְנֵבֶל מֵיתָרִים הִסְמַכְתִּי לֵב אֶל בֶּרֶךְ.

מצרפתית: זיוה שמיר

שירו זה של רמבו על המשורר ההלך השפיע על השירה הנאו-סימבוליסטית, הצרפתית והרוסית, והוליד אין-ספור חיקויים. כך, למשל, בשיר "ליל פריז" מאת המשורר הסימבוליסטי המינורי לֵאון ואַלאַד, מתוארים הפייטנים הסהרוריים, היוצאים בלילה אל הרחוב, מול הפיליסטרים הבורגנים, תאבי ההנאות הגשמיות, העולים בשעה זו על יצועם. גם משיר זה עולה תמונה עירונית יום-יומית ובנאלית למדרגה של כישוף קסום, בטכניקה של הזרה והפלאה, תוך תיאור העיניים המוזהבות של הלילה, הכוכבים המתנוצצים באפלה:

Les yeux d'or de la Nuit, par eux effacrouchés,

Brillent mieux, à présent que lex voilà couchés…

- C'est l'heure unique et douce où vaguent, de fortune,

Glissant d'un pas léger sur le pavé chanceux,

Les poètes, les fous, les buveurs, - et tous ceux

Don’t le cerveau fêlé loge un rayon de lune.

ובתרגום פרפראזה:

"עֵינֵי הזָהָב של הלילה שנרתעו מהם, / מתנוצצים עתה היטב, כשהללו שרועים על משכבם… / זו השעה המיוחדת והמתוקה שבּה נודדים, ללא תכלית, / מחליקים ברגל קלה על מרצפת הרחוב שזימנה להם יד הגורל, / הפייטנים, המשוגעים, השתיינים - וכל אותם / שבמוחם הסדוק שוכן לו קו אור של ירח".

גם בשירו של המשורר המינורי רנֶה שַאר על הווגאבונד, המתרחק בדרך, בגב כפוף ובידיים ריקות, העושה שימוש במוטיבים משנסונים צרפתיים ידועים (ראו באנתולוגיה ספר השירה הצרפתית של אוקספורד, עמ' 584) ניכרת השפעת שירו של רמבו "Ma bohème". בהשראת הדקדנס הבוהמייני, שחיבב את הדימוי היחפני של ההלך הנודד בין אבק דרכים לשערי עיר, וכן בהשראת הלכי רוח סוציאליסטיים, שקשרו כתרים לפרולטריון, אהבו גם המודרניסטים בארץ להציג עצמם כנוודים מנודים, קרועי בגד ונעל, אנשי הפקר, חסרי בית וייחוס, אסופים, ממזרים, בני בלי שם, שיכורים, משוררי קרנות, או אספסוף של מצורעים המושלכים אל מחוץ למחנה. בדימויים הווּלגריים הללו היה לא מעט מהעמדת הפנים התאטרלית, שהרי שלונסקי, אלתרמן, רטוש ורבים מחבריהם, בניגוד לבוהמיינים הפריסאים, שבאמת היו חבורה של נוודים מנודים, באו מרקע מבוסס ומכובד, ולא מן הביבים והאשפתות.

עם זאת, היה בדימוי העצמי המופקר של המודרנה התל-אביבית ("חברה טראסק") גם גרעין של אמת, שהרי חייהם של המשוררים אכן השיקו בחייה הסוערים של הבוהמה, אמנם בנוסחה הארץ-ישראלי המתון והמבוּית: הם כתבו ותרגמו לתאטרון, ישבו דרך קבע במסבאות ובבתי קפה, לא התנזרו מיין ומנשים. הכוס, "הפונדקית" ומסֵכַת התאטרון היו חלק בלתי נפרד מן הביוגרפיה שלהם, הרוחנית והממשית. גם הסוגים הפרוצים והנהנתניים של השירה - שירי יין, שירי חשק, שירי און ופריון - הפכו חלק בלתי נפרד מיצירתם, בהשראת שירת ימי-הביניים, העברית והצרפתית, ובהשראת האמנות המודרנית שהחייתה אותם. כך, למשל, נתגלגלו שיריו הפרוצים של פרנסוּאַ ויון, שעסקו תכופות באהבהבים ובלגימת שכר, אל פזמוני "אופרה בגרוש" של ברטולד ברכט, ומהם אל שלונסקי ואלתרמן, שתרגמו פזמונים אלה לבמה העברית.

בעקבות רמבו, גם אלתרמן ביקש להחזיר את הכוכבים לשירה המודרנית, ולא עוד אלא באמצעות תמונת עולם תלמאית אנכרוניסטית, המבטאת את הראייה הקמאית של האדם התמים, הסוגד לכוחות הטבע הבראשיתיים. התמונה הפותחת את שירו "אל הפילים", למשל, מגלה זיקה לשירו של רמבו: "אֵין קֵץ לַחָכְמָה וְאֵין כְּסִיל לְקִשּׁוּט / וַאֲפִלּוּ יָדֵךְ הַלְּבָנָה אֲשֵׁמָה הִיא - / אֵצֵא לִי עַל כֵּן, בִּמְעִיל קַיִץ פָּשׁוּט / לְטַיֵּל בֵּין פִּילֵי הַשָּׁמַיִם". כמו אצל רמבו, אלתרמן מביא לניכּוּרו של כל מראה מוּכּר, תוך הפיכת כל הפּרמֶטרים של המציאוּת על פיהם: השמים יורדים אל הארץ והמשורר נוסק אל גרמי השמים, מהלך ביניהם ואפילו קובע בהם את משכנו. הלבנה והכסיל בפתח שירו של אלתרמן הם גם גרמי שמים, שביניהם מהלך המשורר הנווד במעיל קיץ פשוט (רגיל, שהוסר מעל גופו), כנער נעור מדעת המנהיג את הפילים, הידועים בתבונתם ובאריכות ימיהם, כאילו היה אומנת לילדים או רועה לעדרו.

הדרך בשירת אלתרמן "נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ" ("עוד חוזר הניגון"), וחוצה את העולם כולו, אף עולה אל על ומבקיעה אל שבילי השמים ואל נתיבי הכוכבים. ההלך נודד בה בדרכים, הנמתחות בין עיר לעיר, ובהן מתבוננים בו ממקומם הענן המרחף בשמים והאילן הנטוע לצד הדרך, אך הוא גם מגיע בדרך הילוכו אל הענן והכוכב ("כבשה" ו"איילת" שבשיר אינן רק חיות המרעה, המבויתות והמשולחות, כי אם גם העננים וגרמי השמים). לפילי היער ולדוביו, לאיילת השדה או לעגלה המתנהלת בדרכי עפר פשוטות, יש מקבילה בשמים (ראו שיריו "לבדך", "שיר שלושה אחים", "הם לבדם" ועוד). לפנינו תמונה מימטית וסוראליסטית בעת ובעונה אחת, שלפיה הענן מצפה מההלך שיפֵר את חוקי המשיכה ויבקיע דרך אל עולמות עליונים שמעבר לחיים: שיטפס בדרך ה"נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ", ויעלה בסערה אל מקום העננים והכוכבים.

את ההנמקה למסעו הסוראליסטי של ההלך יש לחפש בתחומי ההגות הפואטית: הנדודים אינם רק נדודים ממשיים במרחבי תבל, כי אם גם נדודים מטפוריים בין מחוזותיו המוגבלים של עולם המעשה לבין מחוזותיו האין-סופיים של עולם הרוח, שגבולותיו משתרעים גם מעבר לחיים. מה שעשוי להיראות כפזמון קליל, המנומר במוטיבים עממיים, מתברר כשיר הגות רב השלכות ומשמעויות, פואטיות והיסטוריוסופיות, המדבר על אין-סופיותה של רוח האדם. גם כשיעבור ההלך מן העולם (בחינת "וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת", כבשירו של אלתרמן "בדרך הגדולה"), והצמרת גשומת העפעפיים תספוד לו כמקוננת על שעזבהּ והפליג לדרכו העולה ומבקיעה בין העבים, יימצאו עדים שיעידו נאמנה באלם שפתיים על מעשיו ועל מחדליו, על זכויותיו ועל חובותיו, בעולם המעשה ובעולם האמנות. כברבים משירי אלתרמן, חיי הפרט אינם אלא "ליטוף" יחיד או "חיוך" חולף, אך העולם על מכונו עומד, המנגינה לעולם נשארת, ויש שחר למסכת נדודיו של האמן. לעולם יחזור הניגון כתבת נגינה על צירה, ולעולם לתמשיך הדרך להיפקח כעין הנפקחת מדי בוקר. נצחיותה של האנושות היא שכרו של הפרט שאינו יכול להילחם בגזר דינו של החלוף, כשם שנצחיותו של הניגון הוא שכרו של המשורר ההלך, המהלך בדרך - בכל משמעיה של דרך זו - בידיים ריקות ובעיניים כלות.