מאזן חייו של וודי אלן (2)
לכבוד יום הולדתו של וודי אלן ( 1 בדצמבר )
על הסרט "יום גשום בניו-יורק" (2019)
סרטיו של ווּדי אלן ברוּבּם הם כאמור סרטי קוּפּה ממוסחרים למדיי, שלעולם לא יסכנו את יוצרם בהפסדים, ועל כן הם משמשים תכופות טרף קל למבקרי קולנוע "גבוהי מצח" הממהרים לפסול אותם ולהציע לבמאי שלהם לפרוש ו"לסגור את העסק". מדוע, אם כן, אי אפשר למַצות אותם ברשימה קצרה? ומדוע רוב הצופים מגיעים אליהם בסקרנות? הייתכן ש"בכל זאת יש בהם משהו", כמאמר אלתרמן על אותה יפיפייה מושמצת המושכת אליה בהיכנסה אל החדר את כל הלשונות הרעות?!
עלילת הסרט "יום גשום בניו-יורק" מזכירה לא במעט את עלילת סיפור ההתבגרות האמריקני הקלסי "התפסן בשדה השיפון" (Catcher in the Rye), פרי עטו של יוצר אמריקני אחר, יהודי-למחצה, ג'רום דיוויד סלינג'ר. סלינג'ר עזב כמו ווּדי אלן את הלימודים, או סולק מהם, כתב ספר על נער שסולק אף הוא מבית-הספר, שהפך לאחד האנטי-גיבורים האהובים ביותר בספרות האמריקנית. גיבור הסרט החדש של ווּדי אלן, הנושא את השם הספרותי "גטסבי" (את דמות מגלם שחקן צעיר בשם תימוטי שאלאמט, יהודי-למחצה אף הוא), לומד בקולג' היוקרתי "ירדלי" לשם שלחו אותו הוריו העשירים המתגוררים בניו-יורק, ובסופו של דבר מחליט לפרוש ממנו ומן היוקרה המזויפת שהוא משדר.
בפתח העלילה גטסבי מתלווה למסע לניו-יורק של חברתו לספסל הלימודים אשלי, צעירה בלונדינית יפיפייה אך רדודת שכל והשכלה שגם אותה שלחו הוריה העשירים מאריזונה ל-Up State New York. השניים הספיקו לפתח יחסים רומנטיים בין מדשאות הקולג', לשמחת-לִבָּהּ של אִמוֹ הנוצצת של גטסבי, שאישרה את "השידוך" עוד בטרם ראתה את "הכלה". לאוזניה גונבה השמועה שאשלי היא בתו של בנקאי עשיר, ומה עוד תבקש אם יהודייה בעבור בנהּ האהוב? ואגב, הסרט משובץ, פה ושם, בבדיחות יהודיות שעשויות לגרום לנייר הלבן להסמיק.
אשלי זהובת השֵׂעָר נרגשת ומאושרת להגיע ל"תפוח הגדול" (כך כינה כידוע הסופר סקוט פיצג'רלד את העיר ניו-יורק) כדי לראיין למען עיתון המכללה את במאי הסרטים הנודע רולנד פולרד. גטסבי מתלווה אליה כדי לערוך לה הכֵּרוּת עם עיר ילדותו ונעוריו ואולי גם להציגהּ לפני הוריו, העורכים בביתם נשף לחוג הצמרת הכלכלית בעירם. בדרך לניו-יורק הוא מכין לחברתו שאלות "אינטליגנטיות" המעידות על ידע ובקיאות, תכונות שאשלי מעולם לא נתברכה בהן, כדי שתעשה על פולרד את הרושם הראוי.
כמו ביצירות אירופיות לא מעטות על טיפוסים המגיעים אל העיר הגדולה מן הפֶּריפריה (בהם יצירת המופת של סטנדל "השחור והאדום"), אשלי מגלה את תמימותה הפרובינציאלית בעת שהיא מספרת לגטסבי חוויית ילדוּת מאלבום הזיכרונות של משפחתה: כשהייתה ילדה קטנה ביקרה עם הוריה בניו-יורק והם התפעלו עד כמה זולה העיר הגדולה, שעה הם קנו מרוכל שפרש ברחוב שטיח ועלי שעון רולקס במאתיים דולר בלבד...
■
גטסבי ואשלי מגיעים לעיר הגדולה. מכאן ואילך משתנה הריתמוס של העלילה, וזו הופכת לסדרה של מערכונים קומיים מהירים, שיכולים לגרום לצופה להרים מדי פעם גבה: אשלי פוגשת את הבמאי במלון, בעוד גטסבי מסתובב בעיר ופוגש חברי ילדוּת, לרבות סטודנט לקולנוע שמבקש ממנו טובה: למלא מקומו של שחקן ש"הבריז" בסצנה של נשיקה. גטסבי עושה זאת באי רצון בולט, שכּן לִבּוֹ נתון לאשלי, ומגלה לתדהמתו שבת-זוגו לסצנה אינה אלא שאנון, אחותה הצעירה של חברתו הקודמת, ששמעה מפי אחותה הבכירה מה טיב הציוּנים שזו נתנה לגטסבי לאחר כל פגישה רומנטית אִתו.
בזמן הריאיון עם פולרד, במאי הסרטים הנודע, אשלי מתגלה במלוא אווילותה, אך יופיה ורקעה המשפחתי המבוסס גורמים לבמאי להזמין אותה להקרנה של טרם בכורה, שבמהלכה הוא נעלם (בטענה שברצונו לגנוז את הסרט) וגורם לכל אנשי "התעשייה" שיחפשוהו חיפוש נואש במרחבי ניו-יורק. הסרט הופך לקומדיה של מצבים, שבהם גטסבי פוגש שוב בשאנון, כשהמונית שבּהּ היא נוסעת חולפת ליד שלו, ואשלי מתלווה לנסיעה עם חברו של פולרד שעה שזה רואה את אשתו הבוגדנית נכנסת לביתו של חברו הטוב ליפשיץ. אשלי מתלווה לשחקן הסרט לביתו, אך בעודם מתפשטים בסערת התשוקה הלוהטת, מגיעה אל הבית אהובתו, ואשלי נאלצת לברוח אל חוצות העיר השטופים מגשם כשמערומיה עטופים במעיל גשם שאוּל.
ברי, העיתוי המדויק וה"מושלם" של כל סצנה וסצנה אינו מגביר בצופים את האֵמון שלפניהם סרט ראליסטי כפשוטו. להפך, הוא אמור לרמוז להם שלפניהם אלגוריה על החיים ועל מלחמת המינים. ואכן, בסוף העלילה – לאחר שבחור טוב כמו גטסבי עושה הכול למען הזולת – הוא מחליט לעשות משהו למען עצמו, ולבחור סוף סוף בבת הזוג הנכונה, שתהיה הפעם בחירת לִבּוֹ, ולא בחירת לבבם של הוריו.
כמו גיבורו של סלינג'ר הולדן קאולפילד גם לימודיו של גטסבי בקולג' היוקרתי נקטעים בטרם עת. שני הגיבורים פוגשים חבר שמציק להם בגסות רוח ומציג לפניהם שאלות אינטימיות. כפי שהולדן כותב חיבור לחברו לספסל ללימודים, גטסבי מחבר את השאלון לאשלי, חברתו לספסל הלימודים. הולדן מנסה ללון במלון ניו-יורקי, מבלי שהוריו ידעו שהגיע העירה, אך פוגש באם של אחד מחבריו שמקלקלת לו את התכנית; וכאן גטסבי מנסה להסתיר מהוריו את בואו העירה ולן במלון, אך בביקורו עם שאנון במוזיאון המטרופוליטן (גם הולדן נפגש עם אהובתו פבֶּה במטרופוליטן), הוא נפגש עם דודו ודודתו שמקלקלים לו את התכנית (פחדי המוות של ווּדי אלן ניכרים כשהוא מבקר במוזיאון באגף הסרקופגים המצריים). כאן וכאן יש מפגש עם זונה המסתיים ללא כל מגע מיני, כאן וכאן יש סצנות המתרחשות בסנטרל פארק הניו-יורקי. שתי היצירות מסתיימות ברכיבה בפארק בעיצומו של מטר סוחף.
ספרו של סלינג'ר שהפך לספר פולחן לכל צעיר אמריקני הוא ספר מרדני שיצא נגד הצביעות של החברה האמריקנית ונגד הסגידה הבלתי מרוסנת שלה לממון וליוקרה. גם סרטו של ווּדי אלן יוצא נגד הזיוף והצביעות שהוא מזהה ב"חברה הגבוהה" האמריקנית בכלל, ובעולם הכסף וה"סלבריטאות" בפרט. הוא מראה מאַיִן ככלות הכול מגיע הכסף אל בעלי הממון, ומה ערכו של כסף זה כאשר ענייני הקשורים בלב, משכן הרגשות, מוטלים על כפות המאזניים. בסוף הסרט עומדים גטסבי ושאנון מול שער של אבן במעמקי הסנטרל פארק ומעליו מעגל של דמויות הסובבות מעל שעון המורה על השעה שתים-עשרה, ללמדנו שאיננו אלא שחקנים בדרמה קוסמית שנקבעה "בידי שמים", וכמאמר שקספיר, הגדול מכולם: "כל העולם במה". הסרט עמוס כאמור בסצנות שבהן הדברים קורים בעיתוי "מושלם", מדויק מן המקובל בחיים האמתיים, ונרמז ממנו ששום דבר בחיים איננו מקרי וכי הם מתנהלים כמו מערכת הכוכבים וכמו השעון הקוסמי.
■
אכן, "יום גשום בניו-יורק" הוא לכאורה קומדיה של מצבים, ויש בו רגעים קומיים לא מעטים ותחושת קלילות מתמדת. עם זאת, זהו לדעתי סרט עצוב שבו עורך ווּדי אלן מאזן חיים, ומנסה להצדיק בו את הטעויות הרבות שעשה בחייו. הגאון היהודי שהצליח להפיק עד כה למעלה מחמישים סרטים, ובהם סרטי מופת טרגי-קומיים כמו "זֶליג", "שושנת קהיר הסגולה" ו"ימי הרדיו", אינו מסתיר כאן את צערו על אורַח חייו הפרוע שסיבך אותו במעשי בגידה וניאוף, בבחירה שגויה של בנות זוג, בקלות דעת וברעות רוח.
כאמור, ווּדי אלן עצמו הודה לא אחת כי רונַן פארו, שהוא לכאורה בנו הביולוגי האחד והיחיד, הוא כנראה בנו של פרנק סינטרה, בעלה הקודם של מאיה פארו (בן יחיד זה, היפה כאליל, מתנכר ל"אביו" היהודי ופועל נגדו בערכאות). סרטו של ווּדי אלן מוקיע אמנם את המרדף של "החברה הגבוהה" אחר כסף ויוקרה, אך יוצרו של סרט זה גם הוא עצמו חטא במרדף אווילי אחרי יוקרה מזויפת, שעה שניסה להשליך את בגדיו הישנים משכונת פלטבוש הניו-יורקית, שרוב תושביה יהודים, ולהמיר אותם במחלצות חדשות, אף לקשור את חייו עם נשים "גבוהות" ממנו שלא התאימו לו כלל ברקען ובהשקפת עולמן.
דומה שווּדי אלן בן ה-87 מנסה לשכנע את עצמו שלא הוא אשם בטעויות של חייו וכי לא עולֵל כל רע, כי כל המקרים באו אליו "מן השמים", בעיתוי שלא הוא קבע, והוא רק קיבל אותם בפסיביות גמורה. רק לקראת סוף הסרט, גיבורנו הפסיבי, הנע מפה לשם כעלה נידף, לוקח סוף-סוף את גורלו בידיו, ואומר לאשלי, חברתו העשירה והמושלמת מאריזונה, שעליהם להיפרד מחוסר התאמה: היא נערת טבע האוהבת את צרצור הצרצרים, ואילו הוא טיפוס עירוני האוהב את רעש המכוניות. גטסבי, גיבורו של ווּדי אלן ובן דמותו, חוזר אל שאנון, הבלתי מושלמת, אך המתאימה לו כמו יד לכפפה. אפילו יחסיו הבעייתיים של גטסבי, בן דמותו של ווּדי אלן הצעיר (שניהם הפסיקו את לימודיהם האקדמיים והצטיינו במשחקי קלפים), מתרככים כשהאם מספרת לו על עברה ועל מאבקיה להגיע אל מה שהגיעה. לפתע מתברר מדוע אם זו צריכה לערוך בביתה ערבי ספרות מתוקשרים ומדוע הֶעֱמידה פנים ונתנה לבנה שם כה מגוחך ויומרני כדוגמת "גטסבי".
למותר לציין, "גטסבי הגדול", הרומן החשוב והפופולרי של סקוט פיצג'רלד שזכה למהדורות רבות ולחמש הפקות קולנועיות, הוא כתב-אשמה חריף נגד החברה האמריקני, החומרנית והצבועה, השטופה במסיבות ובמשתאות והולכת לקראת אובדנה. גם אִמו של גטסבי, גיבורו האנטי-הרואי של הסרט "יום גשום בניו-יורק", שנתנה לבנה שם כה נדיר ופומפוזי, עורכת בביתה מסיבות פאר ליקירי קרתא, אף יודעת בעיני הנץ שלה לזהות את מי שחודר אליהן במרמה ואינו שייך ל-milieu שלה. ומאיזו רקע הגיעה האֵם אל "החלונות הגבוהים"? למרבה האירוניה, בנהּ המפונק, מחמל נפשה, מתחיל להעריך אותה כשהוא שומע על פרקים אפלים בעברה, כי אין כמו אמריקה שמעריכה את מי שהגיע להונו במו ידיו (את דמות ה-self-made-[wo]man). "יום גשום בניו-יורק" הוא אפוא סרט טלסקופי – על משקל "דימוי טלסקופי" – סרט שבו אפשר להתבונן למרחקים עצומים: אל כל שלביו של "גטסבי הגדול", מ-1925 ועד ימינו, ובכל פעם להקטין או להגדיל את הציר האוֹפּטי של המכשיר ולראות את התמונה בכל פעם בפרספקטיבה אחרת, אף לגלות בכל פעם פרטים חדשים בממדים שונים ומשתנים. האם אך מקרה הוא כי בגירסה משנת 1974 של סרט "גטסבי הגדול", ששימש לווּדי אלן תשתית לכתיבת התסריט של "יום גשום בניו יורק", שיחקה בתפקיד הראשי מאיה פארו היפה וזהובת השֵׂעָר, שהייתה אשתו של המוזיקאי אנדרה פרווין ומשאת-נפשו הבלתי מושגת דאז של הבמאי היהודי המוכשר ששינה את שמו מאלן סטיוארט קניגסברג לווּדי אלן כדי להתערות כאזרח ב"חברה הגבוהה" של ניו-יורק? לאלוהי הגורל הפתרונים.