"נסיכה על העדשה" או: האדם של ימינו כ"עובד אלילים" מודרני

לציון ה-31 באוגוסט – יום מותה של דיאנה, נסיכת ויילס

מדוע אוהב האדם נסיכים ונסיכות, ולא רק בימי ילדותו התמימים? מדוע מתעניין הוא בחייהם של כוכבי קולנוע וטלוויזיה? מדוע זה יעקוב אדם בר-דעת אחרי פרטי חייהם הטריוויאליים של צעירים מפורסמים שבחלקם עדיין לא עשו עדיין בחייהם דבר משמעותי אחד שיצדיק את תואר-האצולה המפוקפק "מפורסם"? והאם האנשים האלה, המוקפים בגילויי הערצה של ההמונים, מאושרים בחייהם? ידידה ותיקה, פסיכולוגית ידועה, שלא נקבה בשמות כמובן, סיפרה לי שרבים מהמפורסמים הללו נזקקים לעזרתה בקביעות. מתברר שאם אין שְׁמָם מופיע במדורי הרכילות כל יום שני וחמישי, ואם אין הוא נכלל ברשימת המוזמנים של המסיבות המתוקשרות, הם מפַתחים סימנים של דיכאון קליני ולפעמים שוקעים אפילו במחשבות אובדניות.

כעין חוזה וירטואלי נחתם בין המפורסמים (המהדרים מכנים אותם "מפורסתמים": הכלאה של "מפורסם" ו"סתם") לבין הציבור, חוזה שבּוֹ מובטחת כביכול תמורה לשני הצדדים: אלה יעניקו לציבור את המראֶה הזוהֵר הקשה להשגה, מראֶה הדורש גם מאותם יחידי-סגולה שניחנו ביופי טבעי להשקיע את רוב זמנם וממונם בהשגת הזוהַר ובשימורו. הציבור הנואל ימשיך לסגוד להם, לעקוב אחריהם ברשתות החברתיות ולהקיף אותם ב"אהבה" כל עוד אין הם מאכזבים אותו. ואולם כוכבי התקשורת, הנהנים ממנעמי הפרסום, משוכנעים שאהבת הציבור מובטחת להם לנצח, ורובם אינם יודעים שאותה אהבה חסרת תנאים המובטחת להם לכאורה ממעריציהם לנצח נצחים אינה אלא התאהבות קצרת-מועד הקרויה באנגלית "infatuation" ("הידלקות", "התקסמות"). אילו הבינו כהלכה את הג'ונגל האכזרי שאליו נקלעו ואת כללי החוזה הבלתי-כתוב ש"נחתם" בינם לבין הציבור, ייתכן שדודו טופז, למשל, שהופתע עד מעמקי לבו כשגילה את הכִּרסום במעמדו התקשורתי, לא היה מאבד את שיקול דעתו ולא היה מגיע לאן שהגיע.

סיפור חייה ומותה של דיאנה, נסיכת ויילס, הוא הסיפור הקיצוני ביותר לסכנות האורבות לפתחם של "אהובי הקהל" הנוצצים, שההמונים סוגדים להם כמו עובדי-האלילים למולך. היא נולדה אמנם לאצולת בית ספנסר (אביה היה מצאצאי צ'רלס הראשון, מלך אנגליה), אך חייה עד לנישואיה לא היו חיים "מהאגדות". אווירת השנאה ששררה בין הוריה נסכה בה אי-ביטחון ודכדוך. גם לא נתגלה בה שום כשרון בבתי-הספר שבהם למדה, שיכול היה לעודד אותה. ציוניה אילצו את הוריה לשלוח אותה לפנימיה יוקרתית בשווייץ, כדי לטשטש את מסכת כשלונותיה ולהסתירה מעינה הבוחנת של החברה האנגלית השמרנית. ואז, כבמטה קסמים, שינו אותה לכאורה נישואיה עם צ'רלס תכלית שינוי: מצעירה גמלונית וחסרת ברק בכל המובנים, שטיפלה בילדים קטנים (תחילה בתפקיד Au Pair ואחר-כך בתפקיד גננת), היא הפכה ל"אייקון אופנתי" מתוחכם – לאישה יפה ומסוגננת – "מלכת הלבבות" של "עובדי האלילים" המודרניים, תאבי הזוהר המלכותי.

החתונה בקתדרלת ס"ט פול בלונדון תאמה את כל הציפיות של ההמונים המעריצים, "עובדי האלילים" המודרניים: הזוג המלכותי הובא לכנסייה במרכבה הדומה למרכבות המלכים הזכורים מסִפרי האגדות הנושנים. הנסיכה פסעה לעבר המזבח בשמלת כלולות שזהרה ביופיָהּ הנדיר, מלוּוה בשושבינים מהודרים ובילדים קטנים שזָּרו פרחים על דרכּהּ. אלפי מוזמנים השתתפו באירוע ומאות מיליוני צופים בממלכה המאוחדת ובעולם ולו עקבו אחר כל פרט שהקרינו מסכי הטלוויזיה.

ואולם, חייה של דיאנה בארמון המלוכה לא היו מאושרים כלל וכלל. במרוצת השנים הופרו כללי הנאמנות בין בני הזוג המלכותי, עד שהגיעה הידיעה על גירושיהם. גם המאמינים בכל תיאוריות הקונספירציה שאפפו את מותה של דיאנה, ייאלצו להודות שלצלמי הפָּפָּרָאצ'י, שארבו לה בכל מקום וכיוונו כלפיה את עדשת המצלמה, היה חלק נכבד בתאונה המחרידה שקרתה בעת נסיעתה בפריז עם אהובהּ החדש – "נסיך" אנגלי-מוסלמי מבעליהָ של אימפריית היוקרה "הרוד'ס". אכן, נסיכה על העדשה. הצלמים חוללו את דמותה של דיאנה ויצרו אותה "יש מאין", והם גם הרסו את פרי-יצירתם ועוללו אותו בעפר. הם בנו אגדה והחריבו אותה.

אם היה לבית-המלוכה חלק במותה של דיאנה? את זאת כנראה לא נדע לעולם. בעזרת ממון רב אפשר לרחוץ ולהעלים כל כתם-דם. מה שברור הוא שההמון, המקנא בנסיכות ובנסיכים "מן האגדות", ובטוח שהם מדושני-עונג ומלאי שמחת חיים, אינו יודע כנראה שבמקרים רבים ההפך הוא הנכון. את זאת אפשר ללמוד אפילו מן התנ"ך ומן המיתולוגיה היוונית-רומית.

*

כשעם ישראל בחר בימי קדם להמיר את שלטון הכוהנים ה"אפור" בשלטון מלכים מרהיב-עין, עם עבדים ומרכבות, הוא בחר כזכור במלך ש"אֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמ"א ט, ב). לשון אחר, העם הכתיר צעיר יפה וגבוה משבט בנימין שישמש לו "כוכב עליון"; ובה בעת, אותו צעיר רם-קומה ומרשים איבד את יכולתו לנהל את חייו בנחת, בחיק משפחתו האוהבת, ונקלע לעולם זר של דאגות שררה. שרשרת המלחמות, שהקיפה אותו מִבּית ומחוץ, גרמה לו שישקע בדיכאון ויאבֵּד לבסוף את בניו בשדה הקרב. למעשה, גם דוד, שנשלח לחצרו של שאול כדי לנגן לפני המלך ולהסיר ממנו את הרוח הרעה, לא רווה נחת: מי שהתחיל את תקופת מלכותו בקינה על שאול ויהונתן (שמ"א, א, יט-כז), קונן בסוף תקופת מלכותו על בנו: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמ"ב, יט, א). חייהם רבי-העלילה של מלכי קדם לא הסתיימו בטוב, וגם חייהם רבי-העלילה של ראשי הממשלות שלנו ושל עמים אחרים, בעבר ובהווה, בדרך-כלל לא הסתיימו בטוב, כמאמר הפסוק הידוע: "אחרית שמחה – יגון ואנחה".

מדוע אחריתם של רבים בקרב קברניטי העם והעולם, רעה ומרה? מדוע גם במאה העשרים ואחת – בעידן של חידושים טכנולוגיים עוצרי-נשימה בתחכומם – עדיין נערכים מול עינינו טקסי "רצח מלך" (regicide) ו"רצח אב" (patricide), כבשחר חיי האנושות? דומה שלא במקרה כלולה בספרו של פרויד "הפסיכולוגיה של ההמונים" (1921) גם מסתו האקזמפלרית "טוטם וטאבו" (1912 – 1913), ששאבה את מונחיה מן העולם הקמאי. מתברר שבאדם המודרני שרדו תכונות-יסוד של אותם שבטים פגניים שטקסי "רצח אב" מילאו את צרכיו, אלא שבימינו הם מתגלמים באופן וירטואלי ומטפורי. לא "רצח אב" בחרב או בפגיון לפנינו, כי אם "חיסולו" של המנהיג במילות ביקורת קטלניות הדוקרות כלהב חד ומורידה אותו מכיסאו.

מאז החורבן והליכת העם בגלות לא היו בעם ישראל מלכים ובני מלכים. אך-על-פי-כן היו גם לעם-זה "כוכבים" ו"אלילים" נערצים, שכל העיניים היו נשואות אליהם וכל הלבבות פעמו בהתרגשות לנגדם: היו ה"צדיקים" ו"הקדושים", שעד עצם היום הזה פוקדים ההמונים את קבריהם, ולצדם צמחו עִלית למדנית, שבראשה עמדו גדולי-התורה, ועִלית כלכלית שבראשה עמדו ה"גבירים". התבוננות בסיפורים שנולדו באותה עת מלמדת שגם נסיכה יהודייה – בתו של רב גדול בתורה או של "גביר" כל-יכול – עלולה להיות אומללה ולהידרדר לשפל המדרגה.

הנה, הגיבורה הכמו-אריסטוקרטית ב"קוצו של יוד" של יל"ג הוכתרה בשם "בת-שוע", רמז להיותה בת שועים ונגידים. ואולם, צעירה יפה, אצילית ומחוננת זו, שכשרונותיה מרובים וגופה בנוי לתלפיות, משודכת ללמדן בשם "עבדון", אות למוצָאו הפלֶבֶּאי, שאינו מבין איזו מרגלית יקרה נתגלגלה לחיקו. בסוף היצירה מתברר שה"נסיכה" היהודייה, בתו של ה"גביר" של העיר אַיָּלוֹן [ = 'וילנא' בשׂיכּוּל אותיות], נפלה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וזאת בגלל עניין קל ופעוט בממדיו ובערכו – בגלל קוצו של יוד שדִּרדרהּ למעמד של "עגונה". סופהּ של היצירה משקף את חייה כרוכלת פשוטה בין אותן "עִבְרִיּוֹת עֲנִיּוֹת מוֹכְרוֹת כָּל מָזוֹן" המצטופפות בבית הנתיבות. סוֹפהּ של היצירה מֵציב אפוא את בת-שוע ליד הרכבת, אותה רכבת (סמל הקדמה) שלמרבה האירוניה המרה רוששה את אביה והביאה על בִּתו את חוּרבּנהּ. גלגוליה של יצירת ענק זו, שהיא אולי השיר החשוב והיפה ביותר שנכתב בעברית במאה התשע-עשרה, מצויים אצל ש"י עגנון ואצל אחרים. יעקב שטיינברג, למשל, מראה בסיפורו "בת הרב" איך "נסיכה יהודייה", בתו של רועה העדה, מידרדרת אל תהומות הייאוש ואל האובדנות הקטלנית.

רוב היצירות העבריות על "נסיכים" ו"נסיכות" הן יצירות מטפוריות, שאין בהם זוהר אריסטוקרטי אלא לכאורה. הנה, חנה גיבורת "מיכאל שלי" של עמוס עוז היא "נסיכה ירושלמית" עתירת דמיון, המתחתנת עם מיכאל מחולון, סטודנט לגאולוגיה, המוריד אותה ממרומי חלומותיה הכמו-אציליים אל קרקע המציאוּת הדלוחה, אף גורם לה להיסחף אל סף הטירוף והקץ.

כך – בין "נסיכים" ו"נסיכות" מטפוריים – התנהלה הספרות העברית החדשה בעשרת הדורות האחרונים – למן ימי המהפכה הצרפתית ועד לימי "תקשורת ההמונים" של ימינו- אנו. בימינו השתנו הכללים: כל תכנית "ראֵליטי" מולידה נבחרת "כוכבים" חדשה, המוּבלת אל הציבור ב"מרכבת אצולה" מן האגדות. הציבור הפָּגָני, הממשיך לסגוד לאלילים גם במאה העשרים ואחת, עוקב בעיניים נוצצות אחרי זוג נוצץ, שנברא בִּן-לילה בידי פרסומאי ויועצי-תקשורת. עד תמול-שלשום היא הייתה מניקיוריסטית מן השורה בעיירת-פיתוח והוא מנופאי שרירי בנמל, אך עורכי התכנית הציניים משנים כביכול את חייהם כבמטה-קסמים, והופכים אותם ל"נסיכים" למשך עונת שידורים אחת. רק מעטים מן המפורסמים הללו יֵדעו למַנף את הפרסום קצר-המועד שבו זכו מן ההפקר. רובם יתעוררו עם צלצול חצות ויגלו שהמרכבה מאגדת "סינדרלה" אינה אלא דלעת פשוטה, וישקעו תוך זמן קצר אל תהומות הייאוש והדיכאון.

ועוד סיפרה לי ידידתי הוותיקה על ההדרכה שמקבלים פסיכולוגים ותרפיסטים כדי שיוכלו להתמודד בצורה מושכלת עם אותה משיכה ארוטית (infatuation) שמפַתחים כלפיהם מקצת המטופלים. את הטכניקה הזאת, המונעת סיכונים רבים, צריכים להחיל גם העורכים הבכירים, העומדים בראש ערוצי התקשורת. עליהם לגלות אחריות ולהדריך את ה"אלילים" החדשים שהם מייצרים בִּן-לילה איך להתמודד כהלכה עם הצפוי להם לאחר שייפסקו הבזקי המצלמות ויִכבה אור-היקרות של זרקורי הפִּרסום והזוהר.