מילים, מילים, הוא בדה מראשו הקודח
לציוּן האחד בפברואר, יום יציאתו לאור של מילון אוקספורד (1884)
כשני עשורים תמימים חָלקתי חדר באוניברסיטת תל-אביב עם דפנה שפר (אבן-שושן), בִּתו של המילונאי הנודע, ושמעתי מפיה סיפורים לא מעטים על עבודת-היחיד של אביה, שהניבה – בלא מחשב, תוך הסתמכות על כרטיסיות שנכתבו בכתב-יד צפוף ונצטברו בקופסאות – את המילון החשוב שלו למהדורותיו. בעקבות סיפוריה הצטיירה בעיניי מלאכת המילונאוּת כעבודת-נמלים מתמדת וחסרת לֵאוּת של למדן שקול ומיושב-בדעתו, היושב כל ימיו רכון על גבי כרכים וקונטרסים כדי לדלות מהם מילים וצירופי-מילים מכל רובדי הלשון ומכל מִשלַבֶּיהָ.
ואולם, מתברר שלא כל המילונאים הגדולים היו אנשים שקולים וסולידיים, המצוידים בכרטיסיית-ענק, בזכוכית-מגדלת ובסבלנות אין-קץ. סיפוריהם שזורים בעלילות מוזרות, אפילו פליליות, שהסולידיוּת ויישוב-הדעת מֵהן והלאה. סיפורם של עורכי מילון אוקספורד, למשל, שהיה ב-1998 בסיס לספרו של סיימון וינצ'סטר `The Surgeon of Crowthorne' ("המנתח מקרות'ורן") ואשר עוּבּד לסרט בשם "הפרופסור והמשוגע" בכיכובו של מל גיבּסון (2019), הוא סיפור על יצרים אפלים, תסביך-רדיפה, רצח ומאסר ממושך בכלא ובבית-משוגעים. הספר והסרט מגוללים את שיתוף הפעולה בין סר ג'יימס מאריי (Murray), לקסיקוגרף סקוטי מכובד ומוכשר לבין ד"ר ויליאם צ'סטר מיינור (Minor) שהיה כלוא שנים רבות בעווֹן רצח, ואף-על-פי-כן, ואולי משום כך, חיבר את רוב ערכיו של מילון אוקספורד היוקרתי.
אותם חוקרים שמאמינים שאת מחזות שייקספיר כתב כריסטופר מרלו' (Marlowe), טוענים שלא ייתכן שלאדם חסר השכלה כמו שייקספיר, שניהל להקת-שחקנים ותאטרון, אף הופיע ערב ערב על הבמה, היו היכולת והפנאי לכתוב את שלושים ושמונה המחזות האלמותיים שבבסיס הקורפוס השייקספירי. לעומת זאת, כריסטופר מרלו, בוגר קיימברידג' וסוכן חשאי של המלכה אליזבת, היה כלוא בסוף חייו הקצרים בבית-סוהר עד להירצחו בשנת 1593. בתא המאסר שלו יכול היה מרלו', שהיו לו ההשכלה והרקע המתאימים, בצד פנאי בלתי מוגבל, לחבר רבים מן המחזות הללו, גולת הכותרת של הדרמה העולמית (יש טוענים שהוא לא נרצח אלא הוברח לאיטליה, ומשם שיגר לשייקספיר את המחזות שחיבר אחרי 1593). ואם לגזור גזֵרה שווה: ייתכן ששנים רבות בכלא הן שאפשרו לוויליאם צ'סטר מיינור לחבר את רבבות ההגדרות למילון אוקספורד, מן הטובים במילונים האנגליים, ואולי הטוב שבהם.
נוח וֶ'בְּסטר, שהקים וערך את "מילון וֶ'בְּסטר" (מהדורה פרלימינרית 1828; מהדורה מורחבת 1890), מתחרהו האמריקני של "מילון אוקספורד" המורחב (1884), היה איש של ניגודים עזים – כעין "אוקסימורון מְהַלך". כמוסמך אוניברסיטת ייל במשפטים, הוא נלחם עד חָרמה בהפרת זכויות יוצרים ובכל מעשה פלגיאט. עם זאת, מתנגדיו איתרו נטילות רבות ממילון סמואל ג'ונסון לשפה האנגלית (1755).
גם בתחום המגדרי ניכרו אצלו ניגודים עזים, שהובילו למעשים שהם בבחינת דבר והיפוכו. מסַפּרים שהוא, שהיה ידוע כאדם יִצרי שלא הצטיין בהגינות ובאנינות מנהגיו, נתפס פעם על-ידי אשתו בעת שהתעלס עם המשרתת, שהועסקה בבית המשפחה. "נוח, הפתעת אותי!", זעקה האישה הפגועה, ובעלה המכובד ענה לה בשיוויון-נפש נון-שלנטי: "יקירתי, עליך לחדד את חוש הלשון שלך: אני הוא המופתע, ואילו אתְּ היא הנדהמת" (It is I who am surprised. You are astounded.).
לעומת זאת, כאשר שִׁכתב את התנ"ך של המלך ג'יימס ב-1833, הוא ניכש, בעת עִדכון הגירסה המוּכּרת, את המילים שנחשבו בעיניו פוגעניות, ובמקומן הכניס ביטויי "לשון נקייה" (eupheisms), כגון "lewd woman" (אישה "זולה" או "תאוותנית") במקום "whore" ("זונה"). לדבריו, כל רצונו היה לתת לציבור תנ"ך הגון, שלא יעלה סומק בלחיי הקוראים, ושלא יכיל ביטויים פוגעניים, במיוחד בלשון נקבה ("so offensive, especially to females expressions"). את התחשבותו הרבה בנשים לא הוכיח נוח וֶ'בְּסטר הלכה למעשה בין כותלי ביתו...
*
מסתבר שגם המילונאים העבריים היו לא אחת אנשים יוצאי-דופן, ולפעמים אף טיפוסים תמהוניים שמעשיהם העידו עליהם שאין הם אנשים מן השורה. יהודה-ליב בן-זאב (1764 – 1811), למשל, מחבר המילון "אוצר השורשים" (1807 – 1808) – מילון ששימש את אנשי תנועת ההשכלה ואת כל סופרי המאה התשע-עשרה – חיבר שיר-עגבים פורנוגרפי בן 21 סֶסטינות (בתים בני שש שורות), שאיננו שיר של ארוטיקה רכה בנוסח שיר-השירים. שירו הוא שיר-זימה חסר גבולות ומגבלות, שאיש לא העז להדפיסוֹ, ורק תלמידי-ישיבה נהגו להעתיקו ולהעביר את העותק שבכתב-ידם לידי חבריהם הנדהמים.
הביבליוגרף ג' קרסל, שהביא את השיר הזה לדפוס (בעיתון "דבר" מיום 25.2.1977) טען שבן-זאב חיבּרוֹ כדי להראות שניתן לכתוב בעברית החדשה, שהתעוררה מאלפיים שנות תרדמה, על כל נושא. לדבריו, ביאליק ידע חלקים משיר זה על-פה. יש להניח שאין אלה דברים בעלמא. בשירו הכמו-עממי "פלוני יש לו", למשל, הביא ביאליק את סיפורו התמים של גבר-לא-יצלח, שמתפעל כביכול מחריצותה של שכנתו דבורה העמלנית, המטופלת בשש בנות. קריאה חוזרת תגלה בשיר ה"תמים" שלפנינו המלצה על בית-קלון – כעין כוורת שבָּהּ מתַפקדת השכנה דבורה כמלכת-הדבורים המוקפת בשש "פועלות" יפות-תואר. שירו של ביאליק מציג שורות הלקוחות היישר משירו הפרוץ של בן-זאב (כגון השורה "וְאֶשְׂבַּע מְלֹא כַף-נַחַת" והשימוש הדו-משמעי במילה "שֵׁשׁ"), והוא אף כתוב בבתים בני חמש שורות, כבאותם חמשירים המתגלים לא פעם כשירי-זימה בתחפושת מהוגנת. מתנגדיו של בן-זאב בחוגי ה"חסידים", שלא שבעו נחת משירו הפורנוגרפי של המילונאי ה"משכיל", כינוהו "בן-זאב לכלב" (סירוס מאמר חז"ל "מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב"; ברכות ט ע"ב), ולפעמים כינוהו בקיצור: "בן-כלב".
נידויים, חרמות, דברי הלשנה ומאסר היו חלק בלתי-נפרד גם מן הביוגרפיה של אליעזר בן-יהודה, המילונאי ו"מחַייה השפה העברית". מאסרו של בן-יהודה על-ידי השלטון העות'מאני בדצמבר 1893 בא בעקבות פרסום מאמר של חותנו נ"ה יונאס בעיתון "הצבי", שהובן שלא כהלכה כמאמר המעודד מרידה במלכוּת. בן-יהודה נעצר, אפוא, בעקבות הלשנה של מתנגדיו, ונקבע שהוא ירַצה שנת מאסר בקישלה כמורד במלכותו של הסולטן עבד אל-חמיד.
קרע נִבעה בין סופרי המרכז העברי באודסה לבין בן-יהודה וחבריו "הירושלמיים". באודסה לא אהדו את תחדישיו של בן-יהודה (ואת התנגדותו לאחד-העם). ככל שנקף הזמן קיבל הקרע גוון פוליטי מובהק: בן-יהודה צידד בהרצל, בעוד שביאליק היה מחסידי אחד-העם, ושאף שרבו ומורו יעמוד בראש התנועה הציונית. סיפור ההלשנה והמאסר נזכר אצל ביאליק בסָטירה מוקדמת, בת שבע אוקטבות, שכותרתה "עקבות המשיח". ייתכן שביאליק חיבר את שירו הסטירי ב-1894 או ב-1895 במתכונת "שירי הלוח" של "לוח אחיאסף", אשר סיכמו בחרוזים את אירועי השנה החולפת (אך שירו של ביאליק, שאולי לא התקבל ל"לוח אחיאסף", התפרסם בכתב-העת "הזמן" של עזרא גולדין, ולאחר מכן נגנז). בבית החמישי של הסטירה נרמז מעשה המלשינות של הקנאים הירושלמיים שהביא למאסרו של בן-יהודה:
מָשִׁיחַ לֹא בָּא עוֹד – אַף כִּי חֶבְרָה חֲרִישִׁית
שׁוֹקֶדֶת עַל אוֹתוֹ הָעִנְיָן בִּירוּשָׁלַיִם
וַיִּתְפְּסוּ אֶת הַשָּׂטָן בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית
אַחֲרֵי הִתָּפְשׂוּ בַּכַּף פַּעֲמָיִם
בִּלְחָשִׁים אוֹר עֵינוֹ הַשְּׁנִיָּה נִקֵּרוּ
וְאוֹתוֹ בִּתְרוּעָה הַבּוֹרָה סִגֵּרוּ –
אַךְ, הָהּ, גַּם הַפַּעַם מַעֲשֵׂה שָׂטָן הִצְלִיחַ –
וַעֲדֶנָּה לֹא בָּא הַמָּשִׁיחַ.
ניכָּר מן הדברים שביאליק הצעיר לא קונן על מאסרו של בן-יהודה. הוא התנגד למילים שהמציא בן-יהודה על יסוד מילים לועזיות, תוך הסתמכות על שורש אנגלי, צרפתי או גרמני. ביאליק גם לא אהב את עיתוניו של בן-יהודה, וממש תיעב את סיפוריו הפורנוגרפיים של איתמר בן-אב"י, שאותם תיאר כסיפוריו של נער שרירו נוזל על סנטרו. כאמור, בעיקרו של דבר היה זה קרע פוליטי: בן-יהודה צידד בהרצל, בעוד שביאליק היה מחסידי אחד-העם, ושאף שרבו ומורו יעמוד בראש התנועה הציונית. בן-יהודה גם צידד בפתרון "אוגנדה" שהיה לציוני אודסה כצנינים. חוסר ההסכמה העקרוני בין שני הפלגים בציונוּת בת-הזמן גרם לרגשי תיעוב ושנאה.
ואולם, מעולם לא עלה בדעתו של ביאליק לראות בכל חידושיו של בן-יהודה מִקשה אחת, ולא פעם אף שיבץ את אחד החידושים הירושלמיים, של בן-יהודה ושל בני חבורתו ("בובה", "מכונית", "מילון" וכדומה). הוא אמנם חשב שהסיומת Xוֹן מתאימה להקטנה, ועל כן לא התלהב מכך שמסביב ל"עיתון" צמחו תחדישים כמו "יומון", "שבועון", "ירחון", "רבעון", "שנתון", וכו'. ואולם מאמרו של ביאליק "חבלי לשון" מראה כי הוא השלים עם התחדיש "מילון" והשתמש בו מבלי להציע לו תחליף.
ואם התחלנו את דברינו בסיפור על הקמתו ועריכתו של "מילון אוקספורד", כדאי להזכיר כי ביאליק הסביר היטב לקוראיו ולשומעי-לקחו את יתרונו הגדול של המילון העברי: היכולת לחדש תחדישים רבים משורש אחד. במילון העברי אין מילים רבות (בהשוואה למילון הרוסי, האנגלי, הגרמני, או הצרפתי), אך עושרה של שפה – הדגיש ביאליק במאמרו "חבלי לשון" – אינו נקבע על-פי מספר הדנוטציות הכלולות בו. העברית מאפשרת ליצור עשרות מילים מאותו שורש, ובזה כוחה.
רבים מחסידיו של יריבי אחד-העם, והרצל בראשם, לא למדו עברית, וחשבו שהארץ תחולק בדומה לשוויצריה לקנטונים שבכל אחד מהם תדובר שפה אחרת. ביאליק, לעומת זאת, חשב שבלי תחיית השפה העברית לא תהיה תקומה לעם הישן-החדש ולארצו הישנה-החדשה. אמר, ותרם למילון העברי כחמש-מאות תחדישים, שרובם נשתגרו בלשון הכתובה והדבוּרה מאז ועד היום.