לציפי שחרור - בתום שש שנות כהונה
פורסם: מאזנים,87 (2): 6-7, 2013
יש עורכים המפיקים הנאה מרובה מן הכוח שניתן בידיהם. אנשי "קריית ספר" מידפקים על דלתם, בתקווה שיצירותיהן תזכינה לחשיפה, והם, בעלי השררה, מניפים את מלמד המבַקר והעורך, וקובעים בהבל פיהם מה יפורסם ומה ייגנז. לעִתים נדירות ניתן לפגוש במדיניות עריכה כה מקצועית, מעודנת ונטולת גינונים כשל ציפי שחרור. היא זו שפונה אל הכותבים, ומבקשת מהם שישלחו אליה מִפּרי עטם; היא המנווטת והיא המחליטה, אך הכול נעשה בדרכי נועם, ללא אותו "זנב לטאה" של כבוד מדומה שהתפקיד עשוי להקנות לבעליו. הכול מתבצע ביעילות, דרך הדואר האלקטרוני. כתב-היד (שמסיבות היסטוריות עדיין מכוּנה בשם האַנַכרוניסטי "כתב יד") נשלח מהכותב לעורכת ומהעורכת לבית-הדפוס; כל מכתב וכל בקשה זוכים בִּן רגע לתגובה מיידית ועניינית; ההגהות מגיעות בזמן, וההפקה של הגיליון נעשית בעִתה, בטעם ובשׂום שׂכל.
אני מבקשת להודות לציפי שחרור על השנים שבהן נשאה בעול עריכת "מאזניים". יש בתולדות הספרות העברית סופרים כדוגמת ח"נ ביאליק, מיוזמיו של כתב-העת "מאזניים", שתרמו כל חייהם ללא לאות למען הכלל בהכנת ספרי לימוד, בההדרת כתבים מתולדות הספרות העברית, בהקמת מפעל "עונג שבת", ועוד ועוד. יש סופרים, אפילו הם סופרים גדולים כדוגמת ש"י עגנון, שמעולם לא ערכו כתב-עת ומעולם לא יזמו מפעל כלשהו למען סופרי ישראל ולמען הציבור הרחב. הוא הדין לגבי חוקרים באקדמיה: יש התורמים מזמנם וממרצם ללא חשבון, ויש כאלה "העושים לביתם" בלבד, ולעולם לא ינקפו אצבע לטובת הכלל. ציפי שחרור שייכת לאותם סופרים, שאינם פוחדים לעמוד על האָבניים של היצירה העברית, ו"ללכלך את ידיהם" בדם ושפיר ושִליה. על כן אני מקווה ומאמינה שעוד נכונו לה עתידות – הן בד' אמות של כתיבתה היוצרת והן בתחום הפעילות הציבורית למען סופרי ישראל.