"כי טובים סיפוריי מנאומיי"

האם שלט עגנון בעברית החדשה, הכתובה והדבוּרה?

(קטע ממאמר שעתיד להתפרסם בגיליון הקרוב של כתב העת "הקשרי לשון" בעריכת פרופ' לובה חרל"פ)

המובאה שבכותרת לקוחה מסוף נאום שנשא עגנון בבית השר אבא אבן בטבת תשכ"ז (ראו באסופה "מעצמי אל עצמי", 2000, עמ' 96 – 100), ובו – וכן בכל הנאומים וההרצאות המקובצים באסופה זו – משובצים שימושי לשון המעידים על אי-התמצאותו של הדובר בלשון הדיבור הטבעית והמקובלת. משונה להיווכח שעגנון, גדול הפרוזאיקונים בספרות העברית החדשה, למעשה חי ופעל במנותק מהלשון העברית החדשה, במיוחד מזו המדוברת ברחוב ובשוּק. הוא שלט אמנם שליטה מעוררת השתאות באוצר-המילים ובצירופי הלשון הגודשים את "ארון הספרים" של ספרי הקודש, אך לא הצליח לשאת ולוּ נאום אחד בעברית מודרנית, נטולת ארכאיזמים.

איגרותיו גדושות אף הן בלשון המקורות, המקשה על הבנתן. האיגרות ששוגרו לחבריו ומַכָּריו ב"קריית ספר" העברית, לאשתו אסתרליין ולמעסיקו זלמן שוקן, מלמדות על מחסור מובהק במילים ובביטויים מן הלשון הרוֹוַחת, ועל הידרשות תכופה למילים ולביטויים מאוצרות העבר, גם כאשר ביקש למסור הודעות פשוטות מחיי היום-יום (האיגרות מצויות בספרים "אסתרליין יקירתי", 2000; "מעצמי אל עצמי", 2000; "ש"י עגנון – זלמן שוקן: חילופי איגרות", 2003. גם בפתח הספר "מסוד חכמים", 2002 כלולות איגרות אחדות).

בועז שכביץ, חוקר לשון-הספרות, טען במאמרו על המליצה ("בין אמור לאמירה: למהותה של 'המליצה", "הספרות" 2/3 [1970],  עמ' 664–668.) שהסגנון המליצי נובע מאי-תואַם בין תוכן בנאלי לבין סגנון גבוה, יומרני ועשיר באלוּזיות פיוטיות. כך, למשל, אם אדם נכנס למִספרה לשֵׁם תספורת, ומדווח על העניין הטריוויאלי הזה ברציניות (ולא בציניוּת מבודחת) במילים: "ישבתי על הכס ונתתי ראשי לגוזזים", הריהו חוטא כמובן באמירה מליצית. עגנון לא פעם סיפר בכתביו על אירוע בָּנָלי מחיי היום-יום בלשון למדנית, אגב שימוש במרקם צפוף של פסוקים ושברי-פסוקים מן המקורות, אך בדרך-כלל הצליח שלא יתלווּ לסיפור סימני יומרנות והתייפייפות פיוטית שישַׁווּ לה אופי מליצי. הוא הצליח להרקיע למרום הישגיה של הסיפורת העברית מבלי לשלוט ברבדים חשובים של הלשון העברית.

משל למה הדבר דומה? לאיל-הון שהצליח להגיע לעושרו המופלג מבלי שישלוט בפעולות החשבון הפשוטות; לצַיָּיר חשוב ומוערך, שבפָּלֵטָה שלו ("פְּתֵכָה" לפי האקדמיה ללשון העברית) חסרים צבעים רבים שלכאורה אי-אפשר בלעדיהם; לספורטאי שהצליח להגיע בתחרות לפסגת ההישגים ולמדליית-זהב חרף נָכוּתוֹ.

עגנון הכיר את "ארון הספרים" העברי לתקופותיו, ושלט בלשון המקורות בריבוי גווניה וממדיה. בהיעדר חלק מהקונקורדנציות העומדות כיום לרשותנו, היה הידע הנרחב שלו אוֹצָר רב-ערך השמור לבעליו לטובתו. ואולם, כאמור, בעברית המודרנית הייתה שליטתו חלקית ומוגבלת, וספק אם יכול היה לחבר בה מכתב פשוט, להשמיע בה נאום רגיל, או לשוחח בה שיחה קולחת בענייני דיומא. כך, למשל, בנאום המצוטט לעיל אמר הסופר בן ה-79 ש"סבורים היו מנהיגי המטוס שלא יעלה בידם להביא אותנו לקופנהגין". כינוּיָם של הטייסים בתואר "מנהיגי המטוס" (וכן כינויה של השגרירה בתואר "שגרירית") מעיד שעגנון לא כרה אוזן ללשון שהייתה נהוגה בעברית בת-זמנו, וכי שליטתו בעברית המדוברת לקתה לעִתים קרובות בהמצאות אידיוסינקרטיות או במילים ובצוּרות דקדוקיות הלקוּחות מרבָדים עתיקים, שאינם משַמשים עוד בלשון הרוֹוַחת. גם סרטים ששׂרדו בארכיון, ובהם ראיונות עם הסופר, מעידים על תופעה זו בבירור: עגנון לא שלט בעברית המודרנית, הכתובה והדבוּרה.

באותו נאום בבית השר כינה עגנון את נציגי המדינה בחו"ל, או את שליחיה, בכינוי הארכאי "שלוחי המדינה", וכאשר ציין לטובה את ההתנהגות הנאה של הצוות כלפי הנוסעים, כינה את ההתנהגות בכינוי החריג "הנהגת הצוות". את הֶמשך הטיסה תיאר במילים "חזר ועשה המטוס את טיסותיו", ואת הבאים לקבל את פניו בדרכו לשטוקהולם, תיאר כאנשים שבאו "להקביל את פניי דרך הילוכי לשטוקהולם". את מארחיו ומברכיו, שהגיעו בלבוש חגיגי וזרי פרחים בידיהם, תיאר במילים: "אנשים ונשים, זקנים ונערים [...] ואגודות של פרחים בידיהם ופניהם כפני באי מועד". ואין אלה אלא מקצת השימושים הארכאיים של הסופר בנאומו. מותר כמדומה להניח, שאין מדובר כאן בבחירה במוזרויות לא-טבעיות, שבעזרתן ביקש הסופר להתבלט ולהבליט את ייחודו. ניכּר שזוהי העברית ששימשה אותו בשיחותיו, בנאומיו ובאיגרותיו, באין בפיו ובקולמוסו עברית אחרת, טבעית ומעודכנת יותר.

סופר גדול היה עגנון, בלי ספק, וסיפוריו לא התיישנו כסיפוריהם של אחדים מחקייניו, אך בעברית בת-זמנו – הדבוּרה והכתובה – הוא לא הצליח להתעדכן ולדבר כאחד האדם. ייתכן שבתחילת דרכו לא רצה עגנון להתעדכן ולשנות את מנהגו ואת טיבה של לשונו. מטבעו העדיף את מטבעות הלשון העתיקות, המכוסות פָּטינה של יושן, על פני תחדישים ונאולוגיזמים המַדיפים ריח של "צבע טרי". על חייהן הקצרים של מילים חדשות, העיר עגנון:

"כנגד מוללי מילים אומר היה אבגוסטוס קיסר, מושל אני על כל רומי כולה ואין בידי לחדש אפילו מילה אחת רומאית. על-ידי אותן המליצות ואותם המילים החדשות עלולים דבריהם של מנהיגי המדינה להשתכח בעוד חצי דור, שלא יימצא קורא שיבין דבר וחצי דבר. ואני שכבוד המדינה ומנהיגיה חביב עליי יותר ממליצותיהם ויתרתי על לשונם וכתבתי את דבריהם בלשוני אני לשון קלה ופשוטה, לשון הדורות שקדמו לנו והיא לשון הדורות שעתידים לבוא."

("פרקים של ספר המדינה", בתוך "סמוך ונראה" [1950], עמ' 252).

יוצא אפוא שיחסו לחידושי הלשון הרבים שנתלווּ לתחיית השפה העברית היה אמבִּיוולנטי למדיי. כדי שדבריו לא יישכחו בעוד "חצִי דור", כדבריו, בחר עגנון להשתמש בלשון הדורות הקודמים – בלשון העברית של המקורות הקלסיים שחייה הארוכים מבטיחים גם את קיומה לעתיד לבוא. כל מכתב שכָּתב וכל נאום שנאם מעיד על כך, ועל כן המילים "כי טובים סיפוריי מנאומיי" כפל-הוראה להן: הן מכַוונות גם לעניין שמעוררים הסיפורים (בהשוואה לנאומים ה"יבשים" שאין בהם לחלוחית), אך גם לדרך המסירה של הסיפורים הכתובים בעברית "עגנונית" – בפסיפס של שברי פסוקים מ"ארון הספרים העברי". בסיפורי עגנון ניתן למצוא מונולוגים ודיאלוגים המצטיינים בתכנים עדכניים המנסים להפיח רוח-חיים במילותיהם של הגווילים הבָּלים.

עגנון נהג לומר שהעברית היא השפה החשובה בעולם, והאמין שמי שכותב בעברית דבריו ישרדו לעולם ועֵד, בעוד ששפות אחרות עתידות לרדת מעל במת ההיסטוריה. בנאומו בלונדון לרגל קבלת פרס נובל ("מעצמי אל עצמי", 2000, עמ' 91 – 92) הסביר עגנון מדוע לא למד אנגלית – את ה"לשון שמהלכת בחצי העולם". ותשובתו הצינית והרצינית כאחת של של הסופר הייתה שקודם לדור הפלגה, הייתה כל הארץ לשון אחת ודברים אחדים. ובכל אימת שביקש ללמוד לשון אחרת, לִבּוֹ אמר לו: "עד שאתה מבקש ללמוד לשון אחרת למוד יפה יפה לשון עברית". ובמאמר מוסגר: כתביהם של גדולי חכמי ישראל בימי-הביניים, שנכתבו בערבית או באחד הלעזים של אגן הים התיכון, אכן צללו ברובם לתהום הנשייה, בעוד שספריהם הכתובים עברית עדיין נלמדים באוניברסיטאות ומשמשים מושא למחקר.

*

ומן העבר ניתן אולי לגזור גזֵרה שווה לגבי העתיד: כיום, כשישים שנה לאחר שנשא עגנון את דבריו המצוטטים לעיל, רבים מהעתידנים צופים שבעוד דור או שניים ישלטו בעולם חמש-שש שפות-על (Mega Languages) בלבד, ורוב השפות "הקטנות" (לרבות השפה הצרפתית שנחשבה כזכור שפה בינלאומית ששימשה את הסגל הדיפלומטי ברחבי העולם) תדעכנה ותיעלמנה בהדרגה, כמו השפות הקדומות שהתאבנו ואיבדו את חיוּתן (סנסקריט, אוגריתית, בבלית, אשורית, מצרית עתיקה, יוונית עתיקה, רומית וכו'). העברית, הגם שאיננה "מֶגה-שפה, לא תיעלם כנראה, כי יהודים ימשיכו להזדקק לסידור התפילה לכל הפחות בטקס הנישואים, ביום ברית-המילה ובעת קריאת תפילת "אל מלא רחמים" בהלוויות ובאזכרות, אף ימשיכו מדי שנה לקרוא ב"הגדה של פסח". יוצא אפוא שייתכן שהפרוגנוזה של עגנון תתממש: מותר כמדומה להניח שהעברית תשרוד גם לאחר ששפות אחדות, גדולות ממנה, תדעכנה ותיכחדנה.