מיצירה למוצר ומִיֶּדע לידוּענות

על תרבות ההמונים ועל ידועניה בראי יצירת ש"י עגנון

דמות ה"ידוען" ("סֶלֶבּריטי", או "סֶלֶבּ" בלשון העגה), להבדיל מדמותו של גיבור התרבות שפרסומו נולד בזכות הישגים ממשיים המקַדמים את העם ואת העולם, התבססה כבר לפני כמאה ועשרים שנה, במקביל להתפתחותם של הקולנוע ו"תרבות ההמונים". באותן שנים שבהן נתהוותה תופעת הסלבּריטאוּת, פרחה גם דמותו של ה-self-made-man – של אדם המפלס את דרכו בחיים בלי ייחוס-אבות וללא כספי-ירושה וקשרי "פרוטקציה" (תופעה זו הנֵצה כבר באמצע המאה התשע-עשרה, אך בשנות מפנה המאה העשרים הייתה לה עֶדנה).

צעירים חסרי-כול ממקומות נידחים התחילו זוכים בִּן-לילה לפרסום, לאהבת הציבור ולהצלחה כלכלית חסרת-תקדים, לרוב בזכות הקריירה בימתית-בידורית שנחשבה עד אותה עת קריירה נחותה מן הבחינה החברתית-המעמדית. תעשיית הזוהַר שהולידה כוכבי-הקולנוע נערצים, שכל אחד מהם טבל בִּן-לילה בעושר מופלג, שינתה את היחס אל במת-התאטרון ואל המדיום הקולנועי שעשה אז את צעדיו הראשונים.

עגנון היה כמדומה הראשון בספרות העברית שעסק בתופעות כאלה שנולדו עם התבססות הקולנוע. רבים רואים בעגנון את מתעדם של החיים היהודיים הישנים של ערים ועיירות בתפוצות הגולה, אך למעשה הוא התחיל את דרכו כסופר מודרני, בן-זמנו, שלא משך את ידו מתופעות חדשניות שנויות במחלוקת, שהעולם היהודי הִפנה להן עורף. בתריסר השנים שבהן ישב בגרמניה (1912 – 1924), לפני "חזרתו בתשובה" והצטרפותו ל"שלומי אמוני ישראל", הוא כתב על תופעת הידוענות שצברה אז נפח ומשמעות, אף הגיעה לממדים חסרי-תקדים.

הנה, ביום 24 ביוני 1916 – היום לפני מאה ושמונה שנים – חתמה מרי פיקפורד, כוכבת הראינוע הנודעת, על חוזה בסך של מיליון דולר (יותר ממיליארד דולר במונחי ימינו), ושינתה את פני תעשיית הקולנוע של הוליווד. פיקפורד שהגיעה למסך הקולנוע ממשפחה שחייתה בשפל המדרגה הייתה אדם שבנה את עצמו במו-ידיו. ואולם, היא לא הייתה מוצר – גולם בידי יוצרו, או גלתיאה בידי פיגמליון, כמו רוב הסלבריטאים של ימינו. עוד לפני שהקימה עם צ'רלי צ'פלין ואחרים את האולפן העצמאי היחיד בתקופת הזוהר של הוליווד, היא דרשה וקיבלה חוזים אישיים שהבטיחו לה שליטה גמורה על סרטיה – מאישור התסריט, דרך שלבי ההפקה של הסרט וכלה באופן הפצתו. מאבק משפטי שניהלה נגד המונופולים של ענף הקולנוע זיכה אותה בפרס אוסקר על מפעל חיים. על אדם כמוה, נאמר הפסוק "היזהרו בבני עניים...".

ועגנון התעניין, כאמור, בתופעה זו שהציתה את דמיונו של הציבור, ותיאר אותה ביצירותיו. ב-1935, כשהוציא הסופר לאור את הרומן הקצר שלו "סיפור פשוט", הוא החזיר בו את הגלגל אל השנים 1907-1904 (שנות מלחמת רוסיה-יפן) – שנים שבהם נתהוותה ב"רחוב היהודים" תופעת הסֶלֶבּריטאוּת שהִפִּילה את החיץ בין משפחות מכובדות לבין פשוטי-העם וחוללה תהליכי דֶמוקרטיזציה מהירים בחברה היהודית שלא נודעו כמותם בעבר. בעם שלא היו לו מלכים ורוזנים, גדולי התורה נמנו עם האריסטוקרטיה, אך משנות "מִפנה המאה" גם בּוּרים ועמי-ארצות זכו לכבוד וליקר ושמם נישא במרחבי העולם היהודי. הירשל בן-העשירים המפונק, גיבורו של סיפור זה, שהתאהב במשרתת למגִנת-לב אִמו (אף שהיא בת-משפחתם ומלומדת מִבּנהּ), מתבונן בתופעה החדשה ומתפעל מן השינויים הסוציו-אקונומיים והתרבותיים שהתופעה החדשה מחוללת לנגד עיניו הרואות:

דמום היה יושב ומעביר לפניו פרצופים של נשים משוררות וזמרות כשהן מלובשות בגדי חסידים ושרות שירים שמשתמעים לשני פנים. שתיים שלוש פעמים בשנה באים מזמרים לעיר. צוארוניהם מבהיקים וכתונתם מוקשה ועיניהם ספק טרוטות ספק מבהיקות ומיני ריחות נוספים מהם, של בשמים של טבק של אבק דרכים, ונשים מפורכסות באות עמהם צווחניות ושחקניות, ספק נשיהם ספק חברותיהם. ובלילה עושים בימה ומזמרים ושרים ומרקדים ומתלוצצים. [...] וכשהמשוררות מסיימות שיריהן ויורדות מן הבימה כל בעלי הנאה שבשבוש נטפלים להן ואוכלים ושותים עמהן ומיטיבים את לבם [...] הזמנים משתנים והדעות מתחלפות. זמרים וזמרות שהיו נחשבים כחבורה של זלין, פתאום התחיל העולם נוהג בהם כבוד. סטודנטים מטיילים עמהם בפרהסיא וקוראים להם אומנים ומתקבצים בבית המשתה ונואמים נאומים לשמם ולשם השירה העממית, ובלילה מושיטים למזמרות אגודות של פרחים וממלאים את גרונן במיני מתיקה.

אל-מול דמותה הרצינית והאחראית של בלומה, בִּתו של מורה, השָּׂמה עינה בספר, ולא בכוס, מתוארות כל אותן "משוררות" (זמרות) קלות-דעת שהצעירים הריקניים נטפלים אליהן ומכבדים אותן ביין, בזרי פרחים ובמינֵי מתיקה. הנושא של הידוענים החדשים שנולדו בן-לילה המשיך להעסיק את עגנון גם בנובלה "עד הנה" (1952) שבָּהּ החזיר את הגלגל 38 שנים לאחור והעמיד במרכזה את ברלין של תקופת מלחמת העולם הראשונה, כפי שנשארה בזיכרונו של מי שחווה את אירועי הזמן בעת התרחשותם. גם כאן תיאר עגנון את תופעת הסלבריטאות ואת "עולם השקר" שהיא ניזונה ממנו ומזינה אותו אהדדי.

המסַפּר הצעיר, בן דמותו של עגנון, משמש בתפקיד יועץ בענייני מלבושים לשחקנית היפהפייה בריגיטה (לפני שהתחתנה עם סוחר נשק עשיר ונודעה בכל אתר בשמה החדש "שימרמן"). הוא הכיר אותה בשנים שבהן היא עלתה עדיין על הבמה והייתה חביבת הקהל בזכות עצמה, ולא בזכות פעולות הנדבנות שלה הממומנות בכספי סחר הנשק.

מאחורי סיפור הסנטוריום שהקימו בני הזוג שימרמן מבצבצת עמדתו הסרקסטית המובלעת של המסַפּר, שמחבב את ידידתו בריגיטה אך גם מלגלג על אורַח חייה הנוצץ ועל מעמדה החדש כפילנתרופּית המסייעת לחיילים פצועים, מעמד שכולו שקר ואחיזת-עיניים, פרי המצאתם של יחצ"נים: בעלה העשיר של השחקנית בדימוס הוא סוחר העושה הון אגדי מן המלחמות, ואילו ואשתו היפהפייה, ששַׁם משפחתה החדש מעיד על הופעתה הנוצצת (המילה הגרמנית "schimmer" הוראתה 'נוצץ' או 'מנצנץ'), משתמשת במקצת הכספים שגורף בעלה לכיסו כדי להעסיק את עצמה בפעילות הומניטרית למען אותם חיילים שנפגעו מעסקי הסרסרות והספסרות של בעלה העוסק בסחר נשק.

הגולם שבסיפורו של עגנון מובא לבית המחסה לפצועי מלחמה שיסדה בריגיטה שימרמן, ידידתו של האני-המסַפּר, ובין כתליו הוא מוחזק כַּפצוע הקשה ביותר מבין כל החיילים החוסים בו. בעת ביקורו של המסַפּר בבית זה, מציעה בריגיטה שימרמן, שאחד מאנשי הצוות יביא את מזוודותיו של ידידהּ, הריהו האני-המסַפּר, אל הפנסיון הברלינאי שאליו הוא מתכונן לחזור, ואז לפתע פתאום מתעורר הגולם מן התרדמת הממושכת שכָּפה עליו מוחו הרופס, וצועק: "אני, אני, אני". הוא אוחז במזוודות בחָזקה, מבלי להרפות מהן, ובזכות עקשנותו והתנהגותו האוטומטית רבת-העָצמה הוא נשלח להביא את המִטען אל הפנסיון הברלינאי של הגברת טרוצמילר, ביחד עם איש צוות שמסוגל למצוא את הכתובת. כך החייל הפצוע חוזר מבלי דעת הביתה כבדרך-נֵס לזרועותיה של משפחתו האוהבת.

בנובלה זו של עגנון "הבגד עושה את האדם", ולפיכך אחיותיו של "הגולם" מאמינות שאם יזמינו לאחיהן אצל החייט חליפה חדשה הוא יתעורר ממצבו הווגטטיבי וייעשה אדם חדש. הדובר מלגלג כאן בגלוי על מגבעתו רחבת השוליים של הפרופסור נאדלשטיכר ( nadelsticher = איש מחט) שאותה חבש המלומד הגרמני "בכל מקום פומבי שזימנוהו לשם, ואם נסע לעיר אחרת מסיע היה עִמו אותה מגבעת". הפרופסור נאדלשטיכר (אביה של השחקנית בריגיטה שימרמן, שלאחר נישואיה לאיל-ממון שינתה את אוֹרַח חייה ונתפרסמה כאמור בזכות היותה פילנתרופית נדיבה) חובש אפוא מגבעת אדירה ש"עשויה הייתה צירופי צירופים משל מגבעתו של רמבראנדט ושל מגבעתו של רינלדו רינלדינו", ועוצב בהשפעת "שרי הנזה נסיכי המסחר הגרמני" בהזמנה מיוחדת אצל כובען מהולל מזִקני האומנים. העיסוק האובססיבי של הנובלה "עד הנה" במגבעות מלמד על תפקידו של הבגד בחייו של אדם השואף ל"נראוּת" ול"בּולטוּת" ּ(מושגים שנולדו עם התבססותם של מקצועות הפרסום והיחצ"נות, שמיהרו להבין ש"חָכמת ההמונים" – ולא האליטות – קובעת במאה העשרים את הטעם ואת "האמת").

כשמחפש המסַפּר אדם בעל השפעה שימליץ עליו לפני הרשויות, הוא אומר: "חזרתי על כל האדונים שהִכַּרתי ולא מצאתי בעל השפעה כפרופיסור נאדלשטיכר שעשה לו שם על ידי חברתו הפטריוטית". אכן, נאדלשטיכר, בן הגזע הארי (Aryan), שפרידריך ניטשה כינהו "גזע האדונים", מתנאה במגבעת אדירה, המבליטה את נוכחותו ומקנה לו הופעה מרשימה המעוררת כלפיו יראת כבוד (מגבעתו האדירה של נאדלשטיכר, השונה "מכל כובעיהם של חכמי האוניברסיטאות", נזכרת גם בספרו של עגנון "בחנותו של מר לובלין").

בתקופה שבָּהּ שעמדה עדיין בריגיטה שימרמן על במת התאטרון בברלין, כך לָמֵד הקורא מפי האני-המסַפּר, היא הייתה "נמלכת בי בענייני בגדיה, כמה היו התופרניות משתוממות, אדם שבגדיו מהוהים ומראיתו פשוטה, שחקנית נאה זו נמלכת בו". בחלוף הזמן, אף-על-פי שבריג'יטה היא אשתו של סוחר נשק עשיר ונודעת בכל ברלין בנשפיה למטרות פילנתרופיות, היא אינה רואה זאת לפחיתות כבוד ליטול ספוג ומי סבון ולנקות את כתמי הדם מבגדיו של ידידה הסופר חסר הפרוטה. אצל עגנון הנשים מחזרות לא פעם אחר הגברים, והאני-המסַפּר מספר על חיזוריה המרפרפים והמרומזים של בריגיטה שימרמן אחריו (הגם שהיפהפייה הגרמנייה היא כבר אשתו לאֵיל-ממון והוא אינו אלא סופר אביון).

אגב ניקוי בגדיו מן הזוהמה שדבקה בהם, היא מזכירה לו "ימים שעברו, כשהייתי בן עצתה לשמלות, דברים ששכחתי זכרה לפרטי פרטיהם". חרף זיכרונה המופלג, המסַפּר צריך להזכיר לה פרטים אחדים שנשכחו ממנה (או שמא העמידה פנים ששכחה כי רצתה לשמוע את הסיפור שוב ושוב מפיו): בעבר נהגו מעריציה לתלוש פיסות בד מבגדיה למזכרת, והוא, ידידהּ הטוב, נאלץ להסיר את מעילו מעליו ולחפות עליה. לדברי המסַפּר, כך יצרה בריגיטה אופנה חדשה: "משראו את בריגיטה המפוארת לובשת מעיל גברים, התחילו בנות הרבה משַׁוות למעיליהן צורת מעיל גברים". היצירה מלגלגת ללא הרף על אופנת הפרסוּם שנולדה במאה העשרים, עם בריאתה של תרבות ההמונים, זו המזרימה הון לעשירים תאבי ממון וחסרי מצפון והופכת את ההמון לגולם הסוגד למוּתגים (ובימינו, לתאגידים הגדולים המתחפשים ל"חָכמת ההמונים" ומנצלים את ה"גולם" הנקרא "עולם"). עגנון קדם אפוא לכל סופרינו כשהראה איך מתהווה גל אופנתי ואיך הוא נעשה בסיס לחיקוייהם האבּסוּרדיים של המונים שאינם מבינים את הרקע להיווצרות גל האופנה.

דומה שכאן האני-הדובר, שהוא כזכור היסטוריון של המלבושים, מסַפּר לקוראיו בדרכי עקיפין לא רק על השפעת עולם הזוהר (שהתחיל להתבסס בראשית המאה העשרים עם המצאת הראינוע המכוּנה כאן "קינטוֹפּ" והתבססות תעשיית הזוהר של התאטרון והקולנוע) על אופנת הלבוש ועל תרבות ההמונים. דבריו מבארים גם את השפעת המלחמה על תולדות המלבושים. ידוע שבשנות המחסור של המלחמה, עם גיוסם של מיליוני חיילים שרבים מהם מצאו את מותם, נאלצו הנשים המרוששות שנשארו בעורף להוציא מן הארון את הבגדים הגבריים ולעשות בהן שימוש. יתר על כן, נשים עצמאיות הצטרפו באותה עת למשק היצרני, ופיתחו לעצמן סגנון לבוש חדש ששיקף את תפקידיהן החדשים, אף התאימו לבגדיהן הגבריים תספורת נערית-גברית שזכתה לכינוי "coupe à la garçonne". הכורח הוליד את האופנה, וידועניות כמו השחקנית היפהפייה בריגיטה שימרמן שימשו מודל להפצתה של האופנה החדשה.

עגנון בעצם הראה את מושגי הסלבריטאוּת והזוהַר הנלווים לתרבות ההמונים מכל צִדיהם. הוא הראה, למשל, שהסלבריטאי ה-"self-made-man", הנראה כתוצר דמוקרטי של "תרבות ההמונים, אינו בדיוק כזה, כי למעשה יש מי שדואג להפוך אדם כמוהו, שלפעמים אינו אלא "צמח-בל-יעשה-קמח", למוצר נוצץ ולהתפרנס מפרסומו. הוא הראה שהסלבריטאי הוא מוצר, ולא אישיות אינדיווידואלית אמיתית. יחצ"נים של גופים כלכליים, המשווקים אותו לציבור כדי למלא את כיסיהם, דואגים לשמור על הפער בין דמותו האמיתית לבין הדמות הנוצצת הנמכרת לכל אותם טיפוסים פסיביים, המחבבים נסיכים ונסיכות מן האגדות. הוא הראה איך עודדה התופעה את הופעתם של "מקצועות-עזר" שלא היו ולא נבראו עד אז: היחצ"נים, יועצי התקשורת, הסטייליסטים, ועוד.

מ"ספר המדינה" ניתן להבין שעגנון ראה איך יועצי-תקשורת וזרזירי-עט זריזים בוחרים לשים בפי הפוליטיקאים את מילות הנאום, מבלי שקברניטי המדינה יֵדעו שיועץ התקשורת שאת שירותיו שכרו, איננו בדיוק "שוקת מלאה" של יֶדע ושל תבונה. איך היה מגיב אילו ראה את "קברניטי המדינה" של ימינו, שיועציהם לא פעם מטעים אותם וגורמים להם להציג לפני הציבור מופע מיותר של ידענוּת-חושפת-בּוּרוּת? הוא ראה איך בימינו כל "קיטש" וכל מופע של חוסר תרבות מתקבל בסלחנות, ואפילו באהבה, תחת המעטפת הקרויה "חָכמת ההמונים".

איך היה עגנון מגיב על השטויות של הידוענים בימֵינו, מתרבות הפנאי ועד לחלונות הגבוהים של הפוליטיקה? במסדרונות ה"כנסת" הרמה הירודה של הידוענים בולטת במיוחד. איך היה מגיב עגנון על דבריו של שר-אוצר, שבכיסו שני תארים בלי ידע מינימלי באנגלית, הקורא לאסון הגדול ביותר שאירע לעם-ישראל מאז השואה בשם "משברון"? איך היה מגיב על שרת תחבורה האומרת לנהג שלה "סע!", כשהיא שועטת אל ה-photopportunity של במת האירוע, מבלי לחשוש שפקודתה עלולה להסתיים במותו של החייל האוסר על הרכב שלה להתקדם? איך היה עגנון מגיב על הנאָצות הווּלגריות של שר במשרד המשפטים שכל אמירה שלו מעידה שאין הוא ראוי להימנות עם נבחרי הציבור?

כיום אין לנו סופרים כמו עגנון, שידע להצביע על התופעה בעודה מתהווה, אך העדרם אינו מציל את הידוענים שלנו מעונש מצטבר על דבריהם חסרי הערך והתבונה. כל השטויות שמפיקים מפיהם הפוליטיקאים, הבדרנים, אנשי הטלוויזיה, ידועני האקדמיה וכל אותם מפורסמים על-לא-עוול-בכפם שיצרה תרבות-הלא-כלום של ימינו לא תירשמנה אמנם ב"ספר הישר", אך תהיינה שמורות ב"ענן" עד עולם.