מלחמת התרבות של זיוה שמיר
עודכן: 5 במרץ 2023
פורסם: News1 (דרור אידר) 29/10/2012
...פרופ' זיוה שמיר, מבכירי חוקרי הספרות בישראל ובחו"ל, פירסמה לאחרונה מאמר חריף ומנומק נגד "ההפקרות הפוליטית באקדמיה". לדבריה, חוגים באוניברסיטאות הפכו לחממה למרצים בעלי השקפה רדיקלית סהרורית, ואלו "מטרידים סטודנטים פוליטית" "גדולי הספרות העברית - ביאליק ואלתרמן - הפכו לקולב להצגת הדעה הרדיקלית של איש הסגל", אומרת שמיר, ומזהירה מההידרדרות התרבותית בארץ....
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
בזיווה שמיר פגשתי לראשונה לפני כעשרים שנה באמצעות ספרהּ המכונן "עוד חוזר הניגון: שירת נתן אלתרמן בראי המודרניזם". מאז אני ממליץ על הספר המצוין הזה כמבוא לכל הרוצה להתקרב לשירתו של אחד מגדולי משוררינו. פרופ' שמיר חיברה ספרים רבים, בעיקר על ח"נ ביאליק ואלתרמן. עכשיו יצא לאור ספרה "לפי הטף", על המעשיות המחורזות לילדים שחיבר ביאליק. את צעדיה בחקר הספרות החלה עוד בשנות השבעים. במשך ארבעים שנה לימדה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, ולאחר פרישתה היא ממשיכה ללמד בסמינר הקיבוצים ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. הפרספקטיבה שהיא מציעה על עולם הרוח הישראלי אינה שכיחה.
בחודש יוני האחרון פרסמה שמיר מאמר ביקורת חריף על מצב מדעי הרוח באקדמיה הישראלית שעורר סערה – לא רק במונחים אקדמיים, אלא גם תקשורתיים. שמיר, שהייתה גם יו"ר מקצוע הספרות במשרד החינוך, קרובה אצל מקצועה בחוקרת ופרשנית ספרות, אבל מסיקה על כלל מדעי הרוח בישראל.
"מעטים בימינו אנשי הרוח הראויים לשמם", כתבה שמיר במאמר, "שכּּן תקופתנו הבתר-מודרנית, חרף חזותה הנאורה, המרבה להניף דגלים הומניסטיים והומניטריים, הולכת והופכת לתקופה פונדמנטליסטית, שאינה מעודדת חשיבה עצמאית, חקירה ודרישה. כיום, רבים מאנשי האקדמיה, הסופרים ואנשי התקשורת ממלאים פיהם מים. בין מרצון ובין מאונס, במתכוון או שלא, הם מטאטאים את האמת הכמוסה בלֵבּם אל מתחת לשטיח, יושבים באפס מעשה ומצפים לימים טובים מאלה".
שמיר הזהירה, כי "הולך ומתהווה מצב, שבו לכל השאלות תשובות ידועות וערוכות מראש, ולא אצל החרדים בלבד, אלא בעיקר אצל הפלג המכנה עצמו 'ליברלי'. החוגים החילוניים המציאו לעצמם מינֵי 'דתות' דוֹגמטיות חדשות (מִגדר ו-queer studies, פוסט-קולוניאליזם, אקולוגיה וכו'), שהנחות היסוד שלהן מקודשות ובלתי ניתנות לערעור".
אמנם שמיר מבהירה, שהתחומים הללו ראויים למחקר, אבל "בתנאי שלא הופכים אותם לדוֹגמות מקודשות שכל המנסה לערער על האקסיומות שלהן מתחייב בנפשו". היא קובעת, שרוב המחקרים בפמיניזם, למשל, אינם מחקרים תיאוריים, המציבים סימני שאלה ומנסים לענות עליהם, כי אם "פסאודו-מחקרים מגמתיים ומכתיבי פעולה, שבהם העובדות והנתונים לא ישַנו את התוצאות הידועות מראש". מניסיונה, "כל מי שינסה לבדוק את תקֵפות האקסיומות של 'הדתות' החדשות, שנסתפחו למדעי הרוח, למדעי החברה והמדינה ואפילו למשפטים (ואלה כמעט שיָּרשו בשנים האחרונות את מקומן של הדיסציפלינות "הישנות"), יוקא עד מהרה מן הקהילייה האקדמית ויוקע אל עמוד הקלון".
"לכן", היא קובלת בצער, "מעטים יהינו להודות בגלוי שאחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל, כבמקומות רבים בעולם, מְהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה הפוליטית, ותחומי דעת לא מעטים המירו זה מכבר את המחקר המוצק ב'שיח' אופנתי". בחוגים מסוימים, מספרת שמיר, כבר אי אפשר להשמיע כל דעה, "כי 'אבירי חופש הדיבור' יזדעקו לאלתַר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור 'בלתי תקני', ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דה-לגיטימציה פומבית. איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים כבר אי אפשר לתת אמון בדברי רבים מהמרצים, הנגועים בחשיבה רדיקלית סהרורית (שלפעמים מקורה באמונה תמימה וכנה, ולפעמים בצביעות אינטרסנטית המתוגמלת היטב על-ידי גופים שאינם אוהדי ישראל, אם לנקוט לשון המעטה), ואלה משתמשים במושאי 'מחקריהם' ובנושאי ההוראה שלהם אך ורק כבקולב לתליית אקסיומות פוליטיות קיצוניות".
כדברים שכתבת במאמר התבטאת גם בשנים קודמות, אם כי באופן מרוכך יותר...
בשנה החולפת הגיעה ועדת ביקורת איכות לבדוק את המחלקות לספרות. השאלה, מה תעשינה האוניברסיטאות עם ההמלצות. הן יכולות להתעלם. כיום, באוניברסיטה הגדולה בישראל, אוניברסיטת תל-אביב, יש חוג לספרות אנגלית, ערבית, צרפתית ולימודים קלאסיים – אבל אין חוג עצמאי לספרות עברית.
הפרק הראשון במאמר שלך הוא כתב אישום אדיר... אולי תאמרי לקוראים מה לוז טענתך?
אנו חווים שינויים המהירים במאה ה-21 – למשל עיתונים קורסים. אני שייכת לדור שהיה בו עיתון בוקר ועיתון ערב. העיתון היה מקור המידע הכמעט בלעדי. השינויים האלה אינם פוסחים על תחום חקר הספרות כמקצוע אקדמי. פעם החוג לספרות היה הפופולרי ביותר במדעי הרוח. א"ב יהושע ועמוס עוז מספרים שבתקופתם היו מאות סטודנטים לספרות בכל מחזור, והיום נרשמים סטודנטים ספורים.
כיצד את מסבירה זאת?
יש הסברים לוקאליים וגלובליים. אבל אצלנו הנושא הזה הוא קריטי. כי הספרות העברית הייתה היונה שבישרה את הציונות, את תקופת התחייה ואת הקמת מדינת ישראל. אסור לגרום לה שתהיה העורב שיביא את בשורת הכיליון. בלי הספרות העברית כדבק מלכד אין לנו מה לחפש פה. פעם היה לנו סידור התפילה, היום רוב הציבור חילוני, ואם יאבד את הספרות העברית כדבק מלכד, מה יישאר לו? הפזמונים של כוכב נולד? השירים של מדונה? מה יישאר כתרבות?
מה תפקיד האוניברסיטה בעניין?
להכשיר את דור העתיד. לפתח את המקצוע כדי שהמורים באוניברסיטאות יוציאו גם מחקרים, אך גם יכשירו סטודנטים שיהיו מורים לספרות במערכת החינוך, ואלה יעבירו את הגחלת לתלמידיהם שלהם. האוניברסיטה היא סוכן תרבות, והיא מאבדת את התפקיד הזה, כי את מקום המחקר יורש ה"שיח" שמחפש את המטבע מתחת לפנס.
אולי תתארי את התהליך בפרספקטיבה היסטורית?
בעולם הרחב, בשנות אביב העמים ואצלנו בשנות התחייה הציונית, היה לספרות מעמד מאוד גבוה וזה הקרין גם על ביקורת הספרות וחקר הספרות. גם בתקופת העליות הראשונות היה לספרות ולחקר הספרות מעמד נכבד. את פרס ביאליק לחכמת ישראל קיבלו בשנים הראשונות לפרס כמעט רק חוקרי ספרות. גם בתקופת המאבק על עצמאות ישראל היה לספרות מעמד נכבד. למשל, על "הטור השביעי" בן גוריון כתב לאלתרמן: "אין טור בציוד צבאנו שעולה עליו, על הטור שלך, בכוחו הלוחם". טורי אלתרמן היו חשובים לא פחות מטור משוריין. בתקופת המלחמה הקרה, התפתחו שיטות א-פוליטיות בחקר הספרות – "הביקורת החדשה" במערב והפורמליזם במזרח. אלו היו גם שנות הזוהר של האוניברסיטאות. באותה תקופה גם אנשים רציניים פנו לחקר הספרות, ללימוד אקדמי של הספרות. היום חלק מה"חוקרים" אינם אלא עסקנים פוליטיים שמקבלים מענקים מהקהילייה האירופית וכדומה, ומתחרים ביניהם איך יציגו את הפנים המכוערות של ישראל.
למה זה הצליח אז? מה ראו מאות סטודנטים שהלכו דווקא לספרות?
בשנות ה-60 קשה היה להתקבל לחוג לספרות אנגלית יותר מאשר למשפטים. אנשים נמשכו אז לחוגים לספרות , כי היו שם מורים שביססו את דבריהם על מחקר רציני המבוסס על עובדות ונתונים ולא על השערות פורחות באוויר. וגם הייתה עוד הילה לספרות. אח"כ אנשים טענו – ואולי במידה מסוימת של צדק – שהביקורת החדשה חוטאת בזה שמוציאה את היצירה מהקשרה. אז החלו לדבר על הקונטקסט. לימים, שכחו את הטקסט, זנחו אותו לגמרי, והיום מדברים "מסביב לנקודה". שכחו גם שכל הכלים של תורת הספרות, וכל הדיסציפלינות, לרבות היסטוריה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, הם בעצם כלים שנועדו לשכלל את הבנתנו ביצירה הספרותית, כי אחרת, לשם מה אנחנו לומדים ספרות? הרי לא לומדים ספרות כדי לדעת בעיקר את הביוגרפיה של היוצרים. ומאחר שיש לנו היום "פסיכולוגים" ו"סוציולוגים" שלא למדו אפילו קורס במקצועות הללו. היום מרוב בינתחומיות אבדה הדיסציפלינה.
מדוע זה קרה?
כי בעולמנו הפוסט מודרני אירעו תהליכים הרי אסון. הגרועה שבתופעות הללו היא ההטיה הפוליטית. במחקרים רבים המתפרסמים כיום, גדולי הספרות העברית – ביאליק, אלתרמן, אצ"ג או עגנון ועוד – הם בסה"כ קולב להצגת הדעה הפוליטית הרדיקלית של איש הסגל. גדולי הספרות הללו לא השתייכו לשולי המפה הפוליטית. הם עלו על הר גבוה והסתכלו לכל הכיוונים. הם היו "הצופה לבית ישראל". הם לא היו מכירים את דיוקנם כפי שמצטייר בחלק מהמחקרים העכשוויים.
הפיכת המחקר ל"שיח" דרדרה את רמת מדעי הרוח ומדעי החברה, ואת תחום חקר הספרות זה הפך לא אחת לפארסה. סטודנטים אינם נמשכים לחוגים האלה היום לא רק משום שאין בהם סיכוי לפרנסה. הם יודעים שאין ערך לדברי המרצים, כי אי אפשר לתת בהם אמון. יש לא מעט אנשי סגל ש"לא תבלבל אותם עם עובדות". הם קבעו את דעתם מראש. הפוסט מודרניזם מדגיש שאין אמת; כל אחד והאמת שלו. אבל שוכחים שיש הייררכיה בין אמתות שונות. אז כשיוצרים מין מצב רלטיביסטי כזה, לא פלא שהחוגים הללו איבדו את ערכם. פעם היה ברור לגמרי שאסור לערב פוליטיזציה במערכת החינוך וגם לא באוניברסיטה. אבל מאז שנפרצה הדלת ונפסלה המזוזה, נכנסו כל השדים והשעירים, הכול פרוץ והפקר, ורוקדים את מחול השחת בתוך האוניברסיטה.
בהיותך בוועדת המינויים נחשפת לתלונות סטודנטים על הטרדה פוליטית של מרצים בשיעורים...
נכון. יש מרצים שמטרידים הטרדה פוליטית. לפעמים קשה להבחין בהבדלים הדקים שבין מותר לאסור. אבל חשוב לדעת שהטרדה פוליטית היא כהטרדה מינית. למרצה בכיתה יש סמכות על תלמידיו. הוסף לכך את העובדה שאנשי סגל זוטרים תלויים בבכירים מהם במשך שנים. זה מוליד תופעות שכמוהם כ"שיבוט". ראש חוג אוסף סביבו אנשים שחושבים כמוהו. לפעמים איש הסגל מתנהג בתחילה כאחד ה"אנוסים", ואחר-כך "ממיר את דתו" כי אין לו בחירה. כשמרצה ללשון, למשל, נותנת לנתח ניתוח תחבירי משפט כמו "חיילי צה"ל במחסומים התנהגו כמו ניאו-נאצים", אז מה יש לדבר?! אנשי אקדמיה ישראלים קוראים בחו"ל להחרמת ישראל והמוסדות האקדמיים שלה, ואחר-כך מתפלאים שהענף שעליו הם יושבים נכרת.
באוניברסיטת בן-גוריון לא ביקשו לסגור, רק לתקן ליקויים, להרחיב הסגל, אבל הביאו פחות או יותר מאותו דבר...
כי זה חוג שעסק בשיבוט - בשיבוט אנשי סגל וסטודנטים שכולם יתנבאו באותה לשון, אז עכשיו הם נזעקים וקוראים לסגירת החוג "צעד פוליטי". משל למה הדבר דומה – לאדם שפתח תחנה לממכר סמים, וכשבאים לסגור לו אותה, הוא פונה לאגודה להגנת הצרכן ולזכויות הפרט. הרי זה שיא האבסורד.
החופש האקדמי (libertas Scholastica) נועד להגן על המחקר. במקורו, הרעיון היה להגן על החוקר (האוניברסיטאות היו אז בחסות הכנסייה) ולפרסם את פירות המחקר שלו בלי התערבות "מלמעלה". אבל זה לא נועד להפוך את הקתדרה לבמה לאינדוקטרינציה פוליטית. אפשר לקחת את הכלי היקר ששמו דמוקרטיה ולהשתמש בו למטרות לא דמוקרטיות, להרוס את הדמוקרטיה באמצעותו. הקסדה של האופנוען הן נועדה כדי להגן על הראש; תאר לך שישתמשו בקסדה כדי לנפץ את הראש!
אנחנו חיים בתקופה המכונה "סתיו העמים" - מדברים היום על רב לאומיות, וזה חותר תחת המושג של מדינת הלאום. אם המושג הזה לא טוב בעיני האינטלקטואלים, הם עושים כטוב בעיניהם כדי להרוס זאת. אבל אצלנו זה קריטי יותר מאחרים, כי לנו אין מקום אחר ללכת אליו.
***
דיברת גם על תופעת השעתוק...
זאת עוד תופעה של העולם הפוסט מודרני שגורמת לדעתי לא פחות נזק. אין היום הבדל בין מקור לחיקוי. והאינטרנט נותן לזה לגיטימציה. בעולם שבו לדבר המלאכותי והמזויף ביותר קוראים "ריאליטי", אולי לא צריך לצפות יותר.
אתה מוצא היום אנשי אקדמיה שמעתיקים בשיטת "גזור והדבק" ומקבלים על כך פרסים ועיטורים. נוצר מצב די אבסורדי, כי אם מעתיקים תמונה ללא רשות בגוגל – מקבלים על כך קנס גדול; אבל אפשר שמישהו יעתיק את מפעל חייך המחקרי ואין שום ועדת אתיקה אוניברסיטאית שאפשר לפנות אליה. נכון, תמיד העתיקו. אבל זה החריף הן בגלל מנועי החיפוש, והן בגלל אי האיכפתיות של קברניטי האוניברסיטאות.
אפשר להרחיב את הביקורת לנושא שיפוט המאמרים והקידום באוניברסיטה...
בחסות החיסיון האקדמי, אפשר לעשות היום כל דבר נבָלה. מה יעצור אדם לשקר בוועדה אוניברסיטאית? כל עניין הקידום בצורה הזאת אבד עליו כלח. האוניברסיטאות היו צריכות להיות היכל החכמה. בוודאי יכלו למצוא דרך ראויה יותר לדעת מה הישגיו של איש סגל מאשר המכתבים המשוכפלים האלה שהם מקבלים כהמלצות מאולצות מפרופסורים. יש שיטות טובות יותר למדוד הישגים של אדם.
האוניברסיטאות לא מוכנות לעשות בקרת איכות ביחס לפרסומים המדעיים?
נכון, הן לא פיתחו מנגנון ראוי לבחינת הישגיו של חוקר-אמת ולהענשת העוסקים בהעתקה מדברי זולתם.
הזכרת את הפוליטיזציה ואת חוסר הביקורת על הפרסומים המדעיים. אם כך, ועדת המינויים עשויה לקדם אנשים בדמותה ובצלמה?
נכון. הרבה מנגנונים באוניברסיטה הפכו למנגנוני שיבוט, שכפול אנשי סגל וסטודנטים ברוחם. החשש מירידת קרנו של המחקר הוא חשש גדול וכבד, כי מהי מדינת ישראל בלי יתרון מדעי?
***
מה דעתך ביחס למלחמת העברית – מדוע מחייבים לפרסם באנגלית מאמרים בספרות עברית? איך אפשר לכתוב על אלתרמן באנגלית?
טוב, זה אחד האבסורדים, בוודאי כשמדובר במקצוע כמו ספרות עברית. אם תקבל מכתב המלצה מחוקר שיושב בחו"ל – זה שווה הרבה יותר ממכתב המגיע מחוקר היושב בארץ, כי זה מעניק כביכול הכרה בינלאומית. מובן שזו שטות גמורה. בספרות עברית, האנשים בעלי הערך יושבים פה, ועמיתיהם בעולם צריכים לקפוץ משמחה אם יקבלו מכתבי המלצה מחוקרים היושבים בארץ.
מניסיוני באוניברסיטאות בחו"ל, תחום הספרות העברית הוא ברמה של בי"ס יסודי...
במקומות שהסתובבתי בחו"ל ראיתי מרצים לספרות עברית, שפה בארץ פרשו לפניהם שטיחים אדומים, אבל שם הם לימדו ברמה של "אולפן עקיבא". זה נשמע אמנם יוקרתי ללמד ספרות עברית בסורבון, בקולומביה, בייל או בפרינסטון, אבל זו אחיזת עיניים שאין בה ממש. לא אחת מלמדים שם ספרות עברית בתרגום, אבל "סיפור פשוט" של עגנון בלי העברית העגנונית זה כמו רומן למשרתות.
מה את מציעה לתיקון המצב?
ראשית, אני חושבת שאפשר לתקן את המצב, למרות שנראה מעוות לא יוכל לתקון. יש לי שתי הצעות שהן אחת: בכל שנה ייתן משרד החינוך והתרבות מלגות נדיבות למצטיינים, 50-30 סטודנטים, כאלה שהנושא בוער כאש בעצמותיהם, נאמר עשרה סטודנטים בכל אחת מחמש האוניברסיטאות הגדולות, כדי שהמקצוע לא ידעך ויוכלו להעביר את הלפיד לדורות הבאים. כמו כן, יש לחייב את כלל הסטודנטים הלומדים בחוגים ה"פרקטיים", אלא ש"יש בהם פרנסה", לשמוע מספר קורסים בספרות עברית, בתולדות עם ישראל, בתנ"ך וכן הלאה. ולחכות עד שהגל העכור הזה יעבור.
אני עצמי מציע לסטודנטים הרוצים לעסוק בתקשורת, ללמוד ספרות או היסטוריה... גם לסטודנטים למשפטים כדאי ללמוד ספרות - בתור משפטן אתה מנתח טקסטים, ולמדע הספרות יש הכלים המשוכללים ביותר לניתוח טקסט.
יש לי ידידה, חוקרת ספרות שפרסמה בזמנו מאמרים על עגנון. יום אחד היא ראתה שפותחים בייל או בפרינסטון תכנית לאנליסטים של שוק-ההון שמתקבלים אליה רק בוגרי ספרות. התברר שאנשים היודעים לנתח טקסט כמו שצריך יש להם הכישורים הנכונים להיות אנליסטים בשוק-ההון. הלכה ועברה הסבה, והיום היא אחת האנליסטיות החשובות בארה"ב. זה מלמד שניתוח רציני של טקסט זה דיסציפלינה – השאר הוא רק כלי עזר להבין יותר טוב את הטקסט. מי שלא מבין זאת וזונח את הטקסט ככלי אין חפץ בו, פוגע בדבר. יכולנו לתת לסטודנטים בתחומים רבים את כלי הפרשנות שפיתחנו.
ובכל זאת, האם יש תקווה?
אני חושבת שהספרות וחקר הספרות הם כלים שלובים. האחד ניזון מהשני. גם הספרות צריכה פרשן שיבוא ויאיר אותה. משורר ההשכלה, יל"ג (יהודה לייב גורדון), קונן "למי אני עמל?" וחשב שהוא יהיה המשורר העברי האחרון. אנחנו יודעים שלשמחתנו הוא טעה. לא הכול הולך לבית עולמו... תמיד כשנדמה שהכול הולך ונהרס, בו זמנית נוצרים דברים חדשים. מאחר שבמכללות להכשרת מורים עדיין מלמדים את הדיסצפלינה ללא הטיה פוליטית, יש סיכוי שמקצוע הספרות לא ידעך.
***
לפני שעזבתי, הראתה לי שמיר את תמונת נכדהּ בן החמש שרק החל לקרוא, והנה הוא במיטתו בלילה, קורא לאור פנס. "הוא התאהב בקריאה. מה שמראה, שעם כל התהפוכות שאירעו עולם הספר, עוד לא צריך להספיד את הספרים. אולי יקראו מאייפד, מאייפון, אני יודעת ממה, אבל יקראו. לא יזנחו את הספר המודפס".
ENGLISH: