ממעמקים
רונה טאוזינגר, התפוח והעינם (שירים), ריתמוס: סדרה לשירה,
הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל-אביב תשפ"ג, 98 עמודים.
בימים אלה, כשהשירה במקומותינו מידלדלת ברוב אגפיה, ורבים מספרוני השירה דומים זה לזה ועדיין מושכים את מימיהם בחבלים ארוכים מבארות ירוקי הכתלים שמתקופת נתן זך או יונה וולך, לפתע פתאום נוחת על שולחנך קובץ שירים אחר לגמרי, שאין דומה לו בשירת העם והעולם.
כל הטעמים וההדגשים שבספר "התפוח והעינם" שונים מהמקובל, ובעיקר ייחודית ומיוחדת היא הלשון המערבת לשון מקרא, לשון חכמים, מונחים מקבלת האר"י ולשון של עגה עדכנית של צעירים בני ימינו. הלשון אינה מכריזה על עצמה: "ראו כמה יפה אני!" (כדי להפגין שליטה בלשון המקורות). הלשון אינה שיבוצית ואינה קישוטית: נעשה בה שימוש אינסטרומנטלי להתמודד עם קשת הנושאים הייחודית שאותה היא "מכַסה". הלשון והתוכן ארוגים ומשולבים אלה באלה עד לבלי הפרד. נימת הדברים שונה מהמקובל, האור והחושך שונים מהמקובל. כאן צומח משהו אחר, הבוקע מנהמת הנפש, והוא אינו דומה לשום תופעה שירית ידועה ומוּכּרת.
כאן גם אומרת את דברהּ המקוריוּת הגמורה, שאין לה אח ורֵע, המחפשת את מקורותיה העתיקים, ומגיעה עד מעשה בראשית ובריאת האדם, דרך עולם האצילוּת שבּוֹ פעולת התיקון מוציאה מן האדם אור המתנוצץ מִפָּניו ומאיר את המציאוּת הגשמית. לכאורה אם למקורי יש מקור, הרי שהמקור פוגם לכאורה במקוריות. וכאן אין זה כך. נהפוך הוא, בחירת המילים והלחמתן עם מִשלבים שונים של העברית מגיעה למחוזות חדשים ומחודשים בתכלית.
ובמקביל, למסע הרוחני הזה אל עולמות רוחניים קמאיים מתלווה מסע של אֵם הרואה את בִּתה שהייתה לבן מסתגל לזהותו המִגדרית החדשה, או שמא להפך – מסע ההסתגלות מוליד את המסע הרוחני אל מחוזות העבר. התהליך אינו קל או פשוט. מתואר כאן תהליך הדורש גם ממנו וגם ממנה – מהבן ומאִמו – תעצומות נפש אדירות לעמוד מול הבלתי-נודע, אף להתעמת עם תגובותיה השמרניות של החֶברה שעדיין אינה יודעת להתמודד עם המבוכה המִגדרית המאפיינת צעירים בארץ ובעולם באלף השלישי.
נתן אלתרמן פתח את שירו "איגרת" במילים הלא נשכחות: "לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם / אֵלִי שֶׁלִּי. / אֲנִי תָּמִים / אֲנִי זוֹכֵר בִּרְעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַמַּיִם, /נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים [...] כִּי מֵת בִּי יְחִידְךָ, הַבֵּן אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". הוא סיים את שירו במילים "אֲבָל אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט" המעניקות לעט הגברי זהות נשית לא שגרתית, במקרה או בכוונה תחילה. ורונה טאוזינגר מסיימת את שירה הלא שגרתי "בערמונים עין" במילים המטלטלות על "עֵינָם בְּנִי שֶׁנּוֹלַד פַּעֲמַיִם":
וְאָבוֹא אֵלֶיךָ בָּעַרְמוֹנִים עַיִן
מָה שֶׁנּוֹתַר
זוּג עֵינַיִים
עַרְמוֹנֵי בְּנִי
וָלָד שֶׁנּוֹלַד פַּעֲמַיִם
עַיִן בְּעַיִן אֲזַהֶה אוֹתְךָ
בָּהֶן עוֹלֶה הַשֶּׁמֶשׁ עַרְמוֹנִי
מַלְכוּת בָּהֶן בּוֹעֶרֶת
עֲרוּגַת־יָם מַעֲרִיבָה
עַיִן בְּעַיִן עִרְבּוּבִין כְּפִרְחֵי עַרְמוֹן
שְׁנֵי מִינִים בָּעֵץ מִישׁוֹרִים שׁוֹנִים
בַּחֵלֶק הָעֶלְיוֹן – נִשְׁמַת זָכָר
בַּתַחְתּוֹן – נְקֵבָה.
עַתָּה כְּשֶׁהוּא מְגֻלְגָּל,
אֶפְשָׁר לוֹמַר
עֵינָם בְּנִי שֶׁנּוֹלַד פַּעֲמַיִם
נִּבְקַע בַּבַּלּוּט וְנִבְקַע בָּעַיִן.
שיר כה פיוטי וחכם, המטמין סודות ומסגירםֹ, לא נכתב זה שנים בספרות העברית, ואולי לא נכתב בה מעולם עד להופעת הספר "התפוח והעינם". מן הצד האחד, יש כאן פחד טמיר, דאגה ותמיהה של אֵם לנוכח פרי-בטנהּ העובר שינוי מִגדרי גמור, ו"מָה שֶׁנּוֹתַר / זוּג עֵינַיִים", שהרי כל השאר השתנה. מצד אחר, השם המשותף לעינם הבת ולעינם הבן הוא שמו של המקום המקראי שבעמק האֵלה שפירושו "עיניים", הנזכר בספר יהושע (טו, לד): "וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם". בשם "עינם" יש תופעה פונטית שאותה מכנים הבלשנים בשם "כיווּץ דיפתונג", כלומר הפיכת הרצף בין שתי תנועות לתנועה אחת, ומאחר שהשם המקורי פירושו "עיניים", מלכתחילה יש כביכול בילד/ה הנושא את השם "עינם" זהות כפולה. הכפילות המגדרית מוטמעת כביכול בשם הנדיר והיפה הזה.
זאת ועוד: כלול כאן ידע בוטני חוץ-ספרותי הקשור קשר אמיץ למתואר: פרחיו החד-מיניים של האלון, המולידים בלוטים, מצויים על אותו עץ, אך בנפרד: הפרחים הזכריים הם בחלקו העליון של העץ, והנקביים – בחלקו התחתון, כמתואר בשיר ("בַּחֵלֶק הָעֶלְיוֹן – נִשְׁמַת זָכָר / בַּתַחְתּוֹן – נְקֵבָה"). וכך, כמו מבלי דעת – אך אצל למדנית בעלת טמפרמנט מחקרי כמו רונה טאוזינגר לא קיים המושג "מבלי דעת" – עולים כאן כמדומה בסמוי ומבין השיטין גם הערמונית הגברית וגם המעטפת השעירה-הקוצנית שממנה בוקע הבלוט.* רגש ואינטלקט משמשים כאן בערבובייה, ואין האחד מאפיל על השני; אהבה אין קץ ללא גבולות ומגבלות בצד התבוננות שכלתנית מעמיקה בכל גוניה של קשת הסיכויים והסיכונים.
וכך גם בשיר "התפוח והעינם" שנתן את שמו לספר כולו. גם בו מתואר תהליך ההתאמה המגדרית כמעבר הרה-סיכון בין שני מצוקים ("אַתָּה מְתוּחָה אַתְּ / מָתוּחַ"), שיש בו תעוזה גדולה. נזכרים כאן השמים והארץ, היתד של מטפס ההרים, החבל התלוי למעלה, הבקעה או התהום האורבת מלמטה. כל אלה עטופים באהבת האֵם העומדת מול סכנת ההידרדרות והמבטיחה לבנה כפל אהבה, והמילים המקראיות שבדבריה – "בְּנִי, בְּנִי" – הופכות כאן ממילות קינה למילות אהבה לאין-קץ:
בֵּין שְׁנֵי מְצוּקִים
אַתָּה מְתוּחָה אַתְּ
מָתוּחַ. מְצוּק הַעֵינָם וּמְצוּק
הַתַּפּוּחַ. שָׁמַיִם וָאָרֶץ חוּט שַׁעֲרָה
מַעֲבַר מְצוּקִים טֶרֶם קוֹל
הַשְׁוָאַת הַצּוּרָה.
אַכְפִּיל אַהֲבָתִי אֵלֶיךָ,
בְּנִי בְּנִי,
רֵאשִׁית צָרָה מוּצֶרֶת
צוֹק לְצוֹק יָתֵד נֶאֱמָנוֹת יָדַי
וּבַחֲצוֹת, עַל פִּי בִּקְעָה,
שַׂעֲרוֹתַי תִּקְוַת חֶבֶל הִתָּלוֹת
עָלָיו כֻּלָּם הָיוּ בָּנַי,
אֲבָל אַתָּה עֵינָם,
בָּבַת־עֵינִי
אַכְפִּיל אַהֲבָתִי אֵלֶיךָ,
בְּנִי בְּנִי,
רֵאשִׁית צוּקָה מְצֻמָּקָה
קְרֹעַ גּוּף
עַד גּוּף
שֵׁנִית לְהִיבָּקֵעַ
המימרה התלמודית "ניצחו אראלים את המצוקים" (כמו המילים "בְּנִי בְּנִי") משולבת במקור בדברי קינה (כתובות קד ע"א), וכאן היא מרמזת על המשיכה לכיווּנים מנוגדים עד לרגע ההכרעה. אך אין להתעלם מן המילה הקרובה "צוּקָה" שעניינה 'מצוקה', המלמדת על המועקה הגדולה המתלווה אל תהליך המעבר מקצה לקצה. המילה 'מצוֹק' בחולם הוראתה 'צרה', ואילו המילה 'מצוּק' בשורוק הוא סלע גבה. בשירת חנה נאמר: "כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל" (שמ"א ב, ח), ללמדנו שהמאבק המתחולל במעבר המגדרי מתואר בשיריה של רונה טאוזינגר הוא עניין אדיר שממדיו כממדי הבריאה.
גם בסיפור יונתן בן שאול, שהפרשנות תולה בו רמזים למבוכה מגדרית (כנאמר בקינת דוד: "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים"; שמ"ב א, כו) מסופר על מעבר בין סלעים ומצוקים: "שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה […] הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע" (שמ"א יד, ד-ה). התעוזה, יכולת ההתמודדות עם האתגר ונטילת הסיכון הנדרשים בעת המעבר ממצוק למצוק מתגלמים כאן גם מתמונות של טיפוס הרים מודרני וגם מתמונות שהוד קדומים נסוך עליהן.
במין שילוב אוקסימורוני של עדינות ושל עוצמה מובילה רונה טאוזינגר את קוראיה גם אל המחוזות הקשים והפרוצים של תופעת הטרנסג'נדריוּת, כבשיר "קורס צלפים" על קצין מצטיין בווינגייט שנשלח לגרמניה לקורס צלפים, ובלילות היה מתגלה בדמות אישה עם ביריות ושוֹט. היא אף אינה חוסכת מקוראיה חוויות קשות, כמו זו של אֵם המשלימה עם ההבנה שהרחם הטמון בגוף בנה לא יבשיל פרי ("נערי, תחת תאנה רחומה") או זו של אֵם העומדת על סוף חדר הניתוח בעת ש"אֶת הָעֳדָפִים סָבִיב לְאַל הִשְׁלִיכוּ" כשאריות של בצק שמרים (בשיר "בצק"); כמה אהבה ועוז והשלמה עם הגורל ואמונה בטוב שעוד יבוא יש במילים שבשיר האופטימי "גִּלגל" הבא אחריו:
מְאֵרָה וּסְגֻלָּה סוֹבְבוֹת בְּאוֹתוֹ הַגִּלְגָּל
מוּאַר זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה שְׁלֵמָה
וּשְׁנֵי גְּבִיעֵי תַּפּוּחִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנָהּ.
נִתְמַךְ גְּלִילֵי עַמּוּדִים בֹּעַז יָכִין, רֹאשָׁם
מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן מִבַּעַד שִׂבָכַת פִּלְחֵי רִמּוֹנִים.
בְּכַפּוֹת רַגְלָיו הָעֲדִינוֹת, מְשׁוּחוֹת
מֶתֶק אֲפַרְסְמוֹנִי, יַרְכִּיב שִׁכְרוֹן מָחוֹל.
לְכוֹחוֹ יָנוּעוּ גַּם הָרִים עַתִּיקִים,
עֵיבָל וּגְרִיזִים, מַשִּׂיאִים מִמַּסְלוּלָם
כָּל קִוְקֻוֵּי כּוֹכָב, לִצְלִילֵי מְזִיג עִנְבָּלִים
קְלָלָה הָיְתָה לִבְרָכָה.
הספר כולו תופס את ההתאמה המִגדרית כתהליך של תיקון, כבתורת הסוד והמסתורין. עיקרו של עולם האצילות בקבלה הוא מעשה ה"תיקון" – מעשה יצירה שנועד להשלים בעזרת תוספת "מוחין" את קומתה של האצילות. הקבלה מתארת רצף של פעולות זיווּג, עיבור, הולדה, יניקה והתפתחות שבו השפע גדֵל עד הגיעו לקו הגמר. במהלך היצירה הדינים מִתמתקים עד שיהא השפע השלם שפע של טוּב ושל קדוּשה, ותהליך כזה מתואר בשיר "גִּלגל" וגם בשיר המסיים את הקובץ – "אהבה":
לֹא יִקְרַב אֶל הַמִּקְדָּשׁ בְּנִי
אֲשֶׁר כֻּלּוֹ אֶמְצַע שַׁחַר כֻּלּוֹ אֶמְצַע חֹשֶׁךְ
שֶׁהוּא כְּבָר לֹא עִגּוּלִים וַעֲדַיִן לֹא יוֹשֶׁר
שֶׁאֵינוֹ נִמּוֹל
וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ עָרֵל
כְּאֶל מִקְדָּשׁ יַעֲלוּ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה
לַחֲזוֹת בְּעַרְמוֹן עוֹלָם
וָלָד שֶׁבָּקַע מֵעַיִן וּמִנַּחַל וּמֵרָקִיעַ
סֶרַח מָעֳדָף בִּירִיעַת הַמִּשְׁכָּן
אֲבַקְּשֵׁם בְּכָל לָשׁוֹן לֹא לִנְעֹץ כָּךְ
בְּ עֵ י נָ ם
כַּפְתּוֹר בְּפֶרַח פֶּן יְעֻוַּור
לָהֶם מֵחֲמַת מַבָּט עַל
שֶׁאֵין בּוֹ מִילָה
וְאֵין בּוֹ עָרְלָה
נִסְטֶה בֵּין עָנָף לְשֹׁרֶשׁ
שֶׁכְּבָר אֵינוֹ בְּסוֹד נְקֻדָּה
וַעֲדַיִן אֵינוֹ בְּסוֹד פַּרְצוּף
שֶׁבָּרוֹ שָׁבוּר חָתוּךְ
אַךְ תּוֹכוֹ רָצוּף
כמה תבונה פואטית יש בקיטוע שורת הסיגוּר של השיר ללא סופו של הפסוק, אף בלי נקודה של full stop. לפנינו תהליך מתמשך שאורכו כאורך חיי אנוש, ועכשיו החברה האנושית צריכה לעבור תהליך של "תיקון" כדי להחילו ולהכילו. כל אדם מתמודד בחייו עם קשיים ומצוקות, וכל תינוק בן יומו עתיד במהלך חייו להתמודד אתם. השירים הללו מציעים כאמור מזור לכל כאב; אדם שהעולם המוכּר לו שינה את טיבו, שגורלו רוצץ אותו, שגופו בוגד בו, שקנייניו היקרים נגזלים ממנו – כל אחד יכול לגלות שכאבו ישן נושן. כאשר פקד הכאב את המשוררת, במקום צלקת נשאר אצלה שיר. תחת ידיה של משוררת אמת ואישה חזקה ואמיצה כמו רונה טאוזינגר הצלקות הופכות לשירים נדירים ביופיים, המאפשרים לקוראיהם להתעלות מעל הייסורים ולהתבונן בחיים בראייה סטואית – רחבה ומנחמת.
* אפשר שגם יש להביא בחשבון את סיפורו של ש"י עגנון "עידו ועינם", שגיבור גבריה הוא "גבר בגוברין [...] ועושה כלי זין [...] כל מעשיו לשם שמים", ואילו גמולה בתו שרה שירת נשים.