מעורבות המשוררים

הלל ברזל / גבהות הכיסופים: שירה מתקנת עולם

(עיקרי השקפה ואמונה מ'צדקיהו בבית הפקודות' ועד 'הכול הולך')

אגודת הסופרים העברים בישראל, 1993

פורסם: ידיעות אחרונות , 07/01/1994

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

ספרו החדש של הפרופ' הלל ברזל עוסק, כפי שתת-הכותרת שלו והדברים שבפתחו מצביעים, בחטיבות שירה מתקופת ההשכלה ועד ימינו כב"מאניפסטים רעיוניים", המחזיקים בתוכם עיקרי השקפה ואמונה. ספרות ההשכלה העברית, שהיתה מיליטנטית יותר משהצטיינה בערכים אסתטיים, קבעה את נורמות היסוד: מאז ועד עתה נתברכה בדרך-כלל הספרות העברית ה"קאנונית", לרבות השירה הלירית "בת השמים", החופשית לכאורה ממגבלות של מחויבות ומעורבות פוליטית, בשלל ערכים רפורמאטוריים, מתקני-עולם. בדרך-כלל, אין הסופר מסתפק ביצירת "אמנות לשם אמנות", ממרומי מיגדל-השן הסוליפסיסטי, אלא מגלה תכופות מעורבות של אידיאולוג לוחם, למען מטרה רעיונית חברתית, לאומית או אוניברסלית.

התחנות, שבהן בחר הלל ברזל מתוך רצף הספרות העברית החדשה, כדי לבסס את התיזה שבמרכז ספרו, הן יצירת יל"ג, ח"נ ביאליק, ש' טשרניחובסקי, א' שלונסקי, א"צ גרינברג, נ' אלתרמן, י' רטוש, ש' שלום, זלדה ואמיר גלבוע. דרכן, מתגלה פסיפס רעיוני עשיר, המדגים היטב עד כמה העסיקה הספרות העברית את עצמה בחלום הרפורמאטורי בדבר עיצובו של אדם חדש, עם חדש ועולם חדש, הטוב שבכל העולמות. בפרק הסיכום, מובא עיון משווה בין ארבע מסות עקרוניות: 'גילוי וכיסוי בלשון' של ח"נ ביאליק, 'השורה' מאת י' שטיינברג, 'כלפי תשעים ותשעה' מאת א"צ גרינברג ו'זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית' מאת נ' זך. הספר הוא, אם כן, פאנוראמי בהיקפיו התימאטיים-אידאיים ובהיקפיו הכרונולוגיים, ומקוצר היריעה אתמקד בתיזה הכוללת שלו, אף בעניין אחד או שניים מתוך קשת הנושאים הרחבה שבמרכזו.

אקדים מלים אחדות על הנחות-היסוד המשתמעות של הספר ועל הגישה הביקורתית-מחקרית שבבסיסו. ראוי שייאמר בפתח הדברים, כי לפרופ' הלל ברזל גישה שונה מזו העולה מעיסוקם של חוקרים אחרים, כגון פרופ' נורית גוברין, שהוציאה חוברת בשם "מניפסטים ספרותיים" (הכוללת פקסימיליות של מנשרים ושל מאמרים פרוגרמטיים), אף חיברה לה מבוא תיאורטי. מן המבוא שלה, וכן ממאמרים אחדים שחיברה פרופ' גוברין על מניפסטים ספציפיים, ב-העת ח"ץ שבער אדיר כהן, מתברר כי במושג "מניפסט", רואה החוקרת מסמך של הצהרת-כוונות, ז'אנר מודע לעצמו ובעל כללים משלו, המנוסח בצורה ישירה ומפורשת, מסמך שנועד לנתח מציאות ולשנותה. לפי שיטתה, עשוי הז'אנר להכיל לא רק מסמכים מיליטנטיים ופולמוסיים, אלא גם פרוגרמות שלבי-עת חדשים (כידוע, המסמכים פורצי-הדרך, בכיוון הזה, הם איגרת "נחל הבשור" של סופרי ה'מאסף' ו"תעודת השילוח" של אחד-העם, שבעקבותיהם הלכו רבים, מתוך דיאלוג ער, ההולך ומתמשך עד ימינו אנו).

גישתו של פרופ' ברזל אף שונה מגישתו של פרופ' בנימין הרשב, שלגביו "מניפסטים" הם אותםבים דקלמטוריים, חוץ-ספרותיים (כדוגמת מנשריהם של הפוטוריסטים לפלגיהם),בים שנועדו לחולל מהפכות בתפיסת-העולם הפואטית והפוליטית, ולהדיח את תפיסת-העולם הישנה ממעמדה. מעניין להיווכח, שבאופן יחסי, אין הספרות העברית משופעת במסמכים כה מיליטנטיים, מוצהרים ומפורשים, כמסמכיהם של מארינטי ושל חבריו, למשל. במיוחד בולט חסרונם אצל המודרניסטים העברים, וזאת לעומת חבריהם במדינות הים, שחיברו הצהרות כאלה, חדשות לבקרים. אלתרמן, למשל, מעולם לא חיבר מנשרים ישירים, ומאמריו הספורים בנושאים פואטיים מעורפלים למדי, אף מדברים בשבח "הבלתי מובן בשירה" ו"סוד המרכאות הכפולות". לאה גולדברג גילתה את סודות הפואטיקה שלה בעקיפין, אגב עיסוק ביצירתם של אחרים. אפילו שלונסקי, שהירבה אמנם בכתיבת מאמרים עקרוניים, הותיר את רוב הנורמות הפואטיות שלו ושל חסידיו, חברי ה"אסכולה" שלו, בניסוח משתמע ועקיף, ועל החוקרים של ימינו מוטלת המשימה לזהותן ולנסחן. זוהי תופעה האומרת דרשני, והיא עולה כמדומה בקנה אחד עם הנחתו של הלל ברזל, שאותה העלה במקום אחר, אודות הביקורת והמחקר במקומותינו, שאינם אסכולתיים ואינם הולכים בדרך-כלל לשיטתו של בית-מדרש רעיוני אחד ויחיד, זה או אחר, כי אם מגלים פלורליזם ואקלקטיות מבו.

הלל ברזל מרחיב את גבולותיו של המושג "מניפסט", וכולל בו כל אותן יצירות רפורמטוריות, בעלות אופי לאומי או אוניברסלי, המנסות לבחון את העניין שבמרכזן מצדדיו השונים ולהטיל תמורות במציאות הפגומה. אחרים, לעומת זאת, מצמצמים את גבולות המושג, ומחילים אותו רק על אותם מסמכים, שבו מחילה מתוך קונצפציה מניפסטטיבית. גישתו של פרופ' הלל ברזל היא אפוא גישה חדשה ובלתי-שגורה, שהרי יצירות הספרות, ובמיוחד הטובות והמורכבות שבהן, לא אחת מכסות יותר משהן מגלות, ולא אחת אפילו אומרות דבר והיפוכו. בניגוד למנשר הרעיוני המגויס, המטיח דברים בצורה נחרצת, כבמצע מפלגתי, רוב יצירות הספרות, לרבות האמירתיות והדיסקורסיביות שביניהן, מכילות אמירה אמביוולנטית, המתפרשת לכיוונים אחדים, ולא קובעות קביעות חד-משמעיות וחד-ערכיות. זאת ועוד, יש שיצירות, שמגמתן גלויה, אינן משיגות את מטרתן, בעוד שיצירה בלתי-מגמתית, שאין לה כוונה רפורמטורית, משנה את פני המציאות. כך עלה, למשל, בגורלה של הפואמה הביאליקאית 'בעיר ההרגה', שלא נועד אלא לשם תוכחה וקינה, ושלא ב כדי לתקן את המציאות, אלא לתארה, לתעדה ולבכותה. אלא שמבלי משים הפכה יצירה זו, בשל האפקט המעליב החזק שנתלווה לתיאוריה, לקטליזטור להקמת אגודות אחדות להגנה עצמית, כפי שעולה מזכרונותיהם של י' בן-צבי, מזה, ושל ז' ז'בוטינסקי, מזה.

אי לכך, את המונח "מניפסטים רעיוניים", שבמבוא לספר 'גבהות הכיסופים' יש, כמדומה, לתפוס כמטאפורה, ואכן המחבר מקיף מונח זה במרכאות כפולות. כמטאפורה לשיר המחזיק בתוכו עיקרי אמונה והשקפה, אכן יש בספרות העברית החדשה לדורותיה "מניפסטים" רבים, מוויזל ועד ויזלטיר, מליליינבלום ועד קסטל-בלום. למעשה, כמעט כל יצירה יכולה להיכנס למסגרת הדיון, כי כל הספרות העברית, כך טענה פעם פרופ' נורית גוברין, היא ספרות מגוייסת, גם אם איננה בשום אופן "ספרות מטעם". כספרות מגוייסת, המחוייבת כלפי המציאות החברתית-פוליטית, במובן הרחב של מושג זה, אין אתר פנוי מאידיאולוגיה ומן השאיפה, הלטנטית לפחות, להטיל תמורות במציאות החוץ-ספרותית.

נבודד כאן, לצורך הדיון, את הפרק הראשון של הספר, שעשוי לשמש לנו אבן-בוחן להבנת החתך הדיאכרוני שבבסיסו. הספר בכללו בנוי חוליות-חוליות, שכל אחת אחוזה בקודמתה ומבשרת את הבאה בעקבותיה. כאן בוחן המחבר את יצירת יל"ג, שעמדה בראשיתה בסימן האמונה בתכנית האלוהית ("אין פועל קל ודל בכל מעשי ה' הנורא אשר אין לו מחוז חפץ"), ושעמדה בסופה בסימן ההטחה כלפי שמים והמרד הביירוני בהשגחה העליונה ("עין רואה קץ כל בשר, סוף אלפי אלף / ומעולם לא הורידה דמעה אף דלף"). נבחן כאן הרצף או הרצף-לכאורה שבין יל"ג לשניאור, המאיר את הנושא האנטי-דתי, משמה של השקפת-עולם מטריאלית ורציונליסטית, מזה, ומשמה של השקפת-עולם ניצשיאנית המתנגדת למוסר של הדתות המונותיאיסטיות, מזה. הלל ברזל מראה כאן כיצד מתפתחת תפיסת-העולם של יל"ג, ומשנה את מגמתה ממגמה משכילית הוליסטית, לפיה אין פרט ביקום שאינו משתלב בסכימה כוללת, למגמה מפוררת ומודרנית יותר, הכופרת בגלוי במציאותו של סדר אלוהי. הוא אף מראה, כיצד מתחלפת השקפתו הרציונלית-מטריאלית של יל"ג, המורדת במוסר הנביאים אך נשארת בגבולות היהדות, בהשקפה אסתטיציסטית וגרנדיוזית, לפיה מחפש שניאור את הלוחות הגנוזים, תוך שהוא מציב את הפולחן האלילי במעמד שווה לזה של דברי הנביאים שבמקרא.

כשם שמיכה יוסף ברדיצ'בסקי חיפש את הפרקים ששרדו במקורות היהדות מלפני אמונת הייחוד, כך מחפש שניאור את בים הקדמונים שנעלמו, את הלוחות הגנוזים, שמהם תבוא הגאולה הנכספת. אי לכך, טוען הלל ברזל, הרחיק שניאור מיל"ג במסקנותיו האנטי-דתיות. ואולם, בעוד שיל"ג ומשוררי ההשכלה ניהלו מאבק עד-חורמה, נתון היה המשורר הרומאנטי באווירה של דמיון מתנשא, שאינו מבקש יחס רציני מדי לתוכן מראותיו, ודי לו בהשתאות שתלווה את דבריו הנועזים.

הספר שלפנינו בנוי, כאמור, בחתך דיאכרוני, ומעיד על כך שמחברו עסוק בעשור האחרון בכתיבת ההיסטוריה של השירה העברית, תוך שהוא מעמיד על מדף הספרים שלנו מונוגרפיה אחר מונוגרפיה, המצטרפות למבנה גדול ומרהיב. למרות שאינו ספר היסטוריה, הספר 'גבהות הכיסופים' מכיל בתוכו נתונים היסטוריים לא מעטים, והוא עשוי בהחלט להרים תרומה נכבדה להיסטוריוגרפיה של הספרות העברית ולהבנת תהליכים פואטיים בתוכה. הוא אף מן הצלולים והמלוטשים שבספרי המחקר שראו אור בשנים האחרונות. הלל ברזל הרחיב בו את היריעה לגבי המקובל בכתיבתו הביקורתית-מחקרית, וזאת ברוח המגמה הניכרת יותר ויותר אצל חוקרי הספרות העברית בעשור האחרון, לפיה מותר, אף ראוי, לחרוג מן העיסוק הטקסטואלי המדוקדק, שאינו מתחשב בהיבטים היסטוריים וחברתיים, אל עבר העיסוק הקונטקסטואלי, הבוחן את היצירה הספרותית בהקשריה הרחבים. ספרו החדש משתלב היטב במגמה כללית זו, המעמידה לפני חוקרי הספרות העברית אתגרים חדשים. וכך, למרות שעל-פי הצהרת-כוונותיו, אין הספר מיועד לשמש "היסטוריה", הוא מהווהין תמונה כוללת של תחנות-היסוד בשירה העברית, ממעוף הציפור.

הקורא המתעניין יכול לקבל ממנו מושג עד כמה ססגונית ופלורליסטית היא השירה העברית, לא בצורותיה בלבד, כי אם במגוון הדפוסים התימאטיים-אידיאיים שבתשתיתה. הבקיאים יותר מבין הקוראים יפיקו הנאה ותועלת מהצגת הדברים באור חדש ומנקודת-מוצא מקורית, שלא נבחנה עד כה בספר פנוראמי.