נשמות תאומות
לרגל יום הולדתו של המשורר החל ב-13 בדצמבר
על שיר של היינריך היינה שהושפע ממדרשי חז"ל
ביצירה היהודית העממית, ששיקפה את משאלות לִבּוֹ של האדם הפשוט, המשמיע את משאלותיו ומאוויו מנהמת לִבּוּ, נתפש בן-הזוג המיועד כזיווּג "מן השמים". ביידיש רוֹוח המושג "בּאַשערט", המציין כי הזיווּג המיועד הוא גזֵרת גורל שנקבעה במרומים, ברוח מימרת חז"ל: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" (בבלי סוטה ס ע"א).
ביצירות פולקלור רבות לובש רעיון זה לבוש מַאגי ואגדי, כמו, למשל, בסיפור מסעו של הנער ב"אגדת שלושה וארבעה" של ביאליק, העובר מכשולים רבים – ביבשה, בים ובאוויר – עד הגיעוֹ אל הנערה המיועדת לו. הורים ומורים קשי-לב כְּלאוּהָ במגדל סגור ומסוגר כדי לחסום את דרכו אליה, אך המכשולים לא יועילו. בסופו של דבר תהיה ידו המכַוונת של הגורל תהיה על העליונה.
רעיון הייעוד (הפּרֶה-דסטינציה) בתחומי הנישואין שולט גם במקור המדרשי על התמרה הצופה תמר מיריחו, מדרש ששימש בסיס לשירי ביאליק ולסיפורי עגנון:
מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פֵרות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פֵרות. עבר דקלַי אחד וראה אותה, אמר: תמר היא צופה מיריחו והיא מתאווה לו בלבה, והביאו ממנו והרכיבו אותה – מיד עשתה פֵרות (בראשית רבה מא ע"ב).
האגדה המדרשית מלמדת אפוא, כי לכל אחד מהברואים, אפילו הוא מעולם הדומם והצומח, יש נפש תאומה, שאליה הוא משתוקק ואִתה הוא מבקש להתאחד. התאמה מושלמת בין עלם ועלמה, שאינם מכירים אפילו זה את זו, או בין שני עצים, השתולים במרחק ניכּר זה מזה, מצויה בשירו הנודע של היינה על הארז הצפוני המתגעגע לתמרה הדרומית (שיר מס' 33 מתוך "האינטרמצו הלירי" שב"ספר השירים"). היינה למד בנעוריו גמרא ואגדה, ויש להניח שהכיר את המדרש מבראשית רבה על התמרה המתגעגעת לתמר מיריחו:
Ein Fichtenbaum steht einsam / Heinrich Heine
Ein Fichtenbaum steht einsam
Im Norden auf kahler Höh.
Ihn schläfert; mit weißer Decke
Umhüllen ihn Eis und Schnee.
Er träumt von einer Palme,
Die, fern im Morgenland,
Einsam und schweigend trauert
Auf brennender Felsenwand.
לשיר "פשוט" זה תרגומים רבים (ראו על כך במאמרו של פרופ' חיים כהן "שיר של היינה בשישה-עשר תרגומים", לשוננו לעם, מחזור מח, חוב' א [תשרי-טבת תשנ"ז], עמ' 33 – 37).
ניסיתי את כוחי, וצירפתי לרשימה ארוכה זו תרגום נוסף:
עוֹמֵד לוֹ בָּדָד עֵץ אֹרֶן
עַל גֶּבַע שֹׁומֵם בַּקֹּר.
יָשֵׁן בִּשְׂמִיכַת הַלֹּבֶן
עָטוּף צְחוֹר שְׁלָגִים וּכְפוֹר.
חוֹלֵם עַל תְּמָרָה בּוֹדֶדֶת
מִקֶּדֶם, בַּמֶּרְחַקִּים,
בִּדְמִי יְגוֹנִים עוֹמֶדֶת
בַּשֶּׁמֶשׁ בֵּין מְצוֹקִים.
מגרמנית: ז"ש
ביאליק קרא לספר שיריו הראשון בשם "שירים" (לאחר ששקל שמות פיוטיים כדוגמת "רסיסי לילה"). את השם הצנוע הזה נתן כנראה בעקבות היינה, שקרא לספר שיריו ספר השירים (Buch der Lieder). מתוך ספר זה תרגם ביאליק בעלומיו את שירו שנגנז "יש שיתגעגע הלב" ("Das Herz ist mir bedrückt, und sehnlich"), שיר מס' 39 מן המחזור "השיבה הביתה" ("Die Heimkehr"). מוטיב "החתן המיועד", או "הכלה המיועדת", שעולה בעקיפין משירו של היינה "עומד לו בדד עץ אורן" (וליתר דיוק: "עץ אשוח"), הוא נושא שביאליק הגה בו כל ימיו, הן ביצירותיו הרציניות וה"קנוניות", הן ביצירותיו הקלות – ב"פזמונותיו" וב"שירי העם" שלו.