"לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים"
לרגל יום הולדתו של אלתרמן החל ב-14 באוגוסט
על רֵעוּתם של "אחים-לעֵט" שנתפוגגה מסיבות פוליטיות-
סיפורם של נתן אלתרמן ולאה גולדברג כמקרה בוחַן.
11.3.1939
לאה יקרה,
הרבה אני מצטער על הרוגז שנפל בינינו הערב ולפני כן, בישיבות הידועות. אין צורך לומר כי יחסי ורגשותי אליך, מתמיד, הם כה טבועים בי ויקרים לי, עד כי כקרה זה לא נגע בהם אפילו באצבע קטנה, והוא נראה לי כאילו אירע לא בינינו כלל. סלחי לי. בלי רצון גרמתי לך רגעים בלתי נעימים ואשמח אם תמחי את הדבר מלבך. באהבה, נתן |
שנים לפני פרסומו הראשון של "שיר עשרה אחים", שנכלל לימים בקובץ "עיר היונה" (1957), כבר היו בידי נתן אלתרמן ארבעת השירים הראשונים של מחזור שירים זה שעדיין נשא את הכותרת "שיר ארבעה אחים". המשורר הצעיר מסר אותם לרבו-ומורו אברהם שלונסקי, ראש חבורת "יחדיו", לשֵׁם פרסומם באסופה "שישה פרקי שירה" (1940) שיצאה בעריכתו בהוצאת "ספריית פועלים".
שלונסקי התגאה להציג באסופה זו את ה"בציר" האחרון של בכירי המשוררים שבחבורתו (לשם כך אסף מבחר משיריהם של רפאל אליעז, נתן אלתרמן, יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אלכסנדר פן, והוסיף עליהם שירים חדשים מִשֶּׁלֹּו). המשתתפים באסופה וקהל-הקוראים יכולים היו להתרשם שקִרבה פואטית עדיין גברה באותה עת בחבורת "יחדיו" על הפילוג הפוליטי שהתחיל להסתמן בה מִסיבות שהזמן גרָמָן.1
בפתח עותק שהעניקו המשתתפים לאחותו של העורך, נרשמה ההקדשה: "לאחות פניה מאת ששת האחים. 40.XII.13", ועל גבי השער הפנימי של "שיר ארבעה אחים", רשם אלתרמן הקדשה נוספת: "לאחותו של אחינו ומורנו. נתן". שתי ההקדשות מלמדות אף הן שמשוררי חבורת "יחדיו" עדיין חשו "גאוות יחידה" – תחושה קולגיאלית של "אחים", שאחווה ושותפוּת גורל מאחדות אותם וגורמות להם לחתור למצויינוּת.
כאשר תיאר אלתרמן בספר שיריו לילדים ולנוער "ספר התיבה המזמרת" (הוצאת מחברות לספרות, 1958) את כוחו של עֶקרון הסינֶרגיה, הוא הרחיק את עדותו והִדגים את העיקרון באמצעות תיאור של קבוצת אחים בקרקס סיני ("פירמידה של האחים ונג") הפועלת מתוך אחווה ורֵעוּת, אחריוּת וערבוּת הדדית. עֶקרון הסינֶרגיה (synergism) מלמד שתוצאת המאמץ הקולקטיבי גדולה מסכום מרכיביה, והוא מתבטא בשיר-הקרקס הנ"ל במילים: "תַּם הַמִּבְנֶה. נִשְׁלָם. / עוֹמְדִים / בְּנֵי וַנְג / דּוּמָם. / דּוֹמְמִים. מְשׁוּלִים / כִּיצוּקִים בָּאָרָד. / חֲמִשָּׁה פְּסָלִים/ שֶׁהָיוּ לְאֶחָד". השיר מרמז לכך שבכוח אהבתם ואחוותם של האחים ונג, לא פחות מאשר בזכות היכולת האתלטית הבלתי-מצויה של כל אחד מהם, עומדת הפירמידה האנושית המשותפת שלהם איתן ואינה קורסת.
על אותו כוח רוחני הסמוי מן העין (שמקורו ברגשות אחווה ורֵעוּת), המחזיק את המִבנה המוצק לבל יפול, נאמר בשיר זה: "אֲבָל חוּץ מִן הַכֹּח הַזֶּה הַנִּדְרָך, / אַתָּה שׁוֹמֵעַ בַּדְּמָמָה הַזֹּאת הָאַמִּיצָה וְהַנְּחוּשָׁה / עוֹד מַשֶּׁהוּ, / מַשֶּׁהוּ חַם וְרַךְ / חַם וְרַךְ וְהוֹמֶה כְּמֵיתָר וּמְחַבֵּר אֶת בְּנֵי-וַנְג, כְּמוֹ חוּט, אָח אֶל אָח... / זֶה קֶשֶׁר הָאַהֲבָה שֶׁבֵּין הַחֲמִשָּׁה". לא אחת לימדנו אלתרמן בשיריו, שאהבה ללא-תנאי כעין זו השוררת בין הורים לילדיהם (וכן אחוות אחים, רֵעוּת של אחים לנשק, של קבוצת חלוצים העולה על הקרקע או של חבורה ספרותית הפורצת דרך חדשה) מחוללת סינֶרגיה שבזכותה העם והעולם קיימים ומתקדמים. המשורר לימד את קוראיו – כבמחזהו "כנרת, כנרת" ובשירו "חצרו של קיבוץ", שיעור בקולקטיביזם. הוא הראה להם שבלי שותפות אמִתית של אחים-לרעיון – שותפות הנשענת על אֵימון הדדי תוך ויתור על מסעות-אֶגו קצרי-מועד – אי-אפשר לממש רעיונות אדירי-ממדים וארוכי-טווח, בחיי המעשה כבחיי הרוח.
*
אך לא לאורך ימים הצליחו סופרי "אסכולת שלונסקי" לשתף פעולה באותה תקופה של פילוג רעיוני-פוליטי, אשר גרם בין השנים 1941-1940 להתפוררות החבורה ולסגירת כתב-העת שלהּ,ּּּ וכעשור לאחר-מכן – לַמשבר הגדול שפילג את התנועה הקיבוצית. האם אהב אלתרמן והעריך את "אחיו" ו"אחיותיו" לאסכולה? מה היה יחסם של ה"אחים" וה"אחיות" כלפיו? האם לא נתפוגגו רגשות האחווה שהחזיקו את ה"פירמידה" האנושית המוצקה של חבורת "יחדיו" לבל תקרוס?
במאמר זה נתבונן במערכת היחסים שבֵּין לאה גולדברג [להלן: ל"ג] לבין נתן אלתרמן [להלן: נ"א]. אין מדובר כאן במרד של משורר במשורר ותיק ומוּכּר ממנו (כמו המרד של שלונסקי בביאליק או של זך באלתרמן), שעשוי היה לעורר רִגשה ב"קריית ספר" העברית. מערכת היחסים שבין נ"א לבין ל"ג, שהתנהלה לכאורה על מי מנוחות, כמעט שלא נדונה בביקורת ובמחקר מאחר שכביכול לא היו לה תוצאות מרחיקות-לכת וכביכול לא שרדו מסמכים רבים המלמדים עליה. יוצא מִכּלל זה הוא סרטון YouTube בשם "נתן אלתרמן ולאה גולדברג – קשר השתיקה", ובו הרצאתו המאלפת של פרופ' גדעון טיקוצקי).2 כותרת ההרצאה שבסרטון גרמה לי להרהר בפרדוקס המתגלה לעיני החוקר הניגש לבדיקת מערכת-יחסים בין-אישית: דברים שלא נֶהגו ולא נכתבו מלמדים לפעמים הרבה יותר מאשר דברים שהונחו "על השולחן", או נאמרו בגלוי ובמפורש.
מאחר שמדובר ביחסים תקינים-לכאורה ששררו בין "אחים-לעט", שלא יצאו בגלוי זה נגד זה, לא ייחסו להם בביקורת ובמחקר חשיבות יתֵרה, ולא זיהו את "חומר הנפץ" הפואטי-הפוליטי הטמון בעומק השַׁלווה המדומה. ואולם, מקרבים את עדשת "המיקרוֹסקוֹפּ המחקרי" אל העדויות ובוחנים את מערכת היחסים "השקֵטה" וה"קורֶקטית" הזאת לפרטיה, ניתן להבין שכל קשת הרגשות המאפיינת את יחסיהם של אחים ביולוגיים (רגשות אהבה, דחייה, שנאה, קנאה, וכו', העולים ובוקעים מסיפורי האחים שבספר בראשית) מתגלה בעָצמה רבה-עד-מאוד גם בין אחים-לעט, ובמיוחד בין אחים-לעט שהתרחקו זה מזה עקב "קוֹנוֶורסיה" פוליטית שעברה על אחד מהם. יתר על כן, מתברר שמערכת-היחסים ה"יציבה" וה"שלֵווה" ששררה בין שני המשוררים הללו, שלכאורה לא השפיעה על מהלכיה של הספרות העברית, למעשה שינתה את גורלן של הנפשות הפועלות, ובמעגל הרחב יותר השפיעה השפעה מרחיקת-לכת על התפתחותה של השירה העברית בדורות האחרונים.
ל"ג לא חסכה דברים קשים על גדולי המשוררים בדורהּ, אך לא הטיחה אותם בפניהם ולא נתנה להם פומבי. על שלונסקי, למשל, כתבה ביומנה שיש לה מִשקעים מרים מן הפגישות אתו בגלל "הזיוף החתולי" שלו, וכי "ביחס לספרי אין הוא חבר כלל וכלל".3 רושם זה מנוגד תכלית ניגוד לרושם אחר העולה ממכתב שכתבה המשוררת לחברתה הטובה מינה לנדוי בעת בואה ארצה והצטרפותה לחבורת "יחדיו".4 על אצ"ג, למשל, יריב פוליטי מר של המחנה שאליו השתייכה ל"ג, כתבה המשוררת במכתב לדוד כנעני, שחבל שהשחית ספר טוב על ריטוריקן שבכלל איננו משורר ("האיש הוא פובליציסטן, דברן, ריטוריקן, נואם, ז'ורנאליסט, כל מה שאתה רוצה, אך לא משורר").5
על אופיו של נ"א ועל כשרונו הספרותי לא השמיעה ל"ג הערות ביקורתיות נוקבות כל כך, אך גם מיעטה להשמיע דברים בשבחו, וככל שהפּוֹפּוּלריות שלו גאתה, כן הלכו שבָחיהָ והתמעטו. בשיא הצלחתו של נ"א, בימים שבין "כוכבים בחוץ" ל"שמחת עניים", כשהתחילה חבורת "יחדיו" להתפורר, כתבה ל"ג ביומנה מיום 10.1.1941, שהמשורר הפופולרי מתחבא מאחורי משחקי מילים מוצלחים ושהפְּנים נשאר ריק וחלול.6 ניכּר שהצלחתם הרבה של ספריו, טוריו ופזמוניו של "אחִיהָ לעט" – לא גרמו לה נחת, מה גם שנ"א נחשב בעיניה חסיד מושבע של בן-גוריון, יריבם לרעיון של אנשי "על המשמר". לאחר פרישתו של נ"א מחבורתו של שלונסקי נפגמו יחסי האחווה, ול"ג התייחסה אל "אחיהָ"-לשעבר כאל אח שבגד, או כאל אח שאבד למשפחתו והצטרף למשפחה אחרת.
הריחוק הפוליטי שפורר את "חבורת יחדיו" הפריד בין "האחים", להזכירנו ש"מפלגה" ו"פילוג" מאותו שורש נגזרו. בפעילותה המתמדת כ"מבקרת ציבורית" (public critic) בעיתונות היומית – בעיתון "דבר" ובעיתון "על המשמר" (ועוד קודם לכן בעיתון "משמר", גלגולו הראשון של "על המשמר") – לא זכה אלתרמן ליחס אוהד וקולגיאלי מ"אחותו-לעט". להלן נראה שלפעמים הוא אפילו קיבל ממנה "שבחים מתהפכים" שהיו לו לרועץ (ביאליק דימה שבחים כעין אלה לסוכריית לקריץ שחורה ומרירה העטופה בעטיפה של סוכריה מתוקה).
למעשה, תקופת השותפות בין שני המשוררים השתרעה על פני שש שנים בלבד – בין השנים 1935–1941 – מיום בואה של ל"ג ארצה ועד להיפרדותו של נ"א מחבורת "יחדיו". ואולם, היצירות המשַׁקפות את תקופת הידידוּת והשותפות הבשילו רק מקץ כשני עשורים לאחר שהתחילה ידידוּתם דועכת מסיבות שונות, אישיות ואידֵאולוגיות. הקשר שנִּבנָה בין משוררי "יחדיו" בשנות השלושים – בתקופה שבָּהּ ישבו בצוותא-חדא בבתי-הקפה התל-אביביים – הלך והתפורר. החוֹמה שהִפרידה ביניהם הלכה ונתגבהה משנה לשנה, הגם שלכאורה לא נותק קשר זה מעולם.
הסיבות שגרמו לפירוד נרמזות לדעתי בסגנון לקוני בשירו של נ"א "נתפרדה החבילה" הכלול בספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" (1965): "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט / וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים. / לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, / אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים".7 התמציתיוּת של האמירה אינה פוגמת במורכבותה של האמת הטמונה בתוכה. כך סיכם נ"א בעצב מהורהר את פרֵדתו מִבּני חבורת "יחדיו", שדגלו באוניברסליזם (המיוצג כאן בסיוע אִזכור של המימרה הלועזית הזרה "till death do us part", האופיינית לטקסי נישואין נוצריים). כך הציג המשורר את הצטרפותו לחבורת סופרים חדשה (משוררי "מחברות לספרות"), שהִפנתה עורף לברית-המועצות ולאידֵאולוגיה הסובייטית הקוסמופוליטית – אידֵאולוגיה שלמרבה האבּסוּרד דיברה מִסיבות פוליטיות בזכות ספרות אָ-פוליטית ושלצורך שימורו של שלטון צנטרליסטי דיברה בזכות ביזור אוניברסליסטי. כך הציג נ"א את הפיכתו של כל אחד מחברי החבורה אחרי הפרֵדה לפרוּדה, ללא דבק מלכד עם חבריו מלפָנים.
לאחר מותה של ל"ג, הסביר שלונסקי בגלוי שהמשוררת הצעירה, שהגיעה לחבורת "יחדיו" מקובנה, השתלבה בחבורה שבָּהּ נשבו הִלכי-הרוח קוסמופוליטיים. הסבר זה הובא בשיחת-רדיו שבָּהּ השתתפו שלושה משוררים צעירים ממקורביה, ובה הודה שלונסקי של"ג "התאימה מאוד" לחבורת "יחדיו" ששנאה את ההצטמצמות בכל גילוייה – את ההצטמצמות הגאוגרפית, את ההצטמצמות הלאומית ואת ההצטמצמות בצורות הפורמליות של השירה. בחבורה, כך אמר, שררה מגמה אירופית-פוליגלוטית. שלונסקי נזהר שלא לנקוב בשם המפורש של האידֵאולוגיה שהנחתה אותו ושאותה חלק עם ל"ג, אך די בתיאור זה כדי להבין את כוונתו המדויקת.8
בניגוד למשבי-הרוח הסובייטיים שהגיעו אל החבורה ואל סופרי "על המשמר" היישר מברית-המועצות, העמידו סופרי "מחברות לספרות" במרכז עניינם ועיסוקם את "ארון הספרים העברי" מכל הדורות, ואת הנושאים העבריים-היהודיים ההיסטוריים והאקטואליים, בארץ ובתפוצות, במיוחד. גישתם נתפסה אצל סופרים כדוגמת אברהם שלונסקי ול"ג כגישה אֶתנוֹצנטרית צרה ופרטיקולרית, המנוגדת לזרם המהפכני העדכני שצידד כאמור באוניברסליזם שאינו שָׂם פדות בין עם לעם ובין אדם לאדם. רוב ההיבטים המשותפים בין חברי "יחדיו" למשורר כדוגמת נ"א (שבצעירותו חיבר שירים פָּציפיסטיים כדוגמת "אל תִּתנו להם רובים" שנשאו חן בעיניהם) התפוררו בימי המאורעות ומלחמת-העולם, שבהם הזדהה נ"א עם הנושאים בעול המאבק הלאומי. ברי, הצטרפותו של נ"א ב-1967 ל"תנועה למען ארץ-ישראל השלֵמה" כבר ביטלה לגמרי כל אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור.
*
לאמִתו של דבר, נ"א ול"ג "נפגשו" עוד לפני שראו זה את זו פנים אל פנים. בשנת 1932 הם הזדמנו לאכסניה אחת – אל "כתובים" שבעריכת שטיינמן ושלונסקי (היה זה שלונסקי שסיפח לחבורתו את החבורה הליטאית – חבורת "פֶּתח" – שעם חבריה נמנתה ל"ג) לחבורת "יחדיו" התל-אביבית שבהנהגתו. הוא הציג את יצירותיהם של החברים החדשים מעל דפי "כתובים", ושם פרסמה הצעירה בת ה-21 שירים וסיפור נוגע-ללב לצד שיריו החדשניים של בן החבורה נ"א. בשלב זה, כבר היה מעמדו של נ"א בחבורת "יחדיו" ברור ומוצק, בעוד שהמשוררת, בת קובנה שבליטא, עדיין פילסה את דרכה אל לב החבורה.
ל"ג לא הייתה יכולה שלא להתפעל משירי "כוכבים חוץ", ולימים אף הציעה לתרגם אותם לרוסית.9 אף-על-פי-כן, כפי שנראה, היא לא דיברה בשבחם אלא לכאורה. גם היחסים הבין-אישיים בינה לבין נ"א ידעו מעלות וירידות. הם התנהלו לכאורה על מי מנוחות, אך מפעם לפעם פרצו מריבות קטנות, שהסתיימו כצפוי במכתב התנצלות ובקשת מחילה מצִדו של המשורר. ככלל, ביחסיה עם עמיתיה מילאה ל"ג את תפקיד הנעלבת, המצפה להתנצלות ולפיוס, ולא אחת שיגרה אליהם מכתבי קובלנה נרגזים. נ"א (אך לא שלונסקי) נהג להתנצל לפניה ללא דיחוי. הוא היה קשוב לרגישויותיה, והבין את הכעס שעוררה בה התנהגותם הכמו-צברית והלא-מנומסת של אחדים מעמיתיה. על כן העדיף להתנצל – לכַבּוֹת את אש האֵיבה בעודה באִבָּה ושלא ללַבּוֹתהּ ולהניח לה להתלקח. לא פעם ניסה מתוך אֶמפּתיה לרַצות את ל"ג, ואפילו התרפס לפָניה במקצת, כדי לְבקשהּ לִמחות את האירוע מלוח לִבָּהּ ולהחזיר את הידידות על כנהּ.10
כשיצא לאור ספרו הראשון של נ"א "כוכבים בחוץ", זיכתה אותו בת החבורה יוכבד בת-מרים במאמר קולגיאלי הרצוף במילים חמות ונלהבות והמעיד על שמחה אמִתית.11 קשה לומר שגם ל"ג קיבלה את ספרות החדש של אלתרמן בשמחה או בהתלהבות. ניתן אמנם לראות בדבריה על "כוכבים בחוץ" דברי הגנה על בן-חבורתה, כפי שראה זאת חוקרה המובהק של המשוררת, פרופ' גדעון טיקוצקי, שהצביע על האבּסוּרד הכרוך בצורך ללמד סנגוריה על ספר כדוגמת "כוכבים בחוץ" ("ללמדך עד כמה קשה היה העימות שבּוֹ נתונה הייתה החבורה, שאפילו על הישג ספרותי שכזה היו צריכים לגונן").12
ואולם, מתוך דבריה של ל"ג עולים גם צלילים אחרים, שאינם מעידים על נדיבות, על אהדה או על רצון לגונן על עמיתהּ. מדובר במאמר "מכתבים בפרהסיה",13 שחיברה המשוררת במשותף עם ידידהּ, המשורר והמחזאי משה ליפשיץ, ובו נשמעה, בין השאר, נבואת-הסרק התמוהה על ספר שיריו הראשון של אלתרמן, שלפיה רק בחבורת "יחדיו" יֵדעו להעריך ספר כזה כראוי, ושמחוץ לחבורה עתיד ספר כזה להתקבל בביקורת פושרת. דברים "מעודדים" כעין אלה נכללו במאמרם המשותף של שני ידידיו של נ"א, שלא העלו בדעתם ש"כוכבים בחוץ" עתיד היה להתגלות בתוך שנים ספורות כספר השירה החשוב והאהוב ביותר מבין כל ספרי השירה שיצאו בספרות העברית אחרי מות ביאליק עד עצם היום הזה.
גם דברים שהוסיפה ל"ג על דברי משה ליפשיץ, שותפה למאמר, לא הִרבּוּ בשבחי הספר ולא ציינו את חידושיו. הם הצביעו בעיקר על השפעת פסטרנק ומיאקובסקי על שירי "כוכבים בחוץ", אולי מתוך מגמה להציגוֹ כ"קמח טחון". גם קשה לומר שהמשוררת התעמקה בספר החדש שאותו סקרה במאמר משותף זה. לדבריה בחר נ"א ב"כוכבים בחוץ" לדבר בלחש, וזאת בניגוד לשיריו הז'ורנליסטיים שדיברו בקול רם, אך אבחנה זו בטעות יסודה: יש אמנם פֹּה ושָׁם ב"כוכבים בחוץ" גם שירים הנאמרים בלחש, כגון "ירח", "קול", או "שיר על דבר פניך", אך מרובים בו פי כמה השירים הנאמרים בקול זעקה רמה (השירים "הרוח עם כל אחיותיה", "יום פתאומי", "אל הפילים", "הדלֵקה", "הנאום", "סתו עתיק", "חיוך ראשון", "יום השוק" ו"יום הרחוב" הם רק דוגמאות ספורות לסגנון ההיפֶּרבולי הרם השולט ברבים משירי "כוכבים בחוץ"). שבחים של ממש קשה לאתר בדבריה של ל"ג על ספר ביכוריו של עמיתהּ.
לא ארכו הימים ובחבורת "יחדיו" התעורר פולמוס שירי המלחמה, שהעסיק את השירה העברית ואת ראשי דַבָּרֶיהָ במהלך כל שנות מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945). על הפולמוס לא נרחיב במאמר זה, שכֵּן הוא נדון כבר די והותר במקומות אחרים.14 נזכיר רק שבפולמוס זה שפילג את המודרניסטים לפָּציפיסטים ולאקטיביסטים – או ל"שמאל" קוסמופוליטי ול"ימין" לאומי – ניצבו כמובן נ"א ול"ג משני צִדי המתרס.
נזכיר עוד של"ג, שמאמרה "על אותו הנושא עצמו" שהתפרסם שבוע לאחר פרוץ המלחמה פתח את הפולמוס,15 הודיעה שגם בזמן מלחמה היא תמשיך לכתוב שירי טבע ואהבה, ולא שירי מלחמה. נ"א, לעומת זאת, האמין שאדם כמוהו, שאיננו משורר "מטעם" ואינו מגויס בשירותם של פלג או מפלגה כלשהם, יכול להרים תרומה חשובה וחיונית למאמץ המלחמתי, הן בכתיבת שירים המעלים את מורַל הלוחמים, הן בחיבורם של שירי תוכחה המחנכים את החיילים לטוהר הנשק, הן בחיבורה של ליריקה הלוכדת לדורות את מראות הזמן ואת מוראותיו. נ"א האמין בכל לב כי לשירה נועד תפקיד חשוב וחיוני בכל דור ובכל אתר, ובימי מלחמה על אחת כמה וכמה. בעידודו של מפקדו יצחק שדה ראה את שירי העת והעיתון שלו ואת פזמונותיו כמין "שירות צבאי".
בפולמוס שירי המלחמה, שהעסיק את "קריית ספר" העברית בפרוץ המלחמה, הביע אפוא המשורר בן ה-29 עֶמדה המנוגדת לזו הרדיקלית של אברהם שלונסקי ול"ג, סופרי "השומר הצעיר", שהתנגדו לשירי מלחמה וראו בהם ז'נר מיותר בימות מלחמה. ברי, משוררת איסטניסטית כמו לאה גולדברג השתדלה להתרחק מן הסיאוב של המלחמה וממוראותיה, שהזכירו לה אירועים טראומטיים שעברו עליה ועל בני-משפחתה בראשית שנות השלושים וזעזעו את נפשה. ואולם, אין לשכוח ולהשכיח את העובדה שהתנגדותה לשירי מלחמה לא נבעה מאנינות-טעם בלבד. רבה ומורה אברהם שלונסקי שיקף במאמריו ובשיריו את העֶמדה הרשמית שיצאה מברית המועצות והייתה נר לרגלי סופריה ולרגלי הסופרים העברים שהזדהו עם עמדותיה. בעקבותיו, בני חבורת "יחדיו", למעט אלתרמן, האמינו כאיש אחד שבזמן שרועמים התותחים, על המוזות להיאלם דום.
*
בהעדפותיה של המשוררת הצעירה שהסתפחה אל חבורת "יחדיו" עוד לפני שעלתה ארצה הסתמנה אנומליה האומרת "דָּרשני!". אך טבעי היה אילו נמצאו בשיריה סימני השפעה רבים משירתו של אבי האסכולה, שצירף אותה ל"חבורתו" ונתן לה במה בשנות עלומיה והזדמנות לחשיפה ולקבלת "תשואות ראשונות". ואולם, רק שירים מעטים של ל"ג "מתכתבים" בבירור עם שירי שלונסקי, ואילו בשירים רבים מפרי-עטה ניתן למצוא השפעות של ביאליק, ששלונסקי יצא נגדו וביקש להסיר את הכתר מעל ראשו, ושל נ"א שבָּגד כביכול במנהיגותו של שלונסקי ויצא לדרך חדשה.
בעניין זה דומה שלא עניינים פרסונליים ו/או אידֵאולוגיים הכריעו את הכף, אלא עניינים של העדפות ספרותיות וטעם אישי. בשירת ביאליק ובשירת נ"א, ולא אצל שלונסקי, מצאה המשוררת מוטיבים וצייני-סגנון שהיו "משורש נשמתה". ייתכן שהמשקעים, שנשאבו מבארותיהם של ביאליק ואלתרמן, הגיעו לשירתה אגב-גררא, ולא במוּדע או במכוּון. שירתו ה"גברית" של שלונסקי, לעומת זאת, לא מצאה מסילות ללִבּהּ, אולי משום שלא מצאה בה את העידון שאליו כלתה נפשה ואולי משום שלא מצאה בה יסודות אישיים הנובעים מגילוי-לב של ממש. ואולם, לאחר היווצרות הקרע במחנהו של שלונסקי והצטרפותו של נ"א לחבורת הסופרים שהסתופפה סביב זמורה וכתב-העת "מחברות לספרות", דומה שנ"א איבד את רוב ערכו וחִנו בעיני "אחותו"-לשעבר, שלא מיתנה את דעותיה הפוליטיות המוקצנות למדיי גם להבא.
את קובץ שיריו של נ"א "שמחת עניים" (1941), שנעשה כעין "סידור התפילה" של דור לוחמי תש"ח, לא סקרה ל"ג במאמריה. עברו עוד שלוש שנות מלחמה ובמדור זה (בחתימת "עדה גראנט") התפרסמה כתבת-ביקורת של ל"ג על "שירי מכות מצרים".16 כאן "גילתה" המבקרת לקוראיה את המובן מאליו: שמדובר ביצירה על אירועי המלחמה האקטואליים, ולא בארכאולוגיה (והרי נאמר ביצירה במפורש שאֶפרהּ של נוא-אמון "מִתְעָרֵב בָּרוּחַ / עִם אֶפְרָן שֶל בִּירוֹת כָּל דּוֹר"). לדעתי, לא התעורר כל צורך להסביר לקוראים שאין מדובר ביצירה "ארכאולוגית" המתארת אירועים שאירעו בשחר ההיסטוריה, אלא אם כן האמינה ל"ג שרוב הקוראים לא קראו את ספרו של נ"א. מכל מקום, ברור שלא זה הדבר שציפה המשורר שייאמר בדברי הביקורת שסקרו את ספרו האקספרימנטלי.
המחמאה ה"נדיבה" ביותר שהואילה ל"ג לחלוק לעמיתהּ-לשעבר היא ש"הדברים האלה [...] הם עדות לאפשרותה של השירה האקטואלית ביותר, שאיננה פוסקת אף-על-פי-כן להיות שירה, כי היא נושאת גורל בתוכה, גורל הדור הזה". מדעת או שלא מדעת, הצדיקו דבריה אלה של המשוררת את עמדתו של נ"א ב"פולמוס שירי המלחמה". ואולם, ל"ג חזרה בה מעֶמדתה החד-משמעית רק להלכה, אך לא למעשה. בפועַל היא מעולם לא חזרה בה במפורש מעמדתה הנחרצת לגבי ערכם המפוקפק של "שירי מלחמה" (שכל שיר, אפילו שיר פשוט וטריוויאלי של גן-ילדים, עדיף עליהם, לדבריה).
במאמרה על "שירי מכות מצרים", שחלקו השני מתאפיין בדיגרֶסיות פוליטיות ארוכות שאין להן קשר ישיר ליצירת נ"א, ציטטה ל"ג מתוך היצירה רק את הבית "כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּׁלַח, – / אַךְ תָּמִיד, בְּעָבְרוֹ שׁוֹתֵת, / הוּא מַשְאִיר, כְּמוֹ טַעַם מֶלַח, / אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא" – בית שעלה כמובן בקנה אחד עם דעותיה החוץ-ספרותיות. את עיקר המסרים של יצירתו המורכבת והמחוכמת של נ"א היא הותירה ללא כל תגובה.
קרירוּתהּ של ל"ג כלפי יצירת אלתרמן התבטאה גם להבא: במאמר ביקורת ארוך מיום 13.5.1945 ובו יותר מ-2500 מילים על ההצגה "פדרה" מאת רסין שהוצגה אז על במת "הבימה".17 שבּוֹ התעכבה המבקרת על רמת משחקו של כל שחקן ושחקן, אפילו הוא שחקן-מִשנה חסר חשיבות, היא לא כתבה על תרגומו המזהיר של נ"א אלא פִּסקה קצרה ומתחמקת שאינה משַׁקפת את ההישג חסר-התקדים של בן-חבורתה: "תרגומו של נ' אלתרמן נתן למשחקים [ = לשחקנים] אפשרות טובה להפליא לדבר שירה באורח ברור, הגיוני, בהדגשת הגוונים השונים של הרגש. תרגום זה הוא הישג חשוב לא לגבי הבמה העברית בלבד, אלא גם לגבי הספרות העברית, שהתעשרה בזכותו בערך קלאסי ראוי להערכה מפורטת יותר שמקומה לא במסגרת ביקורת הצגה". אך ההערכה ה"מפורטת יותר" מעולם לא נכתבה.
ספק אם נ"א יכול היה לזהות בביקורת לקונית זו של ל"ג שמץ של יחס קולגיאלי אמִתי והוגן כלפיו וכלפי המאמץ היצירתי האדיר שהושקע בתרגום "פדרה", אך בצניעותו הטבעית, וכן מתוך היחס הספקני-האירוני שהעניק לדברי ביקורת באשר הם, הוא לא קָבל מעולם על דבריה ולא תבע את עלבונו (הוא עצמו קיבל בברכה כל קובץ שירים חדש של ל"ג). חשבונאוּת קטנונית של יחסים בין-אישיים מעולם לא העסיקה את "נתן החכם", וספק אם העכירה את נפשו.
אפשר שמישהו העיר לל"ג על חוסר הקולגיאליוּת שהפגינה ביקורתה כלפי תרגומו האקזמפלרי של "אחיהָ-לעט", ואפשר שהיא עצמה שמה לב לכך ומצפונה העיק עליה. כך או אחרת, היא חזרה והזכירה את תרגום "פדרה", כבדרך-אגב אמנם, בתוך דברי קִנטוּר על מאמר-ביקורת שמחברו הביע את דעתו שאין זה הזמן להציג מחזה כזה.18 כדי להסביר למבקר-התאטרון (ולקוראיה) עד כמה חסרי צידוק הם דבריו, הביאה ל"ג ראָיה מן הנעשה בעולם הרחב: הנה, "תיאטרון הקומסומול, תיאטרון הנוער הקומוניסטי, העלה על במתו את 'סיראנו דה ברז'רק' של רוסטאן", הזכירה המבקרת לקוראיה, "ואיש לא שאל 'למה'?".19
כאשר יצא הקובץ "עיר היונה" (1957), ונתן זך וחבריו יצאו נגד נ"א ונגד ספרו החדש בדברי עלבון קשים, נזקק המשורר המוּכּה לרגע של חסד מחבריו משכבר הימים. ואולם, אברהם שלונסקי ול"ג לא הגישו לו את חבל ההצלה המקוּוה. שלונסקי, בנאום שנשא במסיבת ההשקה של הספר בביתם של אידה צורית ואהרן מגד, התקשה לומר מילה טובה על הספר החדש, כמתואר בביוגרפיה "אל לב הזמר" מאת מנחם דורמן שנכח באירוע. ל"ג נהגה מנהג "אחד בפה ואחד בלב": היא האשימה את כל המבקרים מהתעלמות מספר מרכזי כמו "עיר היונה" ("אי אפשר היה לדעתי לעבור בשתיקה על ספר שירים זה המשמש היום נושא לוויכוחים ערים ביותר").20 ל"ג נהגה לכאורה il faut comme, וגינתה את המבקרים בגין שתיקתם על ספר חשוב זה. אולם, היא התחמקה בדרך מחוכמת, וכביכול שכחה שגם היא שייכת לאותם מבקרים שלא מצאו מילה אחת טובה לומר על ספרו החדש של נ"א. דבריה המתחמקים (שרמזו ברמז עבה שרבים מרננים על הספר החדש בחדרי חדרים), וכן דבריה הצוננים עליו (כגון: "לא אבוא להעריך כאן את הספר ולא בהערכה אמנותית ידובר פה") הוכיחו לקוראיה שדעתה אינה נוחה מהספר "עיר היונה", שהיה כנראה "אֶתנוצנטרי" מדיי לטעמה.21
*
רגע קל של הזדהרות ביחסי האחווה ששררו בחבורת "יחדיו" בשנות השלושים התגלה וחלף בשנים 1961 – 1962 כשיצאה סדרת תרגומי שייקספיר לעברית בהפקה משותפת של הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת ספריית פועלים. כאן נפגשו תרגומיו של נ"א ("נשות וינזדור העליזות", "אותלו", "יוליוס קיסר") עם תרגומי שלונסקי ("המלט", "המלך ליר") ולאה גולדברג ("כטוב בעיניכם"). משוררי "יחדיו" חָברוּ יחדיו כדי לאפשר את העלאתו של גדול המחזאים בכל הדורות על קרשי הבמה העברית, תוך הסתמכות על תרגומיו לגרמנית ולרוסית (שהרי הם לא היו בקיאים די הצורך בשפה האנגלית). ייתכן שהפרויקט הגדול הזה קירב לבבות, כי באותה שנה בדיוק, שבָּהּ הִבשילה סדרת התרגומים למחזות שייקספיר, הציעה ל"ג לנ"א לתרגם את שיריו לרוסית.
אף-על-פי של"ג המבקרת מיעטה בשבחים על "אחיהָ-לעט", נ"א דווקא הגיב כאמור על כל ספר חדש שלה במילים חמות, שהמסו כנראה את לִבָּהּ. ב-1961 היא הציעה לו כנזכר לעיל לתרגם את שירי "כוכבים בחוץ" לרוסית, אף התחילה במלאכה והספיקה לתרגם שני שירים. למקרא תרגום שירו "ליל קיץ" נאלץ נ"א להתנצל לפני המתרגמת על השורות "בְּמַגְלֵב זָהָב פָּנָס מַפִּיל אַפַּיִם/ עֲבָדִים שְׁחֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף" ולבקש ממנה לרכּכן. בהכירו את רגישותה של המשוררת לנושאי גזענות וניצול מעמד העמלים, הוא כתב אליה:
לאה יקרה,
התרגומים נפלאים. איזו רוסית תמירה וחזקה! כשאני קורא במכתבך שזה ניסיון ראשון שלך אני שמח גם על ששני שירים ישנים אלה שלי זכו להיות עילה מקרית שגילתה יכולת חדשה זו אצלך. תודה לך, לאה.
הנני מבקש אותך רק, אם אפשרי הדבר, לתקן תיקון אחד – ולא מפני שהתרגום אשם במשהו, אלא מפני שהמקור הוא שחטא בשעתו. שתי השורות האחרונות של בית ב' בשיר "ליל קיץ" ("במגלב זהב" וכו') צורמות אותי, כשאני נתקל בהן, מחמת שעניין המגלב המונף גורר בה הנאה מן הצבעים של הזהב והשחור. תמיד יש לי חשק לתקן כאן משהו כדי להחליש לפחות את רושם הצרימה הזאת. הייתי מבקש איפוא, שתחליפי בתרגומך את [מלה ברוסית שפירושה "מצליפים"] במשהו סטאטי יותר, ואולי גם [מלה ברוסית שפירושה "במגלב"] במשהו פחות בולט. אילו השמטת בכלל את הבית הזה הייתי מודה לך עוד יותר.
אשר להדפסה – ברור שאת רשאית למוסרם לדפוס.
ועכשיו אומר לך עוד משהו:
בשל רשלנות ועצלות שלי פגעתי בכמה הלכות ידידות אלמנטרית ובשל כך גבה כמין חיץ בינינו.
האמיני לי, לאה יקרה, כי לבי הוגה לך כתמיד הרבה ידידות ואהבה. ייתכן כי התכתבות קצרה זו שבינינו תסייע להרוס את החיץ המפריד, שכּן הוא באמת דק מאוד ומיותר מאוד.
שלך נתן
23.2.61
ודוק, במכתב-פיוס זה,22 דיבר נ"א על "ידידות ואהבה", אך לא על "הערכה והוקרה". הוא לא הביע בדרך-כלל את דעתו על יצירת "אחותו-לעט", חוץ מאשר פעם אחת בתקופת "כתובים", שבּהּ כתב נ"א ליצחק נורמן ממקום לימודיו בננסי שבצרפת ביום 15/5/32: "גולדברג זו, שהדפיסה בגיליון הכפול [של "כתובים"], היא ודאי אחת מן ה"חוֹנִים" עליו [על כתב-העת "פתח"]. שירה נחמד ותמים עד חמלה... כנראה עלמה צעירה, אם כי 'הילד' מפריע...".23
כך או כך, נ"א שהתכתב עם משוררים רבים (לא אחת הוא התכתב עם שירת יהודה-ליב גורדון וחיים-נחמן ביאליק, עם שירת שארל בודלר וארתור רמבו, עם אלכסנדר בלוק וסרגיי יסנין, ועוד), לא התכתב כמדומה עם ל"ג והשיח הפְּנים-ספרותי ביניהם היה ונשאר חד-צדדי. ל"ג לא השפיעה על יצירת נ"א, אך עקבות יצירתו של נ"א ניכרים ביצירת ל"ג על כל צעד ושעל. שיר-הילדים היפה של ל"ג הפותח במילים "מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת/ בַּלֵּילוֹת?/ – הֵן עוֹצְמוֹת אֶת עֵינֵיהֶן / הַגְּדוֹלוֹת" בנוי לדעתי במתכונת שירו של אלתרמן "האור" המדמה את קרני האור לקרני השור ("הָאוֹר, / אוֹר עִירֵנוּ, / מַהוּ עוֹשֶׂה, / מַהוּ עוֹשֶׂה לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ, / בְּעָצְמֵנוּ לְרֶגַע עֵינַיִם? [...] יְחִידִי וְגוֹעֶה / אוֹר עֲנָקִים,/ אוֹר בְּלִי רוֹאֶה"). שיר זה אף מזכיר את שורותיו של נ"א בשירו "יום הרחוב" ("מַה גְּדוֹלוֹת , מַה גְּדוֹלוֹת/ עֵינֵי-הַיֶּלֶד/ שֶׁל הַסּוּס הַמֻּכֶּה בַּשּׁוֹט").
אחדים משיריה של ל"ג מתארים יללת חתולים וברק עיניהם בלילה (למשל, בשירה "בעוד שבני העיר") כבשירו של נ"א "ליל קיץ" שאותו תרגמה ל"ג לרוסית. ("דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת / בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים").
שורות בשירי ל"ג, כגון "וְהָלְכוּ אֲנָשִׁים בַּחוּצוֹת / עֲיֵפִים, אֲטוּמֵי-אֲפֵלָה" נכתבו בהשראת דפוסי ריתמוס ומוטיביקה כבשורותיו של נ"א: "בַּחוּצוֹת הָרֵיקִים צָעֲדוּ בְּשׁוּרוֹת/ פַּנָּסִים אֲדֻמֵּי-זָקָן". גם שורות כדוגמת "פֶּרֶא, פֶּרֶא, פָּרוּעַ/ רָעֲמָה אַדִּירָה" (הפותחות את שירה של ל"ג "רוח בהרים") נכתבו באותה מתכונת ריתמית ומוטיבית של השורות החותמות את שירו של אלתרמן "הסער עבר פה לפנות בוקר" שגם אותו תרגמה ל"ג לרוסית: "וְעֵץ נוֹשֵׁם,/ נוֹשֵׁם,/ בִּיקוֹד-פְּרִיחָה פָּרוּעַ,/ אֶת שֵׁם/ הָרַעַם וְהָרוּח".
בשיר "תל-אביב 1935" המילים הננעצות בגב כסכין מזכירות אף הן את השיר "ליל קיץ" שתרגמה ל"ג לרוסית, ותיאור התרנים שעל גגות הבתים מזכירים את שירי "כוכבים בחוץ". על ראש התורֶן של הארץ החדשה והיבשת החדשה עומד לא שחף לְבֶן-כנפיים, כי אם עורב שְׁחור-כנף, כעין נבואה לְמה שעתיד להתרחש באירופה בנקודת ההוֹוה של השיר. הצִקלונים שעל גב הפליטים שהגיעו לתל-אביב מכילים לא רק את מעט הרכוש הפרטי שהצליחו למַלט ארצה, אלא גם את הזיכרונות והתמונות שהביאו אִתם ממולדתם באירופה ("לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם / וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת"). בצירוף התרנים שמתחום הספּנות והתרנים האוּרבּניים שעל גגות הבתים, ל"ג למדה כמדומה מנ"א, שמשיריו תרגמה כאמור לרוסית (והַשווּ את פתיחת השיר לשורות "נוֹשֵׁב עֶרֶב אָפֹר וְעוֹרְבִים עַל תְּרָנָיו. / מָה אָדֹם הַפַּנָּס בִּנְתִיבַת הָעוֹפֶרֶת" משירו של נ"א "הרוח עם כל אחיותיה").
גם בשירי הילדים של ל"ג ניכרים עקבות השפעתו של נ"א (ובמעשייה מחורזת לילדים "מסעות מור החמור" ניכרים עקבות פזמוני תימן של נ"א, ובעיקר מ"אני גדליה רבע איש"). אפשר להמשיך עוד ועוד, אך אין לדבר סוף. ל"ג הושפעה מנ"א ושאלה ממנו רעיונות, מוטיבים וניסוחים מלוא חופניים, אך מעולם לא הודתה בכך (סופרים נוהגים לא אחת להתכחש להשפעות ולהדחיקן כדברי ספרו הנודע של א"ד הירש "חרדתה ההשפעה"). אף-על-פי-כן, יסודות אלתרמניים שחלחלו ליצירתה קיבלו בה טעם אחר וניחוח אחר, שאינם מסגירים בנקל את המקור שממנו נשאבו.
בראשית הדברים העלינו את ההשערה שמערכת-היחסים ה"חיוורת" והקורֶקטית-לכאורה שבין שני האישים הללו, שנשארה לכאורה בדל"ת אמות, לא השפיעה על מהלכיה של הספרות העברית. ואולם, למעשה היא שינתה את גורלן של הנפשות הפועלות, ובמעגל הרחב יותר היא אפילו השפיעה בעקיפין על התפתחותה של השירה העברית בדורות האחרונים. הפילוג בחבורת שלונסקי ויחסי הקרירות שהפגינו שלונסקי ול"ג כלפי נ"א שפרש מן החבורה, השפיעו להערכתי על יכולתם של שלונסקי ותלמידיו להחזיר מלחמה שערה למי שניסה (ובמידת-מה גם הצליח) להורידם מעל הבמה.
גם נ"א וגם ל"ג התחילו בערוב ימיהם להתנער מן הנוסח הרוּסוֹ-עברי של שנות השלושים ולהתנסות בנוסחיה המודרניסטיים של השירה האנגלו-אמריקנית שנטו אל הריתמוס החופשי ואל האמירה הפרוזאית הנאמרת בלשון-המעטה. הראשון שנטש את הכללים הפרוזודיים המהודקים של "אסכולת שלונסקי" והתחיל לכתוב שירים קצרים ופרוזאיים במשקל חופשי ובעברית יום-יומית מעודכנת היה יונתן רטוש, ששירי "צלע" שלו הטרימו את שיריו של נתן זך הצעיר ושימשו להם מקור השראה (אך רטוש סולק כידוע בראשית דרכו מ"אסכולת שלונסקי" מסיבות פוליטיות). אלמלא "נתפרדה החבילה" וכל אחד ממשוררי "אסכולת שלונסקי" נעשה פְּרוּדה בפני עצמה, ייתכן שבמלוכד הם היו תוקפים את נתן זך ומקשים עליו להציג את הפואטיקה שלו כחידוש גמור, אף מקשים עליו ועל חסידיו לתקוף את נ"א ואת ל"ג כפי שתקפו. מדובר באפשרות היפותטית כמובן, אך אלמלא הפירוד בחבורת "יחדיו" אפשרות כזאת הייתה יכולה להתממש ולשנות את פני ההיסטוריה של השירה העברית במחצית השנייה של המאה העשרים מקצה לקצה.
הערות:
על הפילוג של ימי "טורים" ב, ראה א"ב יפה (1966 עמ', 112-113 ראה גם רינה צביאלי (תשנ"ה), עמ' 62-66. במחנהו של שלונסקי נשארו גולדברג, ר' אליעז, מ' ליפשיץ, ע' אוכמני, ד' בן-נחום ואחרים. ל"מחברות לספרות" עברו נ' אלתרמן, י' זמורה, י' הורוביץ, א"ד שפיר, ש' גנס, א' טסלר ואבות ישורון (אז י' פרלמוטר).
ראו בסרטון YouTube של אתר נתן אלתרמן בהנחיית דוד גוטרזון
ראו: "יומני לאה גולדברג", בעריכת אריה אהרוני, תל-אביב 2005, עמ' 260, 264.
במכתב מיום 31.5.1935 כתבה ל"ג למינה לנדוי, ידידת נעוריה על התאקלמותה בתל-אביב: "מצאתי אנשים שהם באמת קרובים לי. ביחוד אני אוהבת את שלונסקי. כל האגדות על האי-סימפטיות שלו – הינן באמת רק אגדות". מכתביה הרבים של ל"ג למינה לנדוי מסודרים לפי סדרם הכרונולוגי ב"גנזים" בתיק נפרד משאר מכתביה. מכתבים אלה ראו אור בספר "נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה", בעריכת יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, ספרית פועלים, 2009.
מכתבה של ל"ג לדוד כנעני בגנות אצ"ג נכתב ביום 8.2.1950 (גנזים 295 – 95666/1).
לאה גולדברג, "יומן ספרותי", כרך א (1928 – 1941), בעריכת גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, 2017, עמ' 271.
ב"חגיגת קיץ" (1965), בעת שצעירי "לקראת" קראו תיגר עליו ועל סגנונו, הרהר נ"א במאוחר על שנת 1941, עת נפרד מ"אֶחיו" ומחיבוקהּ המגונן של החבורה.
בתכנית הרדיו "עם הלילה הזה" בסדרת התכניות "בשבילי הספרות" שערך שמואל הופרט ב"קול ישראל", במלאת 30 לפטירת המשוררת. הדובר הראשי בתכנית היה אברהם שלונסקי, שצירף לשיחה שלושה משוררים צעירים, ממקורביה של ל"ג (דן פגיס, ט' כרמי וטוביה ריבנר). תכנית זו כלולה עתה ב"קול ישראל – אוצרות הארכיון"
ל"ג תרגמה לרוסית את השירים "הסער עבר פה לפנות בוקר" ו"ליל קיץ". ראו: א"ב יפה, "לאה גולדברג – תווי דמות ויצירה", תל-אביב, 1994, עמ' 286 – 289.
למשל, במכתב מ-11.3.1939 (בפתיחת מאמר זה); ראו: א"ב יפה (הערה 9 לעיל), עמ' 282.
ראו: גדעון טיקוצקי, "ייצוג הנוף הארץ-ישראלי בשירת לאה גולדברג" (תזה), האוניברסיטה העברית, ירושלים 2006, עמ' 31, הערה 119.
"טורים", שנה ב, גיליון ג, 4.5.1938; "טורים", שנה ב, גיליון ו, ,25.5.1938. שני חלקיו של מאמר זה כלולים גם בחלקו הראשון של "יומן ספרותי" (ראו הערה 6 לעיל).
פולמוס זה תואר הן במונוגרפיה "לאה גולדברג" מאת טוביה ריבנר (תל-אביב 1980, עמ' 69 – 75), הן במאמר של מנחם דורמן, עורכו ויד-ימינו של נ"א, שאותו פרסמתי מתוך ארכיונו של דורמן תחת הכותרת "פולמוס שירי המלחמה" ("מאזנים", ס"ד/8, אפריל 1990). זמן קצר לאחר פרסום מאמרו של דורמן נעשה פולמוס זה נושא מרכזי אצל רבים מחוקרי אלתרמן.
"השומר הצעיר", 34 – 35, מרחביה, 8.9.1939.
בעיתון "משמר", "דף לספרות", כ"ה טבת תש"ד [21.1.1944], עמ' 4.
לאה גולדברג, "יומן ספרותי", כרך ב (1942 – 1946), בעריכת גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, 2017, עמ' 391 – 397.
שם, עמ' 414.
ל"ג אמנם לא ציינה את שם המבקר שגינה את העלאת "פדרה" על במתו של התאטרון הלאומי "בשעה זו", אך היו בעיתונות מאמרים אחדים שקָבלו על חוסר התואַם שבין מצב-הרוח הלאומי לבין העלאתו בשעותיו הקשות של העם של מחזה יווני עתיק, שאין לו רלוונטיות אקטואלית כלשהי. כך, למשל, בסיומה של רשימה מיום 11.5.1945 על ההצגה שהתפרסמה בעיתון "הבוקר" האזרחי, בחתימת "שר. בר-מרדכי" (לפי החתימה יתכן שמדובר במרדכי רבינזון), נכתב: "ואם, למרות הכול, משאירה אותנו ההצגה קרירים למדיי – הרי זה בוודאי משום שאהבתה של מלכה, שאין לה 'דאגות' אחרות, אינה מעוררת רחמים בלב אנשים שעברה זה עתה על[יהם] תקופת המלחמה האכזרית ביותר בהיסטוריה החדשה".
"יומן ספרותי" (ראו הערה 6 לעיל), עמ' 284.
לאה גולדברג, "ספרות כביטוי למציאות", בתוך: "חזות: קבצים לדברי־עיון בשאלות הציונות, האומה והמדינה", קובץ 4, הספרייה הציונית, ירושלים ,1958, עמ' 127 – 128.
ראו הערה 9 לעיל.
דברים אלה, הכלולים במכתב מיום 15/5/32 השמור בארכיון אלתרמן, רומזים לשורות "אֲנִי הוֹלֶכֶת לְהַגִּיד לַיֶּלֶד,/ שֶׁאַתָּה לֹא תָּשׁוּב אֵלָיו", מתוך השיר "שניים ברחוב" שכונס לימים בספרה של ל"ג "טבעות עשן", הוצאת יחדיו, תל-אביב תרצ"ה, עמ' 34.