לא יודעת לזייף
מלכה שקד / תמונות מצב (שירים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996
פורסם: ידיעות אחרונות 30/05/1997
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
לעיתים רחוקות מתגלגל לידיך קובץ שירים כה בלתי-צפוי: בין שלל ספרים שהבוסר רב בהם על הגומל, לפתע מתגלה גם פרי בשל, שמתיקות רבה אצורה בו, והיא מנמרת את פניו מי גיל. בשירה 'מתוך ידי הרושמת' מספרת מלכה שקד כיצד אוחז בה פתאום פחד גזר-דינו של החלוף, משמתגלים לה לראשונה במפתיעמי פיגמנטציה, ההולכים ומתפשטים על גב ידה. אלה מזכירים לה את ידו הרועדת של האב הזקן, יד משורגת ומנומשת, שהיתה זרועתמי זיקנה חומים. ללא הכנה מוקדמת, פחד הזיקנה ובגידת-הגוף לופת את השיר ואת הקורא באחת, והוא אמיתי ומוחשי עד מאוד: "וכבר אני רואה / מבעד למירקם קליפת עורי / המתעופף עם האבק / את כף ידו קשה וסרבנית / אוחזת בי / ופחד / זיקנתו עליי" (עמ' 7).
הקובץ נפתח בשיר קצר, חסר סימני פיסוק - 'בסבך' - שרוב שורותיו בנות מלה או שתיים, וכל אמירה מתה בו לכמה גוונים: "אפילו שקר השיר / מסתבך / באמת / כאילו בקשר / כמו איל תמים / אשר מבקש / למלט / את נפשו / מקרנות המזבח / ונאחז / בקרניו / בסבך" (עמ' 5). לכאורה, לפנינו שיר על מל יבה, הטוען שמיטב השיר אמיתו, אך למעשה כלולה בו אמירה רבת-פנים על אמת וכזב בחיים כבספרות אמירה המעידה על חוסר המוצא, על חוסר התכלית והתוחלת, שבבדיה. במחקריה על השירה הארס-פואטית ("שירה בראי עצמה", "יד כותבת יד" מתבוננת רות קרטון-בלום בשירים כאלה ין אלה כבשירי לולאה מודרניים, שהם כאותו ציור סילוגיסטי, שבו היד "האמיתית" מציירת את היד שעל-גבי הדף, וזו חורגת ממיסגרותיה ומציירת את היד "האמיתית", ולמעשה שתיהן כאחת הן ידיים שהועלו ככלות-הכול בחרט-האמן, ואין בתמונה גבולות בין אמת לבדיה. גם בשיר 'בסבך' מסת הבדיה בשקר הפשוט, התמונה העכשווית בתמונת העקדה הקמאית, קרנות המזבח בקרני האיל שנאחז בסבך והתמימות (נאיביות, שלמות מסת בשקר ובבדיה הספרותית.
מכל מקום, שירתה של מלכה שקד, הדנה בגבולות המסופקים שבין אמת לבדיה ולבידיון, מרשימה את הקורא בכנותה המדהימה: האמת ניבטת בה מכל פינה, כדיוקן חסר איפור, גם כשתמונת-המצב אינה מחמיאה לכותבת ולמקורביה ואינה מייפה אותם בעיני הקורא. אמנם, שיר הסיום - 'אני זורה מלים' - מתאר תמונה של התאפרות מהוססת מול הראי ומול ראי-הנפש, אך מכלל "הן" אתה שומע "לאו" - אמירת לאו סרבנית לפרכוס, להתייפות בעיני הזולת, בנוצות זרות ובלעדיהן: "אני זורה מלים על פצע / ומלקקת בלשוני / מפרכסת בצלילים מכאוב / כמו אשה בושה בחיוורונה / מושחת קו בעיפרון שחור / על עפעפיים רועדים / צובעת את שפתה ורוד פטל/ של תינוקות ומכה / ומעסה ערית עורה המתייבש, / אחר נשקפת במראה / כמישהי אחרת / ומחפשת סוד עצמה / בתוך נבכי צלמה." (עמ' 46).
לא זו בלבד שאין כאן שום רצון או ניסיון ליפות את המציאות ולהציגה במחלצות, אלא שאחד מסימני ההיכר של הקובץ הוא היכולת להתבונן בעולם "בגובה העיניים" ומתוך אירוניה עצמית בלתי-מבוטלת. אוטואירוניה מזוהה בדרך-כלל עם ביטחון עצמי, עם אותה בגרות נפשית, המאפשרת לו לאדם להתגבר על רגשות-הנחיתות של המתבגר, שלא לבקש את אהדת הזולת ושלא לחשוש לחשוף את פגמיו ברבים. מלכה שקד לעתים אף מתאכזרת לעצמה, וחושפת גם את הפנטזיות הכמוסות שלה, האמיתיות או המדומות, אף חושפת את אי-יכולתה לחוות אותן במלואן, מפאת היותה אדם ריאליסטי ומפוכח: "מכל האמצעים הרפואיים /.../ נראה לי מאוד / הפנטוז. /.../ מביא לי פיצוחים / טריים /.../ מורח שוקולד חלב /.../ על פטמותיי / משקה בסילונים דקים / מדגדגים / את אצבעות רגליי / שיפנטזו אותי / שו עליך / ערות ערות / רוחי הרעה, הקשה, / המקשה כל כך לפנטז" ('מכל האמצעים', עמ' 26-27).
בקדמת הספר כלולים שירים על האב המת, מלווים בשיר אחד על דמות אב (ש.ה. שמעון הלקין, ככל הנראה) בצדם שירים על האם המתה, ובצדם שיר אחד על דודה מסורבת-גט, שמצבה הביאה לקיבעון קפוא וקרוש, כאותן עגונות מיצירת יל"ג ועגנון, דבורה בארון ובורלא. רוב הספר מוקדש לדיוקנאות עצמיים, המשורטטים כאמור בלא כחל ושרק, ולתיאור החיים המשותפים עם בן-הזוג, תוך הסתכנות בחשיפה ובעירטול, שהרי אין המדובר באנשים אנונימיים, שאינם ידועים בציבור. כזה הוא השיר 'תמונת מצב', המשרטט בקו דק ומדויק אחת מתמונות המצב, המרכיבות את הפסיפס האישי שלפנינו, פסיפס אישי בתכלית, גם כשהוא מרחיק לעתים את עדותו, מתרחק עד לימות התנ"ך ומתאר כביכול גיבורי-קדומים: "שום שואה / אולי / ובכל זאת יש / משום שואה / וכזית / מחורבן הבית / בממשות החרישית / הפשוטה הזאת / אשר מתרחשת בבית / בין שני אנשים / מותשים / מתקשים לנשום / צובאים לעת ערב / על סף סופם / בהרכנת צוואר / בממשות הנפרשת / כמו שמיכה קוצית / ישנה מתקופת הצבא / על מזבח מיטתם / ועוקדת / אותם" (עמ' 30). על דברים כאלה, וכגון אלה, אמר פלובר, כי "לא מן האסונות הגדולים, כי מן האסונות הקטנים, אני מתיירא" במלים אחרות: לא האכזבות הגדולות הן המכלות את האדם היוצר, אלא הוא כלה אט-אט עם התקוות והשאיפות הקמלות, והכרה זו היא בעובדה המעציבה ביותר בקיומו.
בדברי על אמת ועל כנות אינני מבקשת לומר ששיריה של מלכה שקד חפים מתחבולות ספרותיות. אדרבה, כמי שעיסוקה החוץ-ספרותי הוא חקר הספרות, הרי ששירתה מודעת לעצמה ועשירה במיני רמיזות מחוכמות ומתוחכמות, המובלעות בתוך הרצף הפשוט-לכאורה. גם השיר 'תמונת מצב' אינו מתנזר מתחבולת חידוד, הכו את ה"סף" ואת ה"סוף", והו אותם ין גרסה אישית, אקזיסטנציאלית, ל"חיים על קו הקץ" האלתרמני. אף על פי כן, בכל אלה אין כדי לשנות במאומה את תחושת התמימות הפריסטינית, העולה ובוקעת מבין דפי הספר, תמימותו של אדם שאינו מוכן לזייף, ואף אינו יודע לזייף.