משורר-נביא בעירו
100 שנה לעלייתו של ביאליק ארצה.
ביאליק יצא אמנם את ברית-המועצות ב-1921, אך ישב כידוע כשלוש שנים בגרמניה כדי לשקם את בריאותו שנתערערה בשנות המלחמה והמהפכה, אף כדי לרכוש ציוד מעודכן להוצאת "דביר" שאותה התכונן לבנות מחדש בתל-אביב. תקופת גרמניה גם אִפשרה לו להוציא את מהדורת יובל החמישים של כתביו בהידור רב, שכמוהו עדיין לא ידעו להפיק בבתי-הדפוס הצנועים של ארץ-ישראל. המהדורה נמכרה בשלמותה לסוחרי הספרים העשירים משה ושמואל וואהרמן ששילמו בעבורה עשרים אלף דולר – סכום עתק באותה עת. הכסף אפשר לביאליק לעלות ארצה כ"קפיטליסט" שעתיד להשקיע בארץ לא רק את אונו, אלא גם את הונו.
ביום רביעי, ב' באדר ב' תרפ"ד, 26.3.1924 כתב משה גליקסון, עורך עיתון "הארץ" (בחתימת מ.ג.) את מאמר המערכת, בזו הלשון:
היישוב העברי בארץ-ישראל מקדם היום בברכה את חיים נחמן ביאליק [...] לשעה זו חיכינו כולנו זה זמן רב, חיכה לה המשורר בימים אין-חפץ בהם, בימי התפרקות וליקוי-מאורות. [...] הייתה עלינו ידו הקשה של יום קטנות לפורר את מפעלנו [...] אין רוח מאחדת ומכללת אשר תיתן טעם ותכלית ויופי לעמל-היום המדכא".
עוד כתב גליקסון כי ביאליק ספג וקלט בתוך נפשו את כל ה'מוטיבים' של צער האומה ותקוותיה, יגונה ונחמתה. ואת המוטיבים האלה חזר והשקה מן המעיין האירציונלי של היצירה האישית [...] להפרותם ולעשותם כוח לאומי יוצר". בצד מאמר המערכת נדפס מאמרו של י"ח רבניצקי, רעהו של המשורר ושותפו לעבודות עריכה וההדרה. במאמר זה, תחת הכותרת "ברוך הבא!", פנה לידידו והפציר בו להתבונן בשינויים שחלו בתל-אביב שאותה ראו שניהם בביקורם בארץ בשנת 1909: "במקום שפעת החולות שראית, בשעה שעמדו רגליך על חוף יפו, עיניך תחזינה עיר חדשה ביופייה, העיר העברית הראשונה, הבנויה כולה באורח פלא מן המסד עד הטפחות בידי אחיך היהודים. ועוד פלאים כאלה תראה וישמח לבך, ולא אחת תקרא למראה עיניך: "אכן לא חציר העם".
גם יהודה קרני ואסף הלוי איש ירושלים חשו לברך את המשורר בהציגו את כף רגלו על אדמת המולדת. מותר להניח שביאליק העריך עד מאוד את דבריו המאופקים של גליקסון, ובמיוחד את ההבטחה שלא להדריך את מנוחתו. מנמל נפולי שלח מכתב המבשר שהאנייה שבה הוא עושה את דרכו לארץ קרבה לנמל יפו. עם בואו ארצה, הוא לא שלח מכתבים במשך שבועות ארוכים שאותם הקדיש להתאקלמות בעירו החדשה. מרגע שקבע את מקום מגוריו הזמני עד למעברו ל"בית ביאליק", הוא התחיל להרים תרומה ייחודית משלו לעיר שבָּהּ בחר להתאזרח. ביום בואו ארצה (ב' באדר ב' תרפ"ד, (26.3.1924) נכתב גם בעיתון "דואר היום" מטעם המערכת:
ארץ-ישראל מתעשרת היום עושר רב. משורר האומה בא להתיישב בתוכנו ישיבת קבע. התיישבות זו עמדה לצאת לפועל עוד לפני שתי שנים ומחצה, אבל היא נדחתה, וחזרה ונדחתה. ולכל דחייה דפק הלב בחרדה. לא חפצנו שביאליק יבוא "לשכון כבוד" בתוכנו. לא חפצנו שיבוא לכאן עייף ויגע וצמא-מנוחה. כי "אינה דומה קולטתו מחיים" - - - והנה הוא בא – וחלומותיו עמו, ומרצו עמו, וגם נקווה, אמונתו עמו. בין אם תידרך קשתו ויכה אותנו בשבט-מוסרו, בין אם יהמה כיונה, בין אם תתעטף עליו נפשו ו"הזלזלים יצנחו" – מהיום והלאה כאן תהיה יצירתו. ואם יעמוד בו לבו לעזוב את האגדה ולהמירה בהלכה "המוצקה" – כאן ייעשה הכינוס, במקום המוכן לכינוסי-האומה מדור-דורות, במקום שכינסו את כתבי-הקודש ואת המשנה ואת התלמוד הירושלמי. ביאליק אינו אוהב את התרועה ואת צהלת הרבים. אנחנו לא נדריך את מנוחתו. גם תוך הפולמוסים וריבי המפלגות לא נמשכנו. יתייחד נא עם שכינתו בעלייתו, וישזור את חוט-היצירה למעלה, מגבוה. גם בשבחים וקילוסים לא נטרידהו. לבואו אנו מקדמים אותו בברכה המסורתית, הקצרה והלבבית: ברוך בואך!
עיתון "דואר היום" התחשב במשורר ולא הטריד את מנוחתו בדברי ברכה ארוכים, אך לא התחשב בסלידתו של ביאליק ממליצות, ומקולות רמים, של תרועת החצוצרות. מערכת "דואר היום" הסתפקה בכותרת קצרה אך מליצית: "לביאליק הנערץ, ליום עלותו על אדמת ארץ-ישראל - ברכת אהבה נאמנה. מערכת "הפועל- הצעיר" (כ"ב אדר ב' תרפ"ד; 28.3.1924). כך לאחר ברכה בת תריסר מילים בלבד, חזר העיתון לעסוק בפירוט ובאריכות בענייני דיומא. גדול סופרי ישראל הגיע לנמל יפו, והעורכים בחרו להתמקד בבעיות היום-יום ה"בוערות".
•
זמן לא רב לאחר הגיעו של ביאליק לארץ, התברר מעל לכל ספק שתרומתו לארצו ולעירו הייתה חסרת תקדים. ספק אם היה סופר בארץ ובעולם, שלא חס על זמנו היקר והרים לעירו תרומה כה משמעותית. דיזנגוף הנפיק אישורים לבניית בתים בתל-אביב, אף דאג לסלילת כבישים ולהקמת מדרכות. ביאליק בנה את העיר מן הבחינה הרוחנית, ודאג לפיתוחם של כל ענפי התרבות. אך האם הודו תושבי תל-אביב לביאליק על תרומתו האדירה שהפכה את עירם למרכז העברי החשוב ביותר, חלף כל המרכזים הדועכים באירופה? האם שמחו ב"רֶפּוּבליקה הספרותית התל-אביבית" על הצטרפותו של סופר בכיר כל כך לחיי התרבות שהחלו אז ללבלב?
רבות נכתב בחקר הספרות על מלחמת הצעירים הארץ-ישראליים בביאליק, שהחלה עם עלייתו של המשורר הלאומי ארצה באביב של שנת 1924, ולא פסקה עד יום מותו בקיץ של שנת 1934. ברצוני להציג את התמונה המוּכּרת הזאת ולצרף אליה זווית ראייה נוספת, המאירה באור אישי את הידע שהצטבר בחקר תולדותיה של הספרות העברית בת המאה העשרים.
ב-1970, חודשים אחדים לאחר שהתחלתי את עבודתי במכון כץ לחקר הספרות (היום מכון קיפּ), שעשה אז את צעדיו הראשונים, זכיתי בפעם הראשונה בפרס ספרותי: היה זה פרס חדש שנשא את שמו של דב סדן, וניתן באותה עת בכל שנה לזוכה אחד בלבד. בטקס השקת הפרס שנערך בבית הסופר, בנוכחות יגאל אלון, שר החינוך דאז, פנה אליי פרופ' דב סדן, והציע לי בנימה שדמתה לצַו אף יותר מאשר להצעה, לערוך סקר עיתונות מקיף שיכלול את כל העיתונים שיצאו לאור בעשור התל-אביבי של ביאליק ("דבר", "הארץ", "דואר היום", ועוד), לשם רישומם ותיעודם של כל האִזכּורים הנוגעים בביאליק.
היום ניתן לערוך סקר עיתונות בסיוע המפתח של אתר "אוסף העיתונות וכתבי העת של הספרייה הלאומית", אך ב-1970 היה סקר כזה כרוך בעבודת נמלים ממושכת בספריות ובארכיונים, אגב עיון בכרכים מאובקים וקריאתם של מיקרופילמים מטושטשים, מתוך חשש מתמיד שעניין כלשהו בעל חשיבות עקרונית יחמוק מעיניך.
בסיומה של העבודה הלקטנית והמייגעת הזאת לא הצטערתי על ש"הרמתי את הכפפה", והבנתי שדב סדן, מאנשי מערכת "דבר" שהכיר את המתרחש בעיתונות העברית הֶכּרוּת בלתי-אמצעית, ידע מראש מה תהיינה תוצאותיו של הסקר. נפרשׂה לפניי תמונה פָּנורמית רבת צדדים והֶבֵּטים שהעשירה את התמונה שנקבעה בהיסטוריוגרפיה והעניקה לה נפח ומשמעות: מצד אחד, ניתן היה להיווכח שבמרוצת העשור הארץ-ישראלי שלו הוזכר ביאליק בעיתונות יום אחר יום (לא פעם נזכר שמו בעיתונות באותו יום יותר מִפּעם אחת).
ביאליק השתתף בחיי התרבות הציבוריים במסירות רבה ואינטנסיביות שלא תיאמן: הוא נשא הרצאות פומביות לרוב, הִנחה את אירועי "עונג שבת" שיָּזם, נשא דברים במופעי הפרמיירה של הצגות "הבימה", פתח תערוכות של אמני החרט והמכחול, השתתף בישיבות חשובות של עיריית תל-אביב ושל הנהגת היישוב, ועוד. העיתונים דיווחו על כך בהרחבה. מצד אחר, חרף מעמדו הרם ואולי דווקא בגללו, עמד ביאליק דרך-קבע מול חִצים של לעג וביקורת שנשלחו כלפיו ממחנה הצעירים וחייבוהו להתגונן יום יום ושעה שעה נגד חורפיו ומבקשי רעתו.
כאמור, בבואו ארצה בשנת 1924, לא קיבלוהו הצעירים בברכה, ולא ראו בו מנהיג שעתיד להצעיד את הספרות הארץ-ישראלית להֶשֵּׂגים חדשים, חסרי תקדים. להפך, אברהם שלונסקי, דמות מרכזית במרכז הספרותי הקטן שהחל להיווצר בתל-אביב, חש שבואו של ענק הספרות עלול להשמיט מידיו את רסן ההנהגה, אף עלול להשליט טעם שמרני במקום שבּוֹ נדרשת חדשנות מהפכנית. הוא וחבריו סימנו את ביאליק כגדול אויביהם. הם ראו בו מלך שמן הראוי להדיחו מכיסאו, לגזול ממנו את כתרו ולעולל אותו בעפר.
כשתיאר המשורר בפואמה המאוחר "אבי" את דמות האב החוזרת ערב ערב הביתה "כֻּלּוֹ שׁוֹתֵת קִיקָלוֹן [...] כְּמָשׁוּי מִמְּצוּלַת סֶחִי", הוא תיאר במשתמע גם את עצמו כמי שעמד דרך-קבע מול דברי חֲרפות וזלזול שיצאו מפיהם של צעירים (ביאליק השתמש במילה "עווילים" המתאימה הן לעולי הימים הן לאווילים), שנחשבו בעיניו "תינוקות של בית רבן". בשנותיו האחרונות הוא קבל על ה"פֶּדוֹקרטיה" (שלטון הילדים) שכבש כל חלקה טובה בחיים הציבוריים – המדיניים והתרבותיים – בארץ ובעולם.
"המשורר הלאומי" הפך עד מהרה "שק החבטות" של כל מהפכן צעיר שביקש להתבלט ולעמוד לשעה קלה באור הזרקורים. המהפכנים הצעירים הציגו את המשורר כאיש-רוח מזדקן, עטור כתרים לעייפה, שבָּגד בערכים המהפכניים שעליהם נלחם בעבר. מן הבּחינה הפואטית הוא גילם בעבורם את ערכיה של השירה הקלסית-הרומנטית, שנחשבה מיושנת אחרי מלחמת העולם והמהפכה הקומוניסטית. מן הבּחינה הפוליטית הוא ייצג לגבי דידם את מערכת ערכיה של הבורגנות המדושנת והראקציונית, ה"ציונית כללית", שאותה ביקשו לחסל בשמם של רעיונות חברתיים חדשנים. מכל כיווּן הוא הצטייר בעיניהם כאנדרטה גדוֹלה של העבר הלאומי אשר העלתה חלודה וכבר אבד עליה כלח.
במה לא האשימו הצעירים את ביאליק? הם הציגוהו כמי שממשיך את המסורת הגלותית של הספרות העברית, המוסיפה לדוש בנושאים החבוטים והעבשים של העיירה היהודית ושל בית-המדרש הישָׁן, בעת שהמולדת החדשה משתוקקת לנושאים חדשים ורעננים. הם מתחו קו של השוואה בינו לבין רעהו הצעיר ממנו, שאול טשרניחובסקי, שהִסכּין לפתוח את לִבּוֹ בשירתו למראות הנוף הארץ-ישראלי, בעוד שביאליק, המשורר הלאומי, נשאר נטוע בנופים זרים וקרים.
הם ראו בו את מחברם של שירי ההמנון הלאומיים בנוסח הציונות האחד-העמית האנטי-מהפכנית, שביקשה לראות בארץ-ישראל "מרכז רוחני" ליהדות העולם, תוך התנכרות ליעדיה החדשים של הציונוּת המעשית שהושגו בעיקרם בהתיישבות העובדת. הם האשימוהו על שהשתקע במימוש "רעיון הכינוס" השמרני, תוך הפניית עורף לספרות הארץ-ישראלית המתהווה. הם ראו בו מו"ל מרכזי המקדיש את כל זמנו ומשאביו לתפארת העבר – אגדת חז"ל ושירת ימי-הביניים – תוך הצבת מחסום בפני המשוררים הצעירים המבקשים לעצמם במה ומרחב מחיה.
גם אורַח חייו ומנהגיו של ביאליק שימשו בסיס לדברי לִגלוג ומשטמה: לאחר שבָּנה בתל-אביב בית מידות, גינוהו הצעירים על אורַח חייו ה"נוצץ" וה"מדושן": על שהקים לעצמו "ארמון", שבּוֹ מתארחים "הסוחרים" בעלי הממון, ובה-בעת החלוצים הנושאים בנטל בניין העיר גרים במחנה אוהלים ברחוב בלפור הסמוך לבית ביאליק ונאלצים להסתפק בארוחה דלה. הם האשימוהו על שהוא מעניק הֶכשר ללשון יִידיש בארץ-ישראל: על שהוא מדבר עם ידידיו ביִידיש בראש חוצות, מארח את סופרי יִידיש המבקרים בארץ ועורך לכבודם נשפים.
הצעירים אף לִגלגו על שהעברית שבפי ביאליק עדיין מתנגנת בהברה האשכנזית, וששיריו שנכתבו בנֵכר במשקל הטוני-סילבִּי האשכנזי כבר אינם מתאימים להגייה הארץ-ישראלית. המשורר ספג גם ביקורת נוקבת בגין הכיבודים הרבים שלהם זכה ובגין מִשׂרות הכבוד שנטל כביכול לעצמו (בוועד הלשון, באגודת הסופרים, בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית ועוד). ביקורת נשמעה גם על כך שהרחוב שבּוֹ התגורר נקרא על שמו עוד בחייו ושהפרס הנושא את שמו (ביָזמת מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב), נוסד בחייו וחולק תחת עינו הפקוחה.
במציאוּת המקוטבת ששררה בארץ בין שתי מלחמות העולם הותקף ביאליק מ"שמאל" ומ"ימין", ולא נמצא מי שיתייצב לצִדו זולת קומץ חבריו מימי אודסה – בהם שותפו יהושע חנא רבניצקי וראש העירייה מאיר דיזנגוף. בני "אסכולת שלונסקי" רובם אנשי "שמאל" מובהקים שנענו לכלליה של השירה המהפכנית הרוסית, תקפו אותו כאמור על סגנונו ה"מיושן", על אורַח חייו ה"בורגני" ועל התנכרותו למעמד החלוצים-העמלים. סופרי ה"ימין", אורי צבי גרינברג ואביגדור המאירי, תקפו אותו על צידודו במדיניות "הכשרת הלבבות" המתונה מבית-מדרשו של אחד-העם ובמדיניות ההבלגה המתונה של חיים ויצמן הפרו-בריטי, שנוא-נפשם של הרֶוויזיוניסטים. ביאליק שימש גם כעין "מבקר העיר" שעה שחיבר מאמר בשם "מה נעשה לתקנתה של עירנו?", וערב צאתו לניתוח שממנו לא שב, הוא נפרד מתל-אביב בדברים קצרים, אך נוקבים, שפורסמו בין דבריו שבעל-פה תחת הכותרת "היישוב חולה". נביא אותם במלואם:
היישוב חולה
(דברי-פרידה במסיבת 'עונג שבת', לפני צאתו בתמוז תרצ"ד)
מרגיש הנני, כי תל-אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשנה זו. סימני מחלה זו נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו, פליטי החרב והאסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם, להכין להם פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולו יהא בצריפים, ניצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים". כיצד קיבלנו אנחנו את אחינו פליטי-החרב? העלינו את שכר-הדירה וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.
הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה, האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סימא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ובפריחה. במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד, וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים, שזוהי עלייה וגֵאוּת. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני-אדם מזונותיהם בשעת חירום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות הייתה עושה ללחם. שק-קמח היה עובר עשר פעמים מיד ליד, ויש שהיה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה מגיע לסכומים מבהילים. אבל סוף-סוף לא היה זה אלא שק-קמח. ה"מיליונים" המדומים התנדפו כעשן.
סימן שלישי למחלתנו – הבריחה מן הכפר אל העיר. נתברכנו בַּפּוֹעל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת-השקר של הגֵאוּת בעיר, עוזב הפועל את הכפר, ועובר לחיים הקלים שבעיר.
ומכאן גם תקלה אחרת, סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה. הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המִבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו, ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נוכרים ימלאו את מושבותינו. מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה?…
והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבי המפלגות, שנאת-אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע.
ולוואי ואזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה.
אמרנו שהדור הצעיר, שהנהיג אז את כתבי-העת החדשים, לא קיבל את ביאליק בברכה. היה זה "בון טון" לתקוף את ביאליק, והמתקפה נולדה מתוך החשש פן ייקח לידיו "המשורר הלאומי" את רסן ההנהגה. המודרניסטים הצעירים חששו גם שהמשורר "הזקֵן" ישליט טעם "קלסי" מיושן, שאינו עולה בקנה אחד עם המגמות המהפכניות שהגיעו אז מן מאירופה. אמרנו שתקפו אותו חדשות לבקרים, אך לא דקנו פורתא.
היה זה ידידו מימי אודסה, ראש העיר מאיר דיזנגוף, שהבין מה עשה ביאליק למען תל-אביב. סמיכותה של עיריית תל-אביב לבית-העירייה שבכיכר ליד בית-ביאליק, אפשרה לדיזנגוף להתייעץ עם ביאליק בענייני העיר ככל שחשקה נפשו. לא פעם ניסח ביאליק את מכתביו של דיזנגוף (ייתכן שבמכתבי דיזנגוף, הפזורים בארכיונים שונים, ניתן לזהות את המסמכים שניסח המשורר בסגנונו הבדולחי). דיזנגוף היה אסיר תודה על התרומה ובתמורה הקים את "פרס ביאליק" שבראשית דרכו היה לא רק פרס נכבד, אלא גם פרס כבד: הוא אִפשר לזוכיו להתפנות לשנות יצירה שלמה ולהשתחרר מעול הפרנסה.
לצִדו של "פרס ביאליק" הוקם גם "פרס ביאליק ל"חָכמת ישראל", המוקדש לתחומים אקדמיים רבים. הגם שריבוי התחומים מוליד ריבוי מועמדים, לא סבל פרס זה משערוריות כלשהן – פוליטיות ו/או פרסונליות – בכל תשעים שנות קיומו. ראשון הזוכים בפרס זה, שחולק עוד בחיי המשורר היה החוקר והפילוסוף מרטין בובר, ומאז ועד היום חולקו בו עשרות פרסים בתחומי מדעי-הרוח, עם דגש על מדעי-היהדות.
שמו של ביאליק ממשיך עדיין להינשא בפי כול. הוא עולה מדי שנה במערכת החינוך העברית, ומשפטים מיצירתו מצוטטים מפעם לפעם, והם רלוונטיים ואקטואליים כביום היוולדם: "אָכֵן חָצִיר הָעָם", "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן", או "רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם". עדיין לא נברא ב"קריית ספר העברית" סופר שיברא מוּבאות קולעות מֵאלה או מוּבאות קולעות כאלה!