מאנה פרנק עד חנה פרי
במסתור, בפחד-מוות מאחיזת ידו של האויב
לפני שמונים שנה בדיוק, ביום 1 באוגוסט 1944, כתבה אנה פרנק את הדף האחרון ביומנה (מדבריה ניכּר שהיא לא העלתה על דעתה שיהא זה הדף האחרון ושיום חשיפתו של המסתור של משפחתה קרב ובא). ואולם, שלושה ימים לאחר ה-1 באוגוסט, חשפו הנאצים את מקום מחבואהּ של משפחת פרנק בבית משרדים אפור באמסטרדם, מאחורי ארון ספרים המסתובב על צירו, ושלחו את כל מי שהסתתר בו למחנות ההשמדה.
אילו שרדה אנה פרנק את שנות המלחמה והשואה ואילו עלתה ארצה, ייתכן שהיא הייתה בוחרת להמיר את שמה הגרמני בשם עברי. ומי יודע?! אולי הייתה "אנה פרנק" בוחרת בשם "חנה פרי"?! אני מעלה אפשרות הזויה כזאת כי השם "חנה פרי" הוא שמהּ של חברת קיבוץ רֵעים ששוחררה ממנהרות החמאס כחמישים יום לאחר חטיפתה (אחד מבניה נרצח והשני עודנו מתייסר בשבי החמאס). חנה פרי, נולדה זמן קצר לאחר מותה של אנה פרנק, וחייה עד כה עברו עליה בארץ-ישראל ובמדינת ישראל, ולא באירופה שהייתה ליהודיה מלכודת דבש שהייתה למלכודת מוות.
אף-על-פי-כן הגורל היהודי, הרודף את בני עמנו דור אחר דור, לא פסח עליה ועל סובביה: יותר מאלף נרצחו, כאלפיים נפצעו וכמאתיים וחמישים נחטפו במתקפת הטרור הרצחנית שאירעה ב"שמחת תורה" תשפ"ד. מדינת ישראל הריבונית, שהקימה את אחד הצבאות המתוחכמים והמשוכללים בעולם, לא הצליחה להביא לביטולו של גורל זה, החוזר על עצמו וגוזר על יהודים לשבת במקום מסתור – במרחב מוגן, במקלט, בממ"ד, או בחדר אטום – ולשמוע מעבר לדלת את צעקות המרצחים.
מאה ועשרים שנה לפני הטבח ב"עוטף עזה" הקים ההיסטוריון שמעון דובנוב "ועדה היסטורית יהודית" לתיעוד פַּרעות קישינב, וצירף אליה קבוצה של אנשי-רוח, ביניהם המשורר ח"נ ביאליק. ביאליק שוטט בין הבתים הפגועים, גבה עדויות מהניצולים ותרגם אותן "על אתר" מיידיש לעברית. חברו פסח אוורבוך תרגם את העדויות מבסרבית לעברית. בתום המלאכה, גנז המשורר את מחברת העדויות, וחיבר את שיריו הידועים "על השחיטה" ו"בעיר ההרֵגה".
בשירו הגדול "בעיר ההרֵגה", שעל חיבורו עמל תשעה חודשים בייסורי כתיבה קשים, האשים המשורר את "רועֵי העֵדה" (את עסקני הקהילה היהודית, תקדימיהם של חברי-הכנסת של ימינו), ולא את המרצחים, שהרי אין טעם להטיח דברים בחיות-אדם שמימיהם לא היו בני-אדם ולעולם לא יהיו בני-אדם. שירו גם הטיח דברים כלפי מעלה, כלפי אלוהות שלא יצאה אפילו להגנתם של עוללים שעדיין לא חטאו. את בני עמו הנחבאים במסתור תיאר בתיאורים מבישים:
וְעַתָּה לֵךְ וְהֵבֵאתִיךָ אֶל-כָּל הַמַּחֲבוֹאִים:
בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים.
וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים
אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים,
נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים".
עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים,
וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים…
מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,
וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ – – –
אכן, ביאליק כתב שיר שובר מוסכמות: בשעת פורענות השמיעו הנביאים לעמם נבואות נחמה, ולא נבואות זעם, ואילו "הנביא" בשירו של ביאליק זורה מלח על פצעי הקָרבנות התמימים, ומתעלם כמעט לגמרי מן הפורעים שהביאו את הרעה. שלא כצפוי, הוא דורש מהעם להגיב על הרעה בשתיקה ובלא דמעות, ולא בזעקות ובדמעות שליש. הוא אף קורא לניצולים להטיח דברים ולמרוד, אך לא כנגד שלטונות עוינים וערלי-לב כי אם כנגד שמים: כנגד אל עלוב ומרושש ש"פשט את הרגל". יתר על כן: היסוד המתסיס, המקהיל גדודים למרד, אינו אלא האל בכבודו ובעצמו.
כיום, מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, ניתן להיווכח שלא זו בלבד שהשפעתו של השיר חרגה בהרבה מן המעגל האקטואלי הצר שלשמו נוצר. שירו של ביאליק הביא למִפנה מרחיק לכת בתולדות עם ישראל, שעליו כתב ההיסטוריון יעקב גורן בהקדמה לספר "עדויות נפגעי קישינוב": "בקישינוב נולד כוח המגן העברי". דווקא שיר תוכחה נואש של אפס כוח ותקווה התסיס את קוראיו והובילם ל"שינוי ערכים" אופטימי. ספרי ההיסטוריה ציינו את השיר כגורם מאיץ, שגרם לצעירים יהודיים להגיע להבנה, שיש להשיל את חטוטרת הגלות ולתבוע את כבודם שחולל.
כתביהם של יצחק בן צבי, מזה, ושל זאב ז'בוטינסקי, מזה, מקימי "הגדודים העבריים", מעידים על ההשפעה המיידית והסוחפת שהייתה לשירו עז-המבע של ביאליק בכיוון של התארגנות להגנה עצמית. והם אינם היחידים שהעידו על חלקו של הטבח ועל חלקהּ של תגובתו של ביאליק עליו, בהחלטתם לשים קץ למצב ולהתנער מחיי עבדות משפילים. רבים מבני הדור הגיעו לידי הכרה, לאחר מקרא בשיר, בין שבמקור ובין שבתרגומיו ליידיש ולרוסית, ששומה עליהם לפרוץ את המעגל הטרגי של הגורל היהודי הנצחי. כתביהם של המנהיגים מעידים על החלטתם: שוב לא יסכימו למות "מות כלבים", לנוס "מנוסת עכברים" ולהתחבא "מחבא פשפשים". גם ההיסטוריונים ציינו את השיר כגורם מאיץ ומתסיס, שהביא צעירים יהודים לידי ההכרה שעליהם להתייצב כבני חורין, זקופי קומה וגֵו.
אך לא לעולם חוסן: במלאת שבעים וחמש שנים להקמת המדינה, בהיותה נתונה במצב כלכלי טוב למדיי, נתרופפו מנגנוני ההגנה שלה, והנהגה נהנתנית ומוכת-סימאון, המחבבת סיגרים ומצבורי דולרים, הניחה למיתוסים רבים להתנפץ לרסיסים. כדי להמשיך לאחוז בהגה השלטון, יצאו שרים בממשלת ישראל וחברי-כנסת תאבי-כוח במסעות פלגָנוּת חסרי-תקדים שהוציא את מתנגדיהם לרחובות, ואיש לא ציווה על "המנהיגים" חסרי הפרספקטיבה לחדול ממעשיהם. פוליטיקאים משוללי יכולת-חשיבה לטווח ארוך לא הבינו שאותו כוח רוחני הסמוי מן העין (שמקורו באחדוּת ובשותפוּת גורל), המחזיק את המִבנה המוצק לבל יפול והמצַווה על תושבי המדינה לפרוץ את המעגל הטרגי של הגורל, מעוגן בהשקפת העולם הלאומית, והוא המקנה לעם את האמונה בביטחונו ובקיומו. אבדן הכוח הזה גרם נזק לעם ולמדינה בל-ישוער, ויידרשו שנים רבות כדי לשקמו.
*
ואחרי הטבח, מול מאות ה"פאנלים" של המומחים והמומחים-מטעם-עצמם, שמילאו, ועדיין ממלאים, את אולפני הטלוויזיה, כתבה המשוררת מיכל סנונית את דברי התחינה: "היזהרו בדבריכם. חייהם של מאות שבויים וחטופים נתונים בידי החמאס. אנא, דוממו מנוע. תנו לצה"ל ולהנהגה לעשות את שלהם בשקט. אפילו בדומייה. חיי אדם תלויים על חוט השערה. אל תשיאו עצות, השבויים חשובים יותר מכל יוהרה אולפנית וחשיבות עצמית".
מאה ועשרים שנה אחרי שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" כתבה את שירהּ "הוא שהיה", הראשון מבין עשרים שירים על התקפת הטרור הרצחנית ב"עוטף עזה", הכלולים בספרה "שירי אוקטובר" (הראשון בספרי השירה על אירועי ה-7/10):
הָיְתָה אִשָּׁה וְהָיָה אִישׁ וְהָיוּ יְלָדִים
הָיָה צְחוֹק הָיָה בֶּכִי הָיוּ חַיִּים
וְהַשִּׁטָּה פָּרְחָה
וְהָרוּחַ שִׁיְטָּה בֵּין הָעֲנָפִים
וּמִישֶׁהוּ אָמַר לְמִישֶׁהוּ
הַחַיִּים יָפִים. [...]
אֲבָל מָה שֶׁהָיָה שׁוּב לֹא יִהְיֶה
הַשִּׁטָּה אֶת רֹאשָׁהּ הִרְכִּינָה
הַשּׁוֹחֵט שָׁחַט לִבְלִי רַחֵם
וְכָל שַׂעֲרָה הִלְבִּינָה.
נְעֶקָּר הַגּוּף, הָרֶחֶם נִתְלָשׁ
אֵשׁ אָחֲזָה בַּחֲדָרִים
אֱלֹהִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְעַסֵּק
בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.
בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.
וְלֹא נֹאמַר דָּבָר
מִפְּאַת חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ
כֵּיצַד רָאשֵׁי הָעָם
הִפְנוּ גַּם גַּב גַּם עֹרֶף.
השיר "מתכתב", כמובן, עם שירו של ביאליק ("הַשִּׁטָּה פָּרְחָה", "הַשּׁוֹחֵט שָׁחַט"). יש בו גם הטחה נגד שמים, וכלול בו "גיליון אישום" נגד קברניטי העם. מי חלם שבמדינת ישראל הריבונית יהדהדו הקולות שבקעו מן המרתפים ומעליות הגג בקישינב, ויישמעו שוב מחדרי המגן ב"עוטף עזה", שנפרצו ויושביהם נשחטו, או נשרפו, או נחטפו?!
לפני כארבעים שנה אירע פיגוע בנהריה, שבמהלכו נאלצה אֵם צעירה בשם סמדר הרן להסתתר בעלייה (ב"בוידעם" של דירתה) עם בִּתה ולחסום את פי התינוקת עד חנק, לבל יישמעו קולות הבכי שלה ויגיעו לאוזני המחבלים. בהלוויות שאחרי האירוע המזעזע הזה ציטט רה"מ דאז, מנחם בגין, את המימרה שטבע ביאליק ב"על השחיטה": "נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן". בשירה העברית הוא יכול היה למשוך מובאות גם מתוך שירו של טשרניחובסקי "ברוך ממגנצא", מונולוג של גבר שנאלץ להמית את בנותיו לבל תיפולנה ביד השוחטים הערלים. המקרה בנהריה, אף שהיה נדיר ולא מוטט את האֵמון במערכת הביטחון, לא נמחק מן הזיכרון הקולקטיבי. הציבור כולו האמין שמקרים כאלה לא יִישנו בישראל הריבונית, היודעת להגן על תושביה היושבים בעורף.
כמה נורא לגלות בין שמות החטופים את השם "הרן" כמין תזכורת מצמררת למה שאירע לפני ארבעים שנה. ד"ר שושן הרן מקיבוץ בארי שוחררה אמנם אחרי חמישים יום, כמו חנה פרי, אך אחותה ובעלה נרצחו בקיבוץ בארי. יתר על כן, גיסתה ובתה נחטפו לעזה, שבָּהּ רבים נמקים כבר תשעה חודשים בשבי האויב. מאה ועשרים חברי כנסת והעומד בראשם אינם מראים סימנים שהאסון הלאומי הזה גוזל שינה מעיניהם. חלקם יוצאים בקיץ לאתרי נופש, ואוטמים את אוזניהם לזעקות משפחות שיקיריהם נתונים בשבי החמאס כבר תשעה חודשים, ללא מזון ראוי, ללא תנאים המגיעים לשבויים על-פי "אמנת ג'נבה" וללא ביקורים וביקורת של אנשי "הצלב האדום". נושא השבויים שנחטפו מבתיהם, שאמור היה להטריד את העולם כל יום, בכל מהדורת חדשות, אינו עולה כמעט "על סדר היום" ברחבי העולם, גם משום הוא מתנגש עם אג'נדות אחרות של קברניטינו שמבקשים "שקט תעשייתי".
הנה, לפנינו עוד מיתוס בעל חשיבות לאומית עליונה שהתנפץ בשנה האחרונה: מיתוס "הערבוּת ההדדית" – כלל מוסרי שהתקיים בעם ישראל למן קדמת דנא, וניסחוהו חז"ל במילים "כל ישראל ערֵבים זה בזה" (ספרא, בחוקותי, פרק ז, ה; ובעוד מקומות). כלל זה מקַדש את אחריותו של העם כלפי כל אחד מבניו ושל כל אחד מבני-העם כלפי עמו. הייתכן שאביו של ראש-הממשלה, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, שכל מעייניו נתונים היו לטובת העם ולשמירה על קיומו, לא הסביר לבנו איזה כלי יקר-ערך יקר עלול להישמט מן היד אם כלל זה לא יישמר? והנה, מתוך חוסר אחריות משווע, רה"מ וחבורת שריו (שרובם אינם מתאימים למילוי תפקידם, אף אינם קשובים לצורכי עמם) השמיטו מידיהם ערך רוחני, שאינו נמדד בדולרים, אך עולה עשרת מונים על תכולתן של רבבות כספות, מוכמנות ומוטמנות, העמוסות בכסף ובזהב.