מראות בארמון נטוש המשַׁקפות זהויות שבורות

על סרטו של אבי נשר "גן קופים" – ממי שאב השראה ועל מי השפיע

הסרט "גן קופים" הוא סיפורו הטרגיקומי של סופר נידח, אמיתַי קריב שמו, המנסה להצית אש ברמץ מדורת-חייו הדועכת. הוא מקווה לעשות כן בעזרת פרסומו ספר מחקר וביקורת שעתיד להחזיר את שמו ואת פָּעֳלוֹ לתודעת הציבור, אך המועד לקבלת הסיוע המובטח להוצאת הספר על-ידי אחת מקרנות המחקר הולך ואוזל. הסופר (בביצוע אדיר מילר) מפרסם מודעת "דרושים" להשגת אסיסטנטית, שתסייע לחוקרת הכותבת עליו ספר-מחקר להשלים את הדרוש לה להורדת הספר לדפוס. ואולם, החוקרת מבטלת ברגע האחרון את ביקורה בארץ שנועד לשם עריכתה של סדרת ראיונות על אמיתי קריב, שבלעדיה לא ניתן להשלים את הספר. מרגו האסיסטנטית (בביצועה של סוזנה פפיאן) מתבקשת אפוא להתחפש לחוקרת ספרות, להיפגש עם האישים הנחקרים ולערוך את הראיונות החסרים ללא דיחוי.

כמי שעיסוקה בחקר הספרות, עליי לציין כי הסיטואציה אינה מתאימה במיוחד למציאוּת השוררת ב"קריית ספר" העברית. השקעת כסף רב בפרסום עצמי אינה אופיינית לסופר העברי, שבדרך-כלל מתקשה להתפרנס מפרי-עמלו (למעט סופרי-על מעטים, כדוגמת א"ב יהושע ועמוס עוז, שהתעשרו מכתיבתם,אך הללו לא נזקקו לממן את פרסומם). ואולם, מתברר שנשר ביסס את סרטו על סיפורו האישי האמיתי של חוקר הספרות ד"ר ראובן קריץ (1928 – 2020) שהיה עמיתי בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. על אחדים מספריו וסיפוריו חתם קריץ בשמות בדויים שונים. לכן השם "אמיתַי" הוא שם כֵּן ואירוני בעת ובעונה אחת (והשם "קריב" הרי קרוב למדיי ל"קריץ").

ראובן קריץ היה בנו היחיד של רופא חיפאי, ד"ר אריה קריץ, שיצק מים על ידי מורהו הגדול זיגמונד פרויד, ובעלותו ארצה הלך שמו לפניו בתחומי רפואת הנפש. ראובן קריץ ירש מאביו נכסים וחסכונות לא מעטים, אך לא השכיל לשמור עליהם, והם אבדו לו בהדרגה במהלך חייו. חלק מההון הושקע בהוצאת ספריו (ספרות יפה וספרות מחקר ועיון), שיצאו בהוצאה עצמית בשם "פורה" –כרמז לצירוף המקראי "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי". לבדו דָּרך קריץ בגת הפרטית שלו, שלא הניבה רווחים, גם לא כאשר שינה את שמו ל"ריקי קלר" וקיווה אולי לחולל באמצעותו כעין "נס אמיל אז'אר" (שם-העט של הסופר ובמאי הקולנוע הצרפתי-היהודי רומן גארי, שהנחיל לו מוניטין והצלחה כלכלית).

אחדים מספריו האקדמיים של קריץ פרצו דרך בחקר הספרות – "דרכי עיצובו של הגרוטסקי", "הסיפורת של דור המאבק לעצמאות", "על שירת רחל", ועוד – אך הם לא נענו בחפץ-לב ל"כללי המשחק" האקדמיים המקובלים, ולא זיכוהו בהעלאה בסולם הדרגות. את ספרו המצוין "בדרכי השיר, א-ב" הדיר משום-מה פרופ' דן מירון מן הספרים הראויים להיכלל בין ספרי האוניברסיטה הפתוחה, הגם שרבים מהעוסקים בחקר הספרות ובהוראתה השתמשו בו מבלי שהודו בכך.וממילא מבלי לתת מִזכֶּה (credit) למחברו. לאחר שהוציאוֹ בהוצאה עצמית, שלח קריץ את שני הכרכים של הספר למי שפָּסל אותם בלוויית שיר-הקדשה משעשע. אפשר ששמו של המבקר ש"גמז" את מפעלו החשוב נרמז בַּשם חרמון, שהעניק אבי נשר למבקר הקטלני בסרט "גן קופים" (בביצועו של ערן זרחוביץ).

משלא הועילה תחבולת השם "ריקי קלר", שהוא שם ניטרלי מן הבחינה המגדרית (בעולם הרחב זהו שם-חיבה של השם הגברי "ריצ'רד" ושל השם הנשי "אריקה", ובעברית זהו שם-חיבה של "רבקה") , בחר קריץ בפסידונים נשי מובהק – "רות שמיר". בשם זה חתם/ה על בקשה שהגיש/ה "הצעירה" לאוניברסיטה הבינלאומית, ובקשתו/ה זיכתה אותו/ה במלגה שאִפשרה לו/ה לכתוב מחקר על... ראובן קריץ. המונוגרפיה של "רות שמיר" על ראובן קריץ – "שורה שלישית בצד" – ראתה אור ב-1992, ובמהדורה מעודכנת ב-1997.

מה פשר השם "רות שמיר" ששימש את קריץ לביסוס זהותו הבדויה? אפשר שהשם "שמיר" נבחר בשל הקונוטציות הסודיות הטמונות בו ("תלם-שמיר-בועז" היו המילים בסיסמת הצופן של שידורי הרדיו המחתרתיים ערב הקמת המדינה). ייתכן שקריץ השתמש בשמה של חוקרת וסופרת יהודייה המתגוררת בלוס אנג'לס, ועוסקת בפרובלמטיקה של הזהות היהודית. אפשר שגם את שמי הכניס ראובן קריץ אל תוך הקלחת הזאת, כי ביום 7.11.1980 פרסמתי בעיתון "מעריב" רשימה על הספר "בשדרות השקיעה" (פרי-עטו/ה של המחבר/ת "ריקי קלר"); ואף-על-פי שהשתמשתי ברשימה זו בשם-עט (בפסידונים "ע. רוגל" שנועד לרמוז לקריץ שעין רוגלת הצליחה לקרוע את המסווה מעל הבדיון ולגלות את זהותו האמִתית), שלח אליי קריץ את אחת מידידותיו לברר אם ידי במעל. עורך המוסף – בלי ידיעתי ומבלי לבקש את רשותי – חָמד לצון, והדפיס את דיוקנו של קריץ "מוסתר" מאחורי שפם ומסכת-פורים.

ומהי המוטיבציה שעוררה את נשר להעלות את דמותו הנשכחת של ראובן קריץ מתהום הנשייה? לאחר פטירת המחבר ב-2020 הוקדש לדמותו דיון נרחב בעיתון "הארץ". סיפור חייו הטרגיקומי חסר-התקדים התפרסם ברבים ושימש מזכרת-עווֹן למי שהתעלם מקריץ – האיש ויצירתו. ד"ר אלי אשד, אשר הקדיש לקריץ ולספריו סקירה רחבה וממצה, הרים תרומה משמעותית להחזרתו של המחבר הנידח אל השיח הציבורי. סיפור-חייו של קריץ והביוגרפיה ליטֶרריה שלו חשפו בקלונם את המבקרים הקובעים קביעות שרירותיות ופסקניות החורצות את גורלו של היוצר, ולא פעם "גומזות" את יצירתו סמוך ליציאתה לאוויר העולם. זהו נושא שמעסיק כל יוצר, ובאופן מיוחד במאי-תסריטאי כאבי נשר ועמיתיו בתעשיית הקולנוע, שכל מיזם שלהם כרוך בהשקעה כלכלית שיש בה מן הסיכון ומן ההימור. ואולם, ככלות הכול, קריץ בשלל זהויותיו ובדמותו הקולנועית כ"אמיתַי קריב" מלמדים אותנו על כמיהתו של היוצר הבדוי (ושל היוצר האמִתי שיצר את הדמות הבדיונית-למחצה) להכרה ולביקורת הוגנת, ולא רק מתוך שיקולים כלכליים-חומריים.

ואם הזכרנו את הרומן "בשדרות השקיעה" (1980) מאת "ריקי קלר", הרי שספר שכוּח זה מלפני שני דורות "מתכתב" עם סרט המופת האמריקני משנת 1950 "Sunset Avenue" מאת הבמאי והתסריטאי האמריקני-היהודי בילי ויילדר. וסרטו של אבי נשר "מתכתב" עם סרט המופת הזה גם via ראובן קריץ וגם בלעדי ספרו הנידח של קריץ. סרטו של ויילדר מספר את סיפורה של כוכבת מזדקנת, שאיבדה את אהדת ההמונים ונשכחה בעת המעבר מתקופת הסרט האילם לתקופה שבָּהּ הפך הראינוע לקולנוע. בצר לה, היא שוכרת את שירותיו של תסריטאי כושל וחסר-פרוטה, שהגיע בעת בריחתו מזוג מעקלים לביתה הנראה כמו ארמון זנוח ונטוש.

סרטו של אבי נשר, העוסק באמן מזדקן המבקש לערוך "קאמבק" בעזרת ספר שיחזיר לו את כבודו האבוד ויבטיח את הנצחתו בבוא יומו, מכיל בתוכו אלמנטים לא מעטים מסרט-העבר המפואר, החושף את התרמית הגדולה של הפאר ההוליוודי. תחבולותיה של תעשיית הקולנוע ההוליוודית. תחבולות עולם השקר של תעשיית הקולנוע "הצליחו" להחזיר את העולם אל התקופה הפגנית, האלילית. את הקהל הפכה לעדר של "עובדי אלילים" מודרניים, הסוגד לשחקנים כאילו מדובר בבני-אלים. והשחקנים עצמם, שזכו להערצה בלתי-מוגבלת, התחילו להאמין שהם באמת "כוכבים מעולם אחר", ושסגידת ההמונים לא תיפסק לעולם. ויילדר תיאר את הנפילה מן ה-pathos אל תהומות ה-bathos, וניפץ לראשונה את המיתוס ההוליוודי באמצעות השחקנית המזדקנת וביתה המשַׁמר שרידים מתפארת העבר.

גם ב"גן קופים" לפנינו סופר שאיבד את יוקרתו, המתגורר בווילה מתפוררת שאיבדה את תפארתה. אמיתַי קריב, הסופר שהועם זָָהֳרוֹ, נאלץ להודות כי הוא נאלץ לא פעם לחטוא בכתיבת "ספרות זולה" – חוברות ארוטיקה וזימה – כדי להתקיים, פשוטו כמשמעו. מגורי-הפאר של תמר, ידידת-נעוריו מימי הקיבוץ (בביצוע שני כהן), שזה אך התאלמנה מבעלה העשיר, מכסה על טרגדיה גדולה ואינה אלא "make-believe" של אושר והצלחה. סרטו של אבי נשר ממיר את הזוהר המתפורר של הבתים שבשדרות סאנסט ההוליוודית בסביבת-היוקרה המזדקנת של "גן הקופים" הרמת-גני, שבָּהּ ממוקמת, בין השאר, חווילתו של שגריר בריטניה בישראל – בית ישן כבן 80 שנה, ובכל-זאת אחד הבתים היפים שראיתי מעודי (אולי משום שכולו אמת פונקציונלית, ולא "פּוֹזה" מפוארת שנועדה לנקר את עיני הבריות). אט-אט נושרות בסרט המסכות. אהבות ישנות נחשפות ואהבות חדשות נוצרות: תמר מגלה את אהבתו רבת-השנים של אמיתַי אליה, מרגו מגלה את זהותו הערבית של אהובה אמיר חדד, מתרבים הסיכויים להיווצרות קשר מחודש בין תמר לאמיתַי.

*

ואם לא די במערבולת שאלות הזהות והסוגיות ה"אַרְס פואטיות" שיוצר הסרט "גן קופים" – המבוסס על סיפורו הספרותי והחוץ-ספרותי של ראובן קריץ, שחיבר את "בשדרות השקיעה" (ה"מתכתב" עם סרט המופת "שדרות סאנסט" של ויילדר שאתו "מתכתב" גם אבי נשר), הרי שהמציאוּת התזזיתית של האלף השלישי מזמנת לסיפור הזה המשך קולנועי בלתי-צפוי.

סרטו של אבי נשר עלה לאקרנים בספטמבר 2023, ובשמו האנגלי – "The Monkey House" - התחרה בפסטיבל סרטים יוקרתי ונחשף לאנשי תעשיית הקולנוע האמריקנית ולציבור הצופים. לא עברה אלא חצי שנה, ובפברואר 2024 עלה סרטה של מפיקה בשם קרלסון יאנג ששמו "משודרגת" (Upgraded). שלושת תסריטאיו הצעירים, ילידי האלף השלישי, פתחו את הסרט – בדומה לפתיחת הסרט "גן קופים" – בסצנה שבָּהּ צעירה חסרת פרוטה שהגיעה לעיר הגדולה מתגוררת בדירת אחותה הנשואה, למגינת לִבּוֹ של הבעל שקָצָה נפשו לראות כל בוקר את גיסתו שרועה בבטלה על הספה בחדר-האורחים. כמו ב"גן קופים" הצעירה דלת-האמצעים (שאחותה מביאה לה מודעת "דרושים") מתקבלת לעבודה יוקרתית, ומשתדלת לסור למרותה של הממונה עליה ולהרשימה. כמו ב"גן קופים" היא לובשת זהות בדויה, ובאמצעות שינויי ביגוד מתאימים היא מצליחה לשכנע את סובביה שהיא אשת מקצוע מנוסה ואיכותית, בעלת כישורים ראויים. כאן וכאן, נגרמת עקב ההתחזות סדרה של רגעים מביכים. כאן וכאן, כניסתה של הצעירה המתחזה לעולם הזוהר פותחת לפניה פתח לרומן עם גבר חלומותיה. כאן וכאן מסתיים הסרט ב"סוף טוב" עם הסתייגויות מסוימות – בנישואיה של הצעירה עם גבר עשיר ומצליח. מכל מקום, מעתה היא לא תסבול מחסרון-כיס, ולא תיאלץ לישון על ספת-האורחים בבית אחותה.

בילדותנו היו נוהגים להתקלס במעתיקן  ולכנותו "קוף אחרי בן-אדם". והרי לנו סיבה נוספת למוטיב הקופים בסרט "גן קופים" (ב"סאנסט בולוורד" השחקנית המזדקנת חושבת שהתסריטאי שנמלט אליה מפני נושיו אינו אלא קברן, שהגיע לביתה כדי לארגן את ההלווייה של קוף-המחמד שלה שנָפח את נשמתו). האם נתגלגלה יצירה קולנועית מורכבת כדוגמת "גן קופים" (ה"מתכתבת" עם סרט-מופת כדוגמת "סאנסט בולוורד" כדי לגאול אותו ואת הסופר הנידח של "בשדרות השקיעה" מן השׁכחה) לידיהם של תסריטאים צעירים אמריקאיים, שהשתמשו בחומריה ליצירת  מוצר קולנועי חקייני חסר מקוריוּת – מין "אגדה לילדים גדולים" –  הבנוי במתכונת סיפור סינדרלה? את הפתרונים לשאלה המטרידה הזאת יחשפו אולי אותם חוקרים שיכתבו לימים את תולדותיו של הקולנוע ואת שינויי הנורמות שחלו בענף בכמאה ועשרים שנות קיומו. בניגוד לסרטיו של אבי נשר, סרטי-האינסטנט של  ערוצי הסטרימינג "Netflix", "Amazon", "Apple TV Plus"  ודומיהם, שרובם מוצרי-קולנוע ולא יצירות-קולנוע,  הם תופעה חדשה למדיי, הרחוקה שנות אור מימי הזוהר ההוליוודי של הקולנוע לפני שלושה דורות. לא מקרה הוא שאת רוב שחקני הסרטים הללו איננו מכירים, אותם ואת מפיקי הסרטים החדשים המעמידים במהירות הבזק עשרות סרטים, הנעלמים באותה מהירות שבָּהּ נולדו.