"מאחורי הגדר": תשובת ביאליק לברדיצ'בסקי

עיון נוסף בסיפור אהבתם חסכת הסיכוי של נח ומרינקא מפרבר העצים

א. ביאליק המסַפר: בתווך בין מנדלי לברדיצ'בסקי

מודרניותה של הספרות העברית החדשה, ילידת תקופת ההשכלה, התבטאה כידוע בראש ובראשונה בניסיונם העז והנועז של סופריה להתמודד עם תמטיקה חדשה, ובמיוחד עם שני נושאים – יפי הטבע ומנעמי האהבה – שהיו אסורים מחמת אופיים "היווני" שעלול להסיח אדם מישראל מתלמוד תורה. נושאים אלה, שהופעתם בספרות העברית נקטעה ונגדעה עם גירוש יהודי ספרד והתפזרותם בעולם, חזרו להתאזרח בה לאחר המהפכה הצרפתית, וקודם כול בשירה, שנחשבה אף היא במשך דורות רבים כגורם מסית ומדיח, המזוהה עם "ההלניזם". עקב דרשות-של-דופי שנשמעו מפי חז"ל על השירה היאה ליוונים, אך לא לבני ישראל, הִדהד לאורך הדורות בחלל העולם היהודי הרעיון שלפיו השירה בכלל, וזו המושרת בפרט, מפתה את המאזין ומעוררת את יצריו. וכך, בין שהספרות העברית החדשה הנֵצה עם הופעת השירה האלגורית-דרמטית של רמח"ל, כדעת ביאליק, ובין שזו החלה ללבלב עם הופעת "שירי תפארת" הארכניים של נפתלי הרץ וייזל, כדעת אחרים, חידושה התאפיין בהתרתם מקץ דורות רבים של אותם איסורים בתר-מקראיים שלא התירו לאדם מישראל ליהנות מיפי הטבע, מיפי האישה ומיפי השירה. באמצעות תנועת ההשכלה וספרותה, אף הפכה אט-אט לשון הקודש ללשון חולין, שבכוחה להכיל את "הסיכונים" הללו ולהתמודד אִתם ועם החיים במילואם.

ואולם, איסורים עתיקי-יומין אלה הוסיפו להדהד בחלל העולם היהודי גם לאחר שתנועת ההשכלה העברית פעלה לביטולם בתחומי "החיים" כבתחומי "הספר", ואפילו לאחר שזו החלה לרדת מעל במת ההיסטוריה כדי לפַנות מקום לעליית התנועה הציונית. וכך, אפילו בשנת 1897, ערב התכנסות הקונגרס הציוני הראשון, עם הקמת הַשִּׁלֹּחַ, הכריז אחד-העם במִנשר "תעודת הַשִּׁלֹּחַ", ש"השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מספקת".2 אמנם אחד-העם ניסח את דבריו כהוראת שעה, שכוּונה נגד "הצעירים" המתמערבים, אשר גם בעת התכנסותם של הקונגרסים הציוניים הראשונים גדשו את יצירתם בגחמותיהם האישיות, ולא בנושאים לאומיים קולקטיביים, ואולם, ניתן לשמוע בהם הד לאותם איסורים ישנים-נושנים, שראו ביצירות על טבע ואהבה נהנתנות "הלניסטית", המסיחה את הדעת מן העיקר. בעקבות פסיקת אחד-העם, נאלץ ביאליק לשלוח את שירי האהבה המוקדמים שלו לכתבי-עת נידחים כמו תלפיות והאשכול, בתקווה שבמרוצת הזמן יחולו תמורות כלפי יעדיה של הספרות העברית, ותימצא הדרך להרחיב את יריעות האוהל הלאומי ולקרוע בהם חלונות לאור חמה ולרוח ים.

ואין מדובר בשירה בלבד. גם הסיפורת של סופרי חוג אודסה, לרבות זו של מנדלי-מוכר-ספרים, הרבתה בתיאורי הווי ומיעטה בתיאורי אהבה, ולא כל שכּן בתיאורים בעלי אופי אֶרוטי (הגם שלא התנזרה מהם לגמרי, וראו חטאות נעורים של מ"ל ליליינבלום, סיפורי ר"א ברוידס, בן-אביגדור ועוד). על כן, כשפרסם ביאליק את "מאחורי הגדר" ב הַשִּׁלֹּחַ, הוא ידע היטב שאחד-העם יראה בו עדות לפריקת עול ולפריצת גדר.3 תיאור אהבתם של מלך ורועה על רקע נופי ירושלים, עת ישב העם על אדמתו, כברומן אהבת ציון יכול היה להתקבל בברכה מסויגת (גם בעת הופעת אהבת ציון, היו שערערו על זכותו של הסופר העברי להשתמש בלשון הקודש באופן שעלול לגרום לחילולה ולחילונה). ואולם, סיפור אהבתם של נח, "בן מלך" יהודי, בן יחיד להוריו, ומרינקא, "שקצה" יחפה ו"ממזרת", רועת חזירים חסרת כול, הולך ונרקם לא על רקע כרמי יהודה ושומרון, כי אם על רקע הגנים והמקשאות של פרבר העצים האוקראיני. בימי קדם לקחו אבות האומה בנות-נֵכר, סיפחו אותן לאוהלי עמם, ומאחת מנשים זרות אלה נולד דוד, הלא הוא המלך המשיח; ואולם, בעת החדשה הן בנה של "שִקצה" כתינוקה של מרינקה לא ייחשב יהודי, ודינו להישאר מחוץ למחנה. סיפור אהבהבים ייצרי בנוסח סיפורי מי"ב עם "'השפחות' המשמשות אצלו יותר מדי",4 המתאר את משיכתו של צעיר יהודי לאישה נכרייה, לא התאים לכאורה לבמה כדוגמת הַשִּׁלֹּחַ, אשר הוקמה מתוך כוונה מוצהרת להתמקד בבעיות הלאומיות הכבדות והנכבדות.

ראוי לזכור ולהזכיר כי הספרות העברית שימרה דפוסי חשיבה פּוּריטניים למדיי בכל הנוגע ליחסים "שבינו לבינה": מיכ"ל, בהגיעו בפואמה "שלמה" לרגע שבו שלמה והשולמית מתרפקים זה על זו בסערת רגשות עזה, הוריד את המסך מעל הסצנה הארוטית, "כיבה את האור" מעל יצועם של האוהבים, וקרא: "שִׁית כַּלַּיִל צִלְּךָ, עֵץ הַתַּפּוּחַ! / הַכּוֹכָבִים, רֶגַע קַל אַל תָּאִירוּ. / וּלְבוֹשׁ נָא קַדְרוּת, אוֹר סַהַר זָרוּחַ; / אַל נָא אֶת הָאַהֲבָה אַל נָא תָּעִירוּ". במקביל, כשהגיע יל"ג בפואמה "קוצו של יוד" לסצנת הנשיקה של שני האוהבים הבוגרים, פאבי האלמן ובת-שוע הגרושה, הוריד אף הוא את המסך והפציר בנשים להתרחק מחור המנעול ולסכור פיהן מדברי רכיל: "הֵרֹמוּ מִזֶּה, נָשִׁים מַטִּילוֹת אֶרֶס [...] פֶּן תְּמַלְּאוּ חֻצוֹת אַיָּלוֹן רָכִיל וְדִבָּה, / עֵת אַחֲרֵי הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה תִּשְׁמָעוּ / אֶת בַּת-שׁוּעַ עוֹנָה לְפַאבִּי בְּחִבָּה: / "הַמְּנַצֵּחַ בַּקְּרָב יִשָּׂא שִׁבְיֵהוּ – /אֲמָתְךָ אֲנִי, פַאבִּי!" – וַתִּשָּׁקֵהוּ".

לכאורה, מיעוט התיאורים הארוטיים ששולבו ב"מאחורי הגדר" מצביע על צידודו של ביאליק בקו הפּוּריטני ששלט בדרך המלך (mainstream) של הספרות העברית. כמו קודמיו, סופריה המרכזיים של הספרות העברית החדשה, נזהר אף הוא מפני אמירה חשופה, ועל כן אין בסיפורו אף לא סצנה מינית אחת גלויה ומפורשת. נרמזת אמנם התעלסותם של נח הצעיר היהודי ומרינקא הנערה הנכרייה, אך כל שנאמר בגלוי הוא ש"הצריף בלע בעוד רגע את שני בני השכנים. על הפתח עמד שקוריפין ושמר", תוך השארת צִדה המוחשי של ההתעלסות לדמיון הקורא. ראוי להזכיר כי כשבחרו ביאליק וחבריו לכתוב על עניינים "שבינו לבינה" בדרכי עקיפין רמזניות, הם נתלו גם באילנות גבוהים מספרות זמנם, ולא רק המשיכו קו פוריטני ששלט בספרות הההשכלה העברית, שהרי אפילו גדולי הסופרים הרוסיים, לב טולסטוי ואנטון צ'כוב, התמקדו במתח הארוטי יותר מאשר בפורקנו, וגרסו שהחלום יפה ממימושו. לא ייפלא אפוא שכאשר פרסם אחד מצעירי הסופרים ב-1903 סיפור שגלש אל תחומי הפורנוגרפיה, אמר עליו ביאליק לעמיתו יוסף קלוזנר: "רבוש"ע! הלוא זהו אידיוט גמור. נער טיפש וחסר לב שראוי לשלשל מעליו את מכנסיו ולהלקותו ברצועה מלקות על עזותו וחוצפתו [...] דברי שטות של בחור גולם ומוכה אלוהים, עילג לשון וחסר לב, אשר לשמע שם 'בתולה' יורד רירו על סנטרו".5

בסיפור "מאחורי הגדר" כל אותן סצנות נועזות, שהצנעה יפה להן, עברו תחת קולמוסו של ביאליק תהליכי הַתְמָרָה וסובלימציה, שעמעמו את הכוונה ולעתים דחקו אותה אל המציאוּת הפנים-לשונית והועידוה ליודעי ח"ן בלבד; ואולם, דחיקתן של האמירות הארוטיות והסקסואליות אל בין שיטי הטקסט והשלכתם על תיאורי הטבע אינה גורעת לדעתי מנועזותן.6 להפך, תיאורים לקוניים אך אֶבוקטיביים, כגון תיאור האילן המפתה את נח לאכול מן הפרי האסור ("האילן הושיט לו בראש שרביט אחד [...] שני תפוחים אדומים ובשלים, כמי שאומר: טול שלך הם"), רוויים בארוטיקה ובמיניות אולי אף יותר מכל תיאור גלוי. על משמעותם הסמלית של "שני תפוחים אדומים ובשלים", אין צורך להרחיב את הדיבור, אך גם למילה "שרביט", המשולבת כביכול אגב-אורחא בתיאור האילן בהוראת 'שבט' או 'ענף', יש משמעות פאלית נועזת.7 אכן, תיאורי הטבע התמימים לכאורה שב"מאחורי הגדר" הם להערכתי מן התיאורים החשופים והנועזים שידעה הספרות העברית עד אז.8

כשהתפרסם הסיפור לראשונה בהַשִּׁלֹּחַ, בשלושה המשכים, נצטרפה לו גם הקדשה – "לשם הסבא מנדלי מו"ס". ביאליק שנחשב עד ל"ספיח" כממשיך דרכו של מנדלי בתחומי הסיפורת, כתב באותה עת, כמו "סבא מנדלי", ספרות הווי ראליסטית למראה ואלגוריסטית בסמוי, ועל כן הקדיש המחבר למורהו הרוחני את סיפורו החשוב והמורכב ביותר עד לאותה עת. אכן, כמו בנובֶלות וברומנים של מנדלי, לפנינו סיפור בעל "תחתית כפולה": על פני השטח לפנינו סיפור ראליסטי, אפילו נטורליסטי, מהווי חייהם חסר-הנוי של יהודי אוקראינה, שעל רקעו מתנוססים שני הצעירים האוהבים – נח ומרינקא – כשתי אבני חן המתגוללות ברפש. מצד שני, לפנינו סיפור הגותי רב-אנפין, הדן בסוגיית יחסי יעקב ועשיו, או ישראל בין אומות העולם, בהווה ובכל הדורות. אין בו אף לא פרט אחד שאינו גורר בעקבותיו שובל של רעיונות היסטוריוסופיים על גורלו של עם עולם ועל מעשי עוולה ואיוולת קטנים שלו ושל יריביו, שתוצאותיהם מי ישורם.

הטענה שלפיה המשיך ביאליק את נוסחו של סיפור ההוויי המנדלאי יש לה אפוא על מה שתסמוך: כמו בסיפורת של מנדלי, סיפורי ביאליק אכן מגוללים לנגד קוראיה יריעה רחבה ורבת פרטים, המתארת בסגנון סַטירי ואמפתי כאחד, ראליסטי להלכה ואלגוריסטי למעשה, את אורח חייהם של יהודי "תחום המושב", על אורחם ורִבעם, על כיעורם ועל יופיָם. כבסיפורת של מנדלי, סיפורים אלה מעמידים לפני קוראיהם המיומנים כתב-חידה מורכב, הדורש שיקראום מתוך ידע מעמיק בארון הספרים היהודי לדורותיו. המשורר-המבקר אברהם רגלסון היטיב לתאר את מקור השראתו של ביאליק המסַפר, בעקבות דברים שכתבו פיכמן, לחובר ואחרים:

מצד הסגנון, סיפורי-ביאליק הם המשך לפועַל-מנדלי: ליכוד כל סגולותיה של הלשון העברית לתקופותיה ושכבותיה – תנ"ך, משנה, תלמוד, פילוסופיה ושירה של ימי-הביניים, שאלות ותשובות רבניות ומעשיות חסידיות – על מנת לעצב [...] לשון מחודשת, כשרה לדרכי-אמנות מודרניים. [...,] סיפורי ביאליק, חיבתם נתונה ליהודים פשוטים, נטועי-איתן, הנהנים מארוחה טובה, מלגימת משקה חריף, משנת-ישרים בין שמיכות חמות. תיאורה של הגינה בסיפּור "מאחורי הגדר" – גשם הזהרורים וברד-הצללים הנופלים בעיגולים וכתמים ובהרות על גבם של הנער וכלבו אגב ריצתם יחד – הוא מן הענוגים במעשי-הפיוט הביאליקאיים, וגנוז בו אור דק שבדק מן החמה בכרמי אפרים ויהודה אצל אברהם מאפו.9

כך חזרו רבים מהמבקרים מאז ועד עתה על אבחנה נכוחה זו, וחיזקו עד מאוד את תדמיתו של ביאליק המסַפר כתלמידו-ממשיכו של מנדלי, עד כי נשכחה מהם העובדה שבמקביל כרה ביאליק אוזן גם לסיפוריו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (להלן: מי"ב), וניהל אתם "סוֹד שִֹיחַ" (כלשון השיר "אל הציפור"). המשורר, שהחל בשנות מפנה המאה העשרים לפרסם את סיפורים אחדים, הציג אמנם את עצמו כאחד מ"נכדיו" של "סבא מנדלי", שאותו כינה בשם "יוצר הנוסח", אך באותה עת עצמה הזכיר את מי"ב כאחד משלושת גדולי הסופרים בישראל אשר השפיעו על ברנר הצעיר;10 ואף-על-פי-כן, לא שֹשֹ לפתוח לפניו את שערי הַשִּׁלֹּחַ בשנים שבהן ערך את החלק הספרותי של כתב-העת הציוני החשוב הזה, שופרו של הפלג האחד-העמי. אמנם, מפעם לפעם הזמין ביאליק העורך את מי"ב להשתתף במדורו, אך החזיר לו אחר כבוד את שלושת הסיפורים שהגיעו לידיו,11 ואין לדעת אם עשה כן מסיבות ספרותיות או חוץ-ספרותיות. ייתכן שלא רצה לצער את אחד-העם, ולפרסם בהַשִּׁלֹּחַ סיפורים של יריבו, שלא תאמו את מדיניותה הפרוגרמטית של הבמה שיסד אחד-העם. מכל מקום, לא אחת הצית בביאליק המפגש עם סיפור חדש של מי"ב את הניצוץ לחיבורה של יצירה מקורית משל עצמו, ה"מתכתבת" עם מי"ב – האיש ויצירתו – שכלפיהם חש רגשות אמביוולנטיים של משיכה ודחייה. כך, למשל, התברר לי שביצירתו "מגילת עָרְפָּה" השתמש ביאליק במוטיבים ובצירופי לשון מתוך סיפורו של מי"ב "קיץ וחורף", שאותו החזיר למחברו, ובו נזכרת מרתה הנכרייה העומדת בכל ערב "מאחורי הגדר".12

אכן, הסיפור "מאחורי הגדר" יכול להעיד על תאומים שהתרוצצו בלבו של מחברו. כלפי חוץ, המשיך בו ביאליק את "הנוסח" המנדלאי המקובל, שכבר היה בסוף ימיו של "הסבא" ל"מדרס סופרים", אך בו בזמן הוא שאב נושאים, אִפיונים ורעיונות חדשים מסיפוריו הנועזים והנון-קונפורמיים של מי"ב, שאתם ניהל בסמוי ויכוח בעל חשיבות עקרונית. מצד אחד שיקף ביאליק בסיפורו את אורח החיים היהודי הגלותי של עגלונים ושל פרחי עגלונים, הגוררים את עגלת החיים של עַמם, ואף דומים בעצמם לסוסים (ונח הן מתואר כסייח צעיר המקפץ בחצר, ללא עול ורתמה), תוך שהוא הופך את המציאוּת הסוסית והעגלונית לפשט ולרמז גם יחד, כב"סוסתי" של מנדלי. מצד שני, ניתן להראות בבירור כי סיפורי מי"ב, הם ולא סיפורי מנדלי, היו למעשה הקַטַליזטור בה"א הידיעה לכתיבת סיפור כדוגמת "מאחורי הגדר" שבמרכזו יחסים אסורים של צעיר יהודי הנמשך אל ערכי היופי והגבורה של העולם "היווני" המשתרע מאחורי הגדר, עם צעירה נכרייה בת-בלי-אב מתחתית הסולם החברתי, למורת רוחם של הוריו ומוריו, וכיוצא באלה מוטיבים שברוח יצירתו הניצשיאנית של ראש חבורת "הצעירים".

במיוחד "התכתב" ביאליק בסיפורו "מאחורי הגדר" עם סיפורו של מי"ב "מֵעֵבר לנהר", תוך שהוא רומז למחברו, איש-דבבו של אחד-העם, שחִצי הביקורת שהוא וחבריו "הצעירים" מַפנים כלפי המציאות היהודית וכמיהתם האדולסצנטית אל האושר והאור המצפים להם כביכול מחוץ לכותלי החדר ו"מעבר לנהר" נובעות מאי-הבנה ומחוסר פרספקטיבה של "צעירים" קפריזיים (עוּלי ימים, עֲווילים, תיישים עקשנים),13 הבועטים במוסכמות מבלי להבין לאן הם הולכים. "מעבר לנהר" ו"מאחורי הגדר" לא יגלה היהודי גדולות ונצורות, רמז ביאליק. "מאחורי הגדר" יוכל לכל היותר לנהל "רומן" קצר-מועד עם רועת חזירים אסופית, אשר יזרע סוּפה ויקצור אוון. קוצר הראוּת של "צעירים" כדוגמת מי"ב גרמה להם, אליבא דביאליק, להתמקד התמקדות אגוצנטרית ברשות היחיד, ולראות בה חזות הכול, בעוד שאחד-העם חתר בלי הרף למצוא דרכים לריפויו היסודי של החולי הלאומי הקולקטיבי. את מי"ב תיאר ביאליק במסתו "שירתנו הצעירה", מבלי לנקוב בשמו, בדמות שפחה שעשתה שנים אחדות בביתו של גביר ועתה היא חוזרת לבית אביה הדל ומלאה טענות על כיעורו, במקום להפשיל שרוולים ולנסות לנקותו ולערוך בו "בדק בית":

יש בתרעומות כגון אלו גם מעין מדה מגונה של 'שפחה', ששמשה בבית 'גביר' כמה שנים וחזרה לאהל אביה הדל – והכל נראה לה פגום ועלוב והיא מתמלאת טענות כרימון. אבא מהו אומר: 'בתי, עד שאַת מעקמת חוטמך – טלי מטאטא וכבדי את הבית...'.

בקטע אירוני זה רמז ביאליק לא רק לעיסוקם המרובה של סיפורי מי"ב באהבהבים עם שְפָחות ומשרתות, כי אם גם ל"רומן" הקצר והכושל שהיה למחברם עם התרבות הגרמנית, שעה שניסה את כוחו במערב וחלם להיות סופר גרמני, אך נחל אכזבה וחזר אחר כבוד לספרות העברית – לאוהל הדל של עמו. בשובו, טען ביאליק, סיגל לעצמו מי"ב גינוני חשיבות נרקיסיים של שפחה שעלתה לגדוּלה, והחל מותח ביקורת נוקבת על המצב הלאומי מזווית ראייה אגוצנטרית, במקום לחפש ולמצוא פתרונות ראויים לצרת הכלל. בדברו על סופרי ההשכלה ש"נתנו לדורם מה שהיו יכולים וצריכים לתת" (ההדגשות במקור), רמז ביאליק למסתו של אחד-העם "צורך ויכולת", שלעגה למי"ב ולחבריו "הצעירים" על הכרזותיהם הרמות, על תביעותיהם מרקיעות השחקים ועל יכולתם הדלה לרפא את שבר בת-עמם.14

ב. מאחורי הגדר – יעקב ועשיו בכפיפה אחת

כאמור, הסיפור "מאחורי הגדר" מוקדש אמנם למנדלי מוכר ספרים ומושפע מסיפורת ההווי שלו, אך הוא "מתכתב" במקביל עם סיפוריו המהפכניים של מי"ב, ובראשם סיפורו "מעבר לנהר", המחלק את העולם חלוקה בינַרית וסימטרית בין "יעקב" ל"עשיו", או בין שכונת היהודים לשכונת הגויים. הזיקה של "מאחורי הגדר" לסיפורו של מי"ב מתגלה הן ביחידות הגדולות של הסיפור והן ביחידותיו המיקרו-טקסטואליות. כשמצטרפות העדויות זו לזו, מצטיירת תמונה ברורה: ביאליק כתב את סיפורו בהשראת סיפורו של מי"ב "מעבר לנהר", וביקש לתת בו מענה "נמוך" ואירוני לפתוס המיתי הקודר של מחברו, ובו בזמן להתווכח עם ההגות הקוסמופוליטית שייצגה חבורת "הצעירים" שבראשותו. במעגל רחב יותר, סיפורו של ביאליק ביקש גם לתת למי"ב ולקורא העברי בדור של "על פרשת דרכים" חומר למחשבה על עתידותיהם של היחיד ושל העם, ולהדגים את עליונותה ההגותית והמעשית של ההשקפה ההֶגליאנית של אחד-העם על זו הניצשיאנית של "הצעירים".

סיפורו של מי"ב "מעבר לנהר" ראה אור לראשונה בשנת 1899, 15 בעיצומה של היריבות הגדולה בין מחנהו של אחד-העם שאליו נסתפח ביאליק למחנהו של הרצל, שאליו נסתפחו "הצעירים". הסיפור חורג מן המעגל האוטוביוגרפי הצר, המשקף את סכסוכו של מי"ב עם חותנו ואת החלטתו לעזוב את אשת נעוריו ואת אווירת "רחוב היהודים" ולצאת בגפו אל המרחבים והמרחקים. מתוארים בו גם מאווייהם של צעירים משכילים בני דורו, שנקרעו בין מחויבותם להוריהם ולקהילה לבין שאיפתם לפרוץ את המעגל הצר והמסוגר שהועידה להם המציאוּת היהודית הגֶטואית, לשאוף אוויר צח ולשאוף אל אור השמש. עושה השיכר היהודי ומשפחתו, שעזבו את הרובע היהודי הצפוף ועברו לשכונת הגויים, הגבוהה והמרווחת, משמשת דוגמה ומופת לנתנאל, גיבורו המתלבט של מי"ב, ובעקבות המפגש אִתו ועם אורחות חייו הוא מחליט לעזוב את "רחוב היהודים". חותנו של נתנאל, יהודי מן הנוסח הישן, מ"שומרי אמוני ישראל", מתחלחל לשמע הידיעה שחתנו הצעיר חצה את הגשר שעל הנהר והתארח בביתו של אותו אפיקורס שנוא ומנודה, שהעז למרוד במוסכמות ועזב את הקהילה ואת אורחותיה. הקרע בין נתנאל לבין אשתו, משפחתה והקהילה כולה הופך לבלתי נמנע, ונתנאל אכן עולה על המרכבה ויוצא אל הבלתי נודע.

סיפורו של ביאליק מבוסס אף הוא על חוויות אוטוביוגרפיות אותנטיות,16 אך חורג מהן בהרבה ומעמיס עליהן רעיונות אקטואליים והיסטוריוסופיים למכביר. גם הוא, כמו הסיפור "מעבר לנהר", מתאר גיבור צעיר שקָצָה נפשו באורחות חייו העבשים והמעופשים של אבותיו, והוא נמשך אל העולם שמעבר לחיץ המפריד בין "יעקב" ל"עשיו". גיבור צעיר זה, נח, בנם היחיד של חנינא-ליפא וציפה-לאה, מטפח בחצרו גינה, מגדל כלב, מפריח יונים, משתמט מהלימודים, נלחם עם "השקצים" בנערי בני ישראל ומתאהב ב"שקצה" רועת חזירים, בת-בלי-אב הגדלה בחצר הסמוכה. ואולם, בהגיע רגע ההכרעה, אין הוא בורח מאבותיו ואינו יוצא אל הבלתי נודע, כגיבורו של מי"ב, כי אם חוזר "בתנועת בומרנג" של º180 אל נקודת המוצא הנמוכה שממנה ביקש להימלט: בהגיע שעתו, מתגלה קוצר ידו. הוריו תולשים אותו מחיק אהובתו, ומשדכים לו אישה יהודייה כערכו (או שמא הוא עצמו עזב את אהובתו בשוך יצריו, לאחר שסר לבבו ממנה?). מותר כמדומה להניח שחייו מכאן ולהבא יהיו חיי פרנסה דאוגים, כחייו של אביו סוחר העצים, המזיע ללא הרף זיעה ממשית ומטפורית. גם הוא עתיד להפוך עד מהרה ל"סוס עבודה", ולנהל אותם חיי יהודיים טיפוסיים, חסרי כל חן, שמהם ביקש בכל מאודו לברוח (גם בפתח סיפורו של מי"ב מתוארת המציאוּת המשמימה והפיליסטֶרית של חנווני העיר וסוחריה, המונים בדאגה לעת ערב את הפרוטות המעטות של דמי הפדיון. עולמם הצר מעורר בנתנאל את הרצון לברוח אל "עולם האצילות" הרחב והזך, המצפה לו כביכול מעבר לנהר).

סיפורו של ביאליק פותח בתיאור שכונת היהודים שבעבר התגוררו איכרים אוקראיניים אמידים, שחיו בעושר, ברווחה וברחבות, מוקפים חורשות וגנים ומקשאות, וגם כיום, הרחק מן השכונה, "משתטחים הערלים ברווחה תחת שמי ה' לכל אוות נפשם". לעומת זאת, היהודים "יושבים צפופים וסוחרים בקנים ובקנקנים של החורשות הקצוצות ובפֵרות וירקות תלושים". יש שיהודי מיהודי המקום יוצא בעגלתו מחוץ לפרוור, וחוזר משם ב"מלא ברכת ה' וריח הגן והשדה עִמו "(משמע, יהודי זה נעשה דומה לעשיו, שעליו נאמר שריחו כריח השדה). בשכונת היהודים עומד ביתה של גויה עקשנית אחת, המסרבת לעזוב את המקום, וביתו של חנינא-ליפא, אביו של נח, ושני חלקי הבית הדו-פרצופי הזה מַפנים עורף זה לזה, כמו יושביהם.

תיאור זה הוא תמונת ראי מהופכת של פתיחת סיפורו של מי"ב "מעבר לנהר", המתארת עיר קטנה ברוסיה, שהיא "בעלת דו-פרצופין: מחציה ולמעלה עלי גבעה גרים ברווחה מי שאינם מבני-ברית, ומחציה ולמטה, בעמק, היא מושב בני ישראל, היושבים צפופים [...] כברת-ארץ מלאה תיבות וקרשים [...] איכרים עוברים עם עגלות טעונות וריקות, וכל זמרת הארץ ופירותיה, פרוש על הקרקע". כאן וכאן, העולם הנכרי הרחב (או עולמו של היהודי החדש שנסתפח אל העולם הנכרי) מצטיין בסדר ובאסתטיקה, לעומת גבב הנסרים והמרישים של העולם היהודי הצפוף. מי"ב מתאר יהודי יוצא-דופן, המתיישב בתוך שכונת הגויים, וגר כמותם ברחבות ובהקפדה על כללי הנוי והניקיון, ואילו ביאליק מתאר גויה יוצאת דופן אחת, המתבצרת של שכונת היהודים הכעורה, וממשיכה לטפח בעיבורה את גנה היפה והנקי. ברי, ביאליק מתאר עולם הפוך, שבו הגויה סגורה בשכונה היהודית הצפופה כב"גטו", והיהודים מציקים לה וממררים את חייה, ואילו מי"ב מתאר יהודי שבני עמו נידוהו, החרימוהו והוציאוהו אל "מחוץ למחנה", רק משום שהעז להסיר את כובעו, לחיות בתנאי רווחה ולהיות "אדם בצאתו", כהמלצת סופרי ההשכלה.

אכן, שני הסיפורים פותחים בתיאור חלוקת העולם בין "יעקב" ל"עשיו", או בין היהודי לאומות העולם, אך למעשה יחסי הכוחות בין התאומים הניגודיים האלה משתקף בשני הסיפורים הללו באמצעות הצצה דרך סדק דק ומזווית ראייה צרה ואקסצנטרית. מי"ב לא תיאר בסיפורו "מעבר לנהר" את "שכונת היהודים" מול "שכונת הגויים", כי אם את "שכונת היהודים" מול יהודי חריג אחד ויחיד הנחשב בעיני אחיו היהודים כ"גוי" גמור, ועצם קיומו בשכונת הגויים מאיים על שלוותה של הקהילה (וביאליק – כבתמונת תשליל – תיאר את "שכונת היהודים" מול "גויה" חריגה אחת ויחידה שירשה את תכונת הבדלנות של היהודי הרדוף והשנוא, שבעצם קיומו ונוכחותו הוא מטריד את מנוחת הנפש של הגויים שבתוכם הוא יושב). לשתי הדמויות האקסצנטריות והבלתי שגרתיות הללו – היהודי-"הגוי" והגויה-"היהודית" – הועידו המחברים את תפקיד ה- Pharmakos – הדמות השנואה והמנודה בדרמה היוונית, דמות שהציבור רוצה לראות בקלונה, להטילה לתוך יורה רותחת או לשלוח אותה לעזאזל.17

שני הפרוטגוניסטים הצעירים הנמשכים אל העולם הנכרי, שניהם בני שמונה-עשרה, ומראש שניהם מוּסר הכובע המלמד על שייכותם הלאומית. נתנאל, גיבורו של מי"ב, מסיר את כובעו בביתו של היהודי האפיקורס, המתגורר מעבר לנהר; ואילו על נח, גיבורו של ביאליק, מסופר שהעץ המסובל בתפוחים פגע בראשו והשמיט מעל ראשו את כובעו. התיאורים הראליסטיים להלכה והסמליים למעשה, הופכים את השניים ל"עשיו": גיבורו של מי"ב עוטה אדרת שיער (וכדבריו, "עטפתי צווארי באדרת [...]. ניגשתי אל חותני והושטתי לו ידי לפרידת-שלום, והוא לא החזיר לי שלום"), וגיבורו של ביאליק, הרוכב על סוסו כקוזק בן-חיל, מתואר כמי שחוזר לביתו כעשיו "משוּט ביער ובשדה – עייף ומשולהב פנים" (בעוד שהוריו ומוריו מבקשים להחזירו למוטב ולראותו חוזר אל ספסלי "החדר" כיעקב-יושב-אוהלים).

שני הסיפורים מספרים אפוא בדרכי עקיפין את סיפור יעקב ועשיו (במשמעות "ישראל ואומות העולם"), אך ביאליק לא הסתפק בעיצוב הדמויות בלבד, כי אם הִרבה להשליך את הדיכוטומיה הזו גם על תחומי החי, הצומח והדומם באמצעות תחבולת ההאנשה. כך האניש את בתי השכונה – האחד חובש "ירמולקה" (כיעקב-ישראל יושב האוהלים) והשני מזדקר בראש פרוע ושעיר מן העשבים הצומחים עליו (כעשיו הגוי השעיר, שריחו כריח השדה). כך, האניש גם את שני העצים העומדים בגן: האלון הרם והזקן כעם ישראל והאוֹג (ה"סומאק") הסמוק והאדמוני כעשיו.18 כך, האניש גם את הכלבים שבשני החצרות הסמוכות – שקוריפין הגדל בחצר "הערלית", במחיצת בני עשיו, דומה לחיית טרף אימתנית, ואילו הכלבלב הלבן הגדל בחצרו של נח היהודי דומה לכבש רך.19 אמנם גם בסיפורו של מי"ב מתואר צבעם האדום של הספרים העוסקים בסיפור יעקב עשיו (כצבעו של עשיו וכצבע נזיד העדשים שבגינו מכר אבי-אֱדום את הבכורה), אך ביאליק הפך את הדיכוטומיה "יעקב ועשיו" לתמונה היבּרידית ומורכבת פי כמה, שעה שתיאר, למשל, את הפרה המתגעגעת לעגל היפה שלה "אדמוני וטלאי לבן במצחו" – כעין הכלאה של "יעקב" ו"עשיו" כגיבורו נח היהודי-הגוי, המבקש להסתפח אל אוהלי אֱדום.

בצד סיפור התאומים הניגודיים יעקב ועשיו, משני הסיפורים עולים ובוקעים גם הדים מפרשת קין והבל. היהודי "הגוי" עושה השיכר בסיפורו של מי"ב נקרא "מחוויאל", שמו של אחד מצאצאי קין. אמנם, בהשראת הלכי רוח פרוטו-"כנעניים" (של אותם חוגים בהתיישבות העובדת שראו במי"ב פורץ דרך שסייע לעיצוב מציאות עברית חדשה ולעיצוב דמותו של היהודי החדש), החלו לתת לילדי הארץ שמות חדשים, שהעידו על משיכה אל הזר והאחר ("יעל" כשמה של אשת חבר הקיני;20 "הגר" כשמה של השפחה המצרית, אם ישמעאל; "עָמרי" כשמו של אבי אחאב וחותנה של איזבל, "עתליה" כשם בתו של אחאב, שהחדירה לירושלים את פולחן הבעל, וכיוצא באלה שמות נכריים, אף כאלה שגררו אחריהם שובל של השתמעויות-של-גנאי). ואולם, אפילו בחוגים הפרוטו-"כנעניים" וה"כנעניים" לא עלה מעולם על הדעת לתת לילדי הארץ שמות סטיגמַטיים כדוגמת "קין" או "עשיו"; ואילו מי"ב בסיפורו "מעבר לנהר" העניק לגיבורו – אבטיפוס של "היהודי החדש", המנהל אורח חיים חילוני, שם בלתי שגור בעליל – "מחוויאל" – כשמו של אחד מצאצאי קין.21 ברדיצ'בסקי לא נרתע אפוא מפני שם הנקשר בשמו של קין, שהרי "קין" פירושו להב החרב או הסכין, וברדיצ'בסקי ביקש לכונן דור שיָמיר את הספרא בסַיפא. ואף זאת: באמצעות השם "מחוויאל", הנקשר בשמו של קין, רמז מי"ב לקוראיו שבני עמו של היהודי החדש, שפרש מן הציבור וחתך את החוט הקושר בינו לבינם, רואים במעשיו – הסרת הכובע ונטישת אורחות החיים הקהילתיים – מעשה בוגדני ומחפיר, המדביק למצחו "אות קין". משום כך, גם נתנאל, גיבור הסיפור, הנמשך כל כך אל מחוויאל ואל אורחות חייו הנכריים, עד שהוא נוטש את העולם הישן ומעז לחצות את הנהר, חולם בלילה שעל מצחו מתנוסס אות קין:

בלילה הזה חלמתי והנה אני בארץ נכרייה, לבוש אני מלבושי נכרים ומדבּר בלשון הגויים... אני שוקד על דלתי בית-ספר גבוה ולומד חכמות ומדעים עמוקים. משונים הם אַרחוֹת החיים והעולם, ואני אדם אחר לגמרי; גדול פי-שניים אני מעתה... ועל מצחי איזה סימן לא יכול להימחות... עם כתמי זה גוּדלתי, אני מפיץ מדע ברבים, ואני דורש על גוי ואדם יחד...

לעומת זאת ביאליק, שלִגלג במשתמע על החגיגיוּת הרצינית שבה הציגו מי"ב וגיבוריו את עמדתם המרדנית והמתריסה, המבקשת "לגייר" את החרב ולהחזיר את האטביזם הפרה-מונותאיסטי, ואף ביקש להורידה ממרומי הפתוס הכמו-מיתולוגי אל תהומות הבתוס היום-יומי והאירוני, תיאר בסיפורו "מאחורי הגדר" את "אות הקין" שמדביק הכלונס המזדקר מתוך גדרה של הגויה על מצחו של כל יהודי הנתקל בו בדרך הילוכו:

כל פעם שיהודי יוצא בלילה מתוך המבוי והופך לימין, מיד – חבט! וחַבּוּרה סגלגלה, גדולה כביצה, זורחת במצחו. "שׂרפה, חוּרבּן, מפּוֹלת" – מחרף הנחבל ורץ לביתו להדק את החבּוּרה בלהב סכין.

למותר לציין כי ביאליק בעל הידע הפילולוגי המופלג (מי שעמד לימים בראש ועד הלשון בארץ-ישראל ומחברו של חיבור פילולוגי בשם "חקר מילים"22) ידע היטב ש"קין" פירושו 'להב הסכין', ועל כן בסיפורו מתוארים יהודי הפרבר הרצים לביתם, ומהדקים למצחם להב של סכין כדי למחות את "אות קין" שהופיע על המצח. אך מהי העילה לאות-הקין שעל מצח יהודי הפרבר? לפי הסיפור הפשוט, זוהי נקמתה של "הערלית" על התעללות נערי-בני-ישראל בה ובבת חסותה. לפי סיפור האלגורי הסמוי, לפנינו מין גן-עדן גיהנֹמי שעליו שומרים שקוריפין (כמין צרברוסׂׂ השומר את פתח גיהנֹם) והכלונס הדומה לכלב, ומדביקים אות קין על מצח היהודים על מעשי העוול שהם גורמים לגויים. הא כיצד? והרי לפי הנרטיב הלאומי השגור הגויים הם-הם הגורמים עוול וסבל אין-סופי לבני-ישראל; ואולם, סיפורו של ביאליק מזכירנו שלא אחת גרמו גם בני-ישראל, במזיד או בשוגג, מעשי עוולה ואיוולת לבני-אומות-העולם: אבי האומה גירש את אשת-חיקו הזרה ואת בנו-בכורו אל המדבר, בני-ישראל השאירו את "בן הנגר" מאחורי הגדר, וגם גיבורנו נח – הנושא את שמו של אבי כל הגזעים – משאיר את בנו-בכורו מאחורי הגדר, בחיק מרינקא הנכרייה שאתה התעלס בתכוף עליו יצרו.

מוטיב "ההתייחדות" של נח בחצר בית הוריו עם אשתו היהודייה הכשרה, שאותה נשא בחופה ובקידושין, מול עיניה הכלות של מרינקא, המציצה דרך הסדק שבגדר ותינוקו של נח בזרועותיה, גם הוא "מתכתב" עם סיפורו של מי"ב. בסיפורו השתמש מי"ב במושג זה בהוראה ההלכתית האוסרת בנסיבות מסוימות על גבר ואישה להימצא במחיצה אחת: "בלילה ההוא ככלה בנעוריה היתה רעיתי בעיני [...] לא אדע לתוּמי איך יתירו לנו, נער ונערה, לשבת בחדר לבדם; איך יתירו לנו להתייחד, מבלי אשר ירננו אחרינו, כנהוג בישראל...". אצל ביאליק השימוש הוא חידתי, מחוכם ומורכב יותר: מרינקא מתוארת לא אחת במשתמע כשם-נרדף לאדמת רוסיה,23 ועל כן נח נופל על אדמת הגן "בכל אחת משערות ראשו הוא גומע את ריחה של האדמה וכל דמי נעוריו מן האדמה יזעקו: מארינקא!" (מבחר המילים נקשר כמובן גם לסיפור קין והבל, שבתשתית שני הסיפורים), ועל האדמה המואנשת, הלובשת את דמותה של מרינקא, נאמר: "האדמה מוֹשַׁכְתּוֹ אל חיקה בידיים ממש. מבקש הוא בית סתרים להתייחד עמה והוא נכנס לקרפף השמם". בסוף הסיפור נעשה שימוש באותו מושג רב-משמעי, המכיל גם השתמעות ארוטית-מינית: "וּלאחר סעודת החלב, כשנתייחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מרינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק". האם רואה מרינקא את אהובהּ-לשעבר מתבודד עם אשתו החוקית מאחורי בית אבא-אמא? האם עֵדה היא להתעלסותם של השניים? את זאת השאיר ביאליק לדמיונם של קוראיו בעשותו שימוש מושכל בכל המשמעים של מושגי "הייחוד" ו"ההתייחדות".

על אשתו של מחוויאל האפיקורס, שנתנאל גיבור הסיפור "מעבר לנהר" נמשך אליו ואל בני ביתו, נאמר כי היא מהלכת "פרועת ראש", וביאליק מעביר את התיאור הזה, תיאורה של אישה הנוהגת כנכרייה, ולא כבת ישראל כשרה, לתיאורה המואנש של דירת שקוריפינטשיכא "הערלית", שגגה עשוי עשב וכל כולה "כברייה מגודלת שיער, שעומדת תחת כפת הרקיע וראשה פרוע". במחברת "חקר מילים" שלו, הנזכרת לעיל, הסביר ביאליק כי השורשם פר"ע, פר"ק ופר"ץ הם שורשים אחים, ועל כן בצאתה של האישה בראש פרוע יש משום פריצות והפקרות של מי שפרקה עול ויצאה לתרבות רעה, לפי אמות המידה של "רחוב היהודים".

נתנאל, גיבור הסיפור "מאחורי הנהר", בן דמותו של מי"ב, אומר גבוהה גבוהה, בפתוס כן וחגיגי: "אני מפחד לאחוֹז בקרנותּ כיסא הכבוד, לשאול מה למעלה... ולא אחדל לשאול בסתר לבבי". ביאליק, שביקש כאמור להעמיד את מי"ב על מקומו ולהורידו ממרומי הפתוס אל תהומות הבתוס, תיאר בסיפורו בלגלוג אירוני את המלמד הנאחז בקרנות בית הכיסא כבקרנות המזבח של עיר מקלט: "פתאֹם נתגבר הרבי כארי וּבקפיצה אחת פָּרַח לו דרך החלון לחוץ ונתחבא ב'בבית-הכיסא'. בקרנות מקום זה עשוי הרבי לאחוז בכל שעת סכנה גדולה, כגון בכניסת שוטר וכדומה. לתלמידים היתה אורה! פעם בפעם יצא אחד מהם לקבל פני רבם היושב וּמרתת בבית מקלטו. כל אחד נתאַוָּה לראותו בכבודו". אותו מבחר מילים (לאחוז, בקרנות, כיסא, כבוד), אך מה רב ההבדל! מי"ב סיפר בפתוס כן על ריטוטי נפשו, על לבטיו וחיבוטיו, ואילו ביאליק הציג את סיפור המאבק כמין פארסה מגוחכת, ההופכת את המלמד בן-דמות-יעקב, שעליו ועל תלמידי-חכמים כדוגמתו נאמר בלשון השולחן ערוך "נתגבר כארי", לגלגולם הקומי של הגדי או האיל הבורח מפני טורפיו ונאחז בסבך בקרניו ושל הפושע המוּעד הנמלט אל קרנות המזבח או אל עיר המקלט.

ככלל, ביאליק השתמש ב"מאחורי הגדר" במוטיבים ובצירופי לשון מסיפורו של מי"ב, אך הוריד את המודוס מרוּם היחשֹ (high mimetic mode) אל שפל היחשֹ (low mimetic mode) ואל תהומות הקלון. ספרות ההשכלה, כמו הספרות הנאוקלסית של ארצות המערב, חיבבה גיבורים אריסטוקרטיים. כך, למשל, תת הכותרת של הרומן הביוגרפי אביעזר, פרי-עטו של המשכיל מ"א גינצבורג, היא "ספר תולדות איש רם המעלה"; ויל"ג בבואו לעצב את גיבורת "קוצו של יוד" העניק לה את השם "בת-שוע", רמז להיותה בת שועים ונגידים. כך נהג גם מי"ב בסיפורו "מעבר לנהר": אשת הגיבור שמה "בת-שוע", והגיבור נקרא "נתנאל". שם זה, שמי"ב נתן לגיבורו בנוסח המאוחר של הסיפור, הוא שמם של גיבורים מקראיים אחדים, אך לענייננו מעניינן אִזכורו של שם זה בספר עזרא בצמוד לשם "ישמעאל": "וּמִבְּנֵי פַּשְׁחוּר אֶלְיוֹעֵינַי מַעֲשֵׂיָה יִשְׁמָעֵאל נְתַנְאֵל יוֹזָבָד וְאֶלְעָשָׂה"; שם י, כב, אִזכור הקושר את גיבורו של מי"ב לשם זר ומוזר כדוגמת "מחוויאל". אינטלקטואל כנתנאל, המחונן במתת אלוה (גירסה עברית של השם היווני "Theodore" = מתנת האל, וגירסה יהודית מרוככת של דמות "האדם העליון" מתורת ניצשה), מעיד על עצמו שהוא נער "ממשפחת גדולים" ו"בן למשפחת רבנים". ואולם, ביאליק – המוריד כאמור את הסיפור ממרומי הפָּתוֹס אל תהומות הבָּתוֹס – דווקא מתאר בסיפורו גיבורים מתחתית הסולם החברתי: נערה יפה, אך רועת חזירים בת-בלי-אב, הנופלת ברשתו של צעיר יהודי מן השורה, בן למשפחת סוחרי עצים (אך מאחר שמדובר בבן יחיד, סטטוס נדיר במשפחות יהודיות מ"תחום המושב" שרובן היו מטופלות בילדים הרבה, הוריו נוהגים בו כבבן-מלכים, ובמשתמע לפנינו כעין פסטורלה שבמרכזה רומן בין "נסיך" לרועַת חזירים כבאגדת הנס כריסטיאן אנדרסן על הנסיכה ורועֶה החזירים). גיבורו של ביאליק הוא אפוא, בעת ובעונה אחת, גם פרחח נעור מדעת ככל "השקצים" ופרחי-העגלונים שבפרבר, במישור הליטֶרלי, וגם בן-מלך רם-מעלה, במישור המטפורי.

שני הגיבורים – גיבורו של של מי"ב וגיבורו של ביאליק – מגיעים במהלך הסיפור לגיל שמונה עשרה, הלא הוא גיל החופה לפי מסורת ישראל. גיבורו של מי"ב מחליט לעזוב את אשתו הצעירה והאהובה ואת משפחתה, כדי לעבור אל צִדו השני של הנהר ולחבור אל העולם הנכרי, הסדור והאסתטי; ואילו גיבורו של ביאליק משתדך לאישה יהודייה "כערכו", עוזב את אהובתו הנכרייה, נוטש את ערכי האסתטיקה "ההלניסטיים" שאליהם נמשך בנעוריו (המתבטאים בטיפוח גינה, בגידול כלב ובאהבהבים עם "שקצה" יפה, זהובת שיער), וחוזר לבית אבא-אמא. גיבורו של מי"ב הוא צעיר אינטלקטואלי, הנמשך אל ביתו של "היהודי החדש" המתגורר בשכונת הגויים שמעבר לנהר, וגיבורו של ביאליק נמשך אל הגן היפה שמאחורי הגדר. שניהם חוצים את המחיצה המפרידה בין ההֶמיספירה השייכת ל"יעקב" לזו השייכת ל"עשיו", ומשלמים על כך מחיר כבד: גיבור "מעבר לנהר" נאלץ לעזוב את אשתו האהובה, שלעולם לא תעזוב את הוריה ואת עולמם, ואילו גיבור "מאחורי הגדר" נאלץ לעזוב את "השקצה", ולקשור את גורלו עם אישה יהודייה, הנטועה בעולמם של הוריו. מסיפורים אלה עולה שגורלו של היהודי הוא גורל של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי". כך או אחרת, תמיד עתיד הוא לשלם מחיר כבד על בחירתו.

ואף זאת: סיפורו הנרקיסיסטי של מי"ב פותח במילה "ואני", ואף לאורך הסיפור מופיעות המילים "ואני" ו"אנוכי" בתכיפות רבה (לא אחת ניתן למצוא בסיפורי מי"ב את המילה "אני" שלוש-ארבע פעמים באותו משפט עצמו). ביאליק שבעקבות אחד-העם,21 לעג לא אחת ל"צעירים", המשמיעים מתוך נרקיסיות ילדותית "אני" ו"אנוכי" על כל צעד ושעל, כלל בסיפורו סצנה מגוחכת שבה נח נמסר סוף-סוף למלמד חדש, שאמור ללמדו תורה ודרך-ארץ, אך הוא טועה טעות מרה הקובעת את דמותו בעיני חבריו: במתכונת התרגומים המילוליים ליידיש שהיו נהוגים ב"חדר" מן הנוסח הישן, הוא מתרגם את הפסוק "תרגום של עם הארץ",25 ובמקום לומר "וַאֲני – אוּן איך יעקב" (נפלטת מפיו האמירה השגויה: "וַאֲני – אוּן איך ואַני", שעליה מעיר המספר: "טעות גוי זה של חילול שם הקודש יעקב אבינו בשם הטומאה של איזה 'ואַני' מפרבר הזפתים". ובמאמר מוסגר: התמקדותם של הצעירים בכתיבה הפרסונלית ("אני" ו"אנוכי") גרמה לביאליק לעבור מן הנוסח האימפרסונלי השכלתני, שאפיין את כתיבתו המוקדמת, ולהעמיד במרכז יצירתו את סיפורו של "האני" האישי-הלאומי, שצִדו הלאומי-הקולקטיבי וצִדו הביוגרפי אחוזים ופתוכים זה בזה עד לבלי הפרד, אף מאירים זה את זה אהדדי.

בביתו של מחוויאל עושה השֵכר, היהודי האפיקורוס שנתנאל מבקש להידמות אליו, שומע הצעיר המתלבט את ההמלצה לעזוב את משפחתו ולפתוח פרק חדש בחייו: "מחויאל ובניו אומרים: לֵךְ לְךָ מעַמך ומבית חותנך אל ארץ רחוקה!", ודבריהם מזכירים כמובן את מילות ההבטחה לאברהם אבינו ("וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ"; בראשית יב, א), הפותחות דף חדש בתולדות עם ישראל. לעומת זאת, עצת הנערות שבבית מחוויאל ("והנערות אומרות: שֵב בזה, צר לנו על רעייתך") מזכירה את דברי דוד לאוריה ("וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם-הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַיִם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת"; שמואל ב, יא, יב), והבחירה במילים "שֵב בזה" מרמזת שאַל לו לנתנאל להטות אוזן לעצת הנערות, המסובבת אותו בכחש, שהרי הטקסט הנרמז מלמדנו שאם נתנאל יישאר בבית חותנו, הוא ימות מוות אמִתי או מטפורי. לפי מערכת הערכים הניצשיאנית, המובלעת בסיפורו של מי"ב, על נתנאל, איש המעלה ("האדם העליון"), ללכת אחרי צו לבבו, ולעצב את חייו בעצמו, בלי לִשעות לדברי אחרים, שאם לא כן עתיד הוא להימק ב"רחוב היהודים" ולהמיט על עצמו חורבן והרס עצמי. על כן, שומה עליו לצאת לדרך הנדודים, אל הבלתי נודע, כמין קין מנואץ ומקולל.26

מי"ב תיאר "יהודי חדש" בשם מחוויאל, כשם אחד מצאצאי קין, עושה שיכר שעזב את שכונת היהודים, וביאליק קרא ל"יהודי החדש" שלו נח, שם קמאי שנקשר אף הוא לכרם וליין המשמח לבב אנוש, שם המרמז על התקופה האלילית, הדיוניסית, הקדם-מונותאיסטית, שבה עדיין לא נתגבהו מחיצות של דת ושל גזע בין הנבראים בצֶלם. אמנם בתיאורו של נח בהיכנסו אל הגן ("נח היה כשיכור") נעשה שימוש במילה "שיכור" כבמטפורה שחוקה, אך הבחירה במילה "שיכור" אינה מקרית: נח, ששתל גינה כפי שנח המקראי נטע כרם, משתכר מיפי הטבע ומיין העגבים, ומבקש לחיות במציאות בראשיתית, כמו-קמאית, בטרם השתלט "הספר" על "החיים". החיים האמִתיים טופחים על פניו ומחזירים אותו אל קרקע המציאות. בתקופתנו, רמז ביאליק, אין לחלומו של נח כל סיכוי להסתיים ב"סוף טוב" כבאגדות, כשם שאין סיכוי למימוש חלומותיהם האוּטוֹפיים של מי"ב, חבריו וגיבוריהם הספרותיים הנישאים מעלה מעלה על כנפי דמיונם.

מן הסיפור מאחורי הגדר", וכן מדברים שהשמיע ביאליק בגנות "הצעירים", משתמע שביאליק סבר שלנתנאל, גיבורו של מי"ב, בעצם אין לאן ללכת, ועל כן ייטיב לעשות אם יישאר בבית, לצד אשתו, וינסה לערוך בהדרגה את השינוי המיוחל בביתו – לאט, בסבלנות, ביסודיות וללא יומרה לחולל מהפכות קיצוניות של בִן-לילה. אם יעזוב את ביתו וייצא כקין אל דרך הנדודים, בסופו של דבר ייאלץ לשוב אל ביתו ואל עמו בפנים חפויות ובאוזניים מקוטפות – כשם שמי"ב עצמו חזר מן המרחקים והמרחבים אל האוהל הלאומי הצר. לחלופין, הוא עלול ללכת לאיבוד מאחורי הגדר, בחיקה של משרתת נכרייה, שתהפוך עם השנים מ"שִקצה" צעירה ומושכת ל"גויה" זקנה, בלה ונרגנת (כמתואר ביצירה הביאליקאית "מגילת עָרְפָּה", שנכתבה כאמור בעקבות סיפורו של מי"ב "קיץ וחורף").

ואם לא די בכל הראָיות הטקסטואליות הללו, הרי שלפנינו גם עדות חוץ-ספרותית העשויה לשמש תנא דמסייע להשערה שאת "מאחורי הגדר" כתב ביאליק כתשובת-נגד ל"מעבר לנהר" של מי"ב. הנה, לאחר שלא פרסם בהַשִּׁלֹּחַ את סיפורו של מי"ב "אגדת המתה" (לימים נקרא הסיפור "נידויה של מתה"), שאל העורך את המחבר: "אולי יש בידך סיפור גדול בכמות ובאיכות לשלוש ארבע חוברות, מעין מעבר הנהר וכדומה".27 מי"ב, שביאליק דחה את סיפוריו, פעם אחר פעם, לא נענה לבקשה זו, ומשלא קיבל ביאליק סיפור כבקשתו, הפשיל את שרווליו וכתב בעצמו סיפור כדוגמת "מעבר לנהר" – את סיפורו "מאחורי הגדר", שנדפס בשלוש חוברות עוקבות של הַשִּׁלֹּחַ.

ג. שקלא וטריא רעיוני עם עולמם של ברדיצ'בסקי וחבריו "הצעירים"

לא אחת הביע מי"ב את מורת רוח שלו ושל חבריו מאותם תהליכים אִטיים של חינוך ו"הכשרת הלבבות" שעליהם המליץ אחד-העם, וביקש לערוך מהפך יסודי ומיידי בחיים האישיים והלאומיים שאותו כינה בעקבות ניצשה בשם "שינוי כל הערכים" (Umwertung aller Werte""). לעניות דעתי, התרגום הראוי למושג ניצשיאני זה הוא "הערכתם מחדש של כל הערכים", וכך באנגלית: "Revaluation of all Values"; ואולם, מי"ב, במאמרו הנודע "שינוי כל הערכים", קרא לרעיון מהפכני זה כפי שקרא, וכך ביטא במפורש את רצונו בשינוי רדיקלי ומיידי, המבטל ללא דיחוי את הישָן, ומציגוֹ כחפץ בלה שאבד עליו כלח. הוא וחבריו "הצעירים" המתמערבים התנגדו לאסכולת אודסה, וראו בה "בית מדרש" מיושן, סגור ושמרני, שאינו קורע חלונות אל העולם הרחב ואינו משנה את טעמו לפי רוח העת. ביאליק, לעומת זאת, נשאר נאמן לאסכולת אחד-העם, גם כאשר שקע כוחו של אבי הזרם "הרוחני" בתנועה הציונית, והאמין שרק בכוחו של תיקון אִטי ויסודי של "הכשרת לבבות", שראשיתו בילדוּת, יוכל אדם מישראל להפוך במרוצת השנים ל"יהודי חדש".

אכן, ביאליק ביקש לממש ולהמחיש בסיפורו "מאחורי הגדר" את משמעותו האמִתית של הרעיון הניצשיאני הזה, ולפרוט אותו לפרוטות של יום-יום, ללא מיתיזציה ומיסטיפיקציה. נח, גיבורו של הסיפור, הן מגלם לכאורה במעשיו ובמראהו את האידאל של "שינוי כל הערכים": בניגוד לפרקי אבות האוסרים על אדם מישראל ליהנות מיפי הטבע, הוא מגדל גינה ונמשך אל גנה של שכנתו הנכרייה; בניגוד לפחדנותו של היהודי שהגויים שיסו בו את כלביהם, הוא מגדל בחצרו כלב; בניגוד לאיסורי חז"ל, הוא מגדל יונים; בניגוד ליהודי הטיפוסי הוא משתמט מלימודים; בניגוד ליהודי, איש הספר, גיבורנו רוכב על סוסו כקוזק בן-חיל, אוחז ב"סיף", מצטרף ל"שקצים" ונלחם באחיו החלושים, חניכי "החדר". הוא אינו מהדר במצוות כיבוד אב ואם, כי אם מפר את המצווה הזו פעם אחר פעם, ומתעלס מתחת לאפם של הוריו עם שכנתו "השקצה", רועת החזירים האסופית, המוקצה לגביהם מחמת מיאוס.28

אך האם לילד הזה התפללנו? אמנם ביאליק רמז לקוראיו בקריצה שמדובר בגינה ולא בגן, בכלבלב ולא בכלב, אך נח גיבורו הן עושה כל שביכולתו להתקרב למרינקא ול"שקצים" ולהתרחק מעולמם הכעור והמעוּות של הוריו ושכניו (שכולם פגומים וכעורים, ממש כמו יהודי הכפר באידיליה של טשרניחובסקי "כחום היום").29 ואולם, סוף הסיפור מלמדנו כי אם "שינוי כל הערכים" המיוחל אינו אלא מעטה דק וחיצוני, הוא לא יחזיק מעמד בעת מבחן. ואכן, בהגיע יום ההכרעה חוזר נח אל עולמם הכעור של הוריו, ומצבו אפילו רע משל הוריו: בהתלהט היצר, הוא הותיר מאחורי הגדר את זרעו, בן-בלי-אב שעתיד יום אחד להכות את הבן שייוולד לו מאשתו היהודייה, אולי אף מבלי שיידע כלל שאָב אחד לשניהם.

ביאליק מעולם לא היה אֶפּיגון, אפילו לא של עצמו, ואם השתמש בחומריו של מי"ב וברעיונותיו הוא עשה כן לצורך "התכתבות" עם יוצרם ולשם הפגנת השקפה שונה לגמרי, ברוח בית המדרש האחד-העמי. אחד-העם האמין כי הרוח הלאומית נשארת גם לאחר שהאמונה התמימה בדת ובמצוותיה תיעלם מן העולם, ועל כן סיים ביאליק את סיפורו בפרק הקצר ורב המשמעות, הפותח במילים "ובאחד הימים ברח נח עם מרינקא?". כך לגלג על התלהבותם של מי"ב וחבריו מן העולם המחכה להם בחוץ ואת נכונותם לחצות את הנהר. ואולם, לגלוגו של ביאליק לא נבע מתוך זדון או שמחה לאיד, אלא מתוך פיכחון נוגה, ביודעו שבסופו של דבר, לאחר שיעסקו זמן מה בניתוץ מקדשים ישנים, ישובו מי"ב וחבריו "הצעירים" מאונס אל הבית החרב והמוזנח, יחוללו ברגליהם את מחולת השחת ויחללו בחליליהם את שירת הכיליון הנוראה ("יַחְדָּו נִרְקַב עַד-נִבְאָשָׁה!" כבשיר "בתשובתי"). לא מקדש חדש יתנוסס לנגד עיניהם, כי אם מקדש חָרֵב ובתוכו מזבח מנותץ שעליו "יְיֵלִיל וִיפַהֵק חֲתוּל הַשִּׁמָּמוֹן" (כבשירו של ביאליק "על לבבכם ששמם"). ביאליק לא קרא העתיד מתוך כדור של בדולח, שהרי ראה מול עיניו את מי"ב חוזר לביתו בפנים חפויות ובשתיקה שכמוה כהודאה על הכישלון שנחל "במדינות הים".

מי"ב חזר וקבל, בסיפוריו ובמאמריו, על כי "צר [לו] המקום", בעוד שביאליק חשב שתלונה זו, המערערת על מימרת חז"ל "ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (אבות ה, ה) היא תלונה קפריזית, של שפחה המעמידה פני גבירה אריסטוקרטית, כי הבית הלאומי רחב דיו כדי להכיל גם את "הצעירים", שהלכו מרצונם לשרת בבתי זרים. במשל שצוטט לעיל מתוך מאמרו של ביאליק "שירתנו הצעירה" על השפחה ששירתה שנים אחדות בבית גביר וחזרה אל בית אביה הדל, ביקש המשורר לרמוז שמפגשם של "הצעירים" המתמערבים, ומי"ב בראשם, עם תרבות המערב לא היה מעמיק, ולא נערך בו דיאלוג אמִתי בין נציגיה הנבחרים של שתי אליטות אריסטוקרטיות כמו זה של מנדלסון ולֶסינג בסלונים של גרמניה במאה הי"ח. הייתה זו מערכת-יחסים שטחית וקצרת מועד, שנקנתה בחיפזון ובפחז, בין משרתת לבעל בית, או בין בנו של בעל הבית לבין רועת החזירים שמאחורי הגדר. קברניטי התרבות האירופית לא ראו ביהודי המזרח (Ostjuden) שנסתפחו אל תרבות המערב, כדוגמת ברדיצ'בסקי וחבריו, שותפים שווי מעמד ושווי זכויות. הם נהגו בהם כבמשרתת נחותה ומשוללת זכויות, שהגיעה ממרחקים להציע להם את שירותיה, אשר בתום שנות עבודתה תישלח לביתה בלא כלום.30 "שפחה" זו, שהורגלה בעבודות שירות נחותות, מתנהגת בשובה הביתה כאילו אין בכוחה להפשיל שרוולים ולנקות את הבית כהלכה. אילו כיבדה (תרתי משמע) את בית אביה הדל, היו הפגמים והקלקולים שמבית באים על תיקונם, וממילא היו טענותיה בטלות ומבוטלות. רעיון זה משתקף בסיפורו של נח, המנהל רומן קצר עם הגויה האסופית היפיפייה המתגוררת מאחורי הגדר. אף נח הוא צעיר יפה ומושך בעיני "השקצה" (היא מתקשה לבטא את השם העברי "נח", ומכנה אותו בשם הרב-משמעי "נוי"31), אלא שהוא נאלץ בסופו של דבר לקפל את זנבו ולחזור הביתה – לביתם הכעור של אבא-אמא, העומד כאילו בנִסים וכל כולו טלאי-על-גבי-טלאי.

אכן, בניגוד למי"ב שהתהדר במימרה הניצשיאנית שלפיה "כדי לבנות מקדש יש להרוס מקדש" והציבהּ בראש מאמרו "שינוי ערכים", תיאר ביאליק בסיפורו לא ארמון, כי אם בית יהודי טיפוסי, העובר סדרת תיקונים מאולתרים. במקום לתקן את הגג תיקון יסודי, כהמלצת אחד-העם, בונים אותו טלאי-על-גבי-טלאי, ועל כן הוא דולף וחסר צורה. תקרת הבית וגגו הפגום ביצירת ביאליק כמוהם כשמים הריקים התלויים מעל לעולם וכמו הראש שהוסר ממנו הכובע, ואם הם מכוסים בעכבישים וברעפים פגומים, הרי שלפנינו פגימה בהשגחה העליונה ובאמונה בה. היהדות צריכה לעבור אפוא "בדק בית" אמִתי ויסודי, רמז ביאליק ב"מאחורי הגדר", ולא טיוח תפל, המכסה כביכול על הפגמים ולמעשה מבליט אותם. סיפורו של ברדיצ'בסקי ממליץ במשתמע על "לֵךְ לְךָ", וסיפורו של ביאליק מראה שמי"ב חזר אחר כבוד משוּט במרחקים אל האוהל הדל של אבותיו ואל כל שיבושיו וקלקוליו. אלמלא הרצון לערוך מהפכות של בִן-לילה אפשר היה לערוך פעולה אִטית ויסודית של "הכשרת הלבבות".

כתלמידו של אחד-העם, האמין ביאליק בצורך שבעריכת בדק-בית ובשאיפה להגיע ל"תיקון": מטרת הדור היא לאסוף את הניצוצות הפזורים מתוך כליו השבורים של המקדש הישן. בשירו "למתנדבים בעם" קרא לחשוף את ניצוצות האור גם מתחת להררי החושך, ובשירו "על סף בית המדרש" קרא לבית המדרש הישן "מִקְדַּשׁ אֵל נְעוּרַי", וייחל לכך שאחרי תמוטת הכפירים בתלתלי הזהב (רמז לרעיון "החיה הצהובה" הניצשאני), הוא יוכל לרפא "אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס", להרחיב את יריעותיו ולהראות את גדולתה של תרבותנו קבל עם ועולם. כל שירו "שירתי" מלא בכלים פגומים, והמשכו "זוהַר" מתאר את הניסיון הכושל לצאת החוצה, אל השדה ביחד עם "הצפרירים", במקום להאיר את הבית ולהביא לתיקונו. ובמאמר מוסגר: רעיונות דומים לאלה של ביאליק ביטא גם מ"ז פיארברג ב"מכתב גלוי למר ברדיטשבסקי" ובמאמרו "ספרותנו היפה וחובותיה".

על רקע כותרת סיפורו של מי"ב בולטת קריאת "לֵךְ לְךָ", המשולבת בסיפור זה והרומזת כמובן לסיפורו של אברהם העברי, שעבר את הנהר כדי להקים דת חדשה ואומה חדשה. יהושע בן-נון, בבואו לעצב מחדש את רוח העם בעת כיבוש הארץ וההתנחלות בה, הזכיר לבני עמו את תולדותיהם, מרגע שבו החליט אברהם לעזוב את הפסילים, לפתוח פרק חדש בחיי העם, ובדבריו הזכיר ארבע פעמים את הצורך לעבור את הנהר:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-כָּל-הָעָם כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים [...] וָאֶקַּח אֶת-אֲבִיכֶם אֶת-אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל-אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת-זַרְעוֹ וָאֶתֶּן-לוֹ אֶת-יִצְחָק [...] וְעַתָּה יְראוּ אֶת-יְהוָה וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת-יְהוָה [...] וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת-יְהוָה" (יהושע כד, ב-טו).

ובהגדה של פסח, אחרי דברי ארבעת הבנים, נאמר: "מִתְּחִלָּה עובְדֵי עֲבודָה זָרָה הָיוּ אֲבותֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקום לַעֲבֹדָתו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיאמֶר יְהושֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵֹעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם". הדגשת ישיבת העם "בְּעבר הנהר" והעברתו אל "מֵעבר הנהר" נועדה לרמוז שנדרשו יָזמה ותעוזה כדי לעבור את הנהר ולשנות את החיים האישיים והלאומיים מקצה לקצה. באמצעות אִזכור זה למקורות הקדומים רמז מי"ב לקוראיו שהגיעה העת לחצות את הנהר פעם נוספת ולפתוח פרק חדש בחיים האישיים והלאומיים, פרק שבו יימחו כל אותם מנהגים דתיים עבשים שבָּלו מזוקן וכבר עבר עליהם כלח. סיפורו של מי"ב קורא קריאת "לֵךְ לְךָ", וממליץ לגיבורו לפתוח פרק חדש בחייו: כשם שאברהם הגיע "מעבר לנהר", כך צריך כל אדם גדול להעז לערוך את "שינוי כל הערכים" הראוי, ולהתחיל את חייו מאל"ף (ואין צריך לומר, שביאליק לא אימץ רעיון זה, לא באופן תאורטי ולא באופן מעשי).

קריאת "לֵךְ לְךָ" אצל מי"ב נועדה להוכיח כי אברהם היא מורד גדול, יחיד מול החברה, ששחה נגד הזרם אך פילס דרך חדשה, והיה לימים "לגוי גדול". המפרשים אומרים ששמו "אברהם העברי" באה מהיותו בודד במועדיו: הם בשלהם – והוא בשלו. כל העולם מעבר מזה – והוא מן העבר השני. דמותו היא מופת לכך שגורלו של אדם בידו, וכי ביכולתו לפלס לעצמו נתיב חיים חדש ועצמאי, המוליד מציאות חדשה. ברדיצ'בסקי חשב שהגיעה העת להניף מחדש את דגלי המרד במציאוּת הישנה; מרד שבו ישַנה היחיד המיוחד את כל ערכיו, ולימים יקיף "שינוי הערכים" את החברה כולה. ביאליק ייצג השקפה שונה בתכלית, ורעיון "שינוי כל הערכים" לא היה בעיניו אלא הבל ורְעות רוח. בסיפורו "מאחורי הגדר", שכותרתו מבוססת על מימרת חז"ל שעניינה הדרך שבה ראוי שינהג אדם שעה שאינו מצליח לכבוש את יצרו,32 החליף ביאליק עם קוראיו קריצות עין אירוניות ורמז להם שמסקנה מהפכנית זו של מי"ב תמימה ולוקה בהתלהבות נעורים של צעיר שייצרו תכף עליו, אך רעיונותיו הנמהרים לא יוליכוהו לקִדמה כי אם לראקציה.

כי מה מחכה ליהודי מאחורי הגדר? לא תהא זו פרשת אהבים כמו זו של שלמה המלך עם מלכת שבא, כבימי קדם (וגם זו לא היטיבה עם עם-ישראל, שהרי לפי אגדת חז"ל היא הולידה את נבוכדנצר, מחריב המקדש). ליהודי הגלותי לא יחכה מאחורי הגדר אלא רומן קצר-מועד עם אסופית נכרייה, כבסיפורו של מי"ב "מחניים". לפנינו אהבתם של שני צעירים פוחזים שייצרם תכף עליהם: יהודי שחור-שיער כצועני, בעל בלורית שחורה ואש הנוער, וגויה זהובת שיער וחסרת כול, שנכנעה לתחינותיו. במקביל, ההתחככות של "הצעירים", שלא התגברו על ייצרם, עם העולם הנכרי לא תצמיח אלא פרי באושים בדמות בן-בלי-אב שעלול לגרום לאחיו היהודים צרות צרורות. ביאליק דימה אפוא במשתמע את הרומן הקצר של "הצעירים" עם התרבות הזרה כהתלהטות יצרים וכיחסים חטופים "מאחורי הגדר", שיולידו ילדי רוח שְתוּקיים, אשר יישארו "מאחורי הגדר", בתרבות-נכר, ולא ייוודע דבר קיומם, אלא אם כן ייעשה בהם שימוש לניגוחו של עם-ישראל. בשוך היצר, יחזרו המהפכנים "הצעירים", שביקשו לחולל את "שינוי כל הערכים", אל עמם ואל אורחותיו, מבלי שהתקדמו צעד אחד קדימה (להפך, הם יסיגו את עצמם ואת עמם לאחור). אילו נטלו מי"ב וחבריו חלק בפרוגרמה האחד-העמית (למשל, ב"רעיון הכינוס" הביאליקאי שנולד בהשראת אחד-העם), אפשר היה להם שירימו תרומה של ממש להרחבת יריעותיו של אוהל-שם. ואולם, כל פעולתם אינה אלא הכרזות רמות ועשייה מועטה – "נשיאים ורוח וגשם אין".

יחסו האמביוולנטי של ביאליק כלפי ברדיצ'בסקי לא התבטא רק בשנות מִפנה המאה, שעה שהשניים התייצבו בשני מחנות יריבים. בידינו עדויות ליחסו הזה למן איגרתו הראשונה של ביאליק מ-1890, ועד לנאום המספד הקצר שנשא לאחר מותו של מי"ב בברלין. ביאליק נסע ללמוד בוולוז'ין לאחר שקרא את מאמריו של מי"ב על ישיבת וולוז'ין, אך התאכזב עד מהרה, וכתב לחבריו הז'יטומיריים כתב: "לבד לימודי קודש לא ילמדו פה מאומה, וכל מה שכתב ברדיטשבסקי בהאסיף שקר וכזב. לא מניה ולא מקצתיה".33

והנה, עיון מדוקדק ב"המתמיד" מגלה שחרף התנגדותו הנחרצת למי"ב ולמאמריו על ישיבת וולוז'ין, ואולי דווקא בגללה, שיבץ ביאליק ביצירתו הפואמטית הגדולה, שעל השלמתה שקד שנים ארוכות, משפטים רבים ממאמרו של מי"ב "עולם האצילות: השקפה על ישיבת וולוז'ין בחמישה פרקים", עד כי ניתן לראות בפואמה הביאליקאית קולאז', או pastiche, של רעיונות וניסוחים מתוך מאמרו של מי"ב.34 את "המתמיד" התקשה ביאליק להשלים, כי נמצאו בפואמה חלקים רבים שלא התקשרו זה לזה באופן לינארי או סיבתי. הפתרון הסטרוקטורלי שנמצא לו לביאליק לאיחוי חלקי הטקסט המפוררים הוא התגלותו המאוחרת של דובר סמכותי, שהכיר בנעוריו את עולם "הישיבה", הפליג ממנו למרחבים ולמרחקים, התאכזב ממה שראו עיניו, ושב אל סִפה של "הישיבה", כפי שהבחין שמואל טרטנר.35 דובר זה – שכל היצירה אינה אלא מונולוג דרמטי שלו, מתבונן במתמיד, העומד דומם כמו "פסל", או כצל אדם המתנועע על גבי ספרים בלים וגווילים עבשים, מבלי שיָּמוּש ממקומו. תמונת האגם הנרפש שמימיו עומדים ללא נוע, הנגלית לנגד עיני דובר זה, עם שובו אל מפתן "הישיבה", מאפשרת לו להיזכר בימי נעוריו האבודים ולהסיק מהם מסקנות אופרטיביות לגבי ההווה והעתיד. לאור ריבוי המשפטים ששיבץ ביאליק בפואמה זו מתוך "עולם האצילות" של מי"ב, ניתן כמדומה לשער שדובר זה, השם בפי המתמיד המחריש מילים היפותטיות כדוגמת "קָחֵנִי, הָרוּחַ, שָׂאֵנִי! / נָעוּפָה מִזֶּה וּמָצָאנוּ מָנוֹחַ, /פֹּה צַר לִי הַמָּקוֹם, פֹּה עָיֵף הִנֵּנִי!", אינו אלא בן דמותו של מי"ב, שהִרבה לומר את המילים "צר לי המקום", הן בסיפוריו והן במאמריו. כמו מי"ב, הדובר בפואמה "המתמיד" הפליג למרחקים ולמרחבים, וחזר במאוחר אל סף הישיבה שאת כתליה נטש, עייף ושבע אכזבות, ובפיו הודאה בכישלון דרכו ("נָטַשְׁתִּי תוֹרָתִי, פָּשַׁעְתִּי עַל-לֶחֶם,/ וּבְדֶרֶךְ אַחֶרֶת לְבַדִּי אָבָדְתִּי"). אין זאת כי ביאליק ייחל להודאתם של מי"ב ושל חבריו בטעותם ולהצטרפותם המאוחרת למחנהו של אחד-העם. את חלום-המשאלה שלו ביטא ביצירתו לסוגיה, המתארת ללא הרף את מלחמת "הצעירים" הפוחזים ב"זקנים" המיושבים בדעתם. במאמרו "צעירוּת או ילדוּת", שכוּון אמנם נגד פרישמן, ולא נגד מי"ב, לגלג ביאליק על הדיכוטומיה המלאכותית הזו – "צעירים" מול "זקנים" – באומרו:

עם מי משנינו הצדק – יגיד כל איש, בין שהוא זקן מופלג כמוני ובין שהוא צעיר רענן וחזק מָתניים כה' פרישמן; בין שאכל מן "הפֵּרות הצנומים והדלים, שנתבשלו באווירו של בית-המדרש הצר אשר לאחד-העמיות", ובין שזכה ליהנות מתפוחי-הזהב והרימונים הדשנים והרעננים והנוטפים עסיס, מאלה שגדלו בגנים הפורחים ורחבי הידיים, המשתטחים, כידוע, תי"ו על תי"ו פרסא בחוצות ווארשה ורחובותיה. [...] וכשאתה רואה בני-אדם [...] עומדים ומדברים גדולות על אבק פורח וחלום יעוף, ובשעה זו תִלי-תִלים של עבודה ממשית מחכים לידיים, ואין מרים יד ואין נוקף אצבע – אי-אפשר באמת שלא לבוא לידי ייאוש.

כתלמיד מובהק באסכולת אחד-העם, חשב ביאליק שהסופרים המתמערבים, שאינם מקבלים את מנהיגותו של אחד-העם, מרבים בדיבורים וממעטים בעשייה של ממש, בעוד שכל פינות הבית הלאומי דורשות תיקון. בסוף מסתו "הלכה ואגדה", הוא הביע בקשה ותחינה: "בואו והעמידו עלינו מצוות! [...] תנו לנו הרגל עשייה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות", ברוח דברי חז"ל: "עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה" (אבות א, טו). ביצירתו לסוגיה הִרבּה לתאר את "הצעירים" כמפיחי מליצות ריקות וכמי שעתידים לחזור הביתה משוּט במרחקים באמתחת ריקה. גם נח, גיבור "מאחורי הגדר" חוזר לבית אבא-אמא בלי הישג כלשהו, ומכל "שינוי כל הערכים" הגדול והמרשים שערך בנעוריו לא ניתרו שארית וזכר, זולת התינוק שנשאר בחיקה של מרינקא הנכרייה. תמונת מרינקא בדמות מרים-המדונה עם התינוק בזרועותיה מטילה צל כבד על העתיד. מה יעלה בגורלו של "אותו האיש" שיגדל כאסופי מאחורי הגדר, מבלי שיכיר את אביו שהתנכר לו והותירוֹ בן-בלי-אב. את העתיד הלוּט בערפל השאיר ביאליק לדמיונם של מי"ב ושל הציבור כולו, אך גם נתן בידם צרור מפתחות לפיצוח החידה ההיסטוריוסופית המורכבת שהציב לפניהם.

הערות :

• בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר" עסקתי כבר פעמים אחדות, מכיוונים שונים, וראו מאמרי "מאחורי הגדר – עולם הפוך", מאזנים, נח, גיל' 9 – 10 (אדר-ניסן תשמ"ה), עמ' 19 – 24; ובהרחבה בספרי באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם, תל-אביב 1998, עמ' 25 – 28; 72 – 103; וכן בפרק "דמות המשורר כ'ילד טבע' וכ'בעל חלומות'" בספרי השירה מאין תימצא, תל-אביב 1987, עמ' 152 – 155; ובספרי לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק, תל-אביב 2000, עמ' 127 – 141; 212 – 214; וכן בספרי ש"י עולמות: ריבוי פנים ביצירת עגנון, תל-אביב 131 – 134. כאן ברצוני להאיר את סיפורו המורכב של ביאליק מכיוון אחר, שלא נדון בביקורת, המאיר את המוטיבציה לכתיבת הסיפור "מאחורי הגדר" ואת המסרים המשולבים בו.

• "תעודת הַשִּׁלֹּחַ" (הַשִּׁלֹּחַ, כרך א, חוב' א, חשוון תרנ"ז) הוא מסמך היסוד שבו בישר אחד-העם על הקמת כתב-העת החדש ועל יעדיו (או "הפרוגרמא שלו", כניסוחו של העורך). אחד-העם ניסח אמנם את דבריו כהוראת שעה, אך ביאליק לימד את עצמו לִפנות ביצירתו לסוגֶיה לשני קהלי יעד שונים: לאחד-העם ולבני חוגו, שחיפשו את התחבטות בסוגיות לאומיות, מחד גיסא, ולקוראים "הפשוטים", שחיפשו סיפורים אוטוביוגרפיים וסיפורי אהבה, מאידך גיסא.

• כך, למשל, התלונן אחד-העם על ביאליק: "בכלל רואה אני זה כבר בדאבון לב, שביאליק שלנו פרץ את גדרי ופתח את הַשִּׁלֹּחַ לדברי תאווה ופריצות. מה אוכל לעשות? דור דור ועורכיו. דור דור ומושגיו" (איגרת ליהושע אייזנשטדט-ברזלי, מיום 17.3.1908, איגרות אחד-העם, ד, עמ' 124 – 125.

• באיגרת לי"ח רבניצקי, מיום 14/26 בפברואר 1900, איגרות ביאליק, כרך א, עמ' קלה.

• באיגרת ליוסף קלוזנר, מיום 20.10.1903, איגרות ביאליק, כרך א, עמ' קפו.

• בספרי באין עלילה: סיפורי ביאליק במעגלותיהם (ראו הערה 1 לעיל), עמ' 90.

• ראו בערך "שרביט" במילון בן-יהודה, והשוו לאמור בשירו של ביאליק "גבעולי אשתקד" ("הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ רֵיחַ שַׁרְבִיטִים חֲדָשִׁים וִירֹקִים") ובשירו "צנח לו זלזל" ("שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח / לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה").

• ככתוב במאמרי על "מאחורי הגדר" במאזניים משנת 1985 (ראו הערה 1 לעיל) ובספרי באין עלילה (1998), עמ' 90; על אבחנה זו חזר אבנר הולצמן במבוא לסיפור "מאחורי הגדר", בספרו חיים נחמן ביאליק: הסיפורים, תל-אביב תשס"ח, עמ' 59, ובתכנית רדיו בעריכת איריס לביא שבאתר radio@mscc.huji.ac.il. ואגב, אין זו הפעם היחידה שבה הגיע ביאליק להישגים ראשונים במעלה, שלא נודעו כמותם עד להופעתו. גם על הפואמות של המחזור "יתמות" לא התקשיתי לקבוע כי "הספרות העברית לא ידעה כמוהן לעומק ולעָצמה במבע" (בספרי השירה מאין תימצא, תל-אביב 1978, עמ' 243).

• מאמרו של רגלסון התפרסם בחתימת "בן הנגר" ברבעון קטן, כרך ב', קיץ תש"ד 1944 (חברת השירה העברית באמריקה). המאמר כלול באתר "פרויקט בן-יהודה".

• באיגרת לברנר מקיץ 1904, איגרות ח"נ ביאליק, כרך א, עמ' רסט.

• תיעוד מלא של סיפורים שמי"ב שלח להַשִּׁלֹּחַ לבקשת ביאליק העורך, אך הוחזרו לכותבם, ראו במאמרה רות שנפלד, "בין ביאליק לברדיצ'בסקי", בתוך: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – מחקרים ותעודות, בעריכת א' הולצמן, ירושלים תשס"ב, עמ' 349 – 371.

• על רישומו של סיפור זה על יצירת ביאליק, ראו בספרי לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק, תל-אביב 2000, עמ' 133 – 135.

• אין לשכוח שבעברית המילים 'צפיר', 'שעיר' ו'צעיר' הן מילים אחיות, שהוראתן 'תיש', וכי על התעלסותו עם מרינקא חולם נח בדיר – מקום גידולם של עזים ותיישים (המילים "דיר" ו"דירה", שמאותו שורש נגזרו, חוזרות בסיפור עשרות פעמים). משום כך כתב ביאליק לאחד-העם ש"שעירים מרקדים על שוממות חיינו", וראו מכתבו לאחד-העם מיום 25.2.1898, כנסת (לזכר ביאליק), כרך ז, תל-אביב תש"ב, עמ' 25 (שהרי "צעירים" ו"שעירים" הם תיישים). ומשום כך אריה צפיר הוא שמו של גיבורו "אריה בעל גוף", שבניו צופרים בחלילים כמו השעירים היוונים, וכמו האל פן שחציו אדם וחציו תיש. מכאן גזר ביאליק גם את המילה "צפרירים", הקושרת בין הקרניים הנוגהות של הצפירה ("צפרא" בארמית) לבין הקרניים הנוגחות של הצפיר, כשם שאטימולוגיה משותפת לקרני הבוקר ולקרני הבָּקָר; וראו בהרחבה במאמרי "'צפרירים' - להבהרת המושג ולחשיפת מקורותיו הפיוטיים והאידאיים", בתוך: הלל לביאליק - עיונים ומחקרים ביצירת ח"נ ביאליק (בעריכת הלל ויס), אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן 1989, עמ' 191 – 201. נדפס שוב: ביאליק: יצירתו לסוגיה בראי הביקורת (בעריכת גרשון שקד), ירושלים 1992, עמ' 138 – 149.

• את תביעותיהם הקולניות והמתלהמות של "צעירים" מהפכניים אלה תיאר אחד-העם, בלגלוג לא מבוטל, במאמריו "צורך ויכולת", "שינוי ערכים" ו"עצה טובה", שבהם קטרג על תלונתו הנודעת של מי"ב: "צר לי המקום!". בהקשר זה, יש מקום להזכיר מאמר צדדי ומינורי של אחד-העם, מתוך אסופת מאמריו "ילקוט קטן", שכותרתו "מהפכה ספרותית" (הַשִּׁלֹּחַ, ב, ה (אב תרנ"ז). כאן חזר אחד-העם והלעיג על קריאותיהם הרמות של "הצעירים" ("אנו רוצים, צריכים, יכולים!"), אף ניסה לתהות על קנקנם של "האירופים הראשונים בספרות העברית" ולחשוף את קלונם: "אך מכל המליצות היפות [...] אין אנו שומעים אלא שהאירופים האלה נתחנכו בתוך הגטו, ודרך הספרות העברית הגיעו ל'אירופא', ושם למדו מה שלמדו [...] ולבסוף באו לידי הכרה, כי אי אפשר להם להיפטר מיהדותם". על צידודו של ביאליק במאמר זה של אחד-העם ניתן ללמוד מתוך איגרותיו (וראו איגרות ביאליק, כרך א, עמ' קג, צט, קיט ועוד). על יחסו האמביוולנטי כלפי הקובלנה של מי"ב "צר לי המקום", ראו גם בשיריו "המתמיד", "רזי לילה" ו"לבדי".

• סיפורו המהפכני של מי"ב "מעבר לנהר" נדפס לראשונה בספרו מבית ומחוץ (תמונות וציורים, פיעטרקוב, הוצאת תושיה, וורשה תר"ס), אך במרוצת הזמן המשיך מי"ב ללטשו, וראו על כך במאמרו של שמואל ורסס, "הסיפור 'מעבר לנהר' של מ"י ברדיצ'בסקי – עיון במקורותיו ונוסחאותיו", מחקרי ספרות: מוגשים לשמעון הלקין, בעריכת עזרא פליישר, ירושלים תשל"ג, עמ' 35 – 60.

• ההיכרות האינטימית של ביאליק עם ההווי של פרבר העצים הז'יטומירי, שבו גדל, מורגשת בסיפור על כל צעד ושעל. הזיקה לביוגרפיה ולמחוזות הילדות מתבטאת קודם כול בבחירת השם נח – אנגרם מהופך של שמו של ביאליק, שבו חתם המשורר הצעיר על יצירותיו המוקדמות. היא מתבטאת גם בבחירת השם חנינא-ליפא, שם של מדפיס ז'יטומירי הנזכר באיגרתו "האוטוביוגרפית" לקלוזנר משנת 1903 (איגרות ח"נ ביאליק, כרך א, עמ' קס). בסמוי היא מתבטאת גם בהתלבטותו של המשורר בעת היכתב הסיפור אם לעזוב את ביתו, את משפחתו ואת אורחות חייו הישנים של בית-אבא וללכת אחר האישה הזרה, אירה יאן, שאהבה אותו עד כלות, או להישאר בבית עם האישה ששודכה לו ושאותה נשא בחופה וקידושין, כדת משה וישראל. ברי, השמות "נח" ו"חנינא-ליפא" נבחרו בראש בשל מטענם הסמנטי העשיר והמורכב, ולא רק בשל זיקתם למציאות הביוגרפית, החוץ-ספרותית.

• ה-Pharmakos, דמות קבע בדרמה היוונית, מתגלם בדמותו של טיפוס שנוא ומנודה, אויב העם, ההופך בסוף לשעיר לעזאזל, או מושלך לתוך יורה רותחת. דמות זו קרויה בשם מתחומי הרפואה והרוקחות, משום שתכופות יש ביכולתה להרעיל ולהמית את סובביה. והנה, הגויה השנואה "שקוריפינטשיכא" וכלבה העז והמפחיד "שקוריפין" (השניים קרויים זה על שם בעליו, או זו על שם כלבה) זכו בסיפורו של ביאליק לשם ארסי שמקורו במילה "עקרב" בלשונות אירופה (scorpion, Skorpion, скорпион, סקאָרפּיאָן וכו') שבכוחו להרעיל את סובביו ולהמיתם. על משמעות שמו של היהודי השנוא והמנודה על-ידי הציבור בסיפורו של מי"ב – בהמשך מאמר זה.

• הגן הוא, במשתמע, מין גן-עדן תחתון, שבו שני העצים הניגודיים הללו מסמלים גם את עץ הדעת ועץ החיים; וכך גם בשיר "פרֵדה" שבו "האני" נפרד משני עצים – לבנה וטללון – אגב פרֵדה מגן העדן האבוד של הילדות, עם שני עציו, והליכה אל הסביבה האוּרבּנית שבה ניצב בית הסב. במעגל רחב יותר, פרֵדה זו היא גם פרֵדתו של היהודי מאירופה והליכתו לביתו שמקדם. הלִבנה הוא סמלה של רוסיה, והטללון ("לינדע" בלע"ז, כפי שכתב ביאליק עצמו בשולי השיר) הוא סמלה של גרמניה. מרחב התרבות הרוסי ומרחב התרבות הגרמני הם שעיצבו את היהודי המשכיל במאה הי"ט, ועתה היהודי מגורש מהם ונאלץ לקחת שוב את המקל והתרמיל בדרכו אל הבלתי נודע.

• סיפורו של ביאליק מרבה בתיאורי טבע עשירים ומפורטים, ומקיף את שלבי "שרשרת ההוויה הגדולה" (הדומם, הצומח, החי, האדם), אף מטשטש את הגבולות ביניהם. מעניין להיווכח שסופר כדוגמת מי"ב, שהִרבה להביע את כמיהתו אל הטבע ואל "החיים", לא הִרבה לכלול בסיפוריו תיאורי טבע, וכתבם ב"לשון ספר" מסוגננת (שלא לומר "מלאכותית"), הרחוקה (שלא לומר "מנותקת") מהחיים, בהשוואה ללשונם של הפרוזאיקונים הגדולים של דורו – מנדלי ושלום עליכם.

• הראשון שהכניס שם מקראי זה למחזור הדם של מאגר השמות של "היהודי החדש" היה יצחק אדוארד זלקינסון, שפרץ סמולנסקין האנגלופיל סייע לו לפרסם את תרגומו למחזהו של שקספיר רומאו ויוליה (בשם רם ויעל). ואכן, אחד-העם רמז לצעירים שסמולנסקין קדם למי"ב ולחבריו בנהייתו אחר הרוח המערבית ובשילובו של סגנון "האני הגדול", וראו מאמרו "מהפכה ספרותית" (הַשִּׁלֹּחַ, כרך ב, חוברת ה, אב תרנ"ז; כל כתבי אחד-העם, עמ' רעג-רעד), שבעקבותיו כתב ביאליק את שירו הסַטירי "ילדוּת", המכוּון נגד ברדיצ'בסקי וחבריו "הצעירים".

• ביאליק הלעיג במסתו "מנדלי ושלושת הכרכים" על נטייתם של סופרי ההשכלה להשתמש מתוך מגמה פּוּריסטית בשמות מקראיים נדירים, ועל הימנעותם משימוש בשמות אותנטיים מן המציאוּת היהודית הגלותית. מותר כמדומה להניח שגם בחירתו של שם ארכאי כ"מחוויאל" נראתה בעיני ביאליק בחירה מלאכותית, הפוגמת באמינות הסיפור, הגם שמי"ב חתר כמובן לסמליות כמו-מיתולוגית, ולא לעיצוב ראליסטי יום-יומי. על קודמיו של מנדלי לגלג ביאליק: "סיפוריהם היו נראים על כן כעקורים מן העולם וכנטולים מן החיים. עומדים היו מחוץ למקום ולזמן. בעלי אותם הסיפורים, בהימשכם אחרי ה'פּסֵידוֹבּיבּליוּת', נזהרו מלקרוא את נפשות סיפוריהם אפילו בשמות שאינם בתנ"ך. פלדש וידלף כשרים, מֶנדל וסֶנדר אסורים". שמואל ורסס הצביע במאמרו (הערה 15 לעיל) על כך שבנוסחו הראשון של "מעבר לנהר" הזכיר מי"ב במפורש את אות קין המתנוססת על מצח מחוויאל, והפך אותו בגלוי לבן-דמותו של קין.

• ראו: "חקר מילים", בתוך ח"נ ביאליק, כתבים גנוזים, המלביה"ד: משה אונגרפלד, תל-אביב תשל"א, עמ' 306 – 312.

• כבשירו של ביאליק "בשדה", שבו היהודי מתגעגע לאמא-אדמה ׁ("אֶת-פָּנַי בַּקַּרְקַע אֶכְבֹּשָׁה, לָאָרֶץ הָרְטֻבָּה אֶפֹּלָה,/ אֶשְׁאֲלָה אֶת-פִּי הָאֲדָמָה וְאֵבְךְּ הַרְבֵּה בֶכֶה אֶל-חֵיקָהּ) ואליה הוא קורא בנהמת לבו: "הַגִּידִי לִי, אִמִּי-אֲדָמָה, רְחָבָה, מְלֵאָה וּגְדוֹלָה – / מַדּוּעַ לֹא-תַחְלְצִי שָׁדֵךְ גַּם-לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה שׁוֹקֵקָה?".

• לעניין המלצתו של אחד-העם להתיך את "האני" האישי ו"האני" הלאומי לאחדות פנימית מוחלטת, ראו מאמרו "עצה טובה" (השלח, א, חוב' ב, אדר ב' תרנ"ז, כתשובה למאמרו של ד"ר עהרנפרייז "לאן?"; כל כתבי אחד-העם, עמ' שלב). ביאליק היטה כמדומה אוזן להמלצה זו שעה שהעמיד ביצירתו אני אישי-לאומי, וכך העמיד את יצירתו בתווך בין שני המחנות שפילגו את התנועה הציונית בראשית דרכה. את התנגדותו לרעיונות הניצשיאניים שפיעמו ביצירת מי"ב הביע ביאליק בעזרת של דמות "אני", שסיפורה האישי משקף את הסיפור הלאומי, ולהפך.

• במתכונת התרגומים המילוליים ליידיש, שהיו נהוגים ב"חדר" מן הנוסח הישן, נח מתרגם את הפסוק תרגום שגוי של "עם הארץ" ("עם-הארצישע טייטשן"), ומעלה בטעות את השם "ואני" ("וניה") במקום "יעקב" (במילים אחרות, הוא טועה בין יעקב לעשיו, כבחייו האישיים). טעותו מדגימה את הפתגם השגור בעברית וביידיש ("נח בשבע שגיאות"), רמז מטרים לטעויות שעושה נח בחייו. ביאליק השתעשע כאן כמדומה גם בצירוף המקרים הנדיר שלפיו השם "וניה", שם-חיבה של "איוון", שהיה מקובל בדורו כשם נרדף ל"גוי" הרוסי (וראו בשירו המוקדם הגנוז "רחוב היהודים": "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מֵהָא לַחְמָא עַנְיָא / הֶאָצֹל אָצַלְתָּ גַּם יַיִן לְוַנְיָה") מופיע גם פעם אחת בתנ"ך (וראו: "וַנְיָה מְרֵמוֹת אֶלְיָשִׁיב"; עזרא י, לו).

• דמות קין העסיקה תכופות את ברדיצ'בסקי בצפונות ואגדות ובמקומות אחרים במרחבי יצירתו. על דמות זו כדמות יסוד בספרות המודרנית, ראו בספרי על עת ועת אתר, תל-אביב 1999, 97 – 125.

• איגרות ביאליק, כרך א, עמ' לט.

• על "שינוי כל הערכים" בדמותו של נח ובמעשיו, ראו בהרחבה בספרי באין עלילה, תל-אביב 1998, עמ' 75 – 77.

• על כיעורם ועיוותם של כל תושבי הפרבר, פרט לנח ומרינקא האוהבים הצעירים והיפים, ראו שם, עמ' 81 – 87.

• על שימושו של עגנון ברומן סיפור פשוט במוטיבים ובצירופי לשון מהסיפור "מאחורי הגדר" לצורך אִפיון ההבדל בין בלומה המשרתת, שאינה ראויה להירשל לפי אמות-המידה הבורגניות של אמו צירל, לבין אשתו מינה, בת למשפחה אמידה ששודכה לו כדי להצילו מזרועות המשרתת, ראו בספרי ש"י עולמות (הערה 1). יצוין כי הדיון ב"סיפור פשוט" ראה אור לראשונה בספר מבעד לפשטות (בעריכת זיוה שמיר, דן לאור ועוזי שביט), תל-אביב 1996, עמ' 189 – 233.

• מרינקא קוראת לנח "נוי" גם משום שכך הוגים את השם ברוסית, אך בשל שתי סיבות נוספות: בעברית, משמעות השם הוא "יופי", רמז למשיכתו של נח ל"יפייפותו של יפת" (לנהייתו אחר ערכי היופי ההלניסטיים). בגרמנית, משמעות השם הוא "חדש" (neu), רמז לניסיונו קצר-המועד של נח להפוך ל"יהודי חדש".

• "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לִבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתיבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תיבעל לו. תעמוד לפניו ערומה? ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עִמו מאחורי הגדר? ימות ולא תספר עִמו מאחורי הגדר" (סנהדרין ע"ה ע"ב), וראו גם: "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים [...] ויעשה מה שלבו חפץ – אל יחלל שם-שמים בפרהסיא" (חגיגה טו ע"א).

• איגרות ביאליק, כרך א, עמ' כא-כב. הנוסח הבלתי מצונזר נדפס בכנסת לזכר ביאליק, ב, תל-אביב תרצ"ז, עמ' 29.

• הכרם, תרמ"ה (נובמבר 1887). מי"ב כתב במאמרו "ולמה לא תיתן מרגוע לנפשך העמלה כל היום? הטרם תדע כי עוד בטרם יעלה השחר, ידפוק המנהל על חלונך", וביאליק כתב בשירו "הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע אֵיךְ לָמְדוּ מִלְּפָנִים?"; מי"ב כתב "פניו הלבנים כסיד [...] מצחו הקטן ייקמט לרגעים. עיניו בולטות ומפיצות ייאוש, ולפתע פתאום תימקנה בחוריהן", וביאליק כתב "מִצְחוֹתָם הַקְּמוּטִים, עֵינֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת וּפְנֵיהֶם הַחִוְּרִים – כְּמוֹ רַחֲמִים שָׁאָלוּ" ו"עֵינֶיךָ הַשְּׁחֹרוֹת – תַּחְתֵינוּ תִמַּקְנָה"; מי"ב כתב "ולמה זה יבכה? האומלל הנהו? האם זכרון אמו המתה באה לפניו?", וביאליק כתב "הָאֻמְלָל? – מַדּוּעַ? מִי יוּכַל הוֹכֵחַ, / כִּי-נוֹצַר הָאָדָם לְמֶרְחַב יָדָיִם? [...] הֲזֹכֵר הוּא עַתָּה אֵם טוֹבָה, אֲהוּבָה"; מי"ב כתב "ולמה לא יקנאו בבחור שזכה לשלושה כתרים: כתר "משכיל" – כתר "עילוי" – וכתר "עשיר"?!", וביאליק כתב "וּבְקִנְאָה יַבִּיטוּ בוֹ כָּל-הַבַּחוּרִים" ו"עַל רֹאשׁ נַעֲרֵנוּ יָצִיצוּ שְׁנֵי כְתָרִים? / גַּם-מַתְמִיד גַּם-עִלּוּי, שְׁנֵי שְׁלַבִּים עֶלְיוֹנִים", מי"ב כתב "בחורים מעטים כשיבולים בודדות עומדים בזוויות הישיבה", וביאליק כתב בשירו "אם יש את נפשך לדעת" את התיאור "בְּאַחַת זָוִיּוֹתָיו [...] שִׁבֳּלִים בּוֹדְדוֹת, כְּצֵל מִמַּה-שֶּׁאָבַד"; ואין אלה אלא דוגמאות אחדות למעשה תשבץ גדול ורב רובדי, המעיד על כך שביאליק ביקש "להתכתב" עם ברדיצ'בסקי ולהעמיד כנגד השקפתו הניצשיאנית מענה ברוח תורת אחד-העם.

• שמואל טרטנר, הפואמה 'המתמיד' לח"נ ביאליק: מבנה ומשמעות, עבודת גמר, אוניברסיטת תל-אביב 1975, עמ' 43 ואילך. טרטנר הביא לתפיסה חדשה של הפואמה, תוך שהוא מערער על דעת קורמיו (בעיקר על דעת לחובר, שראה ביצירה גרסה נחותה של הפואמה המשכילית, המלוכדת והמגובשת, ועל דעת מירון, שזיהה את דמות הדובר עם דמותו של המחבר המובלע, כלומר עם הנורמות של ביאליק גופא. טרטנר הראה שיצירה זו היא מונולוג דרמטי, שדוברה הוא אדם מבוגר ומנוסה, "פרסונה" ספרותית שעוצבה לצרכים רטוריים מוגדרים, ולא "אני" לירי אוטוביוגרפי (כפי שהבינוה קודמיו). לאור אבחנה זו הצליח טרטנר ללכד את חלקי הטקסט השונים והעמיד בפעם הראשונה פירוש מלא ואינטגרטיבי ליצירה שנחשבה עד אז בעלת מבנה רופף ובלתי מגובש. אבחנה זו נתקבלה על דעת אחרים, שאימצו את המסקנות ואת דרכי הטיעון של טרטנר, מבלי שיביאו דברים בשם אומרם. מסקנות אלה התפרסמו גם במאמרו של טרטנר "'המתמיד' לביאליק: ההתהוות והמבנה הסופי", הספרות, 32 (1976), עמ' 55 – 58. ראו גם בספרו של שמואל טרטנר, מכל העמים, תל-אביב 2010, עמ' 24 – 33.