"לתת כבוד למילים"
במלאת 30 למות קורין אלאל
פורסם: הארץ, 2.1.2025
בדברי ההספד על קורין אלאל ז"ל, בעיתונות הכתובה והמשודרת ובשלל אתרי הפייסבוק של מעריציה, הודגש שהזמרת והמלחינה הייתה אמנית דעתנית ש"נתנה כבוד למילים". קורין אלאל חיברה יותר ממאה לחנים למילותיהם של אחרים, ולפעמים, ברגעי תעוזה, חיברה בכוחותיה שלה את המילים לשירים שביצעה – חלקם משתמשים בנדיבוּת בתחבולת האנפורה (קרי, בחזרה על אותה המילה בראש כל שורה). תמיד העניקה "קרדיט" ("מִזְכֶּה" בלשון האקדמיה) למחברי המילים, שמעמדם בתחום הזֶמר העברי הלך והידרדר בדור האחרון, וירד מן המקום הראשון אל המקום האחרון.
קורין אלאל בחרה לחבר את לחניה למילותיהם של משוררים ופזמונאים מצוינים (אפשר שהם בחרו בה), ובהם נעמי שמר, דוד אבידן, משה בן-שאול, נתן יונתן, שמרית אור, מירה מאיר, יהונתן גפן, יענקל'ה רוטבליט, דודו ברק, אַסתר שמיר, לורן מילק, ועוד. ואולם, לא פעם מתגלה שאת מילות שיריה הידועים חיבר דווקא פזמונאי ששמו אינו מוּכּר. היא התאפיינה בצניעות ובמתן הזדמנויות שווֹת לכל טקסט ראוי. במילים אחרות, היא בחרה, לפי שיקול דעתה, להלחין את השיר בהתאם לערכו ולהתאמתו לביצוע, ולא לפי מידת-פרסומו של המחבר. לא פעם חיברה מילים במשותף עם מישהו מעמיתיה (עם ענבל פרלמוטר, עם מירי פייגנבוים או עם ארז ברזוליק), ומעולם לא שכחה "לתת כבוד למילים" ולציין את שם-מחבּרן.
*
אכן, ראוי להחזיר למילות השיר והפזמון את כבודן האבוד, וחשוב לעשות כן בעת שניתן עדיין לעצור את ההידרדרות. בשנים האחרונות אנו עדים לשחיקת מעמדו של התמליל בתוך התמהיל ששמו "פזמון" (כחלק מירידת מעמדה של הלשון בכל תחומי החיים). עד לפני שנות דור הבינו כולם את חשיבות השירה העברית, שנעשתה במאה העשרים הדבק המלכד את הציבור בכלל, ואת החילוני בפרט. אנשים שהתרחקו מסידור התפילה ידעו שהשירה העברית מעניקה הזדמנות יחידה כמעט להיחשף לאוצרותיה של הלשון העברית מכל הדורות.
דא עקא, ביובל השנים האחרון הולך מעמדה של הספרות היפה ופוחת, וכיום הטקסטים האיכותיים המוגשים לציבור הרחב הם מעטים וספּוֹרדיים. אנשים מכירים את השירה העברית ה"קנונית" אך ורק באמצעות תכנית הלימודים ודרך שירי משוררים שזכו ללחן ומושמעים מעל גלי האתר. זהו כיום הדבק המילולי היחיד כמעט שמלכד את הציבור ושומר על אחדותו. הציבור החילוני מחזיק אפוא עדיין מובלעות מעטות ודלילות של זיכרון מילולי קולקטיבי. אם הקלסיקה המודרנית שלנו בתחומי השירה המושרת (שירי ביאליק, טשרניחובסקי, רחל, שלונסקי, אלתרמן, אצ"ג, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, ועוד) תתמסמס או תשתבש, אנה אנו באים?! חייבים להחזיר למילות הפזמון העברי את זוהרן שהתעמעם עד מאוד בשנים האחרונות. כדאי שלא לשכוח ולהשכיח את דבריו של י"ל פרץ שהכריז: "עַם שחי – שר; עַם ששר – חי".
למרבה הצער, כיום נוטים לשכוח ולהשכיח את ערך המילים ואת מחבּריהן, ויש סדרות תכניות טלוויזיה לא מעטות המוקדשות לזֶמר העברי בהשתתפות קהל גדול, ואין מזכירים בהן כלל את המשוררים והפזמונאים (לא בדברי המנחה, ואפילו לא על גבי המסך בכיתוב בולט או זעיר). בעבר הבינו כולם שבתוך שלושת המרכיבים של הפזמון או שיר-הזֶמר (מילים, לחן, ביצוע) המילים הם המרכיב החשוב ביותר, אחריהן בא הלחן ובסוף בא תורו של הביצוע. כיום התהפכו היוצרות: הזַמָּר ויחצ"ניו מעמידים משיקוליהם את המבַצע במקום הראשון ואת הטקסט במקום האחרון. המנהיגים ברמה הלאומית והעירונית הולכים אחרי הכלל הפּוֹפּוּליסטי החדש הזה, חסר ההגינות וההיגיון, וקובעים את שמותיהם של הזַמָּרים המבַצעים על שלטי רחובות – אותם ולא את שמות המשוררים והמלחינים שחיברו את השיר (בדור הבא יימחקו גם הם משלטי הרחובות, ויפַנו מקום על השלטים לשמותיהם של רבנים ופוסקים ושאר כלי-קודש).
ואיך אפשר לדעת שמדובר במניע פוליטי נלוז, ולא בשיקול שהוקדשה לו מחשבה מעמיקה? המילים הריהם המרכיב היחיד בין שלושת מרכיבי-הפזמון שיישאר לעד. יש שירים שיש להם לחנים אחדים וביצועים שונים, ורק המילים נותרות כשהיו: אי-אפשר לשנותן או להחליפן באחרות. מילותיהם של שירים כמו שירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך", כמו שירהּ של רחל "זֶמֶר נוּגֶה" או כמו שירו של אלתרמן "עוד חוזר הניגון" לא התיישנו במרוצת שמונים עד מאה ועשרים השנים שעברו מיום לידתם. הם גם לא יתיישנו בעתיד, וישרדו שנים רבות לאחר שהזַמָּרים הטובים ביותר שביצעו אותם כבר יהיו בין שוכני עפר. זה טיבה וזה טבעה של קלסיקה – של שירת אמת, שהולדתה בטהֳרה, ולא בשיקולים זרים.
*
ניתן לדוגמה את אלתרמן, שמִבּין משוררי ישראל תרם לזֶמר העברי את התרומה הגדולה והמשמעותית ביותר. בטריילר של הסרט הדוֹקוּמנטרי "המלכה שושנה", סרטם של קובי פרג' ומוריס בן-מיור, נאמר ש"שושנה דמארי הייתה הדיוָוה הישראלית הראשונה. היא עמדה על במות הארץ והעולם והרטיטה מיליונים בקולה המכשף והופעתה המרהיבה". ובאמת, השירים בביצועה, שרבים מהם הם שיריו של נתן אלתרמן, היו פס-הקול שליווה את חיי "היישוב" בשנות המדינה ובשנות מלחמת העולם והשואה שקדמו להן. מאז נדם קולה לאפשר לספור על אצבעות יד אחת את האמנים-המבַצעים שיכולים להתחרות בה בכשרון ובאיכות ההגשה.
ואולם, קשה להאמין אך בסרט כולו לא נזכר שמו של אלתרמן. שושנה דמארי צולמה אמנם במרוצת הסרט בעת ביצוע שירים אחדים משיריו, שהיו כידוע ספינות הדגל של הרפרטואר שלהּ. למענהּ כתב אלתרמן את מיטב פזמוני תימן שלו ושורה משירו "כלניות" חרותה אפילו על מצבתה. אף-על-פי-כן, השם "אלתרמן" לא הוזכר במפורש בסרט "המלכה שושנה" ולוּ פעם אחת.
רק בסוף הסרט, לאחר רשימת אנשי הקולנוע ונותני החסות ששמותיהם נכתבו באותיות של "קידוש לבנה", בתוך רשימה צדדית, החולפת מול עיני הצופים במהירות-הבזק, ובה כתוביות של כמאה שמות ויותר, ניתן היה כמדומה להבחין גם בשמו של אלתרמן, רשום באותיות זעירות של "טל ומטר" – בין שמות הצַלמים, התאורנים, המלבישים, המאפּרים, אנשי האבזרים, המפיצים, הסַפָּקים, ועוד.
מפיקי הסרט לא הבינו שמילותיו החד-פעמיות של אלתרמן אינן "סתמלילים" מן הסוג הנפוץ בימינו; שהן עולות בערכן עשרת מונים על כל שאר המרכיבים – על הלחן, הביצוע, הכוריאוגרפיה, התלבושת, פעלולי הבמה וההגשה. והָא-ראָיה: בין בין מבַצעיו של הפזמון "לילה, לילה" נמנו גם זַמָּרים בן-לאומיים מן השורה הראשונה כגון הארי בלפונטה וננה מושקורי, שאינם נופלים ביכולתם הווֹקלית מטובי הזמרים שלנו. רק המילים הגאוניות שחיבר המשורר לפזמונים אלה נשארו בעינן, ולא חלה בהם יד הזמן. ייתכן שאין כאן מחיקה שנעשתה בכוונת-מכַוון או בזדון, אלא מחיקה אופנתית ברוח הזמן החדש – זמן שבּוֹ לטקסטים של הפזמונים העבריים, שצצים בִּן-לילה ונעלמים בִּן-לילה, אין שום משמעות וערך.
ואם נמשיך לבחון את גורלו של אלתרמן בתחומי הקנוניזציה של הפזמון העברי, אין זו הדוגמה היחידה: השיר "חנה'לה התבלבלה" הוזכר עשרות פעמים בחגיגה התקשורתית שנערכה ב-2023 סביב זכייתו של יוסף לוי הוא "דקלון" בפרס ישראל, אך שמו של אלתרמן, מחברו של השיר, הודר מן החגיגה (ובמאמר מוסגר: גם שמו של אפרים קישון לא הוזכר בטקס המַשׂוּאות לשנת 2023, טקס שבּוֹ בוצעו שתיים מיצירותיו).
"חנה'לה התבלבלה" הוא בסך-הכול שיר בוסר קל-ערך, משוּלֵי-השוליים של שירתו הקלה של אלתרמן, ולא עליו תפארתו של המשורר. אף-על-פי-כן, אי-אִזכּוּר שמו של המחבֵּר – במקום ששמו היה צריך להתנוסס בגאווה לעין כול – מצביע על אותה מגמה מדאיגה שממדיה חורגים מעֶרך השיר שלצליליו קיבל הזמר את תעודת הפרס. לפנינו סימפטום מדאיג – מקרה-בוחַן לצרור של תופעות המתרחשות אצלנו בעָצמה הולכת וגוברת בשנים האחרונים, שלחלקן יש ללא ספק פוטנציאל מסוכן של הרס עצמי.
ובינתיים השיר "חנה'לה התבלבלה" – לגלגוליו ולגירסותיו – ממשיך לבלבל את כל היוצרים והיוצרות. הנה, במגזין MAKO מיום ה-30 במארס 2023, תחת הכותרת "דקלון ממש לא צריך להיות אופציה ב'", נכתב כי "ההשפעה שלו – ושל 'צלילי העוּד', אהובה עוזרי וכל יוצאי הכרם של שנות השבעים – על עולי ארצות ערב שגדלו עם שירים כמו 'איילת חן', 'יום שישי הגיע' ו'חנהל'ה התבלבלה' היא ברורה מאליה. לכן צריך להתמקד בעיקר בהשפעה שלו על המוזיקה של היום". מעניין ומשעשע להיווכח שהמוזיקה החסידית המזרח-אירופית של "חנה'לה התבלבלה" מוגדרת כיום כמוזיקה מזרחית שהשפיעה על העולים מארצות האִסלאם "שגדלו עליה".
ועדיין לא מנינו את כל המכות שספגו אלתרמן ומילות שיריו במהלך התפתחותו של הזֶמר העברי. הגדיל לעשות אחד ממחבריהם של תמלילי-האינסטנט של השנים האחרונות, שנטל את מילותיו הנפלאות של שיר-האהבה "אִתך – בלעדיך", לרבות משקלו של השיר וחרוזיו, סירס את התמהיל האלתרמני ועשהו בסיס לשיר דל-ערך בשם "אוהב אותך". התוצאה מלמדת שבימינו המילים אינן חשובות כלל. העיקר שיופיע בשיר השורש אה"ב בכל נטיותיו (פרשת-פלגיאט זו מפורטת באתר מב"ע – מחקרים בספרות עברית). גם הלחן איבד את התפקיד החשוב שהיה לו בעבר. היום חשובים רק קולו, הופעתו החיצונית ומידת הפּוֹפּוּלריוּת של הזַמָּר-המבַצע, הקובעים את יכולתו למלא את האמפיתאטרון של קיסריה ואת כיסיהם של המפיקים.
אפשר שהייררכיה חדשה זו, המציבה את מחברן של המילים במקום האחרון – אָנומלית ככל שתהא – הגיונית ומוצדקת בתקופה שבָּהּ נכתבים "סתמלילים", ולטקסט של הפזמון העברי אין שום משמעות וערך. האִם מקרה הוא שרוב המתחרים הצעירים בתחרויות הזֶמר הטלוויזיוניות בוחרים לבַצע שיר לועזי, ולא שיר עברי? מתברר שאפילו צעירים בשנות העשרה לחייהם, שעדיין לא גיבשו את טעמם האישי, מרגישים שאיכותו המילולית של הפזמון העברי בימינו היא כה דלה וירודה שחבל להשקיע בו מאמצים. בחושיהם הבריאים הם מבינים שעם התמליל הקלוקל של הפזמון העברי בן-ימינו הם לא יגיעו רחוק...
פורסם: הארץ, 2.1.2025