מה זאת אהבה

מביאליק אל שקספיר ובחזרה

פורסם: מאזנים / 5, גליון פ"ט , אוקטובר 2015

"האהבה לגווניה השונים", כך ניסח העורך את נושא גיליון אוקטובר, ואכן אין דומה אהבה ראשונה ומהוססת של נער ונערה לתשוקה סעורה של עלם ועלמה, או לאהבה בגיל השלישי שלעִתים אינה עזה פחות ממה שהייתה לפני שוך היצרים הליבִּידינליים. גם אין דומה אהבת גבר ואישה לאהבת הורים לילדיהם, או אהבת גולֶה לבית אבא-אימא החרֵב ולמולדתו הרחוקה. ח"נ ביאליק ששאל "מה זאת אהבה?" הודה לא פעם שהוא, שנתחנך ב"חדר" וב"ישיבה", מעודו לא ידע אהבה של ממש מַהי. אפילו במכתב-אהבה שכּתב בערוב-יומו לעלמה הצעירה חיה פיקהולץ, שליוותה אותו בזמן שהותו בלונדון בחורף תרצ"א וסייעה לו להתמודד עם זרוּת העיר והשפה, הודה המשורר: "ואני הלוא עטיתי אדרת נזירים זה שנים ואל אישה הכבדתי את רוחי ואת ראשי. ואולם בקלסתר פניך נגלתה לי לעִתים חזוּת מה אשר זעזעה את נפשי עד התהום ותמלאנה חנינה על כל גדותיה, אף כי טרם אדע מה הדבר ההוא ומה שורשו. אהבה לא באה? ייסורים ממרקים? מצוקת נפש נעלמה?"; ואפשר שגם במכתב-אהבה פרטי (באמת או כביכול) לא נפרד ביאליק מן "האני" האישי-הלאומי האופייני ליצירתו, ותיאר בו לא רק את תחושותיו האישיות אלא גם את תחושותיו של היהודי בה"א הידיעה, שלא ידע נעורים ואהבה מַהם. דומה שבשלב זה כבר ידע המשורר כי כל פיסת נייר פרי עטו תהפוך לנחלת הכלל, ואיגרותיו המאוחרות, אפילו הן מנוסחות כמסמכים אישיים בתכלית, כבר כתובות "עם הפָּנים לאומה".

ביאליק הודה אפוא שמעולם לא ידע אהבה מַהי, ואף-על-פי כן, ואולי דווקא משום כך, כתב אחדים משירי האהבה היפים והנודעים בתולדות השירה העברית, כגון "הכניסיני" ו"היא יושבה לחלון". אחד מהם הוא השיר "הלילה ארבתי", המתכתב עם שירים רבים שבהם הולך האוהב וסובב סביב חלונה של אהובתו, בתקווה שתציץ לרגע מן החלון. שירים שבהם ניצב הדובר ליד אדן חלונה של אהובתו ולִבּוֹ יוצא אליה מצויים לרוב בשירת העולם. ייזכר בהקשר זה כי הסיטואציה הבסיסית של השירה הטרוּבָּדוּרית היא זו של משורר מאוהב, השר סרנדת אהבה מול חלונה של הגבירה הנערצת, ומוסכמה זו נתגלגלה גם אל שירת האהבה המודרנית יותר, כגון לשירו של הרומנטיקון האנגלי פרסי ביש שֶלי, "סרנדה הודית" ולאחד משירי המחזור "השיבה הביתה" של היינה, שהשפיע לדעת דב סדן על שירו זה של ביאליק. שירו של ביאליק "הלילה ארבתי" השפיע כמדומה על שירו של נתן אלתרמן "הבכי" (מתוך "שמחת עניים") ועל ספרו של עגנון "סיפור פשוט", שגיבורו הירשל סובב סביב חלונה של בלומה אהובת-לִבּוֹ בתקווה שתפתח את חלונה והוא יוכל לראות, ולוּ לרגע קט, את פָּנֶיהָ ולִזכות במבט אחד מאור עיניה. בסיפורו "מאחורי הגדר" תיאר ביאליק את נֹח, העובר בתכוף עליו היֵּצר מעליית הגג של בית-הוריו אל הגן השכן, ושם מתעלס באהבים עם רועת-החזירים הגויה זהובת-השֵּׂער. סופם של רומאו ויוליה מפרוור העצים האוקראיני שונה כמובן בתכלית מזה של הגיבורים השקספיריים, כי אדם מישראל (כך לימדנו פרידריך ניטשה בספרו "לגניאולוגיה של המוסר" על ההבדל בין היהודים הסגפניים להלניסטים הנהנתניים) אינו יודע אהבה מַהי ועל-כן גם לעולם לא ישלם את המחיר העצום שהאהבה תובעת מן האוהבים האמִתיים.

מי שהכיר את האהבה על כל קשת גווניה וידע לתת לה ניב-שפתיים היה כמובן שקספיר, שכל אחת מ-154 הסונטות שלו לוכדת גוון נוסף ברצף הכרומטי האין-סופי שבין אֶרוֹס לתנטוס. אביא כאן את אחת הנודעות שבָּהן, אשר בה מפציר האוהב באהוב-לִבּוֹ להפיק הנאה מהאהבה כל עוד נשמה באפו:

Sonnet LXXII

That time of year thou mayst in me behold

When yellow leaves, or none, or few, do hang

Upon those boughs which shake against the cold,

Bare ruin'd choirs, where late the sweet birds sang.

In me thou seest the twilight of such day

As after sunset fadeth in the west,

Which by and by black night doth take away,

Death's second self, that seals up all in rest.

In me thou see'st the glowing of such fire

That on the ashes of his youth doth lie,

As the death-bed whereon it must expire

Consumed with that which it was nourish'd by.

   This thou perceivest, which makes thy love more strong,

   To love that well which thou must leave ere long.

סונט 73

הַבֵּט בִּי, וְתַכִּיר אוֹתָהּ עוֹנָה,

שֶׁבָּהּ עָלִים קְמֵלִים, נוֹשְׁרִים בַּלָּאט,

עֶרְיַת זְרָדִים תִּרְעַד מֻכַּת צִנָּה,

חָרְבוֹת בָּמָה בָּהּ רוֹן זְמִירִים שָׁבַת.

תִּרְאֶה בִּי דִּמְדּוּמִים, בִּגְוֹעַ אוֹר

בַּמַּעֲרָב, אַחַר שְׁקִיעַת חַמָּה;

עֵת שֶׁהוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר הַשְּׁחוֹר,

בֶּן-דְּמוּת הַמָּוֶת, חוֹתָמוֹ דְּמָמָה.

תִּרְאֶה בִּי אֵשׁ לוֹחֶשֶׁת, עוֹמְמָה,

לוֹחֶכֶת נְעוּרֶיהָ הָאוֹבְדִים,

תִּכְלֶה וּתְאֻכַּל בַּאֲבֹד חֻמָּהּ,

תִּדְעַךְ בְּדֶשֶׁן, רֶמֶץ וְאוּדִים.

מִשֶּׁתִּרְאֵנִי הֵן תֹּאהַב בְּכָל לֵב

אֶת שֶׁתּוֹתִיר מָחָר אַחַר הַגֵּו.

(מאנגלית: זיוה שמיר)

למעשה, זהו שיר של carpe diem ("תפוס את היום", או "אֱכוֹל ושתֹה כי מחר נמות"). לפי שיר זה, רק כשבראשו של אדם חולפת המחשבה שהחיים קצרים ואהובו לא יהיה לצִדו לעַד, הוא מפסיק לבזבז זמן יקר ומתחיל להעריך את מנעמי האהבה שנפלו בחיקו. והנה, היה זה דווקא ביאליק, ולא טשרניחובסקי "היווני" (משורר האור, הגבורה והאהבה), שהכניס לראשונה אל הספרות העברית את מסורת ה-carpe diem. לראשונה עשה כן בשיר שתרגם היינה והכתירו בכותרת "יש שיתגעגע הלב". אחר-כך עשה כן בשירים מוקדמים כגון "עיניה" ו"בשל תפוח" (האחרון עיבוד משיר קליל של אלפונס דודֶה שכותרתו הדו-משמעית פירושה: "בעבור שזיפים" או "על לא דבר"). יסודות של שיר פיתוי במסורת ה-carpe diem יש גם בשיר "בית עולם", וכן בשירים "ציפורת", "רק קו שמש אחד עברך" ובשיר הארוך בפרוזה "מגילת האש". מסורת פיוטית זו של שיר הפיתוי הארוטי לא קנתה לה שביתה בשירה העברית, כי תמיד עמדו לפני הסופר העברי בעיות גדולות ועקרוניות יותר מאלה שהטרידו את מנוחתם של עמיתיו, בני אומות העולם. היום, ממרחק השנים, קשה לתאר את התעוזה שנדרשה מן הסופר העברי לכתוב על נושאים הֶדוניסטיים כאלה שעניינם אהבת בשרים בעת מעברהּ של הלשון העברית מ"לשון קודש" ל"לשון חולין".