כי מִבּאר-מים-חיים אתה ואל הבּוֹר תוּשב
שירו של אודן "מבט לתוך הבאר" ועל שירו של אלתרמן "האסופי"
בשנת 1940, לאחר כניעתה המהירה של צרפת לנאצים, ביקשה גרמניה להרחיב את גבולותיה ולכבוש את בריטניה. באביב שנה גורלית זו, בעיצומה של המלחמה בין חיל האוויר הבריטי (RAF) לבין חיל האוויר הגרמני (Luftwaffe), חיבר ויסטן-יוּ אוֹדן (Auden) את שירו "Eyes Look into the Well", שהוא שיר קינה על אפסוּת האדם מול כוחות ההיסטוריה הגדולים המשתלטים על חייו ועלולים להפילו באדישות סתמית לתוך הבאר-הבּוֹר, בעוד העולם ממשיך את קיומו השגרתי בלעדיו:
Eyes Look into the Well
Eyes look into the well,
Tears run down from the eye;
The tower cracked and fell
From the quiet winter sky.
Under a midnight stone
Love was buried by thieves;
The robbed heart begs for a bone,
The damned rustle like leaves.
Face down in the flooded brook
With nothing more to say.
Lies One the soldiers took,
And spoiled and threw away.
מבט לתוך הבאר
מַבָּט לְתוֹךְ הַבְּאֵר,
דְּמָעוֹת נוֹזְלוֹת מֵעַיִן;
וְהַמִּגְדַּל שֶׁנִּתְעַרְעֵר
נוֹפֵל מִכְּפוֹר שָׁמַיִם.
בִּתְהוֹם לֵיל-מַצֵּבָה
בּוֹכֶה לֵב שֶׁנִּגְנַב
עַל-מוּת הָאַהֲבָה.
גּוֹנְבָיו – עֲלֵי הַסְּתָו.
פָּנָיו בְּמֵי נְחָלִים
בְּלֹא מִלָּה אַחַת.
שׁוֹכֵב אִישׁ שֶׁהַחַיָּלִים
זָרְקו. צַלְמוֹ הָשְׁחַת.
מאנגלית: ז"ש
שירו של ו"ה אודן מסוגנן בפשטות מדומה (faux naïf) כאילו היה שיר ילדים פשוט, אך תכניו אינם ילדותיים או פשוטים כל עיקר. להפך,הוא מעורר מחשבות אנושיות קשות המטרידות "כָּלאָדָם" (Everyman) באשר הוא: איך ייראה העולם בלעדיו, ואיך ירגישו בני-משפחתו הקרובים לאחר שיעצום את עיניו. אלתרמן ביטא את המחשבה הזו באחד משיריו האחרונים שנותרו בעיזבון – "באמצע המישור" – שבּוֹ נכתב על האני-המשורר ועל כָּלאָדָם העומד על קו הקץ: "וְהוֹסִיף וּמֵאֵן / לַהֲפֹךְ לִדְמָמָה / אַךְ כְּבָר אִישׁ לֹא שָׁמַע / וּכְבָר אִישׁ לֹא יָדַע / וְהַדֶּרֶךְ הוֹסִיפָה לָרוּץ לְבַדָּהּ".
אלתרמן יכול היה להבקיע את מָסך הזמן, ולשעֵר את מראֵה פָּניה של המציאוּת שתישאר אחריו, בלעדיו, ביָדעו היטב כי "בֶּן חֲלוֹף הַמְּשׁוֹרֵר, אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר" (כדבריו של היינריך היינה המצוטטים בטורו של אלתרמן "שחרורה של לוֹרֶליי", שנכתב ופורסם ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה). מעגל חיי-אֱנוֹש אינו אפוא אלא קטע קטן למדיי מן המעגל של הגדול יותר של העתיד הסמוי מן העין, שגודלו אינו ניתן לחיזוי.
ידועה היא מימרתו של אודן: "הטוב יכול להעלות בדמיונו את הרָע, אך הרע אינו יכול להעלות בדמיונו את הטוב". וידועים, כמובן, דברי "הברית החדשה": "אם עינך טובה כל גופך יאור, אך אם עינך רעה כל גופך יחשך" (מתי ו: כב). השיר "מבט לתוך הבאר" נע בין השאיפה להומניזם, משאת נפשו של האדם, לבין הרוע האנושי, שמסיג אותו לאחור, אף נוטל את חייו בעודם חומרים ותוססים בתוכו. אודן מדגים בשיריו את מאבקו של האדם לשמר את זיק האור שבתוכו, ולגרש את הרוע מקרבו.
*
את הבלדה "האסופי" פִּרסם אלתרמן ב"לוח הארץ" לשנת תש"ז (ספטמבר 1946), ולימים הכליל את השיר בקובץ "עיר היונה" (1957), שיצא לקראת חגיגות העשור של המדינה. שיר זה נישא בפיו של אסופי שאִמו נטשה אותו והניחתהו לרגלי הגדר בעודו מסתכל עליה "מִלְּמַטָּה, כְּמוֹ מִן הַבְּאֵר". האסופי ממשיך לפקוד את חלומותיה של האם הנוטשת עד ליום שבּוֹ הוא משלם לה כגמולה ומניח אותה לרגלי הגדר כשהיא מסתכלת עליו מלמטה למעלה "כְּמוֹ מִן הַבְּאֵר". רק אז נִשלם הקרב, ובא הקץ על אותה פסיכומַכיה (מערכה נפשית) סיוטית וארוכת-טווח שהתחוללה בקִרבָּהּ של האֵם למן יום הנטישה ועד יום מותה.
בפתח "האסופי" – בתוך מונולוג הנשמע כביכול מפיו של תינוק נטוש – מוצגת לפנינו אֵם המניחה את ולדהּ בלילה במקום מבודד ואפל ("לְרַגְלֵי הַגָּדֵר")ף ברגעי הולדת הירח כשצורתו צורת נר דק). נסיבות הנטישה עדיין לוּטוֹת בערפל: האִם עושה האֵם את המעשה הנורא מתוך רעב ומחסור? האם חוששת היא לחייה, ונאלצת לנטוש את הרך הנולד כדי להימלט ולהציל את נפשה? האם היא מתנתקת ממנו כדי למַלט אותו מרודפיה? כך או כך, הקורא מְרחם על האם הנוטשת לא פחות מאשר על הילד הנטוש המגולל את הסיפור, ונוטה להאמין שהאֵם עשתה את מה שעשתה בלֵית ברירה:
הִנִּיחַתְנִי אִמִּי לְרַגְלֵי הַגָּדֵר,
קְמוּט פָּנִים וְשׁוֹקֵט, עַל גָּב.
וָאַבִּיט בָּה מִלְמַטָּה, כְּמוֹ מִן הַבְּאֵר, -
עַד נוּסָה כְּהַנָּס מִן הַקְּרָב.
וָאַבִּיט בָּה מִלְּמַטָּה, כְּמוֹ מִן הַבְּאֵר,
וְיָרֵחַ עָלֵינוּ הוּרַם כְּמוֹ נֵר.
אַךְ בְּטֶרֶם הַשַּׁחַר הֵאִיר, אוֹתוֹ לֵיל,
קַמְתִּי אַט כִּי הִגִּיעָה עֵת
וָאָשוּב בֵּית אִמִּי כְּכַדּוּר מִתְגַּלְגֵּל
הַחוֹזֵר אֶל רַגְלֵי הַבּוֹעֵט.
וָאָשׁוּב בֵּית אִמִּי כְּכַדּוּר מִתְגַּלְגֵּל
וָאֶחֱבֹק צַוָּארָה בְּיָדַיִם שֶׁל צֵל.
מֵעֲלֵי צַוָּארָהּ לְעֵינֵי כֹּל יָכוֹל,
הִיא קְרָעַתְנִי כְּמוֹ עֲלוּקָה.
אַךְ שָׁב לַיְלָה וְשַׁבְתִּי אֵלֶיהָ כִּתְמוֹל,
וַתִּהְיֶה לָנוּ זֹאת לְחֻקָּה:
בְּשׁוּב לַיְלָה וְשַׁבְתִּי אֵלֶיהָ כִּתְמוֹל,
וְהִיא לַיְלָה כּוֹרַעַת לַגְּמוּל וְלָעֹל.ּ
וְדַלְתוֹת חֲלוֹמָה לִי פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה
וְאֵין אִישׁ בַּחֲלוֹם מִלְבַדִּי,
כִּי נוֹתְרָה אַהֲבַת-נַפְשׁוֹתֵינוּ דְּרוּכָה
כְּמוֹ קֶשֶׁת, מִיּוֹם הִוָּלְדִי.
כִּי נוֹתְרָה אַהֲבַת-נַפְשׁוֹתֵינוּ דְּרוּכָה
וְלָעַד לֹא נִתֶּנֶת וְלֹא לְקוּחָה.
וְעַל כֵּן עַד אַחֲרִית לֹא תָּסִיר אוֹתִי אֵל
מֵעַל לֵב הוֹרָתִי הַצּוֹעֵק
וַאֲנִי – שֶׁנֻּתַּקְתִּי מִבְּלִי הִגָּמֵל –
לֹא נִגְמַלְתִּי וְלֹא אֶנָּתֵק.
וַאֲנִי – שֶׁנֻּתַּקְתִּי מִבְּלִי הִגָּמֵל –
נִכְנָס אֶל בֵּיתָהּ וְהַשַּׁעַר נוֹעֵל.
הִיא זָקְנָה בְּכִלְאִי וַתִּדַּל וַתִּקְטַן
וּפָנֶיהָ קֻמְּטוּ כְּפָנַי.
אָז יָדַי הַקְּטַנּוֹת הִלְבִּישׁוּהָ לָבָן
כְּמוֹ אֵם אֶת הַיֶּלֶד הַחַי.
אָז יָדַי הַקְּטַנּוֹת הִלְבִּישׁוּהָ לָבָן
וָאֶשָּׂא אוֹתָה בְּלִי לְהַגִּיד לָהּ לְאָן.
וָאַנִּיחַ אוֹתָה לְרַגְלֵי הַגָּדֵר
צוֹפִיָּה וְּשׁוֹקֶטֶת, עַל גָּב.
וַתַּבִיט בִּי שׂוֹחֶקֶת, כְּמוֹ מִן הַבְּאֵר,
וַנֵּדַע כִּי סִיַּמְנוּ הַקְרָב.
וַתַּבִּיט בִּי שׂוֹחֶקֶת כְּמוֹ מִן הַבְּאֵר,
וְיָרֵחַ עָלֵינּו הוּרַם כְּמוֹ נֵר.
ואולם, בבית השלישי מתברר כי האֵם הנוטשת היא אֵם קשת-לב שניערה את היילוד מחֵיקהּ כנעֵר עלוקה (שמא מסופר כאן על אם הבוחרת להפיל את העובר שברחמה?). כך הולכת ונוצרת בשיר סיטואציה אשר במיתוס העברי לדורותיו אין כמוה לאכזריוּת ולרוע. בסיפורי המקרא מצוי אמנם סיפורהּ של הגר, שנאלצה להשליך את בנה תחת אחד השיחים, אך הגר היא שפחה זרה, ולא אֵם עברייה, וגם היא מתרחקת מִבּנהּ לבל תראהו ברגעי גסיסתו ומותו. בסיפורי המקרא אין אפוא סיפור על אֵם עברייה הבוחרת להפקיר את פרי-בטנה למותו כדי להתנער ממנו.
בסיפורי המקרא ניתן אף למצוא את סיפור יוסף שהושלך לבּוֹר על-ידי אֶחיו (המילים 'בור' ו'באר' הן למעשה אותה מילה עצמה, אלא שה"בור' נקשר בדרך-כלל במוות, חרף קיומם של בורות מים חיים, ואילו ה'באר' נקשרת בדרך-כלל בחיים, אף שבשירת אלתרמן מצוי המוטיב של "דֻּמִּיַּת בְּאֵרוֹת יְרֻקּוֹת", שבּוֹ הירוקת של כותלי הבאר מרמזת על יובש ועובש). אף-על-פי-כן, במרכזו של סיפור יוסף לפנינו ניסיון לרצח-אח (fratricide) שמתוך קנאת אחים, ולא ניסיונה של אֵם להשליך את בְּנהּ אל הבּוֹר ולהיפטר ממנו.
לעומת זאת, המיתוס האירופי, ובמיוחד זה ההלניסטי, במרכאות ובלעדיהן, מכיר היטב את מוטיב האם האכזרית – למן דמותה של מֵדֵיאה שבמחזהו של אוורפידס, דרך סיפורן של האֵם באגדה "הנזל וגרטל" ושל האם החורגת באגדה "שלגייה", שתיהן מאגדות האחים גרים (פרי דמיונם הפגני של הגרמנים שראו עצמם צאצאי הֶלַס = יוון), ועד לבלדה העממית "האם האכזרית" ("The Cruel Mother"), המספרת על צעירה חסרת-כול שילדה שני בנים לא חוקיים, הרגה אותם וקברה אותם ביער.
בשנות מלחמת העולם השנייה, בהתגבר ה-furor teutonicus (האֵימה הטבטונית) התחיל אלתרמן לשלב מוטיבים מאגדות הילדים הגרמניות בשיריו למבוגרים. כך שילב שילוב אוקסימורוני את הילדותי ואת המבעית, וכך רמז כי העם הגרמני חינך את בניו על סיפורים פגניים של אכזריוּת ורֶשע. על בסיס האגדה הגרמנית האכזרית על צמד הילדים הנזל וגרטל שהופקרו לגורלם המר כתב את טורו "אגדה על ילדים שנדדו ביערות" (1938). שירו הז'ורנליסטי של אלתרמן אינו מותיר ספק באשר לזהותה של המכַשפה המתכננת לטרוף את הילדים שתעו ביער ("כִּי גָדוֹל וְחָזָק הוּא הָרַיְךְ הַשְּׁלִישִׁי, / כִּי אַלְפֵי תּוֹתָחִים יֵשׁ לָרַיְךְ הַשְּׁלִישִׁי, / הוּא טוֹרֵף יְלָדִים / שֶׁבּוֹכִים בַּלַּיִל"). בבלדה האלתרמנית שלפנינו ריבוי של מוטיבים מעוגלים ומעגליים – הבאר, הכדור, הקשת הדרוכה ההופכת מצורת חצי עיגול לעיגול שלם, מחזור הירח ומחזור החיים שבין לידה למוות). כל אלה רומזים למעגל הגורל הסובב על צירו עד שהוא חוזר אל נקודת המוצָא שלו.
בבלדה "האסופי" גלגל הגורל נע על צירו, והמעגל אינו מושלם לפני שהבֵּן מֵביס את אִמו-הורתו אשר חרצה את גורלו בהיותו חסר-אונים – למות לרגלי הגדר. ואולם, האֵם שהשליכה את הבן הלא רצוי לא תצליח להתנער ממנו, ומעשה העוול יוסיף לרדוף אותה עד אחרית ימיה. אפשר שלפנינו אלגוריה על יחסי היהודי עם מולדתו האירופית, שאגדותיה הולידו סיפורים על ילדים שהושלכו אל מותם ביער. בבלדה "האסופי" התנערה האֵם מִבּנהּ כמי שמשליכה מעליה עלוקה, אך הבן הנטוש ימשיך לפקוד אותה כל ימיה בחלומות הבלהה, עד ליום שבּוֹ תשכב היא עצמה מתה באותו מקום שבּוֹ הניחה את בנה חסר האונים כדי שיקפח את חייו.
השיר "האסופי" נכתב בעיצומו של המשפט הראשון מבֵּין משפטי נירנברג. בפעם הראשונה התכנס טריבונל בין-לאומי לשפוט פושעי מלחמה, ובהם פשעים נגד האנושות: רצח, השמדה, גירוש ושעבוד. רוב הנאשמים לא הביעו חרטה על מעשיהם, אלא המשיכו לטעון שהכול נעשה בפקודת הצבא, לטובת העם הגרמני והמולדת. אלתרמן כתב אז את שיר הבלהה שלפנינו שלפיו המולדת שבאירופה הפֵרה את הברית שכָּרתה עם היהודי מיום שהזמינה אותו לחסות בצִלהּ במילים "פֹּה לין", אף בגדה בו ורצתה במותו. דורות רבים הייתה ברית-האהבה ביניהם "דְּרוּכָה כְּמוֹ קֶשֶׁת" (כמו קשת בענן המעיד על ברית עולם, או כמו קשת המצפה לרגע שבּוֹ יישלח החץ אל לב הקרבן). בגידתה של אירופה בכלל, ושל גרמניה בפרט, ביהודי שראה בה מולדת, מנבא שירו של אלתרמן, תביא עליה את סוֹפהּ. כיום – כשלושה דורות לאחר שהשיר נכתב – רבים מדברים על תופעה זו שאלתרמן במבט של clairvoyant גלוי-עין ובהיר-עין ראה אותה למרחוק "בזמן אמת".
קטע מולחן משירו של אודן Eyes Look into the Well :