"מטטרון": מי המשוגע?
חיים נגיד / מטטרון / עמודים לספרות עברית, זמורה-ביתן, 1990
פורסם: מעריב , 02/02/1990
....מבחינה זו, הספר מתאים לכמה סוגי קוראים: יהיה מי שייהנה מן הסיפור הפשוט - מתיאור עולמם של "יאפים" תל-אביביים, הפוקדים את בתי-הקפה ואת תיאטראות השוליים... הוא תיאור חי ואמין.... תיאור המעוצב כאן בחן ובהומור ובמידה לא מעטה של אוטו-אירוניה. קורא האוהב את צדדיו הריאליסטיים של הספר יראה בכל צדדיו המטא-ריאליסטיים בבואה של עולם פסיכוטי.
לעומת זאת, אותו קורא שמסוגל לשאת את "צרימותיו" של הבלתי-מובן ואינו מנסה לפרש ולפשר את כל הפראדוקסים, יצא נשכר... כאן, בעולמם של עב"מים ויצורים שלא מן העולם הזה, מתעלים המשוגעים לדרגת חוזים ואנשי רוח ואירועים בנאליים למדרגה טרנסצנדנטית אלוהית....
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
"מטטרון": מי המשוגע?
חיים נגיד. 'מטטרון'. עמודים לספרות עברית (עורך: חיים פסח), זמורה-ביתן, תש"ן, 275 עמ'.
בספרו המונומנטלי 'אנטומיה של הביקורת', שרטט החוקר הקנדי נורתרופ פריי את הספרות כולה, מראשית הימים ועד עתה,הליך הדרגתי מתמשך של פיחות בכוחו ובמעמדו של הגיבור: בראשית היה המיתוס, שגיבוריו היו אלים ובני אלים לאחר מכן נוצרה הרומנסה, שגיבורה האביר נלחם בדרקונים ובשאר כוחות על-טבעיים לאחר מכן בו יצירות במודוס החיקוי הגבוה, שגיבורן המלכותי חרץ גורלות בהינף שרביט, אך לא היה בכוחו לברוא שמים וארץ, כגיבור המיתוס, ולבצע מעשים על-טבעיים, כגיבור הרומאנסה לאחר מכן הגיע תורו של הגיבור ממודוס החיקוי הנמוך - בו-אדם רגיל, בשר ודם. לבסוף - הגיע תורו של ה"איירון", האנטי-גיבור הבזוי והמזולזל - בבואתו של איש הכרך, הנשחק בגלגלי החיים המודרניים. והשאלה המרחפת על תורתו של פריי היא: אם התהליך המתואר הוא אכן תהליך חד-סטרי ובלתי-הפיך, האומנם דנה אותנו ההיסטוריה לאין-ספור דמויות אנטי-הרואיות, שתהפוכנה מגוחכות וגרוטסקיות יותר ויותר ככל שתנקופנה השנים?
נמרוד גיל (שם זמני - מגיבורי ספרו של חיים נגיד 'מטטרון' - סולל את אחד הנתיבים המקוריים למוצא מן הסמטה-ללא-מוצא שאליה נקלעה הספרות במפנה המאה העשרים ואחת. לפנינו גיבור שהוא בעת ובעונה אחת יצור נחות, שכל חייו עברו עליו בשוליים, בקיום אפור, ויצור עליון, שהקים את מגדל בבל והדביר יחד עם אנכידו את דרקון המעמקים. הוא ספק יצור מן העבר הפרה-היסטורי, ספק יצור מעולמות עתידניים ספק מטורף והוזה-הזיות, הראוי להיכלא במוסד לחולי נפש, ספק אדם שניחן בכוחות ובאיכויות שלא מעלמא הדין. הדו"ח הקליני קובע לגביו, שאילו חי בתוך קהילה דתית היה נחשב לקדוש, ומכאן שדרך הקליטה של כל תופעה ותופעה היא הקובעת את מהותה, ואין איזו אמת אובייקטיבית, היכולה להדריך אותנו בחיינו ולשמש לנו אבן-בוחן.
השיגעון שהוא מתת אלוה
ואכן, שאלת השאלות, המקיפה את הרומאן 'מטטרון' מכל צדדיו והיבטיו, היא סוגית השיגעון: האם העולם ה"אובייקטיבי" הוא המשוגע והמטורף, שמא המתבוננים בו הם שאחזם טירוף, ואולי שתי האופציות כאחת תקפות ושרירות, ואזי לפנינו שיגעון בתוך שיגעון כבתעתועי אספקלריות, המשתברות זו בזו ומשכפלות את המראות והבבואות? השיגעון - קללה היא או מתנת אלוה, ומהו ההבדל בין המשוגע פרוע השיער, המשמש מטרה להתקלסותם של ילדי הרחוב, לבין "משוגע איש הרוח", שרגעי הארה והתגלות פוקדים אותו לפרקים?
ברומאן הפוסט-מודרניסטי של חיים נגיד קורסים הגבולות בין המציאות הבנאלית החוץ-ספרותית והמציאות הבידיונית הפנים-ספרותית, שחלקה בעל גוון לוקאלי וחלקה עוטה גוונים פנטסטיים, וכל קורא רשאי ליטול מן הספר כאוות-נפשו את שקרוב ללבו: יש מי שיראה באורי נתיב אנטי-גיבור תל-אביבי, שפרש לגימלאות בגיל 48, פקיד-לשעבר שיומו מתמלא מחולייתו, הנוסע על אופניו כדי לשמור על לבו, מצויד ב"ווקמן" ובאוזניות. יש מי שיראה בו מין יצור עתידני, שאופניו הם אופני המרכבה והאוזניות והאנטנה שעל ראשו הן כמשושיו של יצור מן החלל החיצון.
והרי כולנו חיים בעולם, שבו נבלעו הגבולות בין הממש והסמל: אילו גיבור בשם אורי זוהר (ולא אורי נתיב היה מתואר בספר כמי שזכה בהארה מיסטית-דתית, האם היה התיאור מושך אל המציאות העיתונאית היומיומית של מקומונים וטורי רכילות או אל מע הסמלים הקבלית הענפה, שבה ה"אור" וה"זוהר" מתהפכים לכמה גוונים? במציאות שלנו, שבה רבות הכיתות ורבים מתקני העולם, אין לדעת אם זרעי השיגעון טמונים ביחיד, בפרט, או במציאות הסובבת אותו, שאת הנתיב להבנתה סולל איש-איש בדרכו שלו.
אדיפוס, אדיפוס
בעיות אדיפליות קשות מבריחות את הרומאן כבריח: גיבורו מנסה להתמודד עם זיכרונות העבר המרים, עם רגשות עוינות כלפי האב ואשתו השנייה המעורבים ברגשות חמלה והבנה מאוחרת. בעת ובעונה אחת, הוא אינו מסוגל להבין מדוע בתו ענת מגלה כלפיו עוינות ובאה אליו בטרוניות, בשעה שהוא חונק אותה באהבתו? ברובד זה של הרומאן, עולים וצפים זיכרונות הילדות הקשים: הבריחה דרך גבול רומניה-הונגריה, תנאי הקליטה הקשים בבית אבן ירושלמי, שאותו חלקה המשפחה עם קרובים פליטים, שגרו בעבר בדירה מהודרת בבוקרשט, תיאור ייאושו של האב, שכל ממונו אזל ואין הוא מסוגל לספק לבני ביתו את צורכי הקיום המינימליים, ובמקביל -כעסו של הבן, המתקשה להתמודד עם אוזלת-ידו של אביו. ואולם, כברומאן פוסט-מודרניסטי מובהק, אין העומק הפסיכולוגי עיקר העניין. להיפך, 'מטטרון' קורא כאילו תיגר על החיטוט הפסיכולוגיסטי במעמקי התודעה, ומפליג אל עולמות סינתטיים חיצוניים, הממזגים בתוכם את המודרני ואת האנכרוניסטי, את האסתטי ואת ה"קיטש", את המטאפיזי ואת הטריוויאלי, את ה"זהב" ואת ה"זבל".
מבחינה זו, הספר מתאים לכמה סוגי קוראים: יהיה מי שייהנה מן הסיפור הפשוט - מתיאור עולמם של "יאפים" תל-אביביים, הפוקדים את בתי-הקפה ואת תיאטראות השוליים, שותים תה פרחים ומתגוררים בלב העיר המתעורר. תיאורם של אותם צעירים פוסט-מטריאליסטיים של שינקין והסביבה, הלבושים בשחור, מסופרים תספורת מינימליסטית ויושבים בבתי-הקפה האופנתיים, הקמים ונופלים לפי צורכי השעה, הוא תיאור חי ואמין, מקבילה ישראלית ל'עבדי ניו יורק' של תמה ג'נוביץ - תיאור המעוצב כאן בחן ובהומור ובמידה לא מעטה של אוטו-אירוניה. קורא האוהב את צדדיו הריאליסטיים של הספר יראה בכל צדדיו המטא-ריאליסטיים בבואה של עולם פסיכוטי. לעומת זאת, אותו קורא שמסוגל לשאת את "צרימותיו" של הבלתי-מובן ואינו מנסה לפרש ולפשר את כל הפראדוקסים, יצא נשכר מתמונה רב-מערכתית, ממערבולת של רסיסים בלתי-מתקשרים לכאורה, הנקשרים בדיעבד לתמונה ססגונית ורבת פנים. כאן, בעולמם של עב"מים ויצורים שלא מן העולם הזה, מתעלים המשוגעים לדרגת חוזים ואנשי רוח ואירועים בנאליים למדרגה טרנסצנדנטית אלוהית.
סוף העולם
יש הטוענים כי יצירות של "מפנה המאה" מתאפיינות בדרך-כלל בנטייה אל הזר והמוזר, אל חרדות אפוקליפטיות, אל מטעני יתר של תרבותיות דקדנטית, אל "אמנות לשם אמנות", המתגדרת במגדל השן של היחיד הבודד, שבדידותו היא בדידות חולנית הגובלת בשיגעון. מן הבחינה הזו, ריבוי האלמנים והגימלאים בסיפורת של השנים האחרונות (גיבור ספרו של א"ב יהושע 'מולכו', גיבור ספרו של עמוס עוז 'לדעת אשה' ועוד כהנה וכהנה אלמנים וגימלאים, המאכלסים את הסיפורת בשנים האחרונות הוא מצד אחד מטאפורה מורחבת של חרדת הקיום בארץ (החרדה לאבד את הבית ואת המולדת), ומצד שני - בבואה למצבו הקיומי של האמן, הפורש מן החיים וחי בדל"ת אמותיו כגימלאי, בעוד כוחו במתניו.
בספרות הפוסט-מודרניסטית של מפנה המאה העשרים ואחת כספרות של סוף מאה ושל סוף אלף ניכרת המגמה להעצים ולהאדיר את הנטיות ה"דקדנטיות" הללו לממדים, שלא נודעו בעבר. כך, למשל, טענו ראשוני המודרניסטים כי אל לו לאמן להציב ראי אל מול פני הטבע ואל לו לנסות לשקף את המציאות כדרך שניסו אמני העבר. הרומאן הפוסט-מודרניסטי מסכים לטענה זו, ובו בזמן אף מתנגד לה נחרצות: הוא נענה למגמה הא-מימטית של האמנות המודרנית, שבעטה במאמציו של האמן הקלאסי לשקף נאמנה את הטבע, ומחבב את הפנטזיה ואת המטא-ריאליזם. בעת ובעונה אחת, הוא גם מתריס כנגד התביעה המודרניסטית להסיר את הראי, סמל האמנות המימטית, ודווקא מציב ראי אל מול פני הטבע ין היפר-ריאליזם מוגזם ומופרז (המתבטא ברומאן שלפנינו בתמונה שמצלם אורי נתיב את עצמו ואת כלבתו בראי שבארון). אין כאן שום ניסיון לסגת אל הביטחונות הפואטיים של העבר, כי אם סינתיזה ייחודית וחדשה של אמן, המציב את הראי הישן-נושן והמזולזל, לא כדי לשקף את התמונה כנתינתה, אלא כדי להקפיאה, ללכדה ולהשליט בה כללים חדשים - כלליה של האמנות המסוגננת של דורנו.
'מטטרון' כרומאן פוסט-מודרניסטי מערב בדרך מרתקת חומרים עכשוויים בחומרים שאבד עליהם הכלח, ועירוב זה מתבטא הן בעיצוב המציאות והן בלשון המעצבת מציאות זו (במשפט אחד יכול חיים נגיד לדבר על ה"זבול" התל-אביבי ועל ספינת השלום של אייבי נתן, המפליגה באופק). נטייה זו לערבל חומרים יוצרת סגנון "פאסטיש", שבו דרים זה בצד זה מובאות מן הספרים האפוקריפיים ומובאות מן המקומון של השבוע החולף איזכורים מספר בראשית ומספרה האחרון של אורלי קסטל-בלום. כל עניין בספר נתפש הן ברצינות והן בראי עקום, הן כמציאות ממשית והן כמטאפורה וכסמל. אפילו הדיבורים על קץ העולם הם ספק חרדה אמיתית ורבת-משמעות, האופיינית לסוף המאה העשרים, ספק פטפוט דילטנטי של אנשי הכיתות, המעמידים פני מתקני-עולם נאורים ולמעשה דואגים לבצעם ולסיפוק תאוותיהם הכלל לא נאורות.
דבר אחד ברור: אי אפשר לבוא אל רומאן כזה בתביעות שמחוץ לגבולות הז'אנר. יכול אדם לטעון כי הוא מעדיף את דיוקנאותיו של רמברנדט על פני דיוקנאותיו המשוכפלים וחסרי העומק של אנדי וורהול, אך אל לו לבוא אל האחרון בתביעה שיוסיף לדמויותיו אורצל ופרספקטיבה ושישנה את הגוון המלאכותי השפוך עליהן. במקביל, תקיפתה של יצירה פוסט-מודרניסטית על בסיס עירוב הסגנונות שבה או על בסיס המציאות המפוררת שלה יש בה מטעמה של טאוטולוגיה, משל יאשים אדם את הקריקטוריסט בהגזמה, את כותב האופרה בפאתוס, את צייר הפלקאטים בצבעוניות עזה או את מחבר הגרוטסקה בעיוות המציאות. לפנינו כמדומה אחד הספרים הראשונים ובים בסגנון הפוסט-מודרניסטי, ואולי הראשון שבהם שהגיע למלאות ולבשלות ושחרג מגדר הכתיבה האקספרימנטלית. כך יש לתפוס את הרומאן הזה, וככזה עליו להיקבע בתודעת הציבור - כיום ובעתיד.
