מ"ברכת חֲזַק" ועד "תחי הדמוקרטיה"

מכתב לא ידוע של נתן אלתרמן

( המאמר מתפרסם לראשונה כאן באתר )

את גימנסיה "אהל שם" ברמת-גן סיימתי לפני כשישים שנה. ואולם, תלמידי מחזור תשכ"ד של מוסד הלימודים התובעני הזה ממשיכים להיפגש בקביעות, בתחילת כל חודש. המפגשים נערכים בבית-הקפה של אחד המלונות, המסוגל להעמיד לרשותנו שולחן גדול ומגרש חנייה צמוד.

אחת המשתתפות הקבועות (דליה ניר, רעייתו של בן המחזור, עו"ד צביקה ניר, העומד בראש אגודת הסופרים) ערכה מחקר-זוטא על המפגשים המוזרים הללו, הנערכים באדיקוּת מעוררת השתאות, והגיעה למסקנה שאלה הם טיפולי פוסט-טראומה שאנו עורכים לעצמנו בגין חוויות קשות שעברו עלינו בגימנסיה "אהל שם". ייתכן שהצדק אִתה. רבים מהמורים היו קשים וזעופים מן הדרוש, אף מעוררי-מורא ללא כל סיבה. הגדיל עשות גדעון קצנלסון שהיה מבייש כל תלמיד בתורו לפני כל הכיתה, מבלי ששָׂם אי-פעם סכר לפיו (המשפט "אני אזרוק אותך מבית-הספר כמו כלב מצורע" היה אחד המשפטים האהובים עליו).

אמנם בית-הספר התובעני הזה הוציא מקִרבּוֹ בכל מחזור אנשים יודעי-ספר, שהגיעו להישגים מרשימים בתחומם, אך בו-בזמן הגיעו גם תלמידים שלמדו ב"תיכון חדש" להישגים לא פחותים בלי אותה מסכת של עלבונות והשפלות שספגו תלמידי "אוהל שם" ממוריהם. על-כן הופתעתי לשמוע לפני כחמישים שנה שאחד מבני המחזור, מרדכי (מוטי) שלגי שמו, שכני לספסל הלימודים ולבית המגורים הרמת-גני, בחר להיות מורה ב"אהל שם". האם לא הספיקו לו ימי האימה שעברו עליו בבית-הספר שניהלו ביד רמה ישראל ארצי וסגנו ד"ר איזי כהנא?

והנה, בדיוק היום – 1.4.2023 וזאת איננה בדיחה של "יום השוטים", כפי שקוראים ליום זה עוד מימות "סיפורי קנטרברי" (1382) – שלח אליי מוטי שלגי את המכתב הבא, שהגיע לידי רעייתו מן הנמען בכבודו ובעצמו, וזה לשון המכתב:

לקרפ [קורפורל?] אלכס ילישביץ שלום רב –

קראתי את השירים ששלחת, ומצאו חן בעיני ואל תראה דברַי אלה ביציאה בידי-חובה. נדמה לי כי זאת הפעם הביא לי הדואר דברי שיר הנותנים משהו וגם מבטיחים שמחברם יוסיף ויתן. אין אני משים עצמי מעודד או יועֵץ ורצוני רק להודות לך על הנאָה שהסבת לי ואם יש באמירת תודה שלי משום עידוד ראֵה בכך גם אמיר יישר-כוח וברכת חֲזק!

שלושה משיריך (חוץ מן ה"מכתבים" הנראה לי פחות) מסרתי לידי זלמן רובשוב והנני חושב כי הם יודפסו ב"דבר". נטלתי לעצמי רשות זו של הֲבאה לבית הדפוס כי מתוך מכתבך למדתי שאין השירים הללו טירונים וכבר עברו באש של מערכת אחת (שלא השכילה להדפיסם). אני בטוח כי תוסיף לכתוב וככל שתוסיף כן תיטיב. דורשים בשלומך כמה ידידים שלי ששיריך שִמְחו אותם כמו ששִמְחו אותי.

היה ברוך,

שלך נ. אלתרמן 28/5/44

לכאורה לפנינו מכתב פשוט ורגיל שאין בו תכנים המצדיקים את פרסומו, אך "בכל זאת יש בו משהו". אלתרמן ענה כאן לבחור צעיר שהיה באותה עת בקושי בן עשרים, שיגר אליו דברי עידוד, הפציר בו להמשיך לכתוב ואפילו הטריח את שז"ר בבקשה לגרום לכך ששירי הביכורים של אותו חייל צעיר יודפסו בעיתון "דבר". בהבינו שהנמען לא יוכל להבין את כתב ידו (אלתרמן סבל מרעד בידו וכתב-היד שלו היה "כתב חרטומים" עשוי מתגים-מתגים), הוא ביקש מאחד מידידיו ומכריו, שהתברך בכתב-יד יפה וברור, שיעתיק את המכתב, ורק חתם עליו במו-ידיו.

שלא כמו עגנון, שנתן לנמעניו להתמודד עם כתב המתגים הבלתי-קריא שלו, אלתרמן ריחם על מכותביו ולא פעם ביקש מחבריו שיכתבו למענו את האיגרת בכתב-ידם הקָריא כדי לחסוך מהנמען את קשיי הפענוּח. אמינותו של מקצוע הגרפולוגיה ירדה בעיניי משראיתי "ניתוח גרפולוגי" שבּוֹ הסביר המומחה (שלא ידע שרק חתימתו של אלתרמן מתנוססת על המכתב) איך השתנה כתב-ידו של המשורר בעת המעבר מִפֶּרק-חיים אחד למשנהו.

לביאליק לא היו הפנאי והסבלנות לקרוא את היצירות שהגיעו אליו זו אחר זו, ללא הפוגה, ולכל הכותבים שיגר מחמאות עד שיצא שמו כ"שר המַסְכִּים" (על משקל "שר המַשְׁקים"). לא כן אלתרמן. ניכָּר מהמכתב שהוא קרא את השירים ששיגר אליו החייל הצעיר, וברר את התבן מן המוץ.

הייתה כאן לדעתי מחווה של רצון טוב וגילוי של אמפתיה כלפי צעיר שביקש להצטרף ל"קריית ספר" העברית, ובו בזמן גם התנדב כדי לתת מחֵילו לטובת הכלל. אלתרמן העריך עד מאוד את פעולות ההתנדבות למען הכלל, וגינה את ההשתמטות (לימים, בימי מלחמת העצמאות, הוא התנדב לשירות צבאי קרבי, חרף גילו המתקדם ומצבו המשפחתי, אך שוחרר בפקודת יצחק שדה שאמר שחיילים יש הרבה, אך אלתרמן שמסוגל להעלות את המוראל לציבור כולו יש רק אחד).

אני מתארת לעצמי את התרגשותו של אלכס, חייל הבריגדה הצעיר, שהובטח לו ששירו כנראה יתפרסם ב"דבר" בקרוב. פתחתי את עיתון "דבר" (באתר "עיתונות עברית היסטורית") ועברתי על מוספי הספרות בשלושת החודשים שבאו אחרי הבטחתו של אלתרמן, וראיתי שלעורכי "דבר" היו מן הסתם "קנדידדטים" מפורסמים יותר מאותו חייל אלמוני ששלח את ביכורי שירתו לאלתרמן.

מיהו אותו אלכס ששלח את שיריו לאלתרמן? ובכן מדובר באלכסנדר (אלכס) ילישביץ-אלירז מפתח-תקווה, שהוכתר לימים בתואר "אבי תורת הקליעה בישראל". הוא חיבר ספרי לחימה בתחומי הקליעה והצליפה וכן ארבעה ספרי שירה וכן אוטוביוגרפיה בשם "סיפור של ילד והמשכים". באביב 1944 הוא הצטרף ל"בריגדה" – לאותה יחידת מתנדבים מן היישוב שיצאה ביולי 1944 כדי לסייע לצבא הבריטי במלחמתו נגד גרמניה הנאצית.

בין שיריו מצוי "השיר האחרון" שנכתב מקץ שנתיים באנטוורפן ביום ,13.5.1946 ערב פיזור "הבריגדה היהודית" וחזרתה ארצה. שיר זה התפרסם בספרו "בדרך לבריגדה" שראה אור ב-1954 במלאת עשור לתחילת פעילותה של יחידת המתנדבים:

שִׁירִי הָאַחֲרוֹן וְתַרְמִילִי עַל שֶׁכֶם

בְּעֵת יָגוֹן וָגִיל יַחְדָּו שׁוֹכְנִים בַּלִּב.

לִרְאוֹת חָזוֹן גָּדוֹל, וְהוּא נִפְסָק לְפֶתַע,

וְשׁוּב יָדַי רֵיקוֹת, רֵיקוֹת עַד לִכְאֵב.

וִיהִי שִׁירִי מִזְמוֹר לְמִתְנַדְּבֵי הַחַיִ"ל,

מַצֶּבֶת זִכָּרוֹן לְשֶׁנָּפְלוּ בַּקְּרָב.

לַשָּׂם נַפְשׁוֹ בַּכַּף חַלֵּץ אָחִים מִכֶּלֶא –

לְאֵלֶּה שֶׁחָזוּ בְּכָל הַדָּם הָרָב.

מֵחֲזִיתוֹת גּוֹלָה חוֹזְרִים כֻּלָּם הַבַּיְתָה,

דִֹּגְלֵי כָּחֹל-לָבָן בְּרֹאשׁ הַגְּדוּד הַשָּׁב:

וַעֲלֵיהֶם חוֹתַם חָזוֹן שֶׁתַּם לְפֶתַע –

מָגֵן-דָּוִד וְחַיִ"ל בְּרִקְמַת זָהָב.

כששלח אלכס, בזמן ההכשרה לקראת השירות ב"בריגדה", את שיריו אל המשורר הנערץ, בעל ה"טורים", ישב אלתרמן וחיבר את הפזמון "איה" למען שלושים ושישה אלף המתנדבים שיצאו את הארץ כדי לשרת בצבא הבריטי. בן-גוריון – יו"ר הסוכנות היהודית דאז – עודד את ההתגייסות, והכריז: "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר, ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן".

השיר הנושא את שמה של ארץ-ישראל (החבוי בשם "איה") מספר על נערה שכל אחד מהגברים רוצה לִזכּוֹת בה, אך היא תהיה בסופו של דבר בחירת-לִבּוֹ של אחד מהם בלבד: "וּבְשׁוּבֵנוּ, אַיָּה, אַיָּה / תִּבְחֲרִי אֶת הַיָּחִיד / וַאֲנַחְנוּ בַּ"חֶבְרַיָּה" / נְבָרְכֵךְ וְכֹה נַגִּיד: / אַי, אַי, אַיָּה, אַי / לֹא נִשְׁאַל אוֹתָךְ מַדּוּעַ / רַק אוֹתוֹ בָּחַר לִבֵּךְ...".

והנמשל? משירו של אלתרמן משתמע שרבים נושאים עין אל איה-א"י, גיבורת השיר: הבריטים טוענים לכתר, הערבים לוטשים אליה עין, אך היא תגיע ככלות הכול לטקס הכלולות רק עם אותו "אֶחָד", יחיד ומיוחד, שאוהב אותה אהבת אמת, ולא אהבה קלה וקצרת מועד.

אלתרמן כִּיוון כמובן לאותה אהבת אמת שנמשכה דורות על גבי דורות ונישאה על שפתיהם של אלה שנצרו את זִכרהּ של הארץ בלִבָּם, מאז שָׁר ר' יהודה הלוי לפני כאלף שנים את שיר האהבה הנודע שלו הפותח במילים: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". רק לאותו אחד, שאהבתו היא אהבת-תמיד, ולא למי שאהבתו היא אהבה עראית, אקראית ומזדמנת – אומר כאן אלתרמן בדברי רמז ומשל – תמסור איה בבוא היום את לִבָּהּ ואת הבעלות עליה.

שבועיים לאחר שכתב החייל המתנדב אלכס אלירז את "השיר האחרון", לרגל פירוקה של הבריגדה, נערכו בבריטניה בחירות. ביום י"ז באב תש"ה (27.7.1945) פרסם אלתרמן (במקום שיר משירי "הטור השביעי" שהופיעו תמיד לאורך הטור השמאלי של עמוד 2 של העיתון) שיר אקטואלי קצר מאוד, שנדפס בעמוד השער של העיתון דבר ונכתב בִּן-לילה. הוא נדפס בשולי הכותרת הראשית של העיתון שהכריזה על תוצאות הבחירות שהביאו לניצחון גדול למפלגת ה"לייבור" ושלחו את צ'רצ'יל הביתה. אלתרמן העריץ את צ'רצ'יל, ואף-על-פי-כן כתב שיר הלל לבחירות ששלחוהו הביתה – שיר שראוי לנצור את מילותיו וללָמדם על-פה:

תחי הדמוקרטיה!

תֶּחִי, הַמַּכְלִימָה אֶת מַלְעִיגֶיהָ!

תֶּחִי, הַתַּקִּיפָה בַּתַּקִּיפוֹת!

תֶּחִי הַמַּחְלִיפָה אֶת מַנְהִיגֶיהָ

לְעֵין הַכֹּל, כְּצֹרֶךְ הַתְּקוּפוֹת!

לַמִּשְׁטָרִים שֶׁהִתְיַמְּרוּ לָרֶשֶׁת

נוֹתֶנֶת הִיא שִׁעוּר עַד שְׁנוֹת מֵאָה,

תֶּחִי הָרוּחַ הַבִּלְתִּי נִכְבֶּשֶׁת

אֲשֶׁר קוֹרְאִים לָהּ חֹפֶשׁ הַדֵּעָה!

הַקַּלְפִּיּוֹת הִנֵּה דִּבְּרוּ בְּהֹלֶם

וּבְשׂוֹרָתָן – הֵדָּהּ עוֹד לֹא גָוַע.

נִרְאֶה שֶׁזֶּה הָעָם אֵינֶנּוּ גֹּלֶם

וְאִם אֵינֶנּוּ גֹּלֶם... יֵשׁ תִּקְוָה.

יש להניח שהחייל הצעיר אלכס ילישביץ התאכזב אמנם שבוע אחר שבוע כשפתח את עיתון "דבר", ולא מצא בו את שיריו, אך גם הבין שיש שירים שעולים עליהם ויש לפרסמם ללא דיחוי, כמו השיר שלעיל שכל מילה שבּוֹ רעננה כביום הולדתה לפני כשמונים שנה.

תודה למוטי שלגי על שבזכותו נפגשתי עם שירו הז'ורנליסטי של אלתרמן שלא נדפס במקום הרגיל והקבוע שבו נדפסו כל שירי "הטור השביעי". שיר קצר וקולע זה ראוי להישמע בימינו-אנו מעל כל במה, הגם שחסר בו אולי בית שיסביר מה קורה כאשר עם שאיננו גולם מגלה להוותו שנציגיו, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, הוליכוהו שולל והחליטו לשנות את "כללי המשחק".