מתוך השקת ספרו של אקי להב "הגיגים אלתרמניים"

דברים שנאמרו בהשקת הספר "הגיגים אלתרמניים" ביישוב תִּמְרַת הסמוך לנהלל ביום ו', 24.3.2023 לפני כמאה ועשרים מחבריו של אקי להב מכל תחנות חייו: מן הקיבוץ, מהשירות בשייטת, מתעשיית ההיי-טק, ועוד.

בוקר טוב. ברגע שהגיע לידי הספר כתבתי עליו רשמים ראשונים, שאקי העלה אותם בפייסבוק שלו, ואקרא אותם לפניכם בשינויים קלים:

[...] מתברר שלא ננעלו שערי פרשנות. יצירתו הענפה של אלתרמן ממשיכה להיות אבן שואבת לעוסקים בחקר השירה העברית, אף-על-פי שבסוף ימיו רמז אלתרמן לפעמים שהצעירים הורסים את מפעל חייו, ואולי לא תהיה לו תקומה.

הנה הגיע לידיי ספר, בן כשש-מאות עמודים, בשם "הגיגים אלתרמניים", פרי עטו של אקי להב, בן אחותו של אלתרמן, שגדל והתחנך בקיבוץ ניר דויד (לשעבר תל עמל, הראשון בין יישובי חומה ומגדל, קיבוץ שאת הימנונו חיבר דודו המפורסם).

אקי להב איננו חוקר ספרות אקדמי. לפי עיסוקו הוא יזם בתחומי התוכנה, אך מתוך ספרו בעל השם הרב-משמעי "הגיגים אלתרמניים" יכולים ללמוד חוקרי ספרות מובהקים, המשוכנעים שהם כבר קראו הכול, כתבו הכול ויודעים הכול.

למה אמרתי "שם רב משמעי"? כי יש כל מיני אפשרויות לפרש את הכותרת "הגיגים אלתרמניים": אולי יש כאן הגיגים על יצירת אלתרמן, על הטכניקות שלה ועל נושאים שבמרכזה? ואולי הגיגיו של אקי, נצר של משפחת אלתרמן על דודו, גדול משוררי ארץ-ישראל ומדינת ישראל? אפשר שניתן לאתר כאן מין תגובת "אנטי" מרומזת (ואולי אפילו בלתי מוּדעת) לכותרת המפורסמת של זך – "הרהורים על שירת אלתרמן".

מדובר בספר שכל פינה בתוכו מדיפה ניחוח רענן של אהבת אלתרמן והתבוננות בלתי אמצעית ביצירתו, למן העטיפה היפיפייה המגלה הֵלך עם תרמיל הנודד בשדה זרוע מול שמים הזרועים בכוכבים (כיאה לשירי כוכבים בחוץ) תמונת ההֵלך הנווד על רקע השמים המחווירים לעת שחר מזכירה גם את המילים "לוּ רַק רָאִיתָ אֵיךְ בֵּין לַיְלָה וּבֵין שַׁחַר / הִתְחַנְּנוּ יָדַי" (מהשיר "איגרת", שאותו מעמיד אקי להב במרכז ספרו).

אמנם המחבר מעמיק חקור ומפגין כשרונות אנליטיים של אדם הבקי בסטיליסטיקה ובתורת הטקסט, אף מביא ראָיות מתחומי חקר רבים, חלקם בלתי צפויים בעליל, אך את עיקר חִנו שואב ספר זה מן ההנאה הגלויה של מחבּרוֹ משירי אלתרמן שאליה הוא מצרף בשמחה את קוראיו. למקרא פרקים מפרקי הספר עלתה בדעתי לא פעם השורה האלתרמנית הידועה בדבר המשורר שמתבונן בעולם מתוך הפתעה של ילד: "לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם".

אקי להב אכן פוקח כאן את עיניו ואת נפשו כ"פִתְאֹמַיִם" לנוכח שיריו המופלאים של דודו. הקוראים יוצאים נשכרים מניתוחים מקוריים לא שגרתיים, שנכתבו לא כדי לקבל מענק יצירה או לעלות דרגה באוניברסיטה, אלא מתוך הערכה ואהבה לשירים שהממדים שלהם הם מכפלה של השטח הנגלה ושל המעמקים הסמויים מן העין. 

אז אם דיברתי קודם על אהבה, אני רוצה להדגיש שהאהבה הייתה הדדית ורבת שנים: במכתב מקיץ 1955, כשאקי היה בסכ"ה ילד בן עשר, כתב אליו דודו, שניסה לעשות לבן-אחותו הקטן מין פרוטקציה קלה, אף שאלתרמן הקפיד עד מאוד על אתיקה ועל מוסר:

אני מחכה שתודיע לי אם אתה רוצה לשלוח בעצמך את דבריך ל"משמר לילדים" או שאתה מוסר אותם בידי. עכשיו, לאחר שהודעתָ לי, אֶפָּגֵש בשבוע הבא עם עורך העיתון ואתן לו כמה משיריך כדי שיבחר לו מתוכם כְּפִי שיחליט.

ברור ששום עורך לא היה מסרב לאלתרמן. את זאת ידע גם אלתרמן עצמו, עם כל צניעותו הטבעית. שלושה חודשים לאחר מכן, כתב אלתרמן לאקי, ושימו לב באיזו רצינות הוא כותב לילד בן עשר:

נהנֵיתי מאוד ממכתבך ומשנֵי השירים שבוֹ, ביחוד משיר התפוח, "המאדים לוֹ בין עלים ולכל מסביר פנים". שיר זה באמת יפה מאוד. לו היתה לו מנגינה היו אנשים יכולים לזמר אותו ולהרגיש כאילו הם אוכלים תפוח.שמחתי לקרוא במכתבך שהתחלתָּ ללמוד לנגן על כינור. זוכר אני שגם אני למדתי פעם נגינה בכינור (כשהייתי בעיר ששמה קישינוֹב), אלא שקבלתי רק שיעורים אחדים ולא המשכתי. [...] לא פעם אני מצטער על כך [...] הוסף לכתוב מכתבים וספר על לימודיך, על שיריך ועל מעשיך.

בַּהקשר הזה כדאי אולי לזכור ולהזכיר שחננאל, בן דמותו של אלתרמן במחזה "פונדק הרוחות", הוא כנר, ולא משורר. נגינה בכינור הייתה בעיני אלתרמן אחת הפסָגות של האמנות לסוגיהָ.

לאמו כתב אלתרמן בשנת 56':

מסרי שלום ותודה ללאה ולמשה. מסרי לאַקי כי עוד אני שומע את קול התרוּעוֹת "אקי, אקי" שהריע לקראתו כל חופו של הָאַסִי. [כנראה שמדובר כאן בתחרות שחייה].

ועוד מכתב שמעיד על אהבתו של המשורר לאחיינו:

היום הגיע אלינו [אקי] עם חבר שלו. הם נמצאים בטיול, עם הכיתה שלהם. אקי גדל והפך פתאום לנער גדול ומלא קסם. הלילה הוא ילון אצלנו, יחד עם החבר שלו, ומחר עוד אספיק ודאי לדבר אתו ולשאול אותו על מעשיו ולימודיו. הוא עושה רושם מצוין ואין ספק שיש בו הרבה עושר נפשי.

בידיי עוד מכתבים רבים שאספתי עם ד"ר שמואל טרטנר, עמיתי במוסד אלתרמן. אקרא עוד מובאה אחת מאחד המכתבים האחרונים של אלתרמן, שממנו אפשר לפתע לראות איך החיים מחלחלים, לתוך היצירה. הנה, בשנת 58' הוא כתב לאקי (ושוב, שימו לב באיזו רצינות כותב משורר ענק, שמתכתב דרך-קבע עם בן-גוריון, לילד קטן שבסה"כ ביקש מדודו שירשום אותו לשירות הבולאי):

ראשית כל עלי לבקש את סליחתך על שאיחרתי קצת להשיב לך. הסיבה הראשונה - שפעת קלה (שכבר עברה ואיננה). הסיבה השניה - השתדלתי לפגוש את איש השירות-הבולאי כדי להודיעך שכבר אתה מן החברים החתומים, אך הלה, כמוֹ להכעיס, נעלם לזמן מה ולא הופיע. לפני זמן מה פגשתיו והחתמתי אותך ומעכשיו תקבל את כל משלוחי השירות כסדרם על פי כתובתך בניר-דויד. הסיבה השלישית לאיחור – בינתיים עמדה רחל לצאת אליכם לערב אחד וחשבתי לשלוח בידה כמה דברים בשבילך וגם את המכתב, אך נסיעתה בוטלה ברגע האחרון.

[[[אני מדלגת]]]

הנני מקווה כי התרשלות זו מצדי לא תעכב בעדך מלכתוב לי להבא.

[ועוד דילוג]

מה שאני רוצה לומר לך הוא שבזמן חופש-פסח זה עליך לבוא לזמן מה לתל-אביב. לאה כתבה שהיא תבוא לכאן בחופש זה לימים אחדים. מסור לה כי כולנו מבקשים ודורשים שהיא תבוא יחד אתך. הפעם יהיה לביקוּרְךָ כאן עניין מיוחד – ה-ק-ר-ק-ס. אתה מוכרח לראותו וזו באמת הזדמנות שלא כדאי להחמיצה.

ולמה אני טוענת שהמכתב הזה חִלחל לתוך היצירה והשפיע עליה?

כי ממש באותו זמן עצמו כתב אלתרמן את "ספר התבה המזמרת", שנועד לבני הנעורים, ובשיר השמיני, הארוך, של המחזור "צרור שירי נפלאות הקרקס", כפי שכתבתי בספר על שירי הילדים של אלתרמן (משנת 2005), יש מין אינטֶרמֶצוֹ בין מופע למופע, ובו משוחחים שני פקידים קשישים ונאנחים על כך שילדיהם גררו אותם על כורחם לקרקס. כל אחד מהם מפגין סנוביזם אינטלקטואלי ומסביר שאלמלא הרצון לרַצות את ילדו, הוא לא היה מגיע כלל למופע כל כך ירוד ונחות מן הבחינה האמנותית. "בְּקִצּוּר, מָה אֹמַר? בִּכְבָלִים וּבֶחָח / עַל כָּרְחִי הֱבִיאַנִי הֲלוֹם הַפִּרְחָח" וַחברו עונה לו: "זֶהוּ טִיב הַיְלָדִים בִּזְמַנֵּנוּ. / לֹא כָּמוֹנוּ הֵם, אֵין טַעְמָם טַעְמֵנוּ."). אבל, לאט-לאט יוצא המרצע מן השק. מתברר ששני הפקידים הקשישים דווקא די נהנים ממופעי הקרקס הנחותים, כי בכל זאת יש בהם משהו. בסוף אחד מהם מודה שמתעורר בו הרצון לצאת במחול ולעוף באוויר: "אַךְ הִנֵּה, לְמַרְאֵה נִפְלְאוֹת הַגּוּף / הִתְעוֹרֵר לִרְגָעִים בִּי מִין חֵשֶׁק לָעוּף / כְּאוֹתָם מוּקְיוֹנִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם סְיָג / וְגוּפָם אֵינוֹ חֹל וִיגִיעָה אֶלָּא חַג / וְקִנֵּאתִי בָּהֶם עַל מִדַּת הַקַּלּוּת / לֹא זָכָה לָהּ גּוּפֵנוּ הַזֶּה הֶחָלוּד." וַחברו מודה גם הוא ש"זוּ קַלּוּת שֶׁאֵינֶנָּה עוֹלָה בְּקַלּוּת. / קַלִּילָה הִיא אָמְנָם, אַךְ כְּרֹב דִּבְרֵי עֶרֶךְ / הִיא נִקְנֵית עַל פִּי רֹב בְּעָמָל וָפֶרֶךְ. / אִם נִרְאֵית הִיא רוֹחֶפֶת כְּמוֹ עַל כְּנָפַיִם / אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָך? בְּזֵעַת אַפַּיִם" (כדאי להשוות את השורות האלה לשורות מתוך שיר "הבקתה" שבמחזור "שיר עשרה אחים", שמתאר את השילוב של שעשוע ועבודת פרך שכרוך בכתיבת שירה: "וְהָיָה זֶה תַּגְמוּל נִגּוּנוֹ וְשִׂיחוֹ / שֶׁל הַשִּׁיר הַיּוֹצֵא בְּלִי רֵעִים לַדֶּרֶךְ. / וְהָיָה לוֹ זֶה שְׂכַר עֲמָלוֹ הַשָּׁחֹר, / הַמְטַשְׁטֵשׁ אֶת גְּבוּלוֹת הַמִּשְׂחָק וְהַפֶּרֶךְ").

בקיצור, אלתרמן הראה כאן שזה ממש לא קל לכתוב שירה קלה. אתם יכולים להבין מדוע הוא שמח כ"כ לפתות את אקי ללכת אתו לקרקס, שהיה תמיד מוטיב חשוב ביצירתו. וזה מוזר: אלתרמן היה הרבה יותר מבוגר וחכם מכפי גילו. הוא התחיל לחבר את טוריו לפני 80 שנה, כשהיה בסכ"ה בגיל 33, וכבר אז בכירי המדינאים שלנו – לרבות בן גוריון - הטו לו אוזן ושמעו לעצתו אבל אותו אלתרמן שהיה מבוגר וחכם מבני-גילו נשאר בו גם משהו מן הילד, שנמשך אל פלאי הקרקס ואל פיליו ולולייניו, כי גם הוא עצמו היה מילוליין לא קטן.

אני מברכת אותך, אקי, שתמשיך לעסוק בסוגיות שונות בַּמסכת הגדולה של יצירת אלתרמן, ושתמשיך להתחקות אחרי הסודות הגנוזים בטקסטים המופלאים האלה שלפעמים המשורר הולך בהם על חבל דק כמו בקרקס, ורק בנס יוצא מהם מלוּוה במחיאות כפיים ולא בצוות החייאה של מד"א. בספר הזה הוכחת שמעטים יודעים כמוך לצלול לתוך האוקיינוס של הטקסט האלתרמני ולצאת ממנו עם שלל פנינים. אוהבי אלתרמן שמעזים כמוך לצלול למעמקי אלתרמן מצפים בציפייה דרוכה לעוד ניתוחים מבריקים כאלה של שיריו המאוחרים יותר של אלתרמן. הוספת למדף הספרים האלתרמני פנינה אמיתית.