כל הצלילים וההדים, המראות והבָּבוּאות

ריקי דסקל / "שפת הנהר" (שירים), הוצאת עם עובד, תל-אביב 2021, 87 עמודים.

בדור האחרון יוצאים מדי שנה במקומותינו מאות ספרי שירה, אם לא למעלה מזה, וכבר היה מי שאמר שמספרם של כותבי השירה עולה על זה של קוראיה. אכן, ריבוים חסר התקדים של הספרונים, הנוחתים על שולחנך מדי שבוע, משאיר אותך בדרך-כלל אדיש, אך לפעמים אתה מעלעל בהם ולפתע מגלה במאוחר משהו המרעיד את נימי הלב וגורם לך לקרוא אותו פעם נוספת. "שפת הנהר", ספר שיריה השביעי של ריקי דסקל, שראה אור כבר לפני שנתיים ויותר, הוא אחד הספרים הללו שאותם גיליתי במאוחר. זהו ספר של צלילים ומראות, קטעי הגות וזיכרונות, המתערבלים אלה באלה ויוצרים מזיגה מפעימת-לב.

היה זה הפילוסוף פרידריך ניטשה שהמליץ לאֳמן למזג ביצירתו את כל האמנויות, וריקי דסקל – במוּדע ובמתכוון או בספונטניוּת וללא כוונת מכַוון – ממזגת בשיריה את המוזיקה, הציור, הפיסול הספרות והתאטרון. לפיכך, בטבעיוּת גמורה משתלב בשירהּ "עצי החושחש של אתונה" שיר ידוע של טשרניחובסקי – הניטשיאני מבין יוצריה הגדולים של השירה העברית החדשה – העומד נפעם מול הפסל היווני וקורא לבני-דורו לנטוש את בית-המדרש העבֵש, לפתוח את הלב ואת העין כדי לראות את היופי שבחיים ובאמנות.

בשירו כתב טשרניחובסקי בסערת המרי: "אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי, / אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת-הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ / פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם, / [...] / וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין..." (מתוך "לְנֹכַח פֶּסֶל אַפּוֹלוֹ"; 1899). ואילו ריקי דסקל בשיר על עצי החושחש – לא מתוך מרי או מרירות אלא מתוך פליאה– כורעת ברך לפני יפי אמנות החקוקה בשיש, אשר שרדה, בפגמים קלים אמנם, את משוכות הזמן ואת בלאי הדורות, ולנוכח יפי הטבע שהונצח ביצירות הומרוס והסיודוס:

לְנֹכַח עֲצֵי הַחֻשְׁחָשׁ שֶׁל אָתוּנָה

כּורַעַת

"לַחַיִּים וְלַיֹּפִי

לְכָל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה"

קַדָּה

אֶל תַּלְתַּלֵּי הָאֶבֶן הַסְּמִיכִים

אֶל אֵיבָרוֹ הֶחָסֵר שֶׁל אַפּוֹלוֹ

אֶל עֵינֵי הַסְּנַפִּיר שֶׁל הַיָּם

אֶל מֻטַּת זְרוֹעוֹתָיו שֶׁל פּוֹסֵידוֹן

אֵל הַפְּלָדָה וְהַקֶּצֶף

אֶל הַנֶּפֶשׁ

צִפּוֹר עוֹלָמִים.

החיבור בין האמנויות מאפשר לשיריה של ריקי דסקל להחליף מסֵכות וזהויות כשחקן העומד על קרשי הבמה. כמעט כל אחד משיריה יכול להיות שיר טבע ושיר הגות, שיר מוזיקלי ושיר תיאורי-פלסטי. החיבור בין האֳמנויות מאפשר למשוררת לכתוב על שפת הנהר (בשני מובניה של המילה "שפה" ובריבוי מובניה של השורש נה"ר). לנוכח המזיגה של כל האמנויות ה"קשת" יכולה להיות אלמנט אדריכלי או קשת הכינור, וה"שברים" יכולים להיות אבנים מהריסות מִבנה, אך הם יכולים גם להיות אנחות קטועות כקול השופר והבכי.

בתוך קובץ שירים לא גדול מניתי לא פחות משבעה כלי נגינה (צ'לו, כינור, טרומבון, פסנתר, חמת חלילים, מצלתיים, משולשים), ומסביבם עשרות מילים רבות מתחום המוזיקה (כגון: קלידים, חמשה, תווים, סטקאטו, סולמות, סימפוניה, טרמולו, פינאלה, ועוד ועוד). ריבוי היסודות המוזיקליים מקבלים את חיזוקם במוטו של הספר ובשיר הראשון שלו האומר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֶת הַצְּלִיל / וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנִי שׁוֹבֵר הַצְּלִיל / הַזֶּה אֶת לִבִּי / זוֹ עֲרוּגָה שֶׁמַּיִם הֱצִיפוּהָ / זֶה הַמַּעְיָן / זֶה עֹמֶק הַטּוּרְקִיז / שֶׁמְּפַכֶּה בִּי / וּבוֹכֶה".

אך לא חוש השמע לבדו שולט בספר השירים הזה, הצנום אך העשיר במשמעויות ובתיאורי תחושות. ניתן למנות בו כחמישים מופעים של המילה "עין" לנגזרותיה, וניכּר שהמשוררת פוקחת לא רק אוזן קשבת לטבע, אלא גם עין החוקרת את מראותיו, וכדבריה: "רָאִיתִי עֵינַיִם / עֵינַיִם בַּכֹּל / עֵינַיִם עֵינַיִם בַּכֹּל / מִתְּהוֹם הָאֲדָמָה וּמִגֹּבַהּ הַשָּׁמַיִם / עֵינַיִם אֲבוּדוֹת עֵינַיִם יוֹדְעוֹת עֵינַיִם עוֹלוֹת עַל גְּדוֹתֵיהֶן". שירי הספר מעוטרים אמנם גם בצבעי-יסוד כמו אדום, ירוק, צהוב לבן ושחור; אך בעיקר בולטים בו גוני-מִשנה, הממזגים שני צבעים או יותר: טורקיז, סגול, אפור, כתום, זהב, צבע שטני, צבע דבש, צבע חלמוני, צבע אגוז, צבע ברונזה, תכול ותכלת – "כְּעֵינֵי מְנִיפַת טַוָּסִים".

התמזגות החושים מוליד אחדים מן התיאורים היפים שבקובץ "שפת הנהר", שיופיים משכיח לפעמים מן הקורא שמדובר לא רק בתיאורי-טבע, אלא גם במחשבות על מהות החיים ועל צביונם. כך, למשל, בשיר הנפלא "הגאוּת והזמן לא מחכים לאף אחד":

הַגֵּאוּת וְהַזְּמַן לֹא מְחַכִּים לְאַף אֶחָד

עַל כֵּן כְּמוֹ צַיָּר הַמְּצַלֵּם אֶת שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ לִרְאוֹת –

[...] אֲנִי נִפְרֶדֶת בְּמִלִּים שֶׁל עִגּוּל שֶׁל קַו שֶׁל

צֶבַע וְשֶׁל גֹּבַהּ

מֵעוֹלָם בּוֹ הַסֵּדֶר הוּא הַסּוֹד.

[...] אֲנִי נִפְרֶדֶת מִכַּרְבּוֹלוֹת לֹבֶן מִסְתַּחְרְרוֹת

מִסְתַּתְּרוֹת וְנֶעֱלָמוֹת מִן הָעַיִן בַּמַּיִם

מִקֶּצֶף גַּלֵּי יָם פּוֹלֵשׁ צוּרָה לְתוֹךְ צוּרָה

מַחְשָׁבָה לְתוֹךְ מַחְשָׁבָה

כְּתַחֲרוֹת לְצַוַּאר יַבָּשָׁה

מֵרוּחַ מְסָרֵק בְּכַפּוֹת תָּמָר

כִּפְסַנְתְּרָן שֶׁקְּלִידָיו נָעִים אַךְ קוֹלוֹ לֹא נִשְׁמָע

כִּי מוּזִיקָה הִיא אוֹר אִלֵּם

וָאֳמָנוּת הִיא דְּבַשׁ נִגָּר עַל עֵצִים.

הַגֵּאוּת וְהַזְּמַן לֹא מְחַכִּים לְאַף אֶחָד

כִּי אֵין זוֹ חֲזָרָה

אֵלּוּ הַחַיִּים.

ריקי דסקל שעסקה גם במשחק ובחקר הדרמה מזכירה לנו שאיננו חיים באיזו "חזרה גנרלית" לקראת מה שעתיד להתרחש בהמשך. אנו חיים את חיינו ההולכים ומתמעטים מול עינינו הרואות. בו בזמן, הקורא אינו יכול שלא להתרשם שהטבע המתואר אף הוא מעשה אמנות מופלא (ומופלאות לא פחות הן המילים הקוראות למשל למערבולות לבנות במי-הים בשם "כרבולות").

שימושי הלשון בספר "שפת הנהר" שוברים מוסכמות ולעולם אינם נגררים אחר צירופים כבולים. כך, למשל, במחזור "הר המנוחות", המתאר נסיעה לבית-חולים לבקר את האֵם הגוֹועת: "בְּמַעֲלֵה הָהָר / בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר / לָבְשׁוּ עֲצֵי הַפְּרִי / פְּרִיחָה / פִּתְאוֹם / לְבָנָה / כְּצָרַעַת". שגרת המוסכמות הייתה מדמה את פריחת עצי השקדייה ושאר עצי הפרי לשמלת כלולות לבנה, ואילו כאן – בהתאם לנסיבות ולמצב-הרוח – פריחת העצים מדומה בדימוי האנטי-רומנטי של הצרעת. בהמשך מדומה קבוצת האחיות המתגודדת במסדרון לא לדבורים עמלניות או לנמלים חרוצות, כי אם לציפורי דוכיפת. ובדרך הביתה, במורד ההר, "בְּמוֹרַד הָהָר שַׁבָּת יוֹרֶדֶת בִּמְעִיל גֶּשֶׁם / עַל הַפְּרִיחָה הַלְּבָנָה / אַךְ בַּשְּׁפֵלָה / עוֹד זוֹהֶרֶת הַשֶּׁמֶשׁ". ממעמקי התודעה עולות השורות הידועות מתוך "שיר בוקר" העמלני של אלתרמן: "בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל [...] מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן". שיר-פזמון מתרונן הופך כאן לשיר קינה על המוות הקרב ובא. סוג אחר מהפך סמנטי בלשונם של פזמונים עבריים מצוי בשיר "אל הנפש החיה דרך ערמות אשפה", המזכיר כהרף-עין את פזמונם של עמוס אטינגר וסשה ארגוב "כשאור דולק בחלונך" ואת פזמונם של יעקב אורלנד ומרדכי זעירא "היו לילות". בשירה של ריקי דסקל משובצות המובאות בתוך תיאורה הקריקטורי העצוב של אמן-במה, אחד מן המבַצעים את הפזמונים לפני הקהל, המסגיר את עליבותו ואת בדידותו של אֳמן-הבמה, ואת השאיפה חסרת התכלה והתוחלת שלו לזכות בהכרה ובהוקרה.

ברבים משירי הקובץ ניכָּרות תחושות החמלה והאֶמפתיה של המשוררת לנוכח הסבל האנושי, ומכאן ריבוי הדמעות הנשפכות בקובץ זה לכל אורכו. ואולם יש בו גם אהבת החיים "הפשוטים", כבשיר "המעיין הנעלם", שבו החבלים הם גם ייסורים וגם חבלי-לידה המבשרים את התנוצצותם של חיים חדשים: "הַרְחֵק הַרְחֵק / שְׁרִירִים וַחֲבָלִים / נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים // אוֹר הִכְתִּים אֶת פַּגֵּי הַתְּאֵנָה / אֶת עָלֶיהָ שֶׁפָּקְעוּ זֶה עַתָּה / מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתָיו // מֵעַל מַעְיָן נֶעֱלָם / זִמְרַת הַצִּפּוֹרִים יַצִּיבָה / כְּחַלּוּקֵי בַּזֶּלֶת / מִתְרוֹנֶנֶת כְּלָשׁוֹן עַל / גִּבְעוֹת חוּט שִׁדְרָה / בְּטוּחָה כְּכַף הַיָּד הָאוֹחֶזֶת בִּי". זהו שיר ארוטי וערטילאי, ובו חשש מן הכאב ומגזר-דינו של החלוף, אך יש בו גם משהו מאוד ממשי ורֵאלי, יציב ובוטח המאמין ב"יש" וב"עכשיו".

*

שיריה של ריקי דסקל אינם רק שירים של פליאה והתפעלות מתופעות הטבע והאמנות. אלה הם גם שירים עצובים על מותם של הורים ויקירים. בספר יש כאמור דמעות רבות הנוטפות לתוך מקווי המים (מעיינות, נחלים ונהרות) הזורמים בין שורותיו. יש כאן עצב רב על אנשים שאבדו, ביחד עם ידיעת גזר-דינו של כָּלאָדָם, המחייבו להאריך את מתנת-החיים שניתנה לו ולנצל אותה עד תום. חוויות חייהם הקשות של הוריה, שעלו מן האפר ובנו בית חדש בארץ חדשה, מבלי להביט לאחור ולהפוך לנציב מלח, הם מקור של אמונה וכוח, אך גם מקור לפחדים ולחרדות הרבים המחלחלים בספר – פחדים וחרדות מפני אסונות, מפני מוות וחורבן. בצִדם יש בספר כוח חיים עצום ורצון עז להיאחז בחיים "לִפְנֵי שֶׁתֵּעָלֵם הָרוּחַ / לִפְנֵי שֶׁיִּקָּרַע הַחוּט".

בספר יש תובנות רבות מִספוֹר על החיים, על יחסים שבין אדם לחברו ובין ילד להוריו, וכן על יחסי האדם והטבע. בשיר "סכר הדמעות וסצנות היומיום" המשוררת מצטנעת ומעידה על עצמה: "וַאֲנִי בְּעֵינַי הַפְּשׁוּטוֹת / רָאִיתִי שָׂדוֹת / שָׂדוֹת שֶׁל עֲנָנִים / רָאִיתִי חֲרִיצֵי שְׁבִילִים בָּם / כַּחֲרִיצֵי הַמַּזְלֵג בְּעוּגַת הַקְּרֶם שֶׁלְּפָנַי / וְלֹא הֵבַנְתִּי דָּבָר / לֹא מִתּוֹרַת הַיְּדִיעָה / וְלֹא מִבִּקֹּרֶת הַתְּבוּנָה הַטְּהוֹרָה". לאמִתו של דבר, ספרה מעיד שהיא יודעת להתבונן בחוטיה של מסכת החיים, וכי יש להטות אוזן, לפקוח עין וללמוד ממנה "דבר או שניים".

יש המאמינים באמונות תפלות, ותולים משמעויות בקריאת עורב או בכוכב נופל. אך גם אדם, שאינו מאמין באותות מן השמים, נפגש מפעם לפעם עם תופעה המלמדת על זיקה בין תופעות הטבע לבין תופעות שגילו מדענים בכוח המוח – כגון הזיקה שבין מספר הגרעינים שבפרח החמנייה לבין "סדרת פיבונאצ'י"(Fibonacci) הקרויה על שמו של גדול המתמטיקאים בימי-הביניים – עליו להרהר ברעיון שלפעמים משוררים וחוקרים מסוגלים לראות ב"עיני הרוח" שלהם דברים שאנו, בני אדם רגילים, איננו מסוגלים לראותם.