כל נגוע וכל זב וכל צרוע

לרגל "יום הצרעת הבינלאומי"

על מחלת הצרעת בכתבי עגנון ועל חששו של הסופר פן תהפוך ארץ-ישראל ל"מושֶׁבֶת מצורעים" מנוּדָה

יצירת עגנון הִרבּתה כידוע לעסוק במחלות ובמצבים אקזיסטנציאליים קיצוניים שהעסיקו את האנושות למן קדמת דנא: שיגעון, בדידות, סיגוף, נידוי, הדרה, הגירה, קשיי זיווּגים, גילוי עריות, "רצח אב", ממזרוּת, ועוד ועוד. מוטיב הצרעת ביצירת עגנון הוא מוטיב מורכב, המלכד בתוכו את מצבי הבדידות, הסיגוף, הנידוי וההדרה. בשתיים מיצירותיו – ברומן "שירה" ובסיפור "עד עולם" – הכניס עגנון את גיבוריו אל בין כתליו של בית-מצורעים, שבּוֹ הם מסתכּנים ביודעין בהידבקות שאין ממנה מרפא.

מאליה נשאלת השאלה: מה טעם יעזוב מלומד ירושלמי כדוגמת מנפרד הֶרבּסט את משפחתו ההולכת ומתרחבת, וייכנס למקום שאין ממנו מוצָא? מה טעם יעזוב היסטוריון כמו עדיאל עמזה את הצעתו של גולדנטל העשיר לתמוך בהוצאת ספרו, וייכנס למקום שיסייע לגלות את האמת אך ידחה את הופעת הספר עד עולם? האם מדובר באנשים שאיבדו את כושר השיפוט שלהם, והם מבַצעים מעשים אבּסוּרדיים שאינם נענים לחוקי ההיגיון?

הדברים שלהלן מבקשים לטעון שהצרעת ביצירת עגנון איננה רק מחלה ליטֶרלית מן המציאוּת החוץ-ספרותית, אלא גם מטפורה מופשטת למצב הלאומי. הצרעת משַׁקפת את מצבן של האומה, של הארץ ושל המדינה בתוך עולם המנסה להחרים את היהודי, לנדותו ולהדירו מארץ החיים. את הרעיון הזה חיפשתי, אך לא מצאתי, בכתביהם של חוקרי עגנון הגדולים: דב סדן, ברוך קורצוויל , גרשון שקד, ושל תלמידיהם. גם שקד, במאמרו המונומנטלי "מוטיב הצרעת ב'שירה' וב'עד עולם'", השאיר את הדיון על מחלת הצרעת בגבולותיו של "עולם המעשים" הקונקרטי, ולא דן בצרעת כבמטפורה לעניינים לאומיים מופשטים.

בכל שנה נהוג לציין ביום הראשון האחרון של חודש ינואר את "יום הצרעת הבין-לאומי" (השנה יום זה חל ב-26 בינואר), הן כדי להגדיל את המוּדעוּת למחלה, הן כדי לציין את יום מותו של מהטמה גנדי שעודד את החוקרים לעסוק בחקר המחלה. כיום ניתן לומר שכבר נמצא מזור למחלה כרונית זו שהטילה מורא עד לימינו-אנו (סופרים וציירים חשפו במהלך הדורות את מראותיה מעוררות האימים). למזלה של האנושות בת-זמננו שיעור ההידבקות במחלת הצרעת נמוך, וכבר נמצא לה טיפול תרופתי יעיל שאינו דורש להחזיק את חוליהָ בהסגר.

ואולם, אלפים בשנים נחשבה הצרעת מחלה חשׂוּכת-מרפא, שעיוותה את פני החולה ואת גופו, אף סיכנה את חייהם של הבאים אִתו במגע. החברה הרחיקה את הנגועים במחלה אל "מחוץ למחנה", וציידה כל מצורע בפעמון שיכריז על התקרבו, כדי שהבריאים יספיקו להתרחק ממנו מבעוד מועד. בלשון חז"ל נקראה הצרעת בלשון נקייה בשם "דבר אחר" כדי שלא להזכירה בשמה המפורש מפאת הגועל והחוּמרה של התופעה (פסחים קיב ע"ב; גיטין ע ע"א; גיטין נז ע"ב, ועוד).

במקרא יש חמישה סיפורי צרעת: צרעת משה (שמות ד, ו), צרעת מרים (במדבר יב, י), צרעת נעמן (מל"ב ה, א), צרעת גיחזי (מל"ב ה, כז) וצרעת עוזיה (דבה"י ב', כו, כא). "פרשת מצורע" שבספר ויקרא ("תורת כוהנים") דנה במחלה לפרטיהָ, ויש הרואים בה דיון ראשון בהיסטוריה העולמית שבּוֹ מפורטים נהלים להתמודדות עם מחלה מידבקת. עם זאת, רבים מהחוקרים מסכימים שהצרעת הנזכרת במקרא איננה "מחלת הַנְסֶן" (leprosy) שהיא שנחשבה עד לאחרונה מחלה חשׂוּכת-מרפא. לעומת זאת, חולי צרעת שבמקרא נרפאו לא אחת ממחלתם, יצאו מן ההסגר וחזרו אל משפחתם ואל החֶברה.

בארץ-ישראל בכלל, ובירושלים בפרט, הוקמו לאורך ההיסטוריה "מושבות מצורעים" (leprosy colonies) של בני שלוש הדתות המונותאיסטיות. כך, למשל, בתקופה הביזנטית, ב"קו התפר" שבין האימפריה הרומית המאוחדת לבין התפצלותה לשתי אימפריות) ביקרה בארץ הקיסרית אודוקיה, אשת תאודוסיוס השני, והחליטה להקדיש את אתר הֶרוֹדיוֹן למטרות מרפא ולעשותו מושֶׁבֶת מצורעים. את המקום כינתה בשם "פורידיסיה" (בערבית: "ג'בל פורידיס" – "הר הגן"). ייתכן שהשם "פורידיס" נגזר ממילה ערבית שהוראתה היא "גן עדן", בעקבות המילה הפרסית "פרדוס" שממנה נגזרו מילים כמו "paradise" שבאנגלית (וכן בשפות הודו-אירופיות אחרות) ו'פרדס' שבעברית.

אפשר שזהו מקור השם "עדה עֵדֶן" – האחות הנאמנה של בית המצורעים הירושלמי שבסיפורו של עגנון "עד עולם" (1954), סיפור שלפי עדותה של אמונה ירון היה בראשיתו חלק מן הרומן "שירה", אך נתלש ממנו וקיבל חיים משל עצמו ("הארץ", 18 במאי 1972). בסיפור זה, עדיאל עמזה הסגפן, המתמיד במחקרו, מייצג את הנגע והעונג – את הצרעת ואת שמחת היצירה – גם יחד. אפשר להפיק הנאה ועונג גם מישיבה נזירית בדל"ת אמות, ולאו דווקא מאותם עינוגים הלניסטיים הכרוכים בגילויי פריצוּת, ניאופים וזנונים. האחות עדה עֵדֶן מושיבה את החוקר עדיאל עמזה בחֶלקה נטועת דקלים הנראית גן-עדן עלי אדמות, אך למעשה חֶלקה זו נטועה בתוך תחומו של בית המצורעים שכמוהו כגיהינום עלי אדמות. אף-על-פי כן, עדיאל עמזה מבכר את החיים המבודדים והאסקטיים של בית המצורעים על חיי הזוהר והפרסום שהיו נופלים בחיקו לו אילו הגיע לפגישה עם בן-עירו העשיר גרברד גולדנטל שהסכים להוציא לאור את ספרו (גם עדה עדן לא נענתה בשעתה למחוות החיזור שלו וּויתרה על העושר המופלג שיכול היה ליפול בחיקה).

בסיפור זה, כל התופעות ה"הֶַבּראיסטיות" (בלשונו של פרידריך ניטשה), הקשורות בענוותנות ובסתגפנות, מסומנות באות עי"ן, האות של העבריוּת, לרבות שמו של הסיפור – "עד עולם" – ששתי מילותיו פותחות בעי"ן. לעומת זאת, כל התופעות ה"הֶלניסטיות", הקשורות בגבורה ובתאווה, מסומנות באות גימ"ל, האות של גרמניה הגותית, שטענה לכתר "הגזע העליון". שמו של עגנון מכיל את שתי האותיות גם יחד: בכל מהותו הוא השתייך הן לעבריוּת ולארץ-ישראל, הן למרחב התרבות הגרמני (בעלומיו הוא אפילו שאף לכתוב את ספריו בשפה הגרמנית).

עדיאל עמזה שייך לקוטב העברי. גם האחות הנזירית ברכה עדן, שבעלומיה ויתרה על חיזוריו של גרברד גולדנטל העשיר והקדישה את כל חייה לסייע לחולים הסגורים בין כתליו של בית המצורעים (נזכיר בהקשר זה שהאותיות עי"ן וגימ"ל מסמנות גם את ניגודי העדן והגיהינום המלפפים את גיבורי "עד עולם"). למיטיבו של עדיאל עמזה, הגביר גרברד גולדנטל, נתן עגנון שם גרמני, שכּן הגימ"לים שבסיפורו מייצגים לא רק את הגויים, אלא גם את בני ישראל ה"מתייוונים", הזוקפים את גֵוום בגאון. ועולם, בהמשך מתברר שגם "מתייוון" זקוף קומה ונטוי גרון כמו גולדנטל נוהג לפעמים במידת גמילות-החסדים ה"הֶבּראיסטית" האופיינית ליהודי המאמין בשכר ועונש. עגנון איחד בשמו את העי"ן והגימ"ל (שתפקיד נכבד להם גם בסיפור "עידו ועינם"). ודוק: כבר במשפט הראשון של סיפורו, תוך שימוש במילים הנפתחו בעי"ן ובגימ"ל – סמליהם של העבריות של "גזע העבדים" והגרמניוּת של "גזע האדונים" – מסופר על העיר גומלדיתא שהייתה "עיר גדולה גאוות גויים עצומים, עד שעלו גדודי הגותים ועשאוה ערימות עפר ואת עממיה עבדי עולם" ("האש והעצים", עמ' 255).

בסיפור זה, כאשר מגיע ההיסטוריון עדיאל עמזה לסוף מחקרו על העיר העתיקה גומלדיתא, שתולדותיה מסופרים בין דפי ספר השמור בבית המצורעים, זולגות עיניו דמעות. ברגע זה הוא מבין את מסירותם של הסופרים והחוקרים הסוגרים את עצמם בין הכתלים כדי לכתוב, ואינם מניחים את "הנוצה" אפילו על קו-הקץ. בספר גנוז זה טמון הסוד הדרוש להיסטוריון לצורך השלמת מחקרו, והוא נכנס לבית המצורעים ומסַכּן את חייו למען מטרתו המדעית.

מוטיב זה של החוקר המקריב את חייו למען המדע מצוי אצל עגנון ברומן "שירה", ממש לקראת סיומו (הקטוע). הרבסט מהלך ומהרהר בפרופסור אחד, "חוקר נגיפי תחלואים", ולא יכול היה מחמת המלחמה לצאת את הארץ ונאלץ לשבת זמן ממושך בירושלים, הלך והדביק את עצמו במחלה והיה מרפא את עצמו בתרופה שהמציא לה ("שירה", עמ' 540 – 541). היו ששיערו שעגנון התכוון לפרופ' ליפמן היילפרין שניסה על עצמו את התרופה לפרקינסון, והיו ששיערו שהוא התכוון לפרופ' שאול אדלר, שהזריק לגופו טפילי מחלות, כדי לבחון את השפעתם על גוף האדם. על כך מעיר המספר: "כששמע הרבסט אותו מעשה זלגו עיניו דמעות" (וכבר הזכרנו את דמעותיו של עדיאל עמזה, גיבור הסיפור "עד עולם", המסַכּן את עצמו בהידבקות בצרעת כדי להשלים את מחקרו ההיסטורי).

יצירת עגנון קושרת את מסירותם של החוקר ושל הסופר למסירותו של עם ישראל שהקריב את החיים למען שימורו של "הספר". מוטיב זה על המסורת המתגלגלת מדור לדור ומַקנה ל"עם זה" חיי נצח מסַפר עגנון ב"עד עולם", אגב ניהול דיאלוג עם שיריו של ביאליק "אם יש את נפשך לדעת" ו"ויהי מי האיש". ביאליק תיאר את כוחו של העם לוותר על הנאות העולם-הזה ולשאת בסבל בלי קץ, כדי לשמר את קיומו הרוחני. הוא תיאר את ארץ-ישראל כמלכה שהִכּתה את עצמה בצרעת ונסתאבה במתכוון כדי שזָרים לא יימשכו אליה והיא תשמור על יופיה למען עם ישראל (במאמרו "על חומר ורוח", שהתפרסם ב"הארץ" מיום 9.4.1934). הוא דיבר על הצורך לרפא את הארץ השוממה "מצרעת סלעיה ומריקבון ביצותיה" (בנאומו על הר הצופים "לפתיחת האוניברסיטה העברית"; ח"נ ביאליק, "דברים שבעל-פה, עמ' קנג-קנח). בכתבי ביאליק, ובעקבותיו גם בכתבי עגנון, הצרעת אינה רק מחלה ממשית מן המציאוּת החוץ-ספרותית, אלא גם סמל רב-פנים המתאר את התחלואים הקשים – האישיים והלאומיים – שפקדו "עם זה" ואת כל אחד מבניו בעת השמירה על הגחלת.

*

ברומן הארץ-ישראלי ביותר שלו "שירה" לא פסק עגנון מן העיסוק בסוגיית "עם לבדד ישכון", שהעסיקה אותו גם ברומן הארץ-ישראלי "תמול שלשום". ברומן "שירה" תיאר עגנון בדידות-לִפנים-בדידות: גיבורו מנפרד הרבּסט הוא אדם בודד, מבודד ויוצא דופן, השייך לקהילה האקדמית, שהיא קבוצה קטנה ומבודדת המרוכזת בשכונה ירושלמית שבָּהּ יושבים יוצאי גרמניה – לקבוצה קטנה ומבודדת בתוך ה"יישוב", הנבדלת ממנו והנתונה ללעגהּ של האוכלוסיה הילידית.

הֶרבּסט, גיבור הרומן, מתגורר בשכונת בַּקעה הירושלמית, השוכנת לבדה, בבידוד משכונת רחביה שבה התגוררו חבריו המלומדים. הוא מנותק מערי ה"יישוב" ומן העולם המערבי. להערכתי, פרישתם של הרבּסט ושל האחות המיילדת שירה, לקראת סוף הרומן, אל בית המצורעים, משַׁקפת את חששותיו של עגנון פן יהפוך העולם את ארץ-ישראל (ואחר-כך את מדינת ישראל ותושביה) ל"מושבת מצורעים" – כמקום הֶסגר של אנשים מנודים, שהושלכו אל השממה, "מִחוץ למחנה" האנושי ובריחוק פיזי ורוחני ממנו.

מחלת הצרעת של שירה, האחות-המיילדת הרווקה, גיבורת הרומן הנושא את שמה, מותחת קו של אנלוגיה בינה לבין מרים, אחות משה, שלקתה בצרעת (מרים, אחות משה, קשורה הן ב"שירת הים" הן ב"שירת הבאר"). האחות-המיילדת ברומן "שירה" היא גלגולה המודרני של האחות מרים, ששמרה על התינוק שבתיבה והצילה את חייו, אך כנראה לא העמידה דור המשך (יש מדרשים שדווקא מציגים אותה כאשת-איש ויש מדרשים המציגים אותה כמיילדת).

העברית מזַמנת מילה אחת שהוראות שונות לה, ועגנון עושה שימוש בכולן: "אחות" היא בת משפחה, "אחות" היא בעלת מקצוע סיעודי, הנקראת גם באנגלית "sister", בגרמנית "schwester" ובלשון יִידיש – "שוועסטער" (באותה מילה המציינת את בת המשפחה); "אחות" היא נזירה ו"אחות" היא גם אהובה ("אֲחֹתִי כַלָּה" ככתוב בשיר השירים ד, ט; וכן "וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת", כדברי המשורר). שירה של עגנון, שההיסטוריון מנפרד הרבסט עוזב למענה את ביתו, כדי לקשור את גורלו בגורלה "עד עולם", נענית לרוב משמעיה של המילה. האם החלמתה של מרים הנביאה מן הצרעת מרמזת שגם שירה עתידה להירפא ממחלתה? האם תחזור האחות הנגועה ממקומה ש"מחוץ למחנה" אל החיים הרגילים והנורמליים? האם תחזור המדינה היהודית ה"מצורעת" מנידויה, ותהיה חלק מ"משפחת העמים"? תיק"ו. עגנון, כדרכו, הותיר את השאלה ללא פתרון.

*

נחזיר את הגלגל שלושים-ארבעים שנה לאחור: ייתכן שכבר בסיפור הנודע "והיה העקוב למישור" (1912), שהוא סיפורו הראשון של עגנון שזכה להיתרגם לשפות רבות ולהתפרסם בעולם, רמז עגנון לנידויו של היהודי "עד עולם". סיפור זה מספר, כזכור, על יהודי כשר מ"מחזיקי נושנות", מנשה-חיים שמו (אדם שנשה את החיים והחיים נשוהו), שהחליט לוותר על חיי העולם-הזה ולהסתתר בבית הקברות עד יום מותו.

את הסיפור פרסם עגנון בשנת חזרתו לאירופה ועזיבתו את ארץ-ישראל, שבָּהּ עשה כארבע שנים תמימות כמקום מִקלט ומפלט מפחד הגיוס לצבא (מבלי לדעת שהחזרה לאירופה היא אינה אלא הימור שהרי אירופה צפויה הייתה בתוך כשנתיים להיקלע למלחמה עולמית). בכארבע שנות שִׁבתו בארץ, הייתה עדיין הארץ הדלה של ימי העלייה השנייה אותה ארץ שוממה וה"עֲזוּבָה לִקְבָרִים" משירו של ביאליק "אל הציפור". האם לא ראה בה עגנון בית-קברות גדול שבּוֹ שוכנים אחדים מִבּני העם לבדד, ושומרים על הארץ שתבטיח את עתידם של בני-עמם שנשארו בינתיים בגולה, תוך שהם מנהלים לפי שעה את חייהם בשׁוּבה ונחת? אפילו עגנון לא יכול היה לנחש ב-1912 את מלחמת העולם הראשונה ואת זו הנוראה יותר שפרצה בספטמבר 1939.

במילים אחרות: מנשה-חיים, המחליט לוותר על החיים כדי לאפשר לאשתו לנהל את חייה באין-מפריע, דומה לאותם מתיישבים מעטים שבחרו לשבת בארץ-ישראל העות'מאנית השוממה וה"עֲזוּבָה לִקְבָרִים", והניחו לבני משפחתם להמשיך לנהל את חייהם בגולה, בלי לדעת שמעל חייהם מרחפת סכנת "דין כרת" (כנרמז מפרשת הילד הממזר שנולד לאשתו של מנשה-חיים).

על בית-הקברות, שבו התיישב מנשה-חיים עד עולם, באים כדברי עגנון "כל צרוע וכל זב ונגוע" ("אלו ואלו", עמ' 100). ייתכן שלפנינו סיפור בעל כותרת אירונית, המכריזה בלשון סגי-נהור על התחדשות העם ועל תיקונן של קלקלות הגולה. למעשה, "העקוב" נעשה כאן "מישור" רק לכאורה ובמחיר כבד מנשוא: בזכות קרבנו של גיבור-הסיפור שבחר לוותר על חייו בעולם-הזה ולהישאר בבית-הקברות עד בוא חליפתו ובזכות החלטתו הבעייתית להסתיר את האמת. מנשה-חיים ממית את עצמו בחיים כדי לאפשר את חייה של "אלמנתו" ושל בעלה החדש עם בנם שנולד מיחסי אישות אסורים. לשיטתו של עגנון המאמין, עונשן של כל הנפשות הפועלות צפוי בעולם-הבא.

באמצעות המילים "עקוב" ו"מישור" מרמז כמדומה לסוגיית הפיכתו של "יעקב" הגלותי העקוב והמעוקם ל"ישראל" הישר וזקוף הגֵו. אליבא דעגנון, יעקב הגלותי עדיין לא יִישר את גבו, ועדיין לא נהפך ל"ישראל" – לחלוץ הארץ-ישראלי זקוף הקומה שאליו נכספו בני-הדור. כל קלקלות הגולה נשארו כשהיו, ותיקונן לא במהרה יגיע. בינתיים, עם ישראל הוא מת-חי, בין שהוא בגולה ובין שהוא בארץ ה"עֲזוּבָה לִקְבָרִים".

נזכיר בהקשר זה שדורות רבים נחשבו המצורעים לקדושים הסובלים בעולם הזה למען הכלל, ועל כן נקראה אז הצרעת בשם "המחלה הקדושה". המצורע היה בחזקת "חי-מת", או "מת חי". כשסייר בירושלים אוגוסט פרנקל (מייסד בית-הספר "למל"), הוא ביקר גם באיזור המצורעים שליד שער ציון, וכתב בחלק א' של ספרו "ירושלימה" (1858) על המצורעים הנמקים במכאובם וחיים חיי תמרור ושממת נפש "[...] והינָמוֹ מתים עוד טרם יגוועו".

*

עגנון, שחשש מנידויָם של היהודים ומהפיכת ארצם ל"מושבת מצורעים", השאיר את השאלה ללא מענה. בסוף ימיו ראה עגנון את ההערכה הרבה שלה זכתה ישראל בעקבות ניצחונה במלחמת-ששת-הימים. הוא לא ראה את המהלך הבתר-ציוני, שהפך את הקערה על פיה. מעניין מה היה אומר בימים אלה, בעת שישראל מנודה גם בעולם הנאור, העוצם את עיניו – משיקולים כלכליים ואלקטורליים – לנוכח מעשים נוראים שנעשו נגד תושבי ישראל ב- 7/10, ולא פסקו עד עצם היום הזה – מעשים שהם לכל הדעות פשעים חמורים נגד האנושות (הרג והתעללות בתינוקות, בילדים ובקשישים והחזקתם בשבי בתנאים לא אנושיים; מניעת ביקורים של "הצלב האדם" ואי מתן תרופות לנזקקים).

הרומן "שירה" של עגנון, שכתיבתו לא נסתיימה, מכיל בתוכו נבואה מרה לעתיד לבוא בדבר הפיכתם של מדינת ישראל והעם היושב בה לכעין "מושֶׁבֶת מצורעים" – למקום מנודה העומד לבדד "מחוץ למחנה". המשפט האחרון בספר שבידינו הוא: "את מנפרד הרבסט אַראה לך, את שירה לא אראה לך שעקבותיה לא נודעו ואין יודעים היכן היא" עמ' 542). ייתכן שעגנון לא סיים את הרומן, שעליו עמל משנות הארבעים ועד סוף ימיו, כי רומן כזה – שבמרכזו עומדים גיבוריו ביחד עם עם-ישראל לשבטיו, וביחד עם ארצו ומדינתו – אחריתו מי ישורנה.