מנוחת הלוחם
שיר צוואה של חייל אנגלי, שיר קינה צרפתי ושיר מצבה של איש-מסעות אמריקני
העולם השתנה שינוי גמור משנות "אביב העמים" של המאה התשע-עשרה ועד שנות "סתיו העמים" של המאה העשרים ואחת. אחד השינויים הבולטים כרוך בהסתאבות המושג "פטריוטיזם" כתוצאה משימוש מעוּות שנעשה במושג זה בין שתי מלחמות העולם. המִּשטרים הטוטליטריים גרמו לכך שאהבת העם והמולדת התעוותו ונעשו שם-נרדף להשקפת עולם לאומנית, שלא לומר פשיסטית.
ואולם, בתחילת המאה העשרים, ואצלנו אפילו באמצעהּ, נכתבו שירים פטריוטיים, ללא מרכאות כפולות, ואחדים מהם הם צוואות (במרכאות ובלעדיהן) של לוחמים. נביא שתי דוגמאות לשירים. כאשר הם נקראים כנגד שירים שנכתבים כיום, באלף השלישי, הם מלמדים כבקליפת אגוז על השינויים שהתחוללו במאה השנים האחרונות באשר לנכונותו של הפרט להקריב קרבן למען הכלל, או אפילו למסור את נפשו למען בני עמו ובני ארצו היושבים בעורף.
שיר אהבת המולדת
רופרט ברוק (Rupret Brooke) נולד לאנגליה בשנת 1887, ונפטר בטרם מלאו לו שלושים, כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שירו "החייל" (1914) כלול בתוך מחזור שירים שחיבר על מלחמת העולם הראשונה, והוא רווי ערכים של אהבת הזולת ושייכות לתבנית נוף מולדתו. השיר משחזר את הרהוריו של חייל המצווה צוואה רוחנית לאוהביו לפני צאתו לקרב שעלול לחרוץ את גורלו. רוב החיילים הבריטיים שנהגרו במלחמת העולם הראשונה נקברו בבתי-עלמין צבאיים בנֵכר, בארצות היבשת, ולא הוחזרו למולדתם. החייל בשירו של רופרט ברוק בעצם מצהיר שגם אם ייקבר בבלגיה – בשדות פלנדריה או בס"ט סימפוריאן, למשל – תהיה פינת קברו שייכת לארץ מולדתו אנגליה, ולא לשום מקום אחר בעולם:
The Soldier / Rupert Brooke
If I should die, think only this of me:
That there's some corner of a foreign field
That is for ever England. There shall be
In that rich earth a richer dust concealed;
A dust whom England bore, shaped, made aware,
Gave, once, her flowers to love, her ways to roam,
A body of England's, breathing English air,
Washed by the rivers, blest by suns of home.
And think, this heart, all evil shed away,
A pulse in the eternal mind, no less
Gives somewhere back the thoughts by England given;
Her sights and sounds; dreams happy as her day;
And laughter, learnt of friends; and gentleness,
In hearts at peace, under an English heaven.
החייל / רוּפֶּרט ברוּק
וְאִם אָמוּת, חִשְׁבוּ רַק זֹאת עָלַי:
יֶשְׁנָהּ פִּנָּה בְּלֶב חֶלְקָה זָרָה,
בָּהּ אַנְגְלִיָּה תִּשְׁכֹּן לָעַד, בַּגַּיְא
טָמוּן לוֹ אֵפֶר שֶׁיִּקַר מֵעֲפָרָהּ.
אוֹתוֹ יָלְדָה הַמְכוֹרָה, עִצְּבָה, טִפְּחָה,
נָתְנָה לוֹ נִצָּנֵי פְּרָחִים, שְׁבִילִים לִרְכַּב,
גּוּף מִגּוּפָה, מְלֹא רֵאוֹתָיו רוּחָהּ,
שְׁטוּף נְחָלִים וּבְרוּךְ שִׁמְשׁוֹת בֵּית אָב.
וְעוֹד חִשְׁבוּ: תָּמִיד הֵן סַר מֵרַע,
יוֹסִיף פַּעֲמֵי לִבּוֹ לָרוּחַ, כַּיָּאוּת,
יָשִׁיב מַתְנַת אַרְצוֹ, אֶת הֲגִיגֵי הַלֵּב, אֶת
יְפִי נוֹפָהּ, קוֹל הֲמוֹנָהּ, חֲלוֹם אָשְׁרָהּ,
עֶדְנַת הַשְּׂחוֹק אוֹתָהּ לָמַד מִן הָרֵעוּת
אֲשֶׁר תִּשְׁכֹּן בְּשֶׁלִי תַּחַת שְׁמֵי מוֹלֶדֶת.
מאנגלית: ז"ש
רמבו – קינה על מותו של חייל צעיר שמת בקרב
בשנה שבָּה חיבר ארתור רמבו את "Le dormeur du val" ("הַיָּשֵׁן בַּגַּיְא") הוא איבד את מורו האהוב, שיצא ללחום במלחמת צרפת ופרוסיה. מותו בקרב של מורהו גרם לנער טראומה קשה, שבעקבותיה ברח ארתור מביתו, התנתק ממשפחתו וחי חודשים ארוכים במערה בחיק הטבע. השיר כתוב במתכונת סדורה של סונטה, אך הוא מבטא מצב נפשי כאוטי
השירו נפתח בתמונה נעימה והרמונית, המעוררת רושם של מנוחת הלוחם. עד מהרה מתברר שהנקבה שבבית הראשון הופכת לשני נקבים – והתמונה היא תמונת מוות שאין ממנו תקומה. כמו רבים משירי רמבו זהו שיר המשקף התנגדותו למלחמות ואת הצער על מותם של צעירים שפְּתיל חייהם כָּבָה:
Le dormeur du val / Arthur Rimbaud
C'est un trou de verdure où chante une rivière
Accrochant follement aux herbes des haillons
D'argent; où le soleil, de la montagne fière,
Luit: c’est un petit val qui mousse de rayons.
Un soldat jeune, bouche ouverte, tête nue,
Et la nuque baignant dans le frais cresson bleu,
Dort; il est étendu dans l'herbe, sous la nue,
Pâle dans son lit vert où la lumière pleut.
Les pieds dans les glaïeuls, il dort. Souriant comme
Sourirait un enfant malade, il fait un somme:
Nature, berce-le chaudement: il a froid.
Les parfums ne font pas frissonner sa narine;
Il dart dans le soleil, la main sur sa poitrine,
Tranquille. Il a deux trous rouges au côté droit.
הַיָּשֵׁן בַּגַּיְא / ארתוּר רַמבּוֹ
בְּנִקְבָּה שֶׁבַּגַּיְא לוֹחֲשִׁים מֵי פְּלָגִים,
עַל עָלָיו מְפִיצִים רַצֵּי כֶּסֶף,
וּמֵעַל לַפִּסְגָה הַגֵּאָה מְדַלְּגִים
צַפְרִירֵי הָאוֹרָה עַל הָעֵשֶׂב.
וַעֲלֵי עֲרִישָׂה רַעֲנַנָּה, יְרֻקָּה,
בְּמַדָּיו, פִּיו פָּעוּר, שׁוֹכֵב עֶלֶם,
מְסֹכָך בְּעַלְוָה עַד צַוָּאר וְרַקָּה,
גּוּף מָתוּחַ וְעוֹר צַח כַּחֵלֶב.
נָח, רַגְלָיו בֵּין פְּרָחִים, וּשְׂחוֹק יֶלֶד תָּמִים
מְחַיֵּךְ בְּחָלְיוֹ: אָנָא טֶבַע חָמִים
אֶל לִבְּךָ נָא אַמְּצֵהוּ, הוּא קַר.
נְחִירָיו לֹא יַרְעִיד רֵיחַ בֹּשֶׂם עָרֵב
הוּא יָשֵׁן בַּחַמָּה, וְיָדוֹ עַל הַלֵּב,
שְׁנֵי נְקָבִים בִּימִינוֹ, דָּם נִגָּר.
מצרפתית: ז"ש
כתובת המצבה של סטיבנסון
בלילה קר, בדצמבר 1894, הלך לעולמו הסופר רוברט לואיס סטיבנסון, מחברו של ספר ההרפתקאות הנודע אי המטמון, בביתו שבאי הטרופי סמואה. כארבע-עשרה שנה לפני מותו, בשנת 1880, כששכב חולה עד מאוד בביתו שבקליפורניה, הוא חיבר לעצמו אֶפִּיטף (שיר מצבה), שיהא חרוּת על קברו (שתיים משורותיו אכן חקוקות על אבן המצבה). זוהי צוואתו של לוחם אמיץ שחי את חייו לבלי חת, חרף היותו נגוע במחלת השחפת שאיכּלה את רֵאותיו:
רקוויאם / רוברט לואיס סטיבנסון בְּצֵל רָקִיעַ בְּלִי עָנָן חִפְרוּ לִי קֶבֶר שַׁאֲנָן, בְּאשֶׁר אֵל אוֹתִי חָנַן עַתָּה מָנוֹחַ לָהּ הַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת.
וְזֶה הַשִּׁיר חִרְתוּ לְאוֹת: כָּאן קָבוּר בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת. מִסַּעַר שָׁב תּוֹפֵס מָשׁוֹט, וּמִגְּבָעוֹת הַבַּיְתָה שָׁב תּוֹפֵשׁ הַקֶּשֶׁת. | Requiem / Robert Louis Stevenson'Under the wide and starry sky, Dig the grave and let me lie. Glad did I live and gladly die, And I laid me down with a will.
This be the verse you grave for me: Here he lies where he longed to be; Home is the sailor, home from sea, And the hunter home from the hill. |
מאנגלית: ז"ש
שורות משיר זה אכן נחרתו כאמור על אבן מצבתו של סטיבנסון, והוא שיר הצוואה המפורסם ביותר בשירת העולם. שורות מתוכו כלולות גם בין דפי ספרו של מאיר שלֵו יונה ונער (תל-אביב, 2006, עמ' 181) בתרגומו של המחבר ("שב המַלַּח, חזר מן הים [...] חזר הצַיָּד מן ההר"). הילד, גיבור הרומן של מאיר שלֵו, מגלה לתדהמתו במאוחר (ומאחורי גבו עומד המחַבר הבוגר וקורץ לקוראו בחיוך אירוני) שרוברט לואיס סטיבנסון, מחבר אי המטמון, כתב את השיר הזה, ולא אִמו (של מאיר) שבילדותו נהגה לצטט את שורותיו כל אֵימת שהייתה שָׁבָה עם ילדיה הביתה. כאן הוא מובא בתרגום חדש,(*) שבּוֹ השתדלתי לשחזר את סכֵמת החרוז והמשקל המחייבת של השיר הקצרצר הזה (שקיצורו מעיד על ייעודו: להיחקק באבן).
ובמאמר מוסגר אוסיף הערה אישית: דבריהם של חיילים שהתראיינו בחודשים האחרונים, לאחר אירועי ה-7 באוקטובר 2023, נשמעו כאילו הֶחיו דובריהם את הערכים הקולקטיביים שהיו בארץ וכמו נשכחו.
(*) לא אחת מצוטט תרגומו של אליהו ציפר לכתובת-המצבה המפורסמת הזאת:
"בְּמֶרְחָבוֹ שֶׁל רָקִיעַ כּוֹכָבָיו עֲלוּמִים, / כְּרוּ לִי שָׁם קֶבֶר לִמְנוּחַת עוֹלָמִים. /
חָיִיתִי בְּגִיל וּבְגִילָה אָמוּתָה, / וּבְטֶרֶם רוּחִי אָשִׁיב צַוָּאָתִי מַלְּאוּ בִּמְטוּתָא: //
עַל קִבְרִי חִרְטוּ אֶת זֶה הַדִּבֵּר: / עַל מִשְׁכָּבוֹ הוּא נָח, בַּמָּקוֹם בּוֹ בִּכֵּר. /
לַעֲפָרוֹ הוּא חַָזַר כְּסַפָּן מִן הַיָּם, / וּכְצַיָּד לְבֵיתוֹ מִגֶּבַע רָם".