משחק מחבואים ילדותי בלשכת הקנצלר
עודכן: 20 במרץ 2023
עיון בטורו החמישי של אלתרמן "מקרה לא טהור"
פורסם: חדשות בן עזר ,גליון 1827, 6/3/2023
פורסם: אתר נתן אלתרמן , 5/3/2023
טורו החמישי של אלתרמן – "מקרה לא טהור" – התפרסם בעיתון "דבר" מיום כ"ח באדר א' תש"ג (5.3.1943). העילה לפרסומו הייתה ידיעה שהתפרסמה ב"דבר" מיום 2.3.1943 בדבר ביקורו של שר החוץ יואכים פון ריבֶּנטרוֹפּ ברומא – ביקור שבּוֹ הובעה השאלה "איה היטלר?". זה כשלושה חודשים, מאז דצמבר 1942, נעלם היטלר לגמרי מעיני הציבור.1
על בסיס ידיעה זו בנה אלתרמן כעין משחק "מחבואים" ילדותי, הנערך בוילהלמשטראסה (משכנה של לשכת הקנצלר), שבּוֹ משתתפת "צמרת" ההנהגה הנאצית: גֶבֶּלס, גֶרינג, הימלר ודמות נוספת, פיקטיבית (?), של רופא פסיכיאטר בשם "דוקטור פון קוּנצה". כישוריו המקצועיים של האחרון מאפשרים לו למצוא את התחבולה ("קונץ") שבאמצעותה גרינג מצליח לשכנע את הפירר לצאת מן המחבוא:
מקרה לא טהור
הַפִירֶר נִסְתַּר. נֶעֱלַם וְאֵינֶנּוּ.
לֹא אוֹת, לֹא גְּלוּיָה, לֹא אִגֶּרֶת מִמֶּנוּ.
זֶה חֹדֶשׁ יָמִים
שָׁלֵם וְתָמִים
אֵין קוֹל וְאֵין קֶשֶׁב וְאֵין נְאוּמִים.
וְכָל הָעוֹלָם בִּתְמִיהָה סִימְפְּטוֹמָטִית
שׁוֹאֵל לַפֶּרְסוֹנָה הַזֹּאת הַסִּימְפָּטִית,
אַיֵּהוּ הָאִישׁ? אֵין שׁוֹמְעִים, אֵין רוֹאִים...
כָּל כָּךְ הִתְרַגְּלוּ בּוֹ... פָּשׁוּט לֹא נָעִים...
וְיֵשׁ לוֹחֲשִׁים: עֹמֶק סוֹד פֹּה וָרֶמֶז,
וְלָמָּה נַחְקֹרָה וְאָנוּ רַק רֶמֶשׂ...
בְּוִילְהֶלְמְשְׁטְרָסֶה יוֹדְעִים אֶת הַסּוֹד...
אַךְ שָׁם מִתְבָּרֶרֶת תְּמוּנָה שֶׁכָּזֹאת:
בַּשּׁטְרָסֶה אֵין נַחַת, בַּשּׁטְרָסֶה אֵין שֶׁקֶט,
בַּשּׁטְרָסֶה בּוּקָה וּמְבוּקָה מְבֻלֶּקֶת,
וּבְבֵית הַמֶּמְשֶׁלֶת רוֹזְנִים וּבָרוֹן
מַמָּש מְטַפְּסִים עַל דְּלָתוֹת וְאָרוֹן...
וְאִישׁ אֶל רֵעֵהוּ
יַבִּיעוּ: "אַיֵּהוּ?
לָצוֹן הוּא חוֹמֵד לוֹ, וְרוּצָה חַפְּשֵׂהוּ!..
לְרֶגַע מֵצִיץ הוּא, לָשׁוֹן רַק מוֹשִׁיט,
אַךְ עַד שֶׁתִּתְפֹּס בּוֹ נֶחְבָּא הַתַּכְשִׁיט!..".
רָץ גֶבֶּלְס הַקָּט וְתוֹקֵעַ בַּתֶּקַע:
שְׁמַע, אָדוֹלְף, אַיֶּךָ. שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה!ַ
וְהִימְלֶר עוֹמֵד וְשִׁנַּיִם חוֹרֵק:
צֵא אָדוֹלְף, בִּן רֶגַע! מַסְפִּיק לְשַׂחֵק!...
וְגֶרִינְג בּוֹכֶה אֶל הַדּוֹקְטוֹר פוֹן-קוּנְצֶה:
נִמְאַס לִי... תָּמִיד הוּא מַמְצִיא אֵיזֶה קוּנְצִים!
וְקוּנְצֶה נוֹשֵׁף בַּמִקְטֶרֶת פּוּף-פַּף!
הַאִם לֹא יָדַעְנוּ שֶׁהוּא מְטֹרָף?
וְגֶרִינְג מוֹסִיף וְגוֹנֵחַ: הָבִינָה.
בָּאִים דִּיפְּלוֹמָטִים. בָּא צִיר אַרְגֶנְטִינָה...
וּפֹה בָּאַרְמוֹן2 – מִגָּדוֹל וְעַד קָט –
מַמָּש פְּסִיכוֹפָּט עַל גַּבֵּי פְּסִיכוֹפָּט!
אָז גֶבֶּלְס אֶל גֶּרִינְג לוֹחֵשׁ כְּמַבּוּעַ:
אָחִי הַשָּׁמֵן, הַסָּדִיסְט הַיָּדוּעַ,
אַתָּה רַךְ-הַמֶּזֶג בֵּינֵינוּ... קוּם סֹב!
נַסֵּה לְהַשְׁפִּיעַ עַל אָדוֹלְף בְּטוֹב!
וְגֶרִינְג לְגֶבֶּלְס עוֹנֶה בְּרֹב צֶנַע:
טוֹבָה עֲצָתְךָ, קָנִיבָּל, אֲנַסֶּנָה.
וְגֶבֶּלְס מֵשִׁיב לוֹ בְּנֹעַם וָשִׁיר:
תּוֹדוֹת לְךָ אֶלֶף, אָחִי הַוַּמְפִּיר.
אָז גֶּרִינְג נִצַּב מְהַדֵּק מִכְנָסֵהוּ,
אוֹסֵף אֶת כְּרֵסוֹ וּמַבְלִיט אֶת חָזֵהוּ
וּפֶתַע רוֹעֵם הוּא לֹא-מֵת-וְלֹא-חַי:
צֵא אָדוֹלְף,
מַהֵרָה וָרוּץ.
פּ וֹ לֵ י צַ י !
וְאָדוֹלְף יוֹצֵא... וְהַדּוֹקְטוֹר פוֹן-קוּנְצֶה
אוֹמֵר: זֶהוּ קוּנְץ מִנִּי אֶרֶץ הַקּוּנְצִים!
שָׁנִים עַל שָׁנִים מַנְהִיגִים דֶּמוֹקְרָטִים
נָשְׂאוּ וְנָתְנוּ עִמָּכֶם, פְּסִיכוֹפָּטִים:
שָׁנִים עַל שָׁנִים חֲבוּרוֹת לִיטֶרָטִים
כָּתְבוּ עֲלֵיכֶם מֶחְקָרִים וּטְרַקְטָטִים:
מָצְאוּ בָּכֶם טַעַם הִיסְטוֹרִי וּסְטִיכִי,
עִנְיָן פִילוֹסוֹפוֹ-פּוֹלִיטִיקוֹ-פְּסִיכִי,
בְּעוֹד אֲשֶׁר זֶה הָעִנְיָן, בְּלִי אַמְבִּיצְיָה,
הִצְרִיךְ לֹא פּוֹלִיטִיקָה
אֶלָּא פּוֹלִיצְיָה!
לָכֵן אָנֹכִי כְּרוֹפֵא פְּסִיכִיאָטֶר,
בּוֹחֵר לִי לָלֶכֶת מִזֶּה הַתֵּיאָטֶר,
כִּי יֵשׁ תּוֹפָעוֹת שֶׁמֻּתָּר וְסָלוּחַ
לַחְקֹר בָּן רַב-חֵקֶר בְּדֶרֶךְ הָרוּחַ
בִּתְנַאי רַק אֶחָד (נַגִּידוֹ בִּקְצָרָה):
בִּתְנַאי שֶׁמִּקֹּדֶם קוֹרְאִים מִשְׁטָרָה!
נתן א.
לפנינו מעשייה מחורזת על ילדים, המזכירה בנימת הכתיבה ובפואנטה הכלולה בסופה את המעשיות המחורזות ההומוריסטיות לילדים שנכתבו אז ביידיש (כגון המעשיות המחורזות של קדיה מולודובסקה, שמתוכן בחר אלתרמן ב-1945 לתרגם את המעשייה "גלגוליו של מעיל" משנת 1931). גם אלתרמן בעצמו פִּרסם ב-1933 במוסף לילדים של עיתון "דבר" מעשייה מחורזת ארוכה בשם "נס גדול היה פה" (שמה הוחלף ל"זה היה בחנוכה"), שבָּהּ עסק – תחת המסווה של הצגת ילדים נאיבית – בפוליטיקה המקוטבת של בני ה"יישוב" בארץ-ישראל המנדטורית.3
בפתח השיר מיתמם האני-המספר בכעין תחבולת הזרה אירונית ומשמיע מִפּי המסַפֵּר, המזדהה כביכול עם התרחישים המתרחשים ב"חצרו" של היטלר, את החשש לצאת ולחפש את מקום מחבואו של הקנצלר. אנשים רגילים כמוני אינם יכולים לדרוש במופלא, אומר המסַפֵּר, שהרי אינני אלא תולעת נרפסת או רמש עלוב, שאינו מסוגל להבין את מלוא "גדוּלתו" של המנהיג ולהתמודד אתה ("וְלָמָּה נַחְקֹרָה וְאָנוּ רַק רֶמֶשׂ...").
נרמז כאן בין השיטין שאין "מכנה משותף" בין הגישה הישָׁנה – האנתרוֹפּוֹצֶנטרית – אשר מאז הרֶנֶסנס ועד למאה העשרים הציגה את האדם כנזר הבריאה, לבין גישתם החדשה והמודרנית של המִשטרים הטוטליטריים, שהביאו לאפסוּת האדם. המאה העשרים, נרמז כאן, הפכה את האדם לרמשׂ הנרמס תחת מגפי קלגסים, לבורֶג הנשחק בין גלגלי המהפכה או לצד "פס הייצור" (Assembly line) של המפעל התעשייתי המודרני (כמתואר בסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים").
בשיר על משחקם של היטלר וחבריו, שאותו בנה אלתרמן במתכונת שירי ילדים גרמניים המתלווים למשחק המחבואים – "versteck spiel" – הקוראים לילד המתחבא להתגלות ולצאת מן המחבוא. כאן קוראים גבלס והימלר בכעס להיטלר שמצליח להתחבא מהם: "שְׁמַע, אָדוֹלְף, אַיֶּךָ. שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה!ַ [...] צֵא אָדוֹלְף, בִּן רֶגַע! מַסְפִּיק לְשַׂחֵק!...", וגרינג בוכה באוזני הרופא-הפסיכיאטר המשקיף על המשחק: "נִמְאַס לִי... תָּמִיד הוּא מַמְצִיא אֵיזֶה קוּנְצִים!".
הסגנון הוא סגנונם של ילדי-גן קפריזיים; ילדים ששליטתם העצמית נמוכה ושאינם מסוגלים לדחות סיפוקים. על כן תחבולותיו של חברם היטלר, שמצא לעצמו מקום מחבוא שהם אינם מסוגלים לאתרו, מוציאות אותם מדעתם והם מבקשים "לשבור את הכלים". הסגנון הילדותי שלהם עולה גם מן האיוּם שהם משמיעים (שעוד מעט יגיעו שוטרי ה"פוליצַי") מזכיר את האיוּם הילדותי שהיה מקובל בזמן כתיבת השיר ("תכף יבוא שוטר!").
והנה, מתברר שלמרבה האירוניה בלקסיקון של משחק הילדים שמוצג לפנינו זרויים ביטויי יִידיש בגלגולם העברי. את היטלר מכנה המסַפֵּר בכינוי "הַתַּכְשִׁיט!" כינוי שהוא הֶבּראיזם ביידיש. לפי מילון אבניאון, "תַֿכְשִׁיט" (במלעיל) הוא כינוי עממי לילד שובָב וסורר (וגם לטיפוס הולל, פוחז ורמאי), וכאן דווקא להיטלר – משמידן של קהילות ישראל – מעניק כאן המחבר את הכינוי היידישאי הזה המזוהה עם עולמם של יהודי הגולה, שנואי נפשו. גם המילה "קונץ" (בהוראת מעשה קֶסם, לַהטוּט; תחבולה, מעשה עָרמה) היא גרסתה העממית בלשון יידיש של המילה הגרמנית kunst. המילה Polizei = פּאָליציי ("משטרה") משותפת לגרמנית וליידיש.
אפילו הקללה שמשמיע גֶבֶּלס באוזני היטלר ("שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה!ַ"), הנשמעת כאילו נחצבה ממקור ישראל, אינה מצויה באתר מאגרים של האקדמיה ללשון העברית. קללה זו, שאלתרמן השתמש בה פעמים אחדות גם בפזמון "זה דודי מדוד", המשולב בתרגומו למחזהו של סמי גרונימן "שלמה המלך ושלמי הסנדלר",4 היא בעצם קללה המתורגמת מלשון יידיש. משמע, דווקא בשיר שגיבוריו הם נאצים חסרי לב ומצפון, שהרגו את יהודי אירופה כאילו היו רמשים, שִׁרבֵּב אלתרמן פֹּה ושם מילה, או צירוף מילים, מאוצר הקללות שבלשון יידיש (כדוגמת "תַֿכְשִׁיט" או "שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה!ַ"). אלה עומדים בניגוד אוקסימורוני ודיסוננטי לתמונתם ולסגנונם של הקצינים הנאצים השומרים על נימוס מופתי והמופקדים על שמירת "טוהר הגזע".
יתר על כן, בסגנונם של מפַקדים אלה מתגלה תערובת אוקסימורונית צורמת לא רק של סגנון אירופי מצוחצח ושל יידיש עממית שמתחתית הסולם החברתי. מתגלה בו גם תערובת של נימוס מופגן ושל קללות חסרות רסן. מן הצד האחד הם אומרים זה לזה "אלף תודות", כמקובל בדיבור הגרמני המרבה ב-Bitteschön וב-dankeschön. מן הצד השני הם משתמשים בכינויים איומים ונוראים, חסרי כל סוּבּלימציה, סינון ועידון. מבלי לחפש דרכי עקיפין הם מכנים איש את רעהו בסגנון ישיר, חסר כל טאַקט, בכינויים כגון "סדיסט", "קניבל" או "וַמפִּיר". כך רומז אלתרמן שמאחורי הלבוש המצוחצח והנימוס המופלג של קציני האס.אס מסתתר הקרדום הרצחני של הפרא הקדמון, איש השבט הקניבלי, צְמא-הדם.
שירים ידועים כדוגמת "כיפה אדומה" ו"אל הפילים", משיריו המרכזיים של הקובץ "כוכבים בחוץ" (1938), שנכתבו ופורסמו ערב מלחמת העולם השנייה, מזדהים רק לכאורה עם הרעיון האָטָוויסטי של "דם ואדמה" (Blut und Boden) מן האידֵאולוגיה הלאומנית של הגרמנים. רק לכאורה הם משבחים את הרעיון הרומנטי המעלה על נס את "הפרא האציל", איש הטבע והיערות. משירים אלה ניכּר דווקא הפחד הגדול מפני אותם שבטים טֶבטונים פראיים, שמתעוררים מרִבצם ומאיימים על העולם ועל האנושות כולה.
על כן אלתרמן סופק כאן כפיים ומאשים את הפוליטיקאים בטעויות שנעשו ברוב תמימותם, או ברוב טיפשותם. הם לא היו צריכים לדון עם הנאצים על עתיד המאבק כאילו מדובר בדיון עם בני-אדם נורמטיביים שאפשר לשוחח אתם ולהגיע אתם להסכמים ג'נטלמניים שייחתמו ויכובדו. מאחר ששיר זה נכתב בעקבות ביקורו של פון ריבנטרוֹפּ ברומא, רמז כאן אלתרמן, מן הסתם, גם להסכם אי-התוקפנות שחתמו ריבנטרוֹפּ ומולוטוב ב-1939 (הסכם שהופר על-ידי הנאצים כשבוע לאחר שנחתם).
את המתכון לטיפול בנאצים היה צריך להפעיל מיד עם הפרת הסכם אי-התוקפנות שחתמו ריבנטרוֹפּ ומולוטוב מבלי לכתוב עליהם "מֶחְקָרִים וּטְרַקְטָטִים" ולנסות לפרש את התנהגותם כ"עִנְיָן פִילוֹסוֹפוֹ-פּוֹלִיטִיקוֹ-פְּסִיכִי". מדינאים נאיבים ופייסנים כמו נוויל צ'מברליין, רומז השיר, גרמו לארצם ולעולם כולו נזק בלתי הפיך בעת שניהלו עם הנאצים משא ומתן מדיני. השיטה היחידה שבָּהּ צריך היה לטפל בנאצים הייתה "לקרוא למשטרה" מבעוד מועד, כלומר: לכלוא את השֵׁד בבקבוק, או בבית-הכלא, ולא לתת לו לצאת משם. בסיום שירו העמיד כאן אלתרמן חוק טבע הקובע, שעניין כזה "הִצְרִיךְ לֹא פּוֹלִיטִיקָה / אֶלָּא פּוֹלִיצְיָה!".5 את המפלצת הנאצית צריך היה העולם הנאור למגר ולהכניע בעודה באִבָּה, בטרם נתאפשר לה לגדול ולצבור נפח ומשמעות.
המילים "אַיֵּהוּ?" ו"אַיֶּךָ" המשולבות בבתים 5 – 6 מזכירות "משחק המחבואים" הקמאי והידוע המתואר בפתח החומש: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (בראשית ג, ח-ט). ממילות השאלה האלה ("אַיֵּהוּ?" ו"אַיֶּךָ") מתרמזת גם שאלת האל לקין: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד, ט) המאזכרות את סיפורו של הרוצח הראשון עלי אדמות – בן האדם הראשון שנטל את חייו של הזולת מבלי לחוש אֶמפּתיה כלפי הנרצח (אף-על-פי שהנרצח היה אחיו). כך רמז אלתרמן שהדיהומניזציה האופיינית למאה העשרים – מאה שוויתרה על עקרונות המוּסר לשם צבירת ממון וכוח – היא בעצם גלגול מודרני של תופעות קמאיות ששררו בעולמנו למן קדמת דנא. היא גלגול של תופעות שנפוצו בעולם הרבה לפני שנתקבעו בו כללי הצדק, הדין והמוּסר.
הערות:
ראו "הטור השביעי" (1943 – 1945), שירי העת והעיתון: כרך ראשון, עריכה וביאורים: דבורה גילולה, תל-אביב 2009, עמ' 268.
ייתכן שבתיאור ההיעלמות מן "הארמון" (בבית השמיני בשירו של אלתרמן) והמבוכה הנגרמת לדיפלומטים ולצירים שבאו מרחוק מתרמזת היעלמותה של ושתי ממשתה אחשוורוש, שאליו הוזמנו גם "שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת" (אסתר א, ג). הרלוונטיוּת של מגילת אסתר נובעת מן העובדה שמגילה המתארת את הנעשה בפרס הקדומה מסופר לראשונה על הכרזת תכנית להשמדת עם (והכוונה, כמובן לעם ישראל שהיה "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (שם ג, ח).
ראו על מעשייה מחורזת זו, שנבנתה במתכונת של מערכון לילדי הגן והכיתות הנמוכות, בספרי תבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן, תל-אביב 2005, עמ' 44 – 70.
וראה בשירו של אלתרמן ללחנו של סשה ארגוב: "יַכֶּה הָרַעַם מִשָֹּׁמַיִם / אֶת בַּעֲלִי שַׁלְמַי אָמֵן! [...] / זֶה לֹא סוֹד! יַכֵּהוּ רַעַם!".
אלתרמן מתעלם כאן כביכול מן העובדה שגם המילה "פוליטיקה" וגם המילה "פוליציה" נגזרו מאותו שורש יווני שהעניק לעיר (פוליס) את שמה. תפקיד הפוליטיקה הוא להטיל סדר ומשמעת בדרך מנומסת, ואילו ה"פּוֹליציי" (משטרה) מטילה את הסדר והמשמעת בכוח ובכפייה. נזכיר עוד בהקשר זה כי המילה "מדינה" (مَدِينِة שפירושה בערבית "עיר") מקורה ב"דין", כלומר בחוק ומשפט. תושבי ה"פוליס" היווני וה"מדינה" הערבית התחייבו לשמור על חוקים, לשלם מִסים ולשמור על יחסים תקינים בין אדם לחברו. הנהגת הפוליס התחייבה להגן אל האזרחים מפני אלימות, להקים שוק לשיווק התוצרת החקלאית, לדאוג לניקיון ולתברואה, לנהל טקסי חג, לגשר על סכסוכים בין הבריות, ועוד.