מה זאת אהבה?
עודכן: 14 במאי 2022
על הפזמון "אַיָּה" מאת נתן אלתרמן
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1728 , 07/03/2022
את השיר הקצר והקִצבי "אַיָּה" כתב אלתרמן (הלחן: מרדכי זעירא) בימי מלחמת העולם השנייה למען ה"יישוב", בכלל, ולמען המתנדבים הארץ-ישראליים לצבא הבריטי, בפרט. כידוע, שלושים ושישה אלף מתנדבים יצאו את הארץ כדי לשרת בצבא הבריטי ולסייע במלחמה מול גרמניה הנאצית, ובן-גוריון – יו"ר הסוכנות היהודית דאז – עודד את ההתגייסות והכריז: "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר, ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן".
בריטניה של תקופת המנדט, שנזהרה לכאורה שלא להפר את האיזון בין היישוב היהודי לערביי הארץ, לא התלהבה בתחילה מרעיון גיוסם של צעירים ארץ-ישראליים לצבאהּ. ממשלתה סירבה להתיר למתגייסים להשתמש בשם א"י, או לענוד על שרווליהם סמל כחול-לבן.
ההיתר ניתן רק לאחר שהוקמה הבריגדה היהודית, או החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת), שחייליה נשאו בתגית שלהם את סמל התנועה הציונית. הבריגדה הוקמה, כידוע, רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, ביולי 1944, לאחר הצלחת הפלישה לנורמנדיה, כשהיה ברור כבר שגורלה של גרמניה הנאצית נחרץ (ובשלב זה נתפוגג חששם של האנגלים פן יעברו הערבים לתמוך בגרמנים בתגובה על הקמת הבריגדה היהודית). רק בסמוך לסוף מלחמת העולם השנייה התירו אפוא האנגלים לחיילים הארץ-ישראליים להשתמש בצירוף "פלשתינה-א"י".
השיר הפטריוטי שלפנינו נכתב אפוא כמין התחכמות מחוייכת על האיסור להשתמש בשם 'ארץ ישראל'; אך מאזיניו הבינו כמובן את הרמזים הגנוזים בו ונהנו מתכסיס ההסוואה שמצא אלתרמן כדי להערים על הבריטים:
בַּמִּשְׁעוֹל הָרָץ הַגַּיְאָה רְאִינוּהָ, יְדִידַי, בַּמּוֹשָׁב קָרְאוּ לָהּ אַיָּה וּבַגְּדוּד קוֹרְאִים לָהּ אַי. אַי, אַי, אַיָּה, אַי אַי, יָפִית בְּצַמּוֹתַיִךְ הַקְּלוּעוֹת לָךְ לְרֹאשֵׁךְ אַי, אַי, אַי, אַיָּה, אַי – אַי, הַלֵּב מוֹשֵׁךְ אֵלַיִךְ כִּי הַלֵּב זוֹכֵר "יַא-שֵׁיךְ"! | בַּמֶּרְחָק, בְּאֵין אִגֶּרֶת עֵת עִם לַיִל נָח הַגְּדוּד לְכֻלָּנוּ אַתְּ נִזְכֶּרֶת וְכָל אִישׁ לוֹחֵשׁ לְחוּד: אַי, אַי, אַיָּה, אַי אִישׁוֹנַיִךְ כְּמוֹ זַיִת וּבָרוּחַ שִׂמְלָתֵךְ אַי, אַי, אַי, אַיָּה, אַי – כָּךְ זוֹכְרִים שָׂדֶה וּבַיִת וְקוֹרְאִים לָזֶה בִּשְׁמֵךְ. | וּבְשׁוּבֵנוּ, אַיָּה, אַיָּה תִּבְחֲרִי אֶת הַיָּחִיד וַאֲנַחְנוּ בַּ"חֶבְרַיָּה" נְבָרְכֵךְ וְכֹה נַגִּיד: אַי, אַי, אַיָּה, אַי לֹא נִשְׁאַל אוֹתָךְ מַדּוּעַ רַק אוֹתוֹ בָּחַר לִבֵּךְ אַי, אַי, אַי, אַיָּה, אַי – זֶה עָצוּב, אַךְ זֶה יָדוּעַ – זוֹ הִיא אַהֲבָה, "יַא-שֵׁיךְ"! |
לבקשת אהוד בן עזר (בעיתון חדשות בן עזר, גיל' 118, מיום 23.2.2006) תיאר אליהו הכהן, חוקרו החשוב של הזֶמר העברי, את "אַיָּה" כפזמון אהבה שנכתב "לנערה קלועת צמות, בת מושב בארץ, שהחיילים המגוייסים מתגעגעים אליה ממרחקים, ממקום שירותם בנֵכר". בדבריו אלה הזכיר החוקר ש"באותה עת אסור היה, למשל, להטביע אותו [את השם "ארץ ישראל"] על השטרות והמטבעות שהיו הליך חוקי בארץ בימי השלטון המנדטורי, ועל כך ניטש ויכוח ממושך בין הנהגת היישוב היהודי בארץ ובין השלטונות, עד שבסופו של דבר נתקבלה הפשרה שיוטבע באותיות עבריות השם פלשתינה (א"י), ועל הא"י הזה שבסוגריים נכתבו חידודים ונחרזו חרוזים ונשברו קולמוסים בלי סוף באותם ימים, לא רק בעיתונות היומית, אלא גם בתיאטרונים הסָטיריים, בעיתונות ההיתולית שממש פרחה אז, ובפזמונים מכל הסוגים". עוד הוזכר ברשימה זו ש"אלתרמן אף פעם לא התראיין על השיר 'איה'. הוא בכלל לא אהב ראיונות, ולא נענה לפונים אליו. עם זאת לא צריך להרחיב פרשנויות כדי לזהות את כוונתו בשיר הזה, העולה מבין השיטין".
•
דברי אליהו הכהן הם כמובן דברים נכונים ומדויקים. אף-על-פי-כן, אַרשה לעצמי לצרף כאן דברי פרשנות אחדים, שכּן שוב ושוב מתברר שאין לאלתרמן אפילו שיר אחד שאינו מכיל במעמקיו רבדים המחכים לחישופם. גם שיריו הקלים והטריוויאליים לכאורה הם שיריו של משורר "בעל מחשבות", שדבריו מורכבים ומתהפכים לגוונים רבים.
נפתח ונאמר שהפזמון "איה", חרף אופיו הישיר והפשוט, הוא שיר רצוף פרדוקסים, המפגישים ניגודים שאינם מתלכדים בנקל: הוא משלב קודם כול את הפכי הפשטות והישירוּת ה"צברית" של בני ה"יישוב", אנשי ארץ-ישראל העובדת, עם ההתחכמות ה"ממזרית" – העירונית והאירונית – של אלתרמן, "היהודי הגלותי", שהערים על הצנזורה הבריטית. שנית, בשיר מתרוצצים מבלי שיתלכדו זה עם זה ניגודי הסדר והמשמעת של שיר צבאי, המושר בקצב שירי-הלכת, ורכותו של שיר אהבה חלומי ורך שבמרכזו ניצבת נערה בלתי מושגת.
ואף זאת, השם היפה והנעים "איה", שם עברי "צברי" מובהק, שנולד כביכול לראשונה בארץ-ישראל (שהרי מעולם לא שימש שם כזה את בנות ישראל בגולה), איננו שם ארץ-ישראלי בלבד. ובמאמר מוסגר, אין זו הפעם הראשונה שבָּהּ השתמש אלתרמן בשמות "צבַָּריים" באופן מתחכם, כדי להראות שהם בעצם לא נולדו בארץ-ישראל. כך, למשל, בשירו "שבוע הלשון העברית" (1940), אחד משירי "רגעים", הוא השתמש בשמות "רם ויעל", שהם לכאורה שמות ארץ-ישראליים מובהקים שמעולם לא שימשו את יהודי הגולה, אך כבר המשכיל יצחק אדוארד זלקינסון השתמש בצמד השמות הזה במאה ה-19 כשתרגם לעברית את מחזהו של שייקספיר "רומאו ויוליה" בשם "רם ויעל". וגם השם הארץ-ישראלי "איה" הוא לאמיתו של דבר שם אוניברסלי המצוי בתרבויות זרות אחדות באפריקה ואסיה, לרבות בתרבות הערבית [آية], שבָּהּ מציין שם זה 'נס' או 'סימן שנשלח ממרומים' (וכך גם בקוראן).
האם ידע זאת אלתרמן והתכוון לכך? אין לדעת, אך ייתכן שהשימוש הכפול שנעשה בשיר במילים החברה'מניות "יַא-שֵׁיךְ!" אינו רומז אך ורק לערבּיזמים הרבים שהיו שגורים בפיהם של צעירי דור המאבק על עצמאות ישראל, אנשי הפינג'ן והכאפייה (שחיבבו מילים כמו 'אהלן', 'אינשאללה', 'אבו-ארבע', 'אנא עארף', 'ג'אבל', 'דחילק', 'מבּסוּט', והשתמשו בהם על כל צעד ושעל). יתר על כן, השם המקראי 'איה' בהגייתו המלרעית ('רצפה בת איה') משולב בפרשה שמלאה כּוּלהּ באכזריוּת, בעוד שהשימוש המודרני בשֵׁם זה בהגייתו המלעילית, כבפזמון האלתרמני, מייצג מהות שכולהּ נועם ותשוקת עלומים.
אגב, ה"איה" הראשונה שנולדה בארץ הייתה איה רופין (לימים דינשטיין), בתו של ארתור רופין, ילידת 1926 (יש אומרים שעגנון הוא שנתן לה את שמה). בעקבות שירו של אלתרמן, נולדו בנות רבות הנושאות את השם "איה" (ונזכיר גם את "איה הג'ינג'ית" המפורסמת, גיבורת ספרו של פוצ'ו, שהיא אולי בִּתם הספרותית של בני דור הפלמ"ח, יפי הבלורית והתואר, שמהם ירשה הנערה את הגֶנים הג'ינג'יים שלה). נזכיר עוד בהקשר זה שחיים חפר חיקה את תחבולת ההסוואה האנטי-בריטית הזאת שהמציא נתן אלתרמן (איה = א"י) בפזמונו "בת שבע", שנועד לציין בסמוי את יום הולדתו השביעי של הפלמ"ח.
•
הניגודים המשולבים בשיר ניכּרים גם ביחידות הטקסט הקטנות של השיר: מתוארים בהן הצמות הסדורות מול השמלה המתנופפת ברוח הסוערת שעלולה לגלות את רגליה החשופות של האישה הנחשקת. כביכול מתואר כאן גדוד שלם, שחייליו רואים נערה אחת ויחידה באחד המשעולים בשדות הארץ, או בין הריהָ, וכולם מתאהבים בה כאיש אחד (אך ברור שיש לראות בסיטואציה כזאת, סיפור אלגורי שבּוֹ גדוד החיילים מתאהב כאיש אחד בנוף הארץ-ישראלי שאת זכרו נושאים חייליו אתם לאירופה, בצאתם להילחם בשורות הצבא הבריטי).
וצירופי המילים, כמקובל בלשונו של אלתרמן, פרועים ו"מופרעים" לגמרי, והם שוברים את כל הכללים וחורגים מכל המסגרות: מדוע נכתב כאן ש"הַלֵּב מוֹשֵׁךְ אֵלַיִךְ", בעוד שהשימוש הטבעי הוא במילים "הלב נמשך אליך"? והרי אך טבעי היה לומר שהנערה רצה אל הגיא במורד המשעול, ואילו כאן נאמר "בַּמִּשְׁעוֹל הָרָץ הַגַּיְאָה", תוך האנשת המשעול והפיכתו למושבניקית היפה שרצה בו. טבעי היה לפנות אל הנערה ולומר לה: "עֵינַיִךְ כְּמוֹ זַיִת" – לציוּן צורת עיניה או צִבען – ואילו כאן נאמרת האמירה: "אִישׁוֹנַיִךְ כְּמוֹ זַיִת" (האישון הוא כמובן עגול ושחור, ולא מוארך כזית). ואף זאת: טבעי ומתבקש לומר שהמוח זוכר, ואילו השיר מייחס זיכרון ללב דווקא, ואומר: "כִּי הַלֵּב זוֹכֵר".
ויש לשיר "הפשוט" הזה גם רובד אַרְס-פואטי עשיר, המתבטא בהרהורים סמויים על מלאכת השיר. כשהמליץ אלתרמן בשיר א' של מחזור שיריו "שיר עשרה אחים": "אֶהֱבוּ הַמִּלִּים הָעֵרוֹת כְּוָרִיד, / הַמְפַכּוֹת בְּסִבְכֵי מְלִיצָה וָשַׁיִת, / לִבְלִי יֶגַע רַדְּפוּן עַד קַצְוֵי הָעִבְרִית, / גָּרְרוּן בַּצַּמּוֹת אֶל הַבַּיִת. // כָּל שׁוּרָה תִּבָּחֵר כְּעַלְמָה בְּשִׁבְיָה / וְחַפְּשׂוּ הַיָּפָה בִּבְנוֹת הַפֶּלֶךְ. / וְחָרוּז תִּמְצְאוּ לָהּ שָׁלֵם כִּשְׁבוּעָה, / אוֹ חָצוּי וּמַגִּיר עֲסִיסוֹ כַּפֶּלַח", הוא כִּיוון בדבריו לשני סוגי חריזה. בלקסיקון האלתרמני בית שיש לו צמות הוא בית מסורג וסדור (בניגוד לשימוש בחרוזים מודרניסטיים חצויים, המגירים את עסיסם). ובשיר שלפנינו יש גם חרוזים סדורים ובנליים, כגון "איגרת-נזכרת" או "זית-בית", ויש חרוזים מודרניסטיים חד-פעמיים, כגון "ראשך - יא שיך" או "הגאיה - איה". הראשונים מתאימים לשיר-צבאי קולקטיבי, סדור וממושטר, והאחרים מתאימים לשיר אהבה חלומי ואישי, הנישא ברוח הקלה.
•
ואל עיקרו של השיר עדיין לא הגענו. עיקרו של השיר "איה" נעוץ, לדעתי, במשחק המחבואים הנערך בו בין רשות הפרט לרשות הכלל. לפנינו שיר המושר במקהלה, בלשון "אנחנו", אך זהו שיר אהבה השייך לכאורה לרשות הפרט והיחיד. האהבה לאיה היא חוויה קולקטיבית, אומר השיר, אך כל אחד רואה אותה אחרת בעיני רוחו ונותן לה פירוש משלו ("לְכֻלָּנוּ אַתְּ נִזְכֶּרֶת / וְכָל אִישׁ לוֹחֵשׁ לְחוּד").
בדמותה של "איה" יצק אלתרמן מרכיבים רבים, אישיים ובין-אישיים, החל מדמותה יפת-התואר של אהובתו הראשונה עברייה שושני, שהייתה גננת בקיבוץ דגניה א' (תמונות ששרדו בארכיונו מראים אותה בצמות הקלועות סביב ראשה ככתר). במקביל, יצק כאן אלתרמן קווים של דמויות ארכיטיפיות מוכללות כמו זו של השולמית משיר-השירים שעליה כתב באחדים משיריו, ובפזמון "שולמית" כתב עליה: "שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ, שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל. / שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ,כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". ומעל לכול, איה היא – כאמור וכידוע – שם צופן לארץ-ישראל, שעל אהבתו אליה ועל קשייו לכתוב עליה התוודה אלתרמן בשיריו.
ומה זאת אהבה? כאן ובשירים אחרים התחבט אלתרמן בשאלה הנצחית הזאת, והגיע למסקנה שאהבה מתבטאת בראש ובראשונה ברצון לבלעדיות, באי-הרצון לחלוק את האדם האהוב עם אחרים (וראו דיון על מהות האהבה לפי אלתרמן, ברשימתי "כולה שלי" על השיר "בכל זאת יש בה משהו", בעיתון חב"ע, גליון 1724 מיום 20.02.2022). בשיר "איה" כולם אוהבים את הנערה היפה וכולם חושקים בה, אך בבוא היום היא תבחר ביחיד – בָּאֶחָד המיוחד; ודומה שאלתרמן מתח כאן קו של אנלוגיה בין אהבת-אמת שמתבטאת באי-רצונו של האוהב לחלוק את אהובתו עם אחרים לבין אהבה לארץ אחת ויחידה שאין לה בעיניו תחליף.
משירו של אלתרמן משתמע שרבים נושאים עין אל איה-א"י, גיבורת שירו: הבריטים טוענים לכתר, הערבים לוטשים אליה עין, אך היא תגיע ככלות הכול לטקס הכלולות רק עם "האֶחָד" שאוהב אותה אהבת אמת. אלתרמן כִּיוון לאותה אהבת אמת שנמשכה דורות על גבי דורות ונישאה על שפתיהם של אלה שנצרו את זִכרה בלִבָּם, מאז שָׁר ר' יהודה הלוי לפני כאלף שנים את שיר האהבה שלו לארץ הפותח במילים: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ" (ואולי עוד קודם). רק לאותו אחד, יחיד ומיוחד, שאהבתו היא אהבת-תמיד, ולא למי שאהבתו היא אהבה עראית, אקראית ומזדמנת – אומר השיר שלפנינו – תמסור איה בבוא היום את לִבָּהּ ואת הבעלות עליה.