מה אכל ביאליק בחנוכה? (2022)
ודברים אחדים על מקומָם של תפוחי האדמה ביצירתו
במאמרי "מה אכל ביאליק בחנוכה", שנדפס בעיתון "מעריב" מיום א' טבת תשמ"ו (1.12.1985), הראיתי כי ביאליק לִגלג על נטייתם הנפרזת של המחדשים "הירושלמים" להשתמש בסיומת xיָּה (כבתחדישים 'מטרייה', 'שמשייה', 'חנוכייה', 'סופגנייה', 'עגבנייה', 'חמנייה' וכדומה), ועל כן ניסה לא פעם להמירה בסיומת xית, או בסיומת אחרת.
אחרי טבח קישינב הוצע לביאליק לנהל את בית-הספר ליתומי הפְּרעות בכפר הנוער שפיה, שהוקם כמושבת-בת של זכרון יעקב הסמוכה, והמשורר שקל את האפשרות הזאת בכובד ראש. אילו עלה ארצה בימי העלייה השנייה, ייתכן שאוצר-המילים שלנו היה שונה מזה שבפינו, לרבות המילים המלַוות אותנו בימי החנוכה. ואולם ביאליק התמהמה, נקלע לסערת המלחמה והמהפכה, ועלה רק בשנת 1924. כשהגיע ארצה, התברר לו שהוא איחר את המועד: מילים אחרות נשתגרו בפי העם, ואת הנעשה אין להשיב.
*
הדברים על תחדישי ביאליק שהתפרסמו בעיתון "מעריב" נכללו גם בהרחבת-מה בספרי "שירים ופזמונות גם לילדים" (1986). בעקבותיהם נמצא מי שבחר להקל על עצמו ולחרוש בשדה חרוש, אך זרע בתלמיו אי-דיוקים כלשהם. כך טען למשל בטעות שביאליק התנגד לסיומת xיָּה, ומובן שאין לדבריו אלה שחר: איך אפשר להניח שהמשורר התנגד לסיומת המשולבת במילים עבריות עתיקות מ"ארון הספרים" העברי (לרבות מילים מן התנ"ך כגון 'שַׁעֲרוּרִיָּה', נָכְרִיָּה, רְמִיָּה, גְּוִיָּה, 'עָזְנִיָּה', ועוד?!). יתר על כן, ביאליק הרי השתמש ביצירתו לא פעם במילים עם הסיומת xיָּה (כגון במילים 'יפהפייה', 'רחמנייה', 'זכרייה' ועוד). ואולם תחדישיהם התכופים וחסרי הבקרה של מחדשי השפה "הירושלמים" בסיומת זו (וכן בסיומת xוֹן, שנועדה לדעת ביאליק לצורכי הקטנה וזיעור), לא נשאו חן בעיניו. המשורר לִגלג עליהם ומתח אפוא ביקורת לא על המשקל כשלעצמו, כי אם על חוסר התואַם המתגלה בתחדישים ה"ירושלמיים" בין המשקל שבּוֹ בחרו המחדשים להשתמש שוב ושוב לבין מהותו של החידוש.
להלן אביא את רשימתי "מה אכל ביאליק בחנוכה?" שיש לה גם גירסת יו-טיוב המצויה ברשת וגם באתר שלפניכם (www.zivashamir.com) בקטגוריה "מדיה":
מה אכל ביאליק בחנוכה?
מתוך שירי חנוכה שכָּתב ביאליק לילדים, כמו גם משאר שירי "שירים ופזמונות לילדים" שלו, עולה יחסו האמבּיוולנטי של המשורר כלפי תחדישיו של אליעזר בן-יהודה. יחסו של ביאליק בראשית דרכו כלפי תחדישים אלה היה יחס שולל ומזלזל, בדומה ליחסם של י"ח רבניצקי ("פרדס", ב, תרנ:ד) וליחסו של מ"ל ליליינבלום ("השילוח", ג, תרנ"ח).
רוב סופרי החוג האודסאי העדיפו את הלשון השיבוצית "נוסח מנדלי", על פני הלשון החדשנית של ה"ירושלמים". ה"ירושלמים" השתדלו להתנזר משיבוצי פסוקים, והרחיבו את אוצר-המילים לפי טעמם המודרני, אגב יצירת מילים חדשות לבקרים, שאת חלקן שאלו מן הלעזים. הגיעו הדברים לידי כך, שבמאמרו "חבלי לשון" הִתרה ביאליק: "ומן הראוי להתנות עמהם [עם מחדשי הלשון ה"ירושלמים" – ז"ש] עוד תנאי אחד: שלא יהפכו את המילון לבית-חרושת של מילים חדשות".
באיגרות שכָּתב בשנות יצירתו הראשונות, הביע ביאליק לא פעם את דעתו בגנות חידושיו המהפכניים של בן-יהודה וה"מילות הירושלמיות" שאינן מתוך "הלשון גופא" (ראו: "איגרות ביאליק", כרך א, עמ' עה-עו). המשורר האמין בכוחם של שינויים אִטיים ואֶבולוציוניים, ולא בשינויים מהפכניים הנעשים בִּן-לילה כבמטה קסמים. ההתפתחות המואצת של הלשון בידי ה"ירושלמים", שהולידה חידושים לבקרים, נראתה לו לא-מבוקרת, לא-אחראית וזרה לרוח הלשון העברית. את דעתו על הדרך הנאותה שבה ראוי לחדש תחדישים הביע בנאומו על יחיאל-מיכל פינס ("דברים שבעל-פה, כרך א, תרצ"ה, עמ' קעה):
פינס היה אומר שבכדי להכניס אף מילה חדשה אחת אל הלשון צריך תחילה לחפש בכל אוצרות השפה העברית, שבהם גנזו כל הדורות את מחשבותיהם, אולי נמצאת כבר המילה המבוקשת בצורה עברית [...] ולא באופן רבולוציוני [...] מילה חדשה שהיא זרה לרוח השפה במשקלה ובצורתה מביאה דיסהרמוניה בלשון [...] וכל האחריות חלה על ראשי המחדשים הפזיזים. צריך שהמילה העברית תהיה עברית בשורשיה.
גם ביאליק האמין, כמו פינס, שאין להיחפז ולחדש תחדיש כל-אימת שלא נמצאת לו לסופר מילה מן המוכן. צריך להפשיל שרוולים, לחפש ב"מטמוניות" וב"מחפרות", עד שתימצא המילה הנאותה. מילה שנבנתה במשקל זר ונשתגרה, קשה לעָקרה מן השורש. מוטב שלא תיכנס כלל אל המילון מלכתחילה, גם אם תחיית השפה וגאולתה תתעכבנה מעט. ניכרת בעמדתו של ביאליק השפעתו הממַתנת של אחד-העם, שדגל ב"הכשרת לבבות" ממושכת, בחינוך הדרגתי ויסודי, והביע את אי-אמונה בצעדים מהפכניים המבקשים לשנות את המציאוּת בּן-לילה.
*
וכך, למשל, בשירי חנוכה של ביאליק ניכּרת התנגדותו לחידושיו של בן-יהודה על כל צעד ושעל. בשירו "לכבוד החנוכה" מדליק האב נרות חנוכה, "וְשַׁמָּשׁ לוֹ אֲבוּקָה", אך לא נזכרת בשיר ה"חנוכייה" – חידושו של בן-יהודה. המורה מביא לילד "כִּרכָּר", ולא "סביבון" (חידושו של ה"ירושלמים", שלא היה אהוד על ביאליק, וראו גם בשירו לילדים "כִּרְכָּרי"). האֵם נותנת לילד "לביבה", אך לא נזכרת ה"סופגנייה" (מילה "ירושלמית" שחידש דוד ילין בשנת תרנ"ז; וראו במאמרו של ראובן סיון "ראשית הרחבת הלשון בימיו", "לשוננו לעם", לג, קונטרס א-ב, חשוון תשמ"ב). גם בסיפור "ליל ראשון של חנוכה" מאת מרדכי בן-עמי, שיש המעידים שביאליק הוא שתרגמוֹ לעברית, נזכרים "מְלִילֵי הבצק" וה"לביבות", "מנורת החנוכה" ו"כִרכָּר העץ" – וכל המִלים ה"ירושלמיות" מקומן נפקד.
את שירי הילדים של ביאליק ממשיכים לשיר בגנים ובבתי-הספר, חרף חילופי הטעמים, אוצר-המילים הנדיר וההגייה האשכנזית המלעֵילית. מעניין לגלות שאפילו המילים הקשות ("כֵּילָפוֹת", "כֶּשֶׂב", "מִכְלַת שֵׁן", "מַרְכּוֹף", "עָבִים כּוֹבְרִים", ועוד) לא הרחיקו את שירתו מן הילדים. ביאליק עצמו גרס, כי אין לכתוב לילדים בלשון ילדותית או מתיילדת, כי לא המילה הקשה מונעת את ההבנה, אלא העניין המוקשה שהוא לעִתים מעֵבר להשגתו של ילד. אם הפרובלמטיקה של השיר היא כפי השגתו של ילד, הוא יתגבר על מכשול המילה הקשה (וראו: "איגרות ביאליק", כרך א, עמ' קיב).
ואולם, המילים שהציע ביאליק בשירי החנוכה שלו לא נשתגרו ברוּבּן, ואילו המילים ה"ירושלמיות" ("חנוכייה", "סביבון", "סופגנייה") נתקבעו בעברית הכתובה והמדוברת. בעניין ה"סביבון" נכנע ביאליק, והתיר לעורכי המקראות להמיר את ה"כִּרְכָּר" שבשיריו ב"סביבון" (במיוחד לאחר שטשרניחובסקי שיבץ את ה"סביבון" בספר שיריו לילדים "החליל"). ואולם בעניין ה"חנוכּייה" וה"סופגנייה" לא הרכין ביאליק ראש. אפילו בשנות חייו האחרונות, כאשר עמד בראש ועד הלשון בארץ-ישראל, הוא עדיין ניסה להשריש חלופה הגזורה מן השורש ספ"ג, תחת ה"סופגנייה" שנכנסה ללקסיקון העברי.
וכך אנחנו מוצאים באגדה המחורזת של ביאליק "אלוף בצלות ואלוף שום" (1928), בין מאכלי התאווה העולים על שולחן המלך, את "האֶספּוֹגים המתוקים ("אֶספּוֹג" על משקל "אֶתרוג", "אֶשכול", "אֶפרוח", ועוד). מילה זו נראתה לביאליק חלופה הולמת למילה היוונית σπόγγος (sphongos = ספוג), שממנה נגזרו דברי מאפה כמו ה"סופגנייה" הארץ-ישראלית והעוגה האנגלית הקרויה "sponge cake". מטעמי עיתוי לא התקבל תחדישו של ביאליק ולא נשתגר במילון העברי. חבל, משום-מה 'אספוג' נשמע לי מאפה טעים יותר מ'סופגנייה'. ביאליק הכיר באשמתו. בשיר-העם שלו "אחת שתיים" הִתרה ביאליק ב"גולם" המתמהמה: "אַל תִּתְמַהְמָהּ, אַל תְּאַחֵר, / שֶׁמָּא יְקַדֶּמְךָ אַחֵר". זה בדיוק מה שקרה למשורר: הוא איחר לעלות ארצה, ובינתיים נשתגרו בפי העם מילים רבות שכְּלל וכלל לא תאמוּ את אנינות טעמוֹ.
*
כותרת מאמרי "מתכתבת" עם כותרת מאמרו של פרופ' איתמר אבן-זהר "מה בישלה גיטל ומה אכל צ'יצ'יקוב?" ("הספרות", אוקטובר 1976), החוקר את מעמד הדנוטציה בספרות העברית בדורות האחרונים. בזמן שביאליק כתב את שיריו הראשונים לילדים נתגבשו בשפה העברית מילים רבות שצרמו לאוזניו. אולם הוא שילב בהם, בין שמתוך רצון ובין שמכורח, מילים רבות שחידשו בן-יהודה וחבריו ה"ירושלמים": "מלפפון" (בהוראה המקובלת היום, כהצעת א"מ לונץ, ולא בהוראת "קישוא", כביצירות מנדלי מוכר-ספרים), "נדנדה" (שחידש א' ספיר), "שעון" (שחידש י"מ פינס). אחדים מחידושים אלה (כגון המילה "מכונית" שחידש איתמר בן-אב"י) נשאו חן בעיניו והוא הביע את קורת-רוחו מהם. את חלקם קיבל שלא מרצון בידיעה שאת הנעשה אין להשיב ושיש להיכנע לרוח הזמן החדש.
*
עד כאן הדברים כפי שנכתבו לפני כארבעים שנה, ומכאן ואילך אוסיף הערות הנוגעות אף הן למאכלי חנוכה שבפי ביאליק. אקדים ואומַר שבמילה "לביבה" בהוראת מאכל האופייני לימי החנוכה אנו משתמשים בעקבות שירו של ביאליק "לכבוד החנוכה":
"אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לִי, / לְבִיבָה חַמָּה, מְתוּקָה – / יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי? / לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!".
כידוע, מקור המילה "לביבות" בסיפור אמנון ותמר, צאצָאי המלך דוִד: "וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא-נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ. [...] וַתִּקַּח אֶת-הַבָּצֵק ותלוש (וַתָּלָשׁ) וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת-הַלְּבִבוֹת. וַתִּקַּח אֶת-הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל [...] וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ; וַתִּקַּח תָּמָר אֶת-הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה" (שמואל ב יג, ו – י). לפי לשון המקרא מדובר אפוא בתבשיל עשוי בצק, ולא בלביבות המטוגנות של ימינו, העשויות מִבּלילה מתובלת של רסק תפוחי-אדמה ובצל, שלתוכה מוסיפים קמח וביצים.
גם הלביבות הנזכרות אצל טשרניחובסקי באידיליה "לביבות" אינן דומות כלל למאכל החנוכה שבפינו. תיאור הכנתן, כפי שהראה א' אבן-זהר במאמרו הנ"ל, מתאים לכיסוני בצק הממולאים במחית של תפוחי-אדמה ובצל מטוגן – כיסונים הקרויים בפי יהודי רוסיה בשם "ווארייניקעס" ("רֵיחַ שֶׁל לְבִיבוֹת מְמֻלָּאוֹת בִּגְבִינָה עֲשׂוּיָה / וְרוֹחֲצוֹת בְּזִבְדָּה – וְהָאֵד עוֹלֶה בַסִּיר מִן הָרוֹתְחִים").
שיטוט במרחבי יצירת ביאליק מגלה שרק בשירו לילדים "לכבוד החנוכה" השתמש המשורר במילה 'לביבות' בהוראה המקובלת בזמננו. בפרק ט' של הסיפור "אריה 'בעל גוף'" מתואר אריה הנזכר במאכלי התאווה שאליהם כלתה נפשו, ובהם " לביבות הגבינה הגדולות שהיו מעלים בקערת חרשֹ עמוקה על שֻלחנות אבותינו: גודל כל לביבה כככר לחם; וּלביבות הענק האלה היו עשויות ככיסי קמח גרשׂ ממוּלאוֹת גבינה, חצי הליטרא גבינה ללביבה, והן היו עולות על השֻלחן כשהן רוחשות בחמאה רותחת וּמפעפעת, עד שהיו מקרקרות כצפרדעים".
ולעומת זאת בסיפורו "מאחורי הגדר" מדובר לא על לביבות מבושלות, אלא על לביבות מטוגנות וממולאות בגבינה. גם בסיפור "ספיח" מספר האני-הדובר: "וּלאָזְנַי מגיע קול פִּעפּוּעים ורִחוּשים של לביבות צפות בשמנוניתן בתוך מחבת וּמרחשת לקול טִגּוּן" (ייתכן שמדובר באותן חביתיות ממולאות בגבינה הקרויות בלשון יִידיש בשם 'בלינצעס').
מקום מרכזי נועד ללביבות בסיפורו הגנוז של ביאליק "פסח שני", שבּוֹ הלביבות עשויות שברי מצות מטוגנים בחמאה ("מַשׂרֵת מלאה לביבות-מצה, הצפות בחמאה רותחת, הרוחשת ומפעפעת על פני כל החדר [...] ור' אהרן השליך אל לועו לביבה רוחשת ונצרבת מעט בקצהָ בעודה בחֻמה". כאן מדובר במאכל האופייני לחג הפסח –חביתה מטוגנת עשויה ביצים ושברי מצות שנטבלו במים או בחָלָב.
לפני הפיכתה של השפה העברית לשפת הדיבור הייתה אפוא ה'לביבה' מילה גֶנֶרית לדברי מאפה ובישול מבצק, והיא ציינה רֶפֶרנטים רבים, שונים זה מזה תכלית שינוי: 'לאַטקעס' (לביבות של ימינו), 'קרעפּלעך' או 'וואַרייניקעס' (כיסונים), 'בלינצעס' (חביתיות של ימינו), 'מצה בְּרַיי' לפסח, 'קוּגל' (פשטידה) ל"קידוש", ועוד. במילון בן-יהודה נזכרות ה"לביבות" ביחד עם מאכלי בצק איטלקיים כגון המקרוני, ובמילון אבן-שושן נזכרת הלביבה ביחד עם מעשי אפייה וטיגון כדוגמת הסופגנייה. קֶשֶׁת האפשרויות של מילה זו היא כמעט בלתי מוגבלת, ועל כן אין היא יכולה להיחשב דנוטציה ראויה לשמה: הקורא נדרש לנחש לפי ההקשר לאיזו מן האפשרויות הרבות של המילה כִּיוון הסופר בדבריו.
שירי הילדים של ביאליק הם אפוא הגורם שהאיץ את הפיכתה של המילה "לביבוה" למאכל מטוגן האופייני לחג החנוכה. בהקשר זה מן ראוי להרחיב במקצת בנושא תפוחי-האדמה, שגם הם חידוש של מחדשי השפה ה"ירושלמים". כבר אמרנו שביאליק חשב, כמו הסופרים שהשתייכו לחוג אודסה, שיש לחפש תחילה בספרי המקורות ולוודא שהמילה המבוקשת אכן חסרה בהם. את מורת רוחו מחידושיהם המהירים (והפזיזים, לדעת ביאליק) של בן-יהודה וחבריו "הירושלמים" הפגין המשורר באופן מרומז. כך, למשל, בסוף שיר הסתיו הקצר שלו "הקיץ גוֹוע" השתמש ביאליק במילים המפתיעות: "צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה". המשורר יכול היה להשתמש במילה 'בולבוסים' (כמו בשירו "בגינת הירק"), אך בחר להשתמש בחידוש ה"ירושלמי" 'תפוח אדמה', המַדיף ריח של "צבע טרי" (בדרך-כלל התרחק מחידושי-מילים כאלה), כדי לרמז לטיבן של מהפכות, בחיים ובאמנות, המביאות עִמן טעמים חדשים ומנהגים חדשים, שהאנינוּת מֵהם והלאה.
שיר זה מתאר בסמוי את הירידה מצבעי כתר הזהב ומגלימת המלכות הארגמנית אל אפלת המרתף ואל אדרת הטלאים הקבצנית. כאן העדיף ביאליק להשתמש במילה החדשה והווּלגרית לטעמו 'תפוח-אדמה' (תרגום שאילה של ספרות ההשכלה ל'ערד עפּפֿיל' היִידיש-גרמני) – ולא במילה עתיקת היומין 'בולבוס' ("פקעת"), שהיא בעלת מסורת ארוכה, המושכת אחריה שובֶל של תקדימים בשפות ההודו-אירופיות (bulbos ביוונית, bulbus בלטינית, bulb [ = פקעת] באנגלית, bwlb בוולשית, בּאָלבֿעס ביידיש, bulbu ו- bulbo בשפות אחדות באגן הים התיכון, ועוד). זהו אחד הטעמים להצטרפותו של הבולבוס בשיר "בגינת הירק", ש"בָּא לִרְקֹד [...] הוּא עַל כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ" (תוך שהוא מפר את הדגם הזוגי של המחול וגורר אחריו שובל של צאצאים וקרובי משפחה לרוב). הבולבוסיים אכן מתברכים בקרובי-משפחה רבים כי על גבעול אחד שלהם צומח לא פעם הירק הגדול ובצִדו "אֶחיו" הקטנים.
באמצעות שִׁרבובה של מילה החדשה במשפט "צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה" הציג ביאליק את המעבר מעולם התמול אל ההוֹוה המתהווה – על קרעיו ועל כיעורו. אגב כך, רמז ביאליק לקוראיו שנתחדש כאן חידוש פזיז ומיותר, שהרי יש כבר במקורות מילה מתאימה לאותו רֶפֶרנט עצמו.
גם בסיפוריו, לא רק בשיריו אלא גם בסיפוריו, ערך ביאליק בידול בין תפוחי-האדמה ה"פּלֶבֶּאיים" לבין ה"בולבוסין" הגוררים אחריהם ניחוח של מסורת עתיקת יומין. כך, למשל, בסיפורו "ספיח", הסוכה שבחצרו של ר' מאיר המלמד "משמשת [...] לדברים הרבה: דיר לעצים, מִכְלָא לעֵז, לוּל להלעטת אוָזים, ממגורה לתפוחי-אדמה וּלְקִשּׁוּאִים, וּבימוֹת החמה – אף 'חדר' לתלמידים". לעומת זאת, בסיפור "יום השישי הקצר", הרב מקבל במתנה מן המוכסן העשיר "שק מלא בולבוסין גדולים וּבצִדו כָּפוּת אַוָּז קרקרני, שמן וּמפוטם". יקירי-קרתא כמו הרב והמוכסן העשיר, המשַׁמרים את טעמה של מסורת, משתמשים במילה העתיקה ורבת-הייחורים "בולבוסין". לעומת זאת, ה"מלמד" (ה"מלמדים" העניים לא הוצבו כידוע ברום הסולם החברתי) יכול היה להסתפק אצל ביאליק בתחליף זול... ב"תפוחי-אדמה".
וכשבודקים את האטימולוגיה של המילה "בצל" מתברר שה"בולבוס" התלמודי הוא סוג של בצל, ובמילוני האטימולוגיה הרב-לשוניים מופיעה תחת הערך "bulb" המילה "ציבּעלע" (בצל) מלשון יִידיש. המילונים הללו קושרים את הבצל לשורש השמי בצ"ר, אך ביאליק קשר את השורש בצ"ל דווקא לשורש פצ"ל, שהרי גלדי הבצל מתפצלים לפצלות, וכמתואר ב"אלוף בצלות ואלוף שום: "עוֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ יִלְבַּשׁ מִכְנָסָיִם, / עוֹמֵד עַל-רֹאשׁוֹ וְרַגְלָיו לַשָּׁמָיִם, / כְּמִתְהַדֵּר: 'רְאוּ, כַּמָּה גְדוֹלִים מעֲשָׂי / וְכַמָּה יְרֻקִּים מִכְנָסָי!'/ / וּבְגָמְלוֹ יֵצֵא בְּתַכְרִיךְ זְהָבוֹ, / וְהַנָּחָשׁ מְקַנֵּן בִּלְבָבוֹ, וּבְשָׂרוֹ פְּצָלוֹת פְּצָלוֹת לְבָנוֹת / כְּמַעֲשֵׂי הַכֻּתֳּנוֹת בְּתוֹךְ הַכֻּתֳּנוֹת".
*
ביצירת ביאליק המאכלים היהודיים העשירים בבצלים ובשומים (המלווים את בני ישראל למן מאכליהם של יוצאי מצרים ועד למאכלים בסיפורי מנדלי מוכר-ספרים) כמוהם כיהודים, המשתלבים בכל "התבשילים" ומעניקים להם את טעמם. בראשית שנות העשרים, בעת שחיבר ביאליק את נוסחהּ הראשון של האגדה המחורזת "אלוף בצלות ואלוף שום", דוּבּר בגרמניה על "טוהר הגזע", וביאליק הראה ביצירתו שרעיון זה, שעליו ממליצים בני הגזע הארי, יסודו בעוולה ובאיוולת. ללא "בצל" אין "התבשיל" טעים, אפילו כל מרכיביו טהורים ומזוקקים.
מעניין להיווכח שדווקא פרידריך ניטשה שאמר שהיהודים הם כַּשְׂאוֹר שבעיסה, ובלעדיהם נמצאת התרבות המערבית, והתרבות הגרמנית בכללה, לוקה בחסר. על פניו של החרטום החכם במהתלה הביאליקאית על הבצל והשום "הודבק" חוטם ארוך ומגוחך, בדומה לתו-ההֶכֶּר הגזעי ש"הדביקו" האנטישמים לדיוקנו של היהודי הטיפוסי בזמן חיבור "האגדה", ואידך זיל גמור.
תיאוריהם של הירקות ביצירת ביאליק הם רמזים של הנעשה בספֵרה החברתית-פוליטית. בזמן מהפכת הנפל של 1905 הוא רמז באמצעות פרטי-מציאות דלים כמו אדרת מטולאת, נעליים שתוקנו ומצבור של תפוחי-אדמה שנאגר באפלת המרתף למצב שעתיד לשרור ברוסיה לכשינהיג הפרולטריון את המדינה. בשנות העשרים תיאר את התמורות שהתחוללו בגרמניה (שבה עשה שנים אחדות במעמד של "אורח נטה ללון") באמצעות תיאורי הבצל והשום, הרומזים לעם ישראל בנדודיו במִדבּר או ב"מִדבּר העמים", בטרם הגיע לארץ כדי להתיישב בה.
בשיר הילדים "בגינת הירק" שנכתב בארץ ישראל (אחד משניים-שלושה שירים שחיבר ביאליק בהברה הארץ-ישראלית, ה"ספרדית") שילב המשורר בסוף רשימת המחוללים – את ה"יהודים" – את הבצל והשום (מן המאכלים היהודיים) המפיצים ריח רע; ולצִדם הבולבוס האביון, המגיע לחגיגה עם כל המשפחה: "וְגַם צֶמֶד חֶמֶד, / בָּצָל וּבַת־שׁוּם, / הִתְלַבְּטוּ בֵּין רַגְלַיִם, / וּרְאוּ: לֹא גֵרְשׁוּם. // גַּם בֻּלְבּוּס הָאֶבְיוֹן – / אַל אֶתֵּן פִּי לַחֲטֹא / בָּא לִרְקֹד, בִּמְחִילָה, / הוּא עַל כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ". הרשימה נפתחת ב"בעלי הגוף" הכרוב והכרובית, ובאנשי השררה, בעלי המדים, האבטיח והדלעת, ומסתיימת בירקות הקטנים והדלים: בבולבוס, בבצל ובשום. ואולם, למרבה האירוניה, ירקות גדולים כמו "כרוב", "דלעת" ו"אבטיח" הם סמלי הריקנות ומנת-המשכל הנמוכה, בעוד שהירקות הקטנים, שלא תואר להם ולא הדר, אינם דלים כפי שהם נראים. בלעדיהם הן אין ל"תבשיל" טעם וריח...