"מחורבות נָקום"
פרופ' זיוה שמיר באירוע "מחֳרָבות נקוּם" שיח מס' 9
צולם 6/12/2023 בבית הסופר, קפלן 6 ת"א
מנחה: צביקה ניר , יו״ר האגודה
משתתפים: ד"ר חגית אדלר, ד"ר מיכל אהרוני, פרופ' אהובה גוליק,
יונתן יבין, סבינה מסג, תהל פרוש, פרופ' זיוה שמיר
לגירסה מלאה של הערב - בערוץ YOUTUBE של אגודת הסופרות והסופרים העבריים
התנצלות המשורר על עיסוקו בכתיבת שירים בעת מלחמה
דברים שנאמרו בסדרת ההרצאות "מחֳרָבות נקוּם" ב"בית הסופר" ביום 6/12/2023
ערב טוב. אומַר דברים קצרים על הסופרים והספרות בימי מלחמה.
מסַפּרים שבאו לווינסטון צ׳רצ׳יל בדרישה שיקצץ את תקציב התרבות כדי להעביר את כל הכסף לצורכי מלחמה. את התנגדותו לקיצוץ שלו הוא ביטא במילים: ״אז בשביל מה אנחנו נלחמים?". יש בלונדון מכון לחקר כתבי צ'רצ'יל, והם עדיין לא מצאו את המקור למובאה הזאת. אבל אני חיפשתי ומצאתי נאום שנשא צ'רצ'יל ב-39' ערב פרוץ מלחמת העולם שבו אמר שהיצירה האמנותית לסוגיהָ נחוצה לחיי המדינה, ושהמדינה חייבת לעודד אותה, ולתמוך בה ולשמור על קיומה. לפיכך, גם אם לא מצאו עדיין את האסמכתא לציטטה המיוחסת לו, היא בהחלט מבטאת את עמדתו. ועמדתו היא עמדת העולם החופשי והנאור: גם בזמן מלחמה צריך לשמור על האנושיות ועל המוסר ועל האסתטיקה ועל המחשבה הרעננה ולתת טעם לחיים. צריך להגן על כל הדברים של "מוֹתָר האדם" גם בזמן שהאויב מאבד צלם אנוש.
באותו זמן שבו צ'רצ'יל אמר (או לא אמר) את המימרה הזאת, התנהל בתל-אביב, בחבורת "יחדיו", המכוּנה כיום בביקורת בשם "אסכולת שלונסקי", ויכוח נוקב על תפקידו של הסופר בעת מלחמה. הראשון שהציג וסיכם את הוויכוח הזה במחקר מן הכיווּן האלתרמני היה מנחם דורמן, איש קיבוץ גבעת השלושה, ידידו של אלתרמן, עורכו ומי שהוציא לאור את רוב כתביו (קדם לו טוביה ריבנר שהציג את עמדתה של לאה גולדברג). אחרי שפרסמתי ב"מאזנַים" מתוך עיזבונו את מאמרו בנושא "פולמוס שירי המלחמה", הפך הנושא הזה לנושא מרכזי בחקר אלתרמן, והיום הוא משולב בכל דיון.
בַּפולמוס הזה הציב נתן אלתרמן עמדה המנוגדת לזאת של סופרי האגף השמאלי של חבורת "יחדיו": אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. האחרונים חשבו שכאשר התותחים רועמים על המוזות להיאלם דום (זאת הייתה, דרך אגב, גם עמדת הקרמלין). ספרות בשעה זו, טענו שלונסקי וחבריו, צריכה להתנתק מן האקטואליה ולא להגיב עליה. רק בשירה הקלה – בפזמונים, בשירי לכת– אפשר לכתוב דברי עידוד שיעלו את המוראל.
בַּפולמוס הזה סביב שירי המלחמה שפילג את המודרניסטים בסוף שנות השלושים לְפָּציפיסטים ולאקטיביסטים – או ל"שמאל" קוסמופוליטי ול"ימין" לאומי – נקט אלתרמן עמדת ביניים שאינה פוסלת כתיבת שירה קנונית גם בעת שהתותחים רועמים. הוא חשב שאדם כמוהו, שאיננו משורר "מטעם" ואינו מגויס בשירותם של פלג או מפלגה, אלא מגויס מטעם עצמו, יכול להרים תרומה חשובה וחיונית למאמץ המלחמתי בכתיבת שירים שישקפו לדורות את מראות הזמן ומוראותיו, גם את ימי המלחמה. בשירה הקלה הוא לא נרתע מכתיבת שירים שמעלים את המורַאל של הלוחמים, או – להפך – שירי תוכחה שמחנכים את החיילים לטוהר הנשק, או סתם ליריקה "חסרת תכלית" כביכול שלוכדת את רוח הזמן.
ממשורר כמו אלתרמן ניתן היה להבין שכל סופר רשאי לפעול לפי תחושתו ולפי צו לבבו. יהיה מי שייאלם דום, ויהיה מי שיֵיאחז במילים כדי לזעוק ולפרוק את כאבו. איש איש לפי תחושתו האישית.
אשר לאלתרמן: הוא כתב בזמן המלחמה את מחרוזת השירים החשובה ביותר שלו, "שמחת עניים", שהנציחה את אווירת התקופה – בימים קריטיים וב"יום קטנות". עוזי שביט ז"ל, חוקר יצירת אלתרמן, שכָּתב ספר שלם על היצירה הזאת, טען שזוהי היצירה הפיוטית הגדולה היחידה בספרות העולם, לא רק בספרות העברית אלא בכל ספרות המערב כולה, שעקבה אחרי אירועי המלחמה והנציחה אותם בסדרת שירים המצטרפת לפואמה ארוכה – לספר שלם.
בצד היצירה הקודרת הזאת הוא כתב גם את המחזור הקל-לכאורה "שירים על רעות הרוח", שבו הוא הציג את המשוררים באירוניה כרועי רוח ומבלי עולם, בעת שאחרם מוסרים את נפשם, אבל הוא האמין שגם לשטותניקים האלה – לבוהמיאנים האלה – המשוררים שיושבים בבתי הקפה ובמסבאות היין – גם להם יש תפקיד חשוב בחיי העם, ובזמן מלחמה על אחת כמה וכמה. הוא לא ראה בהם משתמטים.
אלתרמן לא היה תמים ולא העמיד פנים: הוא לא חשב שמי שאוחז בעט תורם בשעת מלחמה כמו חייל שאוחז ברובה, הגם ששניהם אוחזים בכלִי נשק. הוא עצמו לא השתמט מן השירות הצבאי הפָּעיל. להפך, אף-על-פי שבזמן מלחמת העצמאות הוא היה כבר בן 38, בעל משפחה, ויכול היה לקבל פטור מן השירות הצבאי, הוא התייצב בלשכת הגיוס והצטרף ליחידת רגמים שהוצבה בחזית הדרום. היה זה יצחק שדה ששלף אותו מן הקרבות, והחזיר אותו הביתה. יש חיילים רבים, אמר יצחק שדה, אבל אלתרמן יש לנו רק אחד. אלתרמן ביקש להאמין שהשירות שלו למען הכלל – בשירי "הטור השביעי" ובפזמונים הרימו תרומה חשובה בזמן שהעם נלחם על נפשו ומסר את נפשו.
את החוויות שעברו עליו במלחמה הוא שיקף בשיר היפה "ליל חניה", שמראה שההכנות למלחמה נראות לפעמים טריוויאליות ואין בהן שום דבר הרואי, אך הן מולידות בסופו של דבר את רגעיו הגדולים והגורליים של העם. זה גם מלמד אותנו שיצירות שמשַׁקפות את מה שעובר עלינו כיום, יכולות להיכתב גם בעוד עשור שנים או יותר. לא כולם מסוגלים ולא כולם רוצים להעלות את התגובה שלהם תיכף ומיד, ללא דיחוי.
כשהוא אמר על חבריו, המשוררים: "כִּי עָבַרְנוּ קַלִּים וּפְחוּתֳים / וְהִנֵּה הֲקִימוֹנוּ גַּם עִיר", הוא רמז שאין לזלזל בתרומתם של אנשי הרוח גם כשהם נראים אנשי בוהמה, טיפוסים נקלים ומזולזלים. עיר איננה רק בנייני הבטון והמלט וכבישי האספלט. עיר היא גם הרוח (רוח תרתי משמע) שמנשבת בין הבתים והרוח ששורה בתוכם. וכך ניסח ביאליק את אחד הפתגמים היפים ביותר שנאמרו בשפה העברית: ״אין רואים את הרוח, אבל היא הנוהגת את הספינה, היא ולא הסמרטוטים האלה שמתנופפים מעל התורן לעיני כול.״
אלתרמן אמר שיש ערכים אנושיים שהם ערכי יסוד שמבטיחים את הקיום האנושי: אהבת הורים לילדיהם, קנאת גבר לאהובתו ורֵעוּת הלוחמים בשדה הקְרב. אגב, היה המשורר הראשון שהשתמש במושג הרעות, ואח"כ באו גורי ורבים אחרים. באַחַד השירים האלה הפּצוע הנישא על גב רעהו משמיע באוזני מַצילוֹ את הצוואה הרוחנית שלו, ומשביע אותו במילים הבאות:
לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת רֵעִי, אֵיךְ עַל גַּב נְשָׂאתַנִי, / וַתִּזְחַל אִתִּי הַר וָגַיְא. /
לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת אֵיךְ לָמוּת לֹא זְנַחְתַּנִי,/ בְּחַבְּקִי צַוָּארְךָ כְּחַבֵּק אֶת חַיַּי. //
הִנֵּה לַיְלָה, רֵעִי, הַנִּיחֵנִי הַפַּעַם. / הִנֵּה לַיְלָה, רֵעִי, הַנִּיחֵנִי וּבְרַח. /
כִּי מַכּוֹת רַקּוֹתַי, כִּי הַלֵּב הֹלֶם פַּעַם, / כִּי הַשֶּׁמֶש עָלַי לֹא יִזְרַח. //
הִשָּׁבַע רַק, רֵעִי, אִם יֵשׁ יוֹם וְתָנוּחַ / וְעָבַרְתָּ בֵּיתִי, מַה תֹּאמַר שָׁם? כָּזֹאת: /
"הוּא רָדַף הֲבָלִים וְהָיָה רוֹעֵה רוּחַ, / אֲבָל מֵת כְּמוֹ אִישׁ הַיּוֹדֵעַ עֲשׂוֹת. /
עַד הַבֹּקֶר, רֵעִי, לֹא תָּקוּם בִּי עוֹד רוּחַ. / אַךְ עַד בֹּקֶר אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת".
יש בספרות העולם שירי צוואה רבים, שבהם מביע הלוחם את רצונו האחרון, אבל אין שיר צוואה כמו שירו של אלתרמן שמבקש במשתמע שיזכרו אותו לא כמשורר שישב ב"כסית", או כפחדן שהשתמט מחובתו הלאומית, אלא כמי שהתגייס ביוזמתו לטובת הכלל. ובאמת, הוא ליווה את אירועי התקופה שבוע אחר שבוע בטורי הטור השביעי. לא היה עוד משורר כמוהו, בארץ ובעולם, שעשה זאת במסירוּת, בהתמדה ובאינטנסיביות כשלו.
כמה אנחנו זקוקים בימים קשים כאלה לקולו של איש רוח כמו "נתן הֶחכם", שידע גם להוכיח וגם לנחם, ודברו האיר את החשכה כמו עמוד אש במדבר. מאידך גיסא, לפוליטיקאים שלנו יש מזל גדול שאין לאלתרמן יורש ראוי לשמו. אני מתארת לעצמי איך אלתרמן היה קורע לגזרים את שר האוצר שלנו שכינה תמול-שלשום את האסון הגדול ביותר שפקד את עם ישראל מאז השואה בַּכינוי "משברון". נכון, בין חבריו וצאן מרעיתם, אלה שנהרגים באוהלה של תורה, אף אחד לא מת. מעולם לא היה נתק כזה בין ההנהגה לבין העם, ומעולם לא היה מצב שבו עלה העם הפשוט באינטליגנציה הרגשית שלו ובכישורים המעשיים שלו פי שבעים ושבעה על אלה של העומדים בראשו.
ארשה לעצי לסיים באמירה פוליטית, ואני מתנצלת מראש אם היא לא תנעם לכולם. אנחנו יושבים כאן ברחוב קפלן – באתר ההפגנות הגדול של שנת 2023. היום יש פושְׂקי-שפתיים שטוענים שההפגנות האלה שידרו פילוג וחולשה ועודדו את החמאס לתקוף אותנו. על טענה דמגוגית כזאת צריך להשיב תשובה נחרצת:
כאשר חוקרים הצתה או שרפה (ואת זה למדתי מאלי, אלוף נעוריי האבודים), אין מתחילים את החקירה בשאלה "באיזו שעה הגיעו מכבי האש". את החקירה מתחילים בשאלה מי החזיק את הגפרור שהצית את האש. ומי שהחזיקו את הגפרור שהצית את האש היו הממשלה והעומד בראשה, שהניחו לשני אנשים – תאבי שלטון אך חסרי כישורים שלטוניים – לנסות לשנות את צביון המדינה, ולהפוך אותה ממדינת חוק נורמלית למדינת הלכה. זה מה שפילג את העם וזה מה שהוציא את המפגינים לרחובות;
זה מה שהצית את האש,
ואידך זיל גמור.