למציאות יש דמיון עשיר

על הרומן "סובבת תועה" מאת אידה צורית שנכתב בעשור העשירי של המחַבּרת

פורסם: חדשות בן עזר גליון 1753 06/06/2022

ב-1923 פִּרסם ג'ורג' ברנרד שו את ספר המדע הבדיוני שלו "בחזרה למתושלח" שבּוֹ הכין כעין צוואה לבני המין האנושי. בספר זה ניבא המחזאי הבריטי שבמאה העשרים תשתנה תוחלת החיים לטובה, ותנופת החיים (élan vital) תשתנה אף היא לטובה (עד שגיל מאה לא ייחשב אלא כ"גיל העמידה"). ואכן, אם בוחנים את תוחלת החיים לאורך עידני ההיסטוריה האנושית, מתברר שהאדם הקדמון לא חי אלא כעשרים שנה, ושבמאה התשע-עשרה חיו בני האדם בממוצע כחמישים שנה בלבד (גיל שבעים נחשב אז כאורך-חיים אוֹפּטימלי). ואולם, תוחלת החיים הלכה והשתנתה כידוע: לאחרונה יותר ויותר אנשים מגיעים לעשור העשירי של חייהם, ומתרבה מספרם של החוצים את גיל מאה (הללו מכוּנים באנגליה בשם "Centenarians").

לפני חודשים אחדים קראתי את הרומן העתידני "מתושלח" מאת אמנון רובינשטיין. רובינשטיין, המדינאי הבכיר ועטור פרסים, היה בעשור האחרון ל"סופר צעיר" (בשנים האחרונות הוציא שישה רומנים וספר סיפורים, ולהבדיל – ארבעה ספרי עיון אקדמיים). כשחצה את גיל תשעים חיבר את ספרו "מתושלח", שגיבורו הוא ממנהליה של חברה המפתחת מוצרי אנטי-אייג'ינג המאֵטים את קצב תהליך ההזדקנות. האנשים סביבו – שילוח, גיחון, ירמוך ועוד – נושאים שמות של נחלים ומזכירים לנו "שהכול זורם" (panta rhei) במורד נהר הלֶתֶה; שאת הזמן אי אפשר לעצור. ספרו החדש מגלגל באפשרות של הפלת החיץ המפריד את עולמנו מעולם המתים, אפשרות המסעירה כמובן את הדמיון וגורמת לקורא שלא להניח את הספר בן 150 העמודים מידו. זהו ספר המתבונן בהוֹוה מ"מעמקי העתיד",  ומדמיין איך תיראה מציאוּת חיינו לאחר שהדרך תרוץ בלעדינו, כמאמר אלתרמן בשירו האחרון שלא התפרסם בחייו. 

ובימים אלה, באיחור קל, הגיע לידיי ספרה ה-15 של אידה צוֹרית סובבת תועה, שכותרתו "מתכתבת" עם שיר של אמיר גלבוע. גם את הרומן הקצר הזה (או הנובלה הארוכה) לא הנחתי מידיי לרגע עד שבלעתי אותו בטרם הגיע הקיץ. בעוד שהרומן החדש של אמנון רובינשטיין הוא ספר "פרקטי", העוסק גם ב"זוטות" של התנהלות חיי היום-יום, הרומן החדש של אידה צורית ירד אליי מ"שפריר עליון" – כולו רוחני, אישי ורגשי. הגיבורה – לארה, אשתו של אלחנן המנוח, פרופסור למדע הדתות – עורכת בו את מאזן חייה ומתייסרת בגין טעויות שעשתה בחייה המשפחתיים. ייסוריה הולכים ומתעצמים עד שהיא מתחילה להאמין שבחייה המשותפים עם בעלה ובהתנהלותה כאם לילדיה (וכן כסבתא-אֵם לנכדתה שגדלה בביתה כבת) "היא לא הייתה היא עצמה, לא חייתה את עצמה, שכָּפיל פעל מִתוכהּ, שהייתה תחת כישוף, שכל חייה התנהלו תחת כישוף, וכשהתעוררה מהכישוף ראתה מה עוללה, לעצמה קודם כול, אך כמו מְעַשֵּׁן כפייתי שגורם נזק פאסיבי לסביבו, כשפגה בעצמה פגעה בדרכה גם באחרים" (עמ' 93).

עם זאת, ככל שהיא סובבת ותועה סביב טעויות-עבר, כן הולכים ומתחזקים בלב הקורא ההערכה והכבוד כלפיה – כלפי אישה המסוגלת לערוך לעצמה בערוב ימיה אנליזה כה חשופה, המתאכזרת לה אך גם מאפשרת לה למרבה הפרדוקס הגיע למין אופטימיות זהירה ולמצוא בחיים טעם ומשמעות.

לארה של אידה צורית היא אישה משכילה ובעלת מודעות עצמית גבוהה. היא עבדה בעבר בתאטרון, ועולם האסוציאציות שלה רחב ביותר. יש לה גם משיכה אל תורת הסוד, ולעתים היא שוגה בהזיות מיסטיות מחזון המרכבה ומן המיתולוגיה היוונית, וכן מתוך דרמות ואופרות שעברו תחת ידה בתוקף תפקידיה כלקטורית וכמלהקת.

האם אידה צורית, שאף היא נחנה בידע חובק-עולם ובקֶשֶׁת דימויים רחבה, העניקה לגיבורת ספרה את השם "לארה" בעקבות גיבורת ספרו של בוריס פסטרנק "דוקטור ז'יוואגו"? כזכור, כך כינה פסטרנק את אהובתו אולגה איווינסקאיה. כך או אחרת, עולם האסוציאציות של אידה צורית וגם של גיבורת ספרה קשור לתרבות הרוסית בקשרים אמיצים. האם בדתה את הכול מדמיונה? אלתרמן, שאידה צורית היא כמדומני הראשונה שכָּתבה עליו ספר באורך מלא, נד בראשו ואמר ש"לַמְּצִיאוּת יֵשׁ דִּמְיוֹן עָשִׁיר". אכן, לפעמים החיים דמיוניים יותר מהבדיון.

עליי להודות שאני מכירה את אידה צורית עשרות שנים, ושבעיניי היא תופעת טבע מרנינה. כשאני מדברת אִתה מפעם לפעם, קולה נשמע לי דרך האפרכסת כקולהּ של נערה תוססת ותאבת-ידע מדור תש"ח – קול שמיתריו לא הזדקנו כלל במרוצת השנים. היא גם לא איבדה את להט הדברים ואת חוש ההומור החכם, הדק והמדויק שלה. בנהּ איל מגד מעיד עליה שהיא האדם הפרובוקטיבי ביותר שהוא מכיר ("היא תמיד הלכה נגד הזרם ונגד טובתה וסביבתה", הארץ מיום 8.2.2022), והצדק עִמו: אידה צורית היא אדם אותנטי, האומר את אשר על לִבּוֹ מבלי לאמץ את דרכי ההתבטאות ודפוסי החשיבה של חסידי התקינות הפוליטית (PC). רגעי הרוגז שלה ורגעיה המפויסים והמחויכים אמיתיים הם – ללא מורא וללא משוא פנים. וכך גם בכתיבתה: גם מידת הדין שלה וגם מידת הרחמים נחצבו משורש נשמתה.

רעננה היא גם כתיבתה: מזמן לא קראתי רומן כזה שכל הניגודים משולבים בו: הוא כה שוטף ועצור, בהיר ומיסטי, קרוב ומרוחק, פשוט ומורכב, עד שהוא משאיר את קוראו בתחושה שהוא שתה את הנקטר היישר מן האולימפוס. לפני ארבעים שנה כמעט סקרתי את ספרה "עיר הנידחת" (1984), ועליי לציין שכתיבתה, שתיבת התהודה שלה הייתה עשירה מאז ומתמיד, נעשתה עם הזמן וירטואוזית ממש. פשטותה המדומה של המסירה היא אך כיסוי לעולם פנימי עשיר וסבוך ולטעם אמנותי משובח שאינו מתברך בעצמו ולעולם אינו מכריז "אני" ו"אנוכי", אך איכותו הולכת לפניו. אני משערת שבדמותה של לארה, גיבורת הספר, יש לא מעט מדמותה של המחַבּרת, אך התפרים סמויים מן העין ונעשו ביד אמן. הקישורים חידתיים ויישארו כנראה לעולם חידה בלתי פתורה.

רק קשר אחד גלוי בעיניי ללא עוררין: גם הסופרת וגם לארה, גיבורת ספרה, אינן חדלות מלחקור את משמעות החיים ולחתור אליה בכל מאודן. היה זה הפסיכיאטר ואיש הרוח ויקטור פראנקל ("האדם מחפש משמעות") שחיפש ומצא שיטה הקרויה "לוגותרפיה", שלפיה מציאת המשמעות לסבל האנושי עשויה לפטור את האדם ממצוקותיו ולהעלות חיוך על שפתיו. הגיבורה בספרה החדש של אידה צורית מיטלטלת בין רֶזיגנציה והסתתרות בין הכרים והכסתות, לבין ניסיונותיה להתנער מן הגורל שנכפה עליה, באשמתה או שלא באשמתה, ולחפש טעם בחייה המקצועיים. היא נאבקת עם גורל אכזר, אך יוצאת מן המאבק וידה על העליונה.

*

לארה, הגיבורה הראשית בספרה של אידה צורית מתמודדת עם סיפור כלל לא פשוט של אהבה אסורה שנתרקמה בין בנהּ אבשלום לנכדתה רותי – אהבה שיש בה כעין גילוי עריות, הגם שאבשלום הוא דודהּ של הנכדה רותי ולא אחיה הביולוגי. עם זאת, הסיטואציה שמולה ניצבת לארה טרגית ומורכבת מהמשוער: רותי היא בתה היחידה של אופירה, בתם של לארה ואלחנן. אופירה, שבחרה ללדת את בתה כאם יחידנית, נפטרה בזמן הלידה, והתינוקת נמסרה לידיהם של הסבתא והסבא – לארה ואלחנן – שגידלוה כאילו הייתה בִתם. יוצא אפוא ששני הצעירים – הבן אבשלום והנכדה רותי – גדלו בבית אחד כאחים. מה טיבה של אהבה של צעירים שגודלו כאחים?

יחסיהם ידעו מעלות ומורדות, אך לימים יצאו השניים למסע משותף במזרח, שממנו חזרו הביתה כזוג לכל דבר. יוצא אפוא שגם אם מן הבחינה המשפטית "הקרה" אין כאן פרשה של גילוי עריות, הרי שרגשית נכנסו שני הצעירים ללבירינת של בעיות אֶתיקה סבוכות שלא בקל ייחלצו ממנו בשלום. ומה דינו של המִטען הגנטי המשותף של השניים? האם את המחיר ישלמו ילדיהם בחינת "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"? שני הצעירים חיים חיי נוודות, שנראים כמו חיי גן-עדן, אך בעיני אבי המשפחה הגיהנום נשקף מהם מכל חרך, והוא מסרב להשלים עם המצב שנתגלגל לפתחו.

אופירה, הבת המתה, ובתה רותי קיבלו את שמותיה של הסבתא אספירה-רות, וניכר שסיפור רב-דורי לפנינו שסופו מי ישורנו. ברקע הדברים מרחף סוד זהותו של אביה הביולוגי של רותי, שבלש פרטי מתחקה אחר עקבותיו (אך לארה קוטעת את תחקיריו כדי שלא להכניס הביתה קונפליקטים נוספים). כמה שלדים מסוגלת אישה אחת להחזיק בארון המשפחתי?

לארה, שיחסיה עם בנה עלו על שרטון, יוצאת במנהרת הזמן אל ילדותה, עלומיה ושנותיה הבוגרות, כדי לחשוף את הסיבות והנסיבות שבהן טעתה והזיקה לעצמה, לבעלה ולילדיה. בתוך כך היא נתקלת במרפסת ביתה ביונה המכינה קן לגוזליה (עמ' 26 – 27), וההתבוננות באהבה השקדנית של הציפור מבהירה ללארה סודות על כשלים בבניית קן משפחתי חם והרמוני שליווּ את חייה.

גם הצרצר, או החגב, העומד על אדן חלונה הוא סמל טעון במשמעויות אין-סופיות, למן החגב מסוף ספר קהלת, שהוא סמל הזקנה והבלוּת, ועד לצרצרים היצירתיים בשיר שחיבר הצייר לאונרדו דה וינצ'י ושברא ביאליק בשירו הידוע "שירתי". אמה של לארה אמרה לה שהחגב מזכיר את דמותו של כנר מנגן, ולא במקרה השתמש בו ביאליק כבדמותו המוקטנת של היהודי המנגן את מנגינת הגלות הארוכה והמונוטונית על מיתר אחד. אף לא במקרה השתמשה בו אידה צורית ברומן החדש שלה המספר על בת שניגנה מנגינות שמיימיות על הנבל שלה, שנשאר מיותר בבית הוריה לאחר שמתה בלא עת. "סובבת תועה" הוא ספר שהמוות נוכח בו, אך אין בו תחושה של "הבל הבלים" להפך, השקפת העולם הניבטת מתוכו רעננה ומושכת, ואם לארה משתמשת כאן ב"טאבּלט" וב"ווֹאטסאַפּ" אין זה כדי להתנאות בשליטתה בטכנולוגיות העכשוויות, אלא משום שזה חלק בלתי נפרד מעולמה כאישה הצועדת עם הזמן, מבלי לשכוח את העבר.

לרגל זכייתו בפרס ישראל כתב אהרן מגד על חייו ויצירתו: "חומרי היצירה שלי לקוחים מעפר הארץ הזאת, הקדומה, התנ"כית, והחדשה, עם כל הסתירות והסיבוכים שלה, עם כל המלחמות והאיומים על קיומה. נימים רבות קושרות אותי לעבר היהודי בגולה, אל אבות אבותיי בפולין, שזכרם חי בתודעתי [...] כשאני משקיף לאחור על עשרים הרומנים שפרסמתי, אני מוצא שעם היותם נטועים בביוגרפיה האישית שלי ומבטאים את אמונתי ואת ראיית העולם שלי הם, בה בשעה, גם ציוני דרך בתמורות שחלו במציאות הישראלית בחמישים השנים האחרונות. ועם זאת, הנושא של כולם הוא האדם, ואצלי הוא האדם הנודד מרומן לרומן, בשינויי דמות ולבוש, הוא ה'אנטי גיבור', הדחוי, העומד בשולי החברה, החש עצמו ש'אינו שייך' ועם זאת כָּמֵהַּ להיות 'שייך'". והדברים האלה שכּתב אהרן מגד כלל לא התיישנו, והם תקפים גם לגבי הרומן החדש של אידה צורית: היא כותבת גם על עצמה, גם על הגורל היהודי, גם על הגורל הישראלי וגם על גורלו הקיומי של האדם באשר הוא. הספר מגלגל ברעיון ה"תיקון", שהוא מושג מעשי ומיסטי כאחד, אקטואלי ועל-זמני. יש דברים שעשינו בחיינו שהם בבחינת "מעוּות לא יוכל לתקוֹן", אך המחשבה הטרנסצנדנטית על "תיקון" עשויה לגאול את האדם מן הדיכאון ומן הייאוש.