כשהעיר הופכת ליער: יותם ראובני (הארץ) על "בעיר וביער"
הפרשנות של זיוה שמיר לטבע ולאמנות ביצירתו של נתן אלתרמן מעוררת רצון לגשת אל מדף הספרים ולקרוא מחדש את שיריו. בעיר וביער: טבע ואמנות ביצירת אלתרמן / זיוה שמיר. הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף ספרא, 256 עמודים, 72 שקלים
פורסם: יותם ראובני, הארץ, 25/7/2017
בסיפורו "ביער ובעיר" מתאר ש"י עגנון צעיר חסר דאגה, המטייל לו כל יום ב"יער". יום אחד הוא פוגש שם זקן מופלא, שכעבור זמן קצר מתברר שהוא לא אחר מאשר הפושע הנורא פרנצישק, שכל העיר פחדה ממנו. הניגוד בין הטוהר של הטבע ובין הטינופת העירונית מושך את המספר, בדיוק כפי שהוא מושך את "ההלך" של נתן אלתרמן.
"היער" הוא אצל עגנון, כמו אצל אלתרמן, לא סתם סבך עצים אלא מצב תודעה אחר, חורג ואולי אפילו מנוגד תכלית הניגוד למצב התודעה "הרגיל". לשם השגתו אדם צריך ללכת, ממש, ליער, או להביא את היער, אם לומר כך, אליו.
ידיד שלי, סטרייט, בן חמישים, הדהים אותי לאחרונה כשהעיר כי בכל חייו לא עשה אהבה אפילו פעם אחת בלי אלכוהול, והרבה אלכוהול. אני מעלה את ההשערה כי אלתרמן השיג את מצבי התודעה האחרת, השירית־הנבואית, והגיע ל"יער" באמצעות השתייה המפורסמת שלו. האלכוהול, לכאורה, יצר מצב תודעה שבו התאפשר למשורר לפעול שלא בדרך הביקורת השכלית הרגילה, אלא בכוח יצירה שהוא הפועל היוצא של אותו מצב תודעה אחר, שכרוך בהשגה כל כך קשה.
התוצאה, אצל אלתרמן, היא שירים מופלאים, שאת משמעם אי אפשר לאמוד בקריאה ראשונה. יתר על כן, השירים האלה פשוטים לכאורה, ומחורזים, ואין שום בעיה להבין את הנאמר. אלא שזה בדיוק העניין. אלתרמן נע ונד בין העיר הפרובינציאלית ובין היער שבו הכל אפשרי, וחוזר משם עם שירים עוצרי נשימה.
רבים ניסו לפענח את פשר שירתו של אלתרמן, כשהם נוקטים כללים של מצב תודעה אחד, "שפוי", ובוחנים בו את מצב התודעה ה"יערי" של המשורר. החידוש של זיוה שמיר נעוץ בניסיון שלה להבין את השירים ה"יעריים" של אלתרמן באמצעות בחינה היסטורית, פילוסופית וטקסטואלית.
ברשימה קצרה זו אוכל לעמוד רק על הניתוח, או הפירוש, של שמיר לאחד השירים הנודעים והאניגמטיים ביותר של אלתרמן, "האסופי". האם הוא תוצר של אגדות עם מסויטות ושל בלדות אפילות כמו אלה שאלתרמן תירגם? האם זה רק טקסט שמביא אלתרמן לאחר שהות ב"יער" ההכרתי, שהושגה באלכוהול?
אבל, האם ניתן כלל להבין דבר, כאשר נראה כי המשורר עצמו היה רק הקולט של שירה אדירה שפיעמה ומפעמת באוויר, בים וביבשה ורק מעטים המשוררים שבחושיהם יכולים, עם אלכוהול, סמים, סקס או משהו, לקלוט? ומה אם התוצר לא מובן להם עצמם? מה יעשו המבקרים במקרה כזה?
יסתפקו בטקסט. ככל שמרתק לקרוא את הניתוחים ואת התובנות של שמיר, נדמה כי אין היא באה אלא לשים עיטור של הבנה על השירים, מתוך ידיעת מוגבלותה הפרשנית, החווייתית וההיסטורית כאחת. היא מבקשת לעורר צימאון לשיריו של אלתרמן, ועל כך היא ראויה לתודה. ניזכר בשורות המפעימות של תחילת השיר המובא אצל שמיר במלואו:
"הניחתני אמי לרגלי הגדר / קמוט פנים ושוקט, על גב. /
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר — / עד נוסה כהנס מן הקרב".
התינוק יכול להיות כל דבר שנזנח, שהופקר, שנשכח. "התינוק" הוא השיר, הוא ההבעה, הוא ההשתאות, הוא הכריזה במיקרופון הבין־גלקטי. הרי התינוק קם באותו לילה: "קמתי אט כי הגיעה עת / ואשוב בית אמי ככדור מתגלגל / החוזר אל רגלי הבועט".
אי אפשר להיפטר מ"האסופי", יהיה מה שיהיה לכל קורא. ויהיה גם יהיה רק תינוק שהופקר, וגדל, ובא לנקום באמו הרשעה. אין לכך חשיבות. המוזיקליות והעושר הלשוני של ה"בלדה" הזאת מספיקים בפני עצמם. וכן, מתעורר הצורך "להבין" יותר לעומק את האסופי הזה:
"ועל כן עד אחרית לא הסיר אותי אל / מעל לב הורתי הצועק /
ואני שנותקתי מבלי היגמל — לא נגמלתי ולא אנתק".
התינוק, החיים, ההיסטוריה, לא שוכחים ולא סולחים. אם זנחת את חלום הנעורים שלך, והרחקת לכת ממנו עד שעצם אזכורו גורם מבוכה, תתייסר על כך בסיוטים. רק השירים יוכלו לעזור לך. לרוב, רק השירים של אלתרמן יוכלו לעזור לך. פה ושם גם, לידו, שירים של לאה גולדברג, נתן זך, יהודה עמיחי, חיים גורי.
בסוף השיר התינוק שצמח והיה לאיש לוקח את האשה הזקנה, אם אין כאן אלא הזיה של האם או של האסופי עצמו: "אז ידי הקטנות הלבישוה לבן / ואשא אותה בלי להגיד לה לאן".
עלי להודות כי הפרשנות של שמיר לשיר זה, ככל שפרשנות היא המלה הנכונה, מסחררת לא פחות מהבלדה עצמה. והספר כולל התייחסות דומה לשירים נוספים של אלתרמן, ובהם "ערב עירוני" המחשמל והמבעית.
שמיר חקרה את העיזבון של אלתרמן ומצאה בו, בין היתר, את אחד משיריו האחרונים:
"והוסיף ומיאן להפוך לדממה / אך כבר איש לא שמע /
וכבר איש לא ידע / והדרך המשיכה לרוץ לבדה".
שמיר עומדת על האופן התיאטרלי שבו תפש אלתרמן את החיים, ברוח המחזות שכתב ואלה שתירגם. כל העולם במה והכל, גם הרציני שבדברים, הוא רק בידור. המסתורין של תהליך היצירה נשמר. "לספרים רק את החטא והשופטת", אומר אלתרמן בשירו "פגישה לאין קץ", שהלוואי היה לי מקום לכתוב עליו בהרחבה ולהביאו במלואו.
ומהיער אחד חוזר עם שירים נשגבים, ואחר יוצא משם עם פרנצישק. מהיער אלתרמן צריך לחזור עם השירים. גם אם לא נבין אותם לעולם בלהט החרב המתהפכת של כתיבתם, עדיין נישאר מוכי סנוורים ויופי, ובפינו רק מלים של תודה למשורר.
אם שמיר הצליחה, במידת האפשר, להיות סוכנת של אלתרמן ולהביאו אל הקהל הרחב, ובמיוחד אל ילידי המאה העשרים ואחת, תבורך. גם אי אז, במאה הקודמת, כתבו כאן יצירות מופת.
בניגוד לגיבור העגנוני, המבצע פעולה של מעבר ממצב תודעה אחד לשני ואינו מעורה כמעט עם העיר, אצל אלתרמן אין מצב עירוני סטטי שיכול לגאול את הדובר. העיר עצמה היא הפיתוי, היא החיים, היא הדובים והכלבים, היא האנשים במסכות, היא השקיעות והזריחות. כל זה ביום.
בלילות העיר של אלתרמן הופכת ליער. זה כל ההבדל בין שני היוצרים. שמיר מביאה ראיות רבות לכך שאכן, זה המצב.
מעבר לכל אלה, ספרה של שמיר הוא קריאה, ממש נואשת, לקרוא את אלתרמן, להכיר לפחות ספר אחד שלו, לפחות שיר אחד שלו. אף שאצל אלתרמן העיר והיער חד הם, אפשר בהחלט לדבר על טבע ואמנות בשיריו, גם אם נמצא דברים הרחוקים ממה שצפוי מהצירוף בעיר וביער.
למרות חזרות אחדות שיש בו ואף שאינו חף מהלשון האקדמית הנלעגת, ספרה של שמיר מפציר בנו לסגור את הטלוויזיה (גם על "טווין פיקס") , לקום ולקחת מהמדף את "שמחת עניים" ותהיה לנו זאת לעונג שבת.