"לא תארנו לעצמנו שאתה כזה"

במלאת 50 שנה להסרת הקלון מעל האהבה החד-מינית והוצאתה מרשימת מחלות הנפש ב-DSM

מבוכה מִגדרית בשירה של יונה וולך "יונתן"

לפני יובל שנים עדיין הוגדרה האהבה החד-מינית במילון אבן-שושן בתורת "סטייה מינית". שנת 1973 הייתה שנת מִפנה – שנה שבָּהּ התחוללו תהליכי ליבֶּרליזציה מואצים שגם הנשים וגם אנשי הקהילה הלהט"בית יצאו נשכרים מֵהם: בשנה זו ניתן בארה"ב פסק דין Roe v. Wade שקבע כי חוק האוסר על הַפָּלוֹת נוגד את החוקה האמריקנית. באותה שנה הוציאה האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה את ההוֹמוֹסקסואליות מרשימת מחלות הנפש ב-DSM (המדריך לאבחון ולסטטיסטיקה של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית).

הספרות העברית פיגרה אחרי ספרות המערב בכל הנוגע לתיאורה של המבוכה הפוקדת צעירים המחפשים את זהותם המִגדרית, בכל הנוגע להתקבלותם של סופרים הומוסקסואליים ולמוכנות קהל הקוראים להתמודד עם השאלות המתעוררות סביב האהבה החד-מינית. נהוג לומר ששנות השישים המשוחררות ("הסיקסטיז") הגיעו לישראל הקרתנית והשמרנית רק בשנות השבעים. כך גם בתחום הספרות: הספרות העברית פיגרה אחרי ספרות המערב, והתקשתה להדביק את הפער.

לאמִתו של דבר, עד עצם היום אין עדיין בספרות העברית ספרים "קנוניים" כה עמוקים ומרובדים על מיניות הומוסקסואלית כדוגמת ספרו של אוסקר ויילד "תמונתו של דוריאן גריי" (1891) או כדוגמת ספרו של תומס מאן "מוות בוונציה" (1912). הפיגור התבטא עד לדור האחרון גם בהופעתם המאוחרת של תיאורי אהבה חד-מינית ובהתייצבותם המאוחרת של סופרים בעלי נטייה חד-מינית על במת הספרות. דומה שהראשונים בספרות העברית בת-ימינו שכָּתבו בגלוי על נטייתם המִגדרית "האחרת" ועל סבלם מול החֶברה ה"סטרייטית" המתנכרת היו יותם ראובני בתחום הפרוזה ויונה וולך בתחום השירה.

אמנם נעשו פה ושם ניסיונות לתאר את מערכת היחסים שבין ברנר לגנסין במונחים של אהבת גברים, אך דומה שניסיונות אלה נולדו בדמיונו של מי שהגה את הרעיון לפני כיובל שנים, ובעיקר מתוך פירוש אנכרוניסטי לתופעות הנראות דומות לכאורה אך למעשה שונות תכלית שינוי. מי שהעלה את הרעיון לראשונה ברשימה ז'ורנליסטית בעיתון "דבר" (אחר-כך נטמע הרעיון אצל חוקרים רציניים), לא הכיר את הנורמות של ידידות סופרים גברים שהיו מקובלות בראשית המאה התשע-עשרה – נורמות שהגיעו לחיים הספרותיים של סופרי ישראל כמאה שנים לאחר שנתאזרחו במערב.

אם כתב ברנר באחד ממכתביו על אהבתו הרבה לגנסין, מייד מתפרש הדבר כאהבה הוֹמוֹאֶרוטית, אך לא כך נתפסו הדברים בעת היכתבם. כדאי לקרוא את ספרו של גוריון טאוסיג (Gurion Taussig) על פרשות הידידות של המשוררים הרומנטיים "Coleridge and the Idea of Friendship, 1789-1804" כדי להבין שמה שאפיין את יחסיהם של סופרים גברים במערב הייתה ידידות עמוקה, בעלת אופי אינטלקטואלי, לאו דווקא מיני. סופרים נהגו לצאת למסעות משותפים והתרפקו איש על רעהו, אך ידידותם הייתה אפלטונית בעיקרה, והולידה יצירות הגות חשובות כדוגמת "בלדות ליריות" של וורדסוורת' וקולרידג'.

יותם ראובני היה כאמור הראשון בסיפורת העברית בת ימינו שפרץ איסורי טאבו "מקודשים" הקשורים באהבת גברים, אך עד לדור האחרון לא התגברה הספרות העברית עליהם לגמרי ואולם, בדור האחרון נכתבו שני ספרים היסטוריים שהתגברו על החסמים: הראשון הוא ספרו של אלון חילו "מות הנזיר" (2004) הממזג את הגורל הטרגי הנפתל של יהודי המזרח, שבמרכזו עלילת דמשק, ואת סיפור תשוקתו של צעיר יהודי לגברים. השני הוא ספרו של אילן שיינפלד "הנזיר היהודי" (2021) המרחיק את עדותו עד פֵּרוּ של המאה השבע-עשרה וממזג את גורלו של היהודי הנרדף ואת גורלו של ההומוסקסואל המודר והמנודה. האם הרחקת העדוּת והצבת עלילת הסיפור בתקופה היסטורית ובמקום מרוחק סייעה לשני הסופרים החשובים האלה להתגבר על העכבות?

דומה שלא לחינם בחרו גם אלון חילו וגם אילן שיינפלד בנזיר – בדמות בודדת או לכל הפחות כזו שאין לה בן/בת זוג ודור הֶמשך. בעבר רוב הסופרים התמקדו בנושא האהבה ההוֹמוֹאֶרוטית בראי הבדידות, מפחד שקוראיהם לא יוכלו לעכל את הנושאים האחרים הכרוכים באהבה החד-מינית, אף לא יבינו את לבטיה של הכתיבה החד-מינית. עד לדור האחרון החד-מיניות הייתה כל-כך נסתרת במקומותינו עד שכל מי שגילו על עצמם שהוא נמשכים לבני מינם, היו בטוחים בשלב הראשון של התבגרותם שהם היחידים בעולם (או לפחות בסביבתם) שחשים כמוהם ומתנהגים כמוהם – בהעדר דוגמה לחד-מיניות גלויה ובוטחת כבימינו.

וכך לרוב התעצבה אישיותם לכדי דמותו של אותו ילד חריג, בודד ורדוף, המתואר אצל יותם ראובני ואצל יונה וולך. על כל החששות הללו ניתוסף החשש מתגובת ההורים ומתגובת החברה וכן מן הקלון שיוטל על המשפחה. לדוגמה, לפני יובל שנים, שניים מחבריי לספסל הלימודים, צעירים מוכשרים להפליא שניחנו ביופי "נשי", בחרו להתרחק ממשפחותיהם ומהחֶברה הישראלית, ונסעו לחפש את גורלם בארצות-הברית: האחד, כימאי בהכשרתו, המציא בעבור חברת "קולגייט" את הטעמים המיוחדים של משחות-השִׁניים המוּכּרים עד היום ברחבי העולם. השני, שהיה בשנות ה-1960' הבן היחיד שבחר ללמוד אופנה בבית-הספר "שנקר" הפך למעצבם של אחדים מהמותגים הידועים בעולם. ישראל השמרנית איבדה את שניהם מחוסר מוּכנוּת לקבלם בזרועות פתוחות ולהפיג את חששותיהם (ומצד שני, בישראל לפני יובל שנים ספק רב הוא אִם השניים היו יכולים לנצל כראוי את כישרונותיהם ולהגיע להישגים בהיקף בין-לאומי).

לקורא הצעיר בן ימינו קשה להבין מדוע לא נלחמו הצעירים מדור ה"בייבי בום" על זכותם להחליט על זהותם המגדרית ולהילחם בדעות קדומות של בני דורם ובני דור הוריהם. קורא כזה, החי במציאוּת ליבֶּרלית יותר, חייב להבין ששאלה כזו היא שאלה אנכרוניסטית. רוח הזמן שלנו אינו מאפשר להבין זאת, ממש כשם שמי שמסביר כיום את תופעת העבדות בארצות-הברית חייב להסביר שהשחורים כלל לא חשבו שמגיע להם חופש, שאם לא כן, אדם בן ימינו יתקשה להבין מדוע לא התמרדו השחורים ברגע שירדו מספינות העבדים. שינויים בהיסטוריה של חיי הרוח הרי פרצו בסוף המאה העשרים מחסומים של אלפי שנים, אך הראשונים שפרצו את המחסומים יצאו חבולים ושותתי דם מן ההתנגחות הזאת. ולא בספרות בלבד: למעשה העזתו של כל מהפכן ומורד לנגח בראשו את החומה עולה לו במחיר אישי כבד, ובשל כך הוא מתהלך בין חבריו במצח שותת דם.

•

בתחומי השירה הייתה זו יונה וולך שפרצה את המחסומים, ושתיארה את המבוכה המגדרית בכל היבטיה. בשירה הידוע "יונתן" היא תיארה ילד חריג, שהילדים מתעללים בו, מבקשים את דמו ומבַצעים בו מעשים נפשעים, הנתקלים מצִדו בעֵמדה מזוכיסטית (המתבטאת בנכונותו לתת לילדים המתעללים להקיז מעט מדמו כבאמצעות נעיצת נעץ, כדי לרצותם). בסופו של דבר, במאוחר, הם מבקשים ממנו סליחה על מעשיהם, ומודים שהפריזו במעשיהם כי לא הבינו את זהותו ואת מהותו של קרבנם ("לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה"):

אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר / וְהַיְלָדִים אַחֲרַי / יוֹנָתָן / הֵם קוֹרְאִים / קְצָת דָּם /

רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ / אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ / אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים /

וְהֵם יְלָדִים / וַאֲנִי יוֹנָתָן / הֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי בַּעֲנַף /

גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רֹאשִׁי / בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים /

אֶת רֹאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ / יוֹנָתָן / יוֹנָתָן הֵם אוֹמְרִים /

בֶּאֱמֶת תִּסְלַח לָנוּ / לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה.

תיאורו של ילד רדוף, הסובל מאלימות ומעלבונות של ילדי השכונה, היה באותה עת מוטיב חוזר בשירה העברית של שנות השישים לסוגֶיהָ. תיאורים כזה מצויים, למשל, בספרה של דליה הרץ "מרגוט" (1961), שבּוֹ הדוברת מספרת על אכזריותם של הילדים ("יְלָדוֹת קְטַנּוֹת וְדָתִיּוֹת [...] מַעֲלִיבוֹת אוֹתִי בַּשְּׁכוּנָה"; "וִילָדִים מְעַנִּים אֶת עַצְמָם בַּחֶרֶב, וּמַדְבִּיקִים מַסְטִיק עַל הַמִּרְצֶפֶת / וְאִישׁ גֵּאֶה נוֹפֵל בֵּין הַבָּתִים"). האִם העובדה שדליה הרץ הכתירה את אחד משיריה הנודעים בשם "דוריאן ואמו" מעידה על קרבה מרומזת לספרו ההוֹמוֹאֶרוטי של אוסקר ויילד "תמונתו של דוריאן גריי"?

תיאורים של ילד רדוף שהילדים מתעללים בו מצויים גם בחמשת ספריו הראשונים של יאיר הורביץ (1961 – 1965). האם הזדהה יאיר הורביץ עם דמותו של יוסף שהסביבה ראתה בו חריג ("נְעָרִים עָבְרוּ לְיָדוֹ וּקְרָאוּהוּ מְשֻׁגָּע") ואֶחיו השליכוהו לבור מתוך רצון לחסלו ("השיר על הנער יוסף החולם")? מעניין להיווכח שאפילו בפזמונאות של שנות השישים קנה לו שביתה מוטיב הילד החריג והרדוף. בסוף העשור התפרסם פזמונה של של שמרית אור (הלחן: שלום חנוך) שפותח במילים: "אִיזִידוֹר, אִיזִידוֹר, עִם הַתַּיִשׁ הַשָּׁחֹר / יְלָדִים רוֹדְפִים אַחֲרֶיךָ אִיזִידוֹר". מיהו איזידור, מדוע שמו של הילד הנרדף על-ידי חבריו-יריביו כל-כך זר ולא ישראלי? למה הוא מהלך עם תיש שחור? למה ילדים רודפים אחריו כבשירה של וולך "יונתן"? על כל סימני השאלה האלה אין השיר עונה. גם בשירי "החיפושיות", שהיו אז פופולריים כל-כך, שובצו לא אחת שמות זרים, לא אנגליים, שהצביעו על נהייה למחוזות מרוחקים שמעֵבר לים כבפזמון של החיפושיות "Michelle, ma belle", שהכליא (מלשון כלאיים) את תרבות הגדה השמאלית בפריז ואת סימטאותיה הדלוחות של ליברפול.

אחד מסימני ההיכּר של הסגנון של יונה וולך הוא הבחירה בשמות זרים המצביעים על נהייתה אל ה"זר" וה"אחר", ולאו דווקא על געגועים למחוזות גאוגרפיים מרוחקים. יש בשיריה גיבורות (דומה שרובן הן השלכות והרחבת האגו של יונה וולך עצמה) שניתנו להם שמות זרים ומוזרים כמו קורנליה, תרזה, ססיליה וכריסטינה. ויש גם גיבורים גברים עם שמות כדוגמת פרדריק, ז'וליאן וקסיוס – שמות שנִקרו לה למשוררת בדרכה, או ניקרו במוחה. שמות אלה מהווים במידה רבה צדדים שונים בפנימיותה, במערך הנפש שלה, ומבטאים את ניסיונה "לביית" את "הזר" וה"אחר". והייתה גם הנהייה של רוב צעירי שנות השישים לצאת לזמן-מה את ישראל הסגורה והמסוגרת, ולהכיר את העולם הרחב, אם לא בפועַל אזי לפחות על כנפי הדמיון. השתקפה כאן גם מגמה כללית ששלטה אז בקרב צעירי הדור. היא התבטאה למשל בבחירתו של מאיר ויזלטיר בשם המקום האירי "קילטַרטַן" (הנזכר באחד משיריו של ויליאם בטלר ייטס) לכתב-העת המחתרתי החד-פעמי שהוציא בשנת 1964.

למה בחרה יונה וולך בשם "יונתן"? השם יונתן, הדומה כמובן לשמה של המשוררת, מצביע כמובן על המבוכה המגדרית העולה ובוקעת מן השיר. למעשה, כבר השם "יונה" כשלעצמו הוא שם unisex, וכתב על כך יל"ג פואמה בשם "שומרת יָבָם" על בני-זוג ששניהם נשאו את השם "יונה", שחיו כזוג יונים אך החיים המֵרו עִמם ובגלל אטימות הלב של המִמסד הרבני נפלה עליהם טרגדיה נוראה. קשה לדעת אם יונה וולך הכירה את יל"ג (היא הרי עזבה את הלימודים אחרי עשר שנות לימוד, ולמעשה מנהלת "תיכון חדש" סילקה אותה מבית-הספר אחרי שעברה שתי הַפָּלות). אבל יל"ג גם כתב את שירו מרטיט הלב "בין שִׁני אריות" על הלוּדָר העברי העומד בזירה מול הקהל הרוצה "לראות דם". הוא כתב גם על טרגדיות גדולות שקרו בגלל קוצו של יוד או בגלל יתד של מרכבה (בדומה לנַעַץ שבשיר "יונתן").

לודרים נלחמו ברומא בזירת הקרקס לחיים או למוות עם חיות טרף כדי לשעשע את המטרוניתות השאננות שהיו יושבות ביציעים ומריעות. ובפריז של ימי המהפכה ישבו נשים בעיניים נוצצות וחיכו בציפייה דרוכה, אגב סריגה, לטקסי הגיליוטינה, כדי להשֹבּיע את תאוותן למופע דמים. הן התייחסו לעריפת הראשים כאל "ההצגה הכי טובה בעיר". כפי שנראה להלן שני סוגי האירועים המזוויעים הללו עולים במרומז משירהּ של יונה וולך המתאר את אכזריות החברה.

המשוררת קוראת לעצמה "יונתן", וזה מצביע כאמור על מבוכה מגדרית, כבשירהּ "גבר לא גבר": "גֶּבֶר לֹא גֶּבֶר, / אִשָּׁה לֹא אִשָּׁה, / עוֹשִׂים אַהֲבָה, [...] וְאֶפְשָׁר לִשְׁמֹר אֶת הַבְּתוּלִיּוּת הָרִגְשִׁית עַד בּוֹא הַמָּשִׁיחַ". לעניות דעתי, היא נתנה לגיבורהּ ולעצמהּ שם זכרי "אנדרוגני" לא רק משום ששאפה להיות גבר, ככתוב בביוגרפיה של יגאל סרנה "יונה וולך: ביוגרפיה", אלא גם משום שבתנופת הטריפּ הפסיכדלי קורסים הגבולות שבין הקטגוריות, לרבות הגבולות המגדריים. ליונה וולך לא היו גבולות. גם לא גבולות בין המינים.

רבים שמו לב ליונתן הרץ שולח אותנו לשיר הילדים "יונתן הקטן", שאותו הכליאה יונה וולך עם דמותו של יונתן בן שאול, שטעם מעט מן הדבש ומת במלחמה עם הפלִשתים. כאן הילדים האכזריים אינם מסתפקים במעט דם. למעשה, גם שיר הילדים "יונתן הקטן" – אף שהוא שיר ילדים – מלמד על אכזריות של ילדים. מדוע חיפש יונתן אפרוחים? מדוע ביקש להזיק לאפרוח בן-יומו שזה אך בקע מן הביצה? תלמידתי מזל קאופמן, שכתבה על השיר הזה פירוש מעניין (ראו ברשימה הביבליוגרפית שלהלן), קישרה את האכזריות לזו של אותם ילדים שנקלעו לאי בודד בספר "בעלזבוב" (Lord of the Flies) של ויליאם גולדינג – ספר המתבסס על האמונה שיצר לב האדם רע מנעוריו; שהוא נוטה להתעלל בחריג ולנסות להביא לחיסולו.

גם כאן הילדים רוצים לראות דם, ואינם שוקטים עד שהם כורתים את ראשו של יונתן. קודם יונתן עורך אתם משא ומתן. הוא מסכים להידקר בנעץ ולהוציא מעט דם, אך הם כורתים את ראשו בענף של גלדיולה ומציגים אותו לראווה כפרח סיפן בנייר צלופן מרשרש. הסיפן, ששמו נגזר מסיף (חרב) גם כרת את ראשו ועכשיו הוא עצמו פרח ארוז שמוצג לראווה. באחד משיריה ("כשבאתי לקחת אותה מהעננים) היא אומרת על גיבור (ספק אמִתי ספק דמיוני) בשם "ז'וליאן הוורוד":

כְּשֶׁבָּאתִי לָקַחַת אוֹתָהּ מֵהָעֲנָנִים

הָיְתָה עֲנוּדָה כְּבָר

קוֹלוֹת הַקּוּקוּ, וְהַתִּנְשֶׁמֶת

לָהֲטָה בְּאָזְנָהּ

ז'וּלְיָאן הַוָּרֹד הִשְׁאִיר

לָנוּ קֹר פְּתַלְתַּל

אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁהִיא תִּפֹּל

אֲבָל נִסִּיתִי

אֲנִי נִסִּיתִי

וְז'וּלִיאַן הַוָּרֹד טָוָה מִסְּבִיבִי

נְיַר צֵלוֹפָן בְּסֶרֶט אָדֹם.

ליונה וולך יש כידוע שיר בשם "תת ההכרה נפתחת כמו מניפה" (שם שנשמע כמו ההגדרה היפה והמדוייקת ביותר שאי פעם ניתנה בעברית לטריפּ של נטילת סם). בשיר "יונתן" תת ההכרה באמת נפתחת כמו מניפה. מעט הדם של יונתן מזכיר את מעט הדבש של יונתן המקראי. הדבש מזכיר הצירוף "תפוח בדבש", שמזכיר את השורה משיר הילדים של ביאליק "ברכת המזון": "וּלְקִנּוּחַ גַּם תַּפּוּחַ" ("יונתן" הוא גם שמו של אחד מזני התפוח). אסמכת הדבש מזכירה את הפתגם הידוע "לא מעוקצך ולא מדובשך". ברור, המילה "קינוח" היא דו-משמעית: אין מדובר רק במנה האחרונה המתוקה של הארוחה, אלא גם בניגוב הדם השותת. ואם הילדים ערכו כאן "סעודה אחרונה", הרי שהנעץ הננעץ בגופו של יונתן כמסמר מזכיר את סיפור הצליבה. וגלדיולה (הסיפן) מזכיר את הגלדיאטורים, אנשי הסיף, שאחרי הצליבה וחורבן הבית נשלחו להילחם ברומא עם אריות בזירה להנאת הקהל שרצה לראות דם. דמו של ישו הוא בשרו – וכאן הילדים רוצים כאמור גם דם לקינוח וגם תפוח לקינוח.

הגלדיולה כורתת את ראשו של יונתן, והוא אף מוצג לראווה כגלדיולה. בשמו של יונתן הִלחימה יונה וולך גם את שמה (יונה – שמה של הציפור הנרדפת על-ידי הנץ או העיט) וגם את התן – את חיית הטרף הרודפת, המבקשת דם, כמו הילדים האכזריים וכמו הקהל היושב בזירה ורוצה לראות איך האריה משסע את הלודר.

כריתת הראש מזכירה גם את הגיליוטינה, שאליה נשלחו המלכים והנסיכים, ויונתן הריהו שם של נסיך. אגב, גם רחל וגם יונה וולך כתבו שירים על יונתן שמת בדמי ימיו, ושתיהן מתו בדמי ימיהן, כאילו ידעו מראש את הזמן הקצר הקצוב להן בין טעימת הדבש לבין מר המוות.

ולעניין הגיליוטינה: סיפורים מימי המהפכה מספרים שהצופים הפיקו הנאה רבה מהמראה וטבלו את מטפחותיהם בדם. לשיר "יונתן" יש קשר אמיץ לשירה של יונה וולך "אם תלך למסע אל.אס.די" (כריתת הראש, הדם הניגר, הפסיביות של דמות האני שאינה יכולה להתנגד לגורלה ואין לה שליטה עליו). יש כאן כתב אשמה חמור על טבע האדם, נגד החברה שיוצאת למלחמות דמים, נגד הממסד הרפואי שעושה ניסיונות בבני אדם, על החברה המתעללת בחריג. ליונה וולך היה כעס רב על הגורל שנפל בחלקה.

בשיר "אם תלך למסע אל.אס. די" היא כתבה לחבר דמיוני או אמיתי:"עוֹדִי שָׁם / מוּל הַחַלּוֹן / הַגִּילְיוֹטִינָה הָאֲדֻמָּה נִשְׁקֶפֶת מִמֶּנּוּ / רֹאשִׁי עוֹמֵד לְהֵעָרֵף / עֲדַיִן אֲנִי שָׁם מְחַכָּה לָרֶגַע הַבָּא חֶרְדַּת הַקִּיּוּם כֻּלּוֹ יוֹרֶדֶת עָלַי כְּמַאֲכֶלֶת". שירתה של יונה וולך מעידה שהיא הייתה מלאה פחדים, אך למען האמת גם היה בה משהו מאיים. במחיצתה אנשים הרגישו שהכול בלתי צפוי. הכול יכול להתרחש בלי אזהרה מוקדמת. במו-עיניי ראיתי אותה "נדלקת" במפתיע ותוקפת את גבריאל מוקד, ממגליהָ החשובים, במכת סֵפר שהנחיתה על קודקודו בבית-קפה תל-אביבי, מבלי שקדם לתקרית ויכוח כלשהו שיכול היה להצדיקהּ.

ולמה גשר? ייתכן שיונה וולך "התכתבה" עם שירים כדוגמת Edge של סילביה פלאת, שיר שעוסק בקו הקץ, וגשר נטוי על תהום. אבל המילה העברית "גשר" מן הבחינה האטימולוגית היא "קשר". לגשר פירושו לקשר. יונתן רוצה קשר עם הילדים, לכן הוא נכנס אתם למשא-ומתן ומַסכּים לחור של נעץ. אבל המחיר כבד הרבה יותר, וכבר אי אפשר לגשר על הפער ביניהם. הגשר יכול לנתק את החריג מסביבתו, אך כאן הילדים מחליטים לחצות את הגשר ואינם מאפשרים לילד החריג להימלט מהם. הרוב מחליט אפוא על גורלו של היחיד החריג. הנכונוּת של האני-הדוברת לתת לחֶברה להתעלל בה מעט (רק נעץ) מעידה כאמור על יסוד מזוכיסטי באישיותה, אך גם על מצב של חוסר ברירה: היחיד החריג אינו מסוגל לנצח את החברה בכוחות עצמו, והוא נזקק לגישור. השיר מביע מיאוס כלפי החברה המתעללת ומציג את רצונו של החריג להשתייך לחברה, ולתת לה כופר תמורת איזה modus vivendi של יחסים נאותים.

המילים האחרונות – בקשת "הסליחה" ("לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה") הן חידתיות, ואפשר לתת להם פירושים שונים, אבל נדמה לי שרובם קשורים במבוכה המגדרית. יש כאן זכר ונקבה, דקירה ונקב. לא כולם יודעים שהפועל זכ"ר, שממנו המילים זכר וזיכרון יש להם קשר אטימולוגי עם דק"ר – דקירה. השיר מעורר זיכרון רחוק, דולה זיכרון מהילדות. עמיתי פרופ' ראובן צור, חוקר הפואטיקה הקוגניטיבית, אמר לי פעם שהזיכרון הטיפוסי לגברים שהוא זיכרון לינארי שונה מהזיכרון הטיפוסי לנשים שהוא זיכרון אסוציאטיבי. אין מדובר כמובן בהכללה גורפת. ברי, יש נשים עם זיכרון גברי ולהפך. מדובר בנורמה.

אמרתי לו שלא פלא הוא שזָכר וזיכרון הם מאותו שורש ונשים ונשייה (שכחה) הם מאותו שורש, כי אישה מוטב שתשכח הרבה דברים, כמו את מכאובי הלידה הראשונה שלה, למשל. בשירה של יונה וולך יש ילדים האוחזים בחרב (סייפן וסיף הם היינו הך) והם מגלים כמה יונתן (שמסכים שינקבו אותו בנעץ) הוא נשי, שהרי דוד אמר עליו "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שמ"ב א, כו).

תגובתה של החֶברה למראה יונתן המדמם ("לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה") מבטאת למרבה הפרדוקס את ההכרה של החֶברה באנושיותו של יונתן. לפתע – לאחר שחבריו התעללו בו ופצעוהו – הבינו שיונתן אינו רק ילד-בובה, מין צעצוע שאפשר להתעלל בו, אלא אדם שמדמם ממש כמותם. לאחר שכבר שברו את "הצעצוע" וראו דם, הבינו את הכאב ורצו להחזיר הגלגל לאחור, אך לשווא. השיר מלמד שהצעיר החד-מיני הוא קרבן המשלם מחיר רב כדי שיכירו בו כבבן-אדם. שוב לפנינו סימנים ברורים של אותה מבוכה מִגדרית מלאת מאבקי הישרדות, שיונה וולך הייתה לדעתי הראשונה בשירה העברית שהעניקה לה ביטוי ברור ונועז.

• חלק מהדברים נכללו באירוע ZOOM - קריאות חדשות בשיר ״יונתן״ מאת יונה וולך מיום 18.6.2020 שנערך מטעם אגודת הסופרים, ובו השתתפתי ביחד עם ד"ר דורית זילברמן ועו"ד צביקה ניר,

ביבליוגרפיה:

זילברמן, דורית. העברית היא אישה מתרחצת, תל-אביב: 1993.

סרנה, יגאל. יונה וולך (ביוגרפיה), ירושלים: 1993.

רתוק, לילי. מלאך האש – על שירת יונה וולך, תל אביב: 1997.

קאופמן, מזל. "עיון ב´יונתן´ ליונה וולך", אתר חדר מורים לספרות, 2015.