"נתן החכם" בחצרו של "דוד המלך"(*)

לרגל ה-1 בדצמבר, יום פטירתו של דוד בן גוריון

יחסו של משורר הדור אל מנהיג הדור

(*) את המילים אלה טבעתי בהרצאתי בכנס לרגל הופעת ספרו של מנחם פינקלשטיין "הטור השביעי וטוהר הנשק"  (נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט) שנערך בסמינר אפעל ביום 16 באוקטובר 2011. הדברים התפרסמו לראשונה במאמרי "משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט". בכתב-העת "גג" של איגוד הסופרים, גיליון 25 (נובמבר-דצמבר 2011), עמ' 13 – 22.  

רבים העניקו לאלתרמן את הכינוי "נתן החכם" בזכות התבונה האחראית והמאוזנת שעלתה ובקעה מטוריו הפוליטיים. בהרצאה שנשאתי ביום 16 באוקטובר 2022 לרגל הופעת ספרו של פרופ' מנחם פינקלשטיין "הטור השביעי וטוהר הנשק: נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט" הרחבתי את הצירוף הזה, וקראתי לאלתרמן "נתן החכם בחצרו של דוד המלך". אלתרמן ראוי היה אפוא לכינוי "נתן החכם" לא רק בזכות שם גיבורו של לֶסינג, בעל משל שלוש הטבעות על שלוש הדתות המונותאיסטיות, אלא גם – ובעיקר – בזכות שמו של הנביא שפעל לצִדו של דוד המלך ושימש לו "תיבת בלמים" (שהרי גם נתן אלתרמן פעל בתקופת "מלכותו" של דוד, המנהיג וראש הממשלה). על כריכת ספרו של פינקלשטיין משולב צילום מכתבו של בן-גוריון למשורר בעקבות פרסום טורו "אין זאת": "אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם". כפל-הלשון שבמילה "טור" במכתבו של בן-גוריון אומר "דָּרְשֵׁנִי!".

חרף צניעותו והתרחקותו מאור הזרקורים, יכול היה אלתרמן לדעת שמִבּין כל אנשי הרוח של דורו, רק הוא לבדו עוקב בהתמדה אחרי אירועי הימים ומתעד אותם בזמן התרחשותם. ייתכן שהוא אפילו יכול היה לחוש ולנחש שטורים אלה ירימו לימים טוריו תרומה להיווצרותו של מיתוס לאומי חדש, ולימים ילמדו על אירועי הימים מתוכם. חבריו המשוררים (שלונסקי, לאה גולדברג) התנזרו משירי מלחמה, ורק הוא לבדו נטל על עצמו את המשימה לשקף את צבעי הזמן גם בעת שרועמים התותחים. המילים החותמות את טורו הנודע "מגש הכסף" – "והשאר יסופר בדברי ישראל" – מזכירות את הפסוק המקראי מספר דברי הימים "וּשְׁאָר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה [...] הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא" (דבהי"ב, ט: כט), וגם הצירוף המקראי הזה אומר "דָּרְשֵׁנִי!".

במאמרו "המשורר והמנהיג",1 הצביע חוקר אלתרמן פרופ' אהרן קומם על תופעה אַנומלית בספרותנו, שאינה עולה בקנה אחד עם הנהוג בספרות המערב, פרי העולם הדמוקרטי, האנטי מלוכני, שקם אחרי המהפכה הצרפתית: בניגוד למקובל, שני המשוררים הגדולים – ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן – טיפחו שנים רבות יחסי קרבה עם מנהיג הדור (ביאליק עם אחד-העם ואלתרמן עם בן-גוריון). בעולם המערבי המודרני רוב המשוררים מציגים בדורות האחרונים עמדה אופוזיציונית אנטי מִמסדית, ורואים בפטרונות, או במה שעשוי להתפרש כפטרונות, טעם לפגם. לא כך בתולדות ספרות העברית: אצלנו נוצרה פעמיים כעין סימביוזה בין מנהיג הדור למשורר הדור, וגם התופעה הזאת אומרת "דָּרשני!".

אפשר לדרוש תופעה זו לְשֶׁבח ואפשר לגַנותהּ; אפשר להעניק לה הסבר מטריאליסטי "נמוך" (שלפיו חתר המשורר להשיג עמדת כוח והשפעה באמצעות קרבתו למנהיג, בעוד שהמנהיג ניצלוֹ למטרותיו האינטרסנטיות), ואפשר להעניק לה הסבר אידֵאליסטי מרומם, (שלפיו עמדתו הציבורית של משורר עברי גדול, שחי ופעל בלב תמורות לאומיות אדירות ממדים, הִכתיבה לו מעורבות בענייני הציבור, וממילא קֵרבה אותו אל המנהיגות, ואִילו המנהיגות התחשבה בשעות קריטיות בחיי העם בעָצמתם הרעיונית-המוסרית של אנשי רוח דגולים).

האם מחקר רציני – להבדיל ממאמר קנטרני של ניגוח פוליטי מגמתי – יוכל לתאר את הקשר שנוצר בין ביאליק לאחד-העם כמניפולציה של שני אישים כוחניים, שביקשו להתחמם זה כנגד אורו של זה? במקרהו של אלתרמן, מכל מקום, כל הסבר חד-ערכי כזה יציג תמונה מורכבת באופן פשטני ומסולף ויחטא לאמת. אף-על-פי-כן, במקרהו של אלתרמן גבַר קולם של המקטרגים המגמתיים, שסילפו במזיד את דמותו של המשורר והעלימו את העוּבדות, על קולם של החוקרים האובייקטיביים שבחנו את העוּבדות והנתונים ללא משוא פנים. ככלל, המציאוּת מראה שהסילוף מיטיב לשכנע את הציבור ולקבוע את דעתו יותר מאשר האמת ה"פשוטה" וה"יבשה". על כך התריע אלתרמן בטורו המזהיר "תחרות לניסיון" –משל שנִמשלוֹ מלמד לקח על-זמני: כדי לחסום את דרכו של היצור העלוב והכעור ששמו "סילוף" אל במת הניצחון, צריך מלכתחילה שלא לאפשר לו להגיע אל מסלול התחרות. מרגע שניתנת לסילוף ההזדמנות לרוץ בתחרות לצד האמת, דרכו אל במת הניצחון מובטחת למדיי.2

סילוף דמותו של אלתרמן והצגתם המסולפת של מניעיו התחיל מיד לאחר פילוגה של "חבורת יחדיו" שפעלה בתל-אביב של שנות השלושים בהנהגת אברהם שלונסקי. הפילוג אירע כידוע בזמן "פולמוס שירי המלחמה" שנתגלע בקֶרב חברי "יחדיו" עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.3 עד אז היה אלתרמן אהוב על חבריו לחבורת "יחדיו", אף צבר פופולריות רבה בציבור בזכות פזמוני "המטאטא" ושיריו מענייני יומא שפורסמו בעיתון "הארץ" ("רגעים")

ואולם, בזמן הפולמוס (שבמהלכו חיזק שלונסקי את עמדתה של לאה גולדברג שהתנגדה לחיבור שירה בעת מלחמה), התרחק אלתרמן משלונסקי ומהשקפת עולמו האוניברסליסטית שהייתה בעבורו בראשית הדרך מקור השפעה והשראה. בשנות המאבק על עצמאות ישראל, במקביל לשנות המלחמה והשואה, הגיע המשורר הצעיר למסקנה שהאֶסתטיציזם המלוטש של שלונסקי, לאה גולדברג וחבריהם, שביקשו להמשיך להתגדר ב"מגדל השן" של האמנות הצרופה גם בעת מלחמה, כבר אינו מתאים לאירועי הימים. הוא הבין אל נכון כי הערכים הקוסמופוליטיים של "אסכולת שלונסקי", שלא העמידו במרכז את ההזדהות עם צרת העם, התנפצו במפגש עם קרקע המציאוּת. בניגוד לחבריו הוא תפס ש"בשעה זו" של "חיים על קו הקץ" אין המשורר יכול לעמוד מנגד, להתגדר ב"מִגדל השן" שלו וללטש את שיריו עד דק. מן הראוי שישאיר את החוטים פרומים ואת הגוונים דלים ואפורים, ממש כבמציאוּת שאותה הוא מבקש לשקף.4

לימים סיכם אלתרמן בפיכחון מהורהר את פרשת פילוגה של חבורת "יחדיו" בשיר קצרצר בשם "נתפרדה החבילה" (משירי "חגיגת קיץ", 1965): "אִישׁ עִם עֶרֶב הִִבִּיט/ וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים/ לֹא הַמָּוֶת אָמַרְנוּ יַפְרִיד,/ אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים". אכן, הדינמיקה של החיים והתמורות שחלו ב"אני מאמין" הפוליטי הפרידו בין מי שהיו רֵעים וחלקו רעיונות פוליטיים ופואטיים משותפים.

בשנת 1943 פנו אנשי האגף השמאלי של החבורה – אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, רפאל אליעז, ועוד – אל העיתון "משמר" שזה אך הוקם (גלגולו הראשון של עיתון "על המשמר"), בעוד שאלתרמן פנה בשנה זו ל"דבר", ביטאונה של ההסתדרות הכללית, בעריכתו של ברל כצנלסון, שבּו פרסם את שירי "הטור השביעי" (את שיריו ה"קנוניים" פִּרסם אז ב"מחברות לספרות" שבעריכת ידידו ישראל זמורה). הבחירה בבמת הפרסום שיקפה, כמובן, את השקפתו של כל אחד מן ה"רֵעים", שנעשו יריבים ובני-פלוגתא בנושא האֶתוס של המדינה שבדרך. הפילוג נעשה בשלב זה למציאוּת שאין ממנה דרך חזרה.

שלונסקי וחבריו לא סלחו לאלתרמן על המעבר לעיתון "'דבר", והוא היה עד מהרה בפיהם מטרה לבוז וללעג. אלתרמן זכר ל"רֵעיו" – לשלונסקי וללאה גולדברג – את חסד ימי הרֵעוּת, שלפני המהפך והפילוג, אך הוא לא זכה לקבל מהם יחס הוגן של "מידה כנגד מידה". לאה גולדברג, שפעלה אז גם בתחום הביקורת והשפיעה על דעת-הציבור, לא העניקה לאלתרמן במדוֹרהּ ב"על המשמר" את היחס הראוי לבעל "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים".5 שלונסקי, שאלתרמן הכיר לו תודה כל חייו, ומעולם לא השמיע נגדו מילה רעה, היה הראשון שפתח במתקפה נגדו, משהעניק לאלתרמן את הכינוי הפוגעני "בן גְּרוּרְיוֹן".6

כינוי שנון זה, שהציג את אלתרמן כגרורו של בן-גוריון וכעבד או כמשָׁרת העושה-את רצון בעליו, נתן את האות לבאות: מרדכי בנטוב, שר העבודה בממשלה הראשונה ועורך העיתון "על המשמר", אגב מתיחת ביקורת נוקבת על דרכיו של בן-גוריון, תיאר את אלתרמן כ"משורר החצר", המטפח בעקביות את פולחן האישיות של פטרונו העריץ והנערץ.7 דבריו של בנטוב, איש השמאל, קיבלו אז את חיזוקם מחוגי הימין (בעיקר מיונתן רטוש וממרדכי שלֵו), שלא סלחו לאלתרמן על "טוריו" בגנות ה"כנענים" ובגנות ה"פורשים" (גם ב"עיר היונה", ולא רק ב"טור השביעי", יש שירים אחדים נגד ה"כנענים" ונגד ה"פורשים").

בשנות החמישים, לאחר שהוציא את ספרו "עיר היונה", קיבל אלתרמן את "פרס ביאליק לספרות יפה" מידי דב סדן, חברו למערכת "דבר", שכּתב על הספר דברים נמלצים,8  וגם אירוע זה שימש את מתנגדיו במסכת הראיות שהם אספו נגדו. ברוך קורצווייל, שתיעב את מפא"י ואת העומדים בראשה, כתב על "עיר היונה" ביקורת עוינת, באומרו כי "גרינברג הוא הליריקן העברי היחיד ההופך במשב רוחו הגאונית את האקטואליות האפורה לשירה", בעוד ש"הפזמון האלתרמני, על אף סגולותיו הרבות, אינו עומד תמיד במבחן הזמן". את אלתרמן כינה כאן קורצווייל בכינוי המעליב "פייטן המפלגה השלטת וההסתדרות".9

דבריו אלה של קורצווייל, שהורידו את שירי "עיר היונה" של אלתרמן לדרגת "פזמונים" השתלבו היטב בביקורת השוללת שהושמעה אז מחוגי הימין, שכאמור, לא סלחו לאלתרמן על "טוריו" בגנות ה"פורשים" (גם ב"עיר היונה" יש טורים נגד ה"פורשים"). במקביל, גם מתנגדיו של בן-גוריון, מקרב דוברי השמאל, שגמרו אומר להציג את אלתרמן כמשורר "מִטעם", עושה דברו של המנהיג שנוא נפשם. חזית השמאל גם לא סלחה לאלתרמן על דברים קשים שכתב בטוריו נגד ברית המועצות ו"עולם המחר". מעניין להיווכח שדווקא אותם אישים, שסגדו בשעתם ל"שמש העמים", ולא גינו כראוי את רצח הסופרים בברית-המועצות, לא היססו להאשים את אלתרמן בז'דנוביזם.

על תיאורו של אלתרמן כ"משורר חצר" חזר לימים דן מירון במאמרים שפרסם בביטאוניו של נתן זך שכונסו בספרו "אם לא תהיה ירושלים" (תשמ"ז), כאן הביא מטעמו את שלל דברי הגנאי נגד אלתרמן שכבר נשמעו לפניו מימין ומשמאל, בעיקר את טיעוני ברוך קורצווייל ונתן זך. כדי להעמיד חזית אחידה עם נתן זך, עורך האכסניות שפרסמו את דבריו, תיאר מירון את אלתרמן כ"משורר חצר", הכותב שירה "מגושמת ותפלה", וכן כמריונטה המוּנעת בחוטיו של מנהיג ערמומי ומניפולטיבי.10

*

משנה לשנה הִתרבו אפוא המאמרים, המסות וכתבי-הפלסתר שגרמו לתפיסתו של המשורר, כ"משורר חצר" וכ"פייטן מִטעם". ואולם, מחקרים אקדמיים ממוסמכים (well-documented) שבחנו בדור האחרון את יחסו של נתן אלתרמן לדוד בן-גוריון הגיעו למסקנות מנוגדות לאלה שעלו מתוך המאמרים והמסות חדורי המגמתיוּת שנכתבו בסגנון אימפרסיוניסטי, ללא הכרת הנתונים וללא הסתמכות על עוּבדות.

• אהרן קומם שבדק וניתח את הטקסטים ואת הממצאי הארכיוניים הנוגעים לעמדת אלתרמן בסוגיות עקרוניות, מסיק שאלתרמן התקרב אמנם לבן-גוריון ולחבריו, אך שמר על עמדה עצמאית ועניינית, שנתגלתה בכל נושא מוסרי וערכי שעמד על הפרק: פירוק הפלמ"ח, האתיקה של הצבא ומערכת הביטחון, הממשל הצבאי, יחסי ישראל-גרמניה ועוד. לדבריו, אלתרמן לא נגרר אחר האירועים אלא לעתים קרובות הקדים אותם; הוא לא ציטט את הקונצנזוס הלאומי אלא ניסחוֹ במו ידיו. כמי שהכיר בסמכותו המוסרית, לא נמנע המשורר "מלהתריס על טעויות השולטון, כולל המנהיג […] בגין סגולתו זו לבחון ולהגיב מניה וביה, ללא שיקולים זרים, אך מתוך דאגה עמוקה לגורלה של האומה ולמעמדה, אלתרמן, יותר מביאליק, ראוי להיקרא משורר לאומי".11
  

• דן לאור, שחקר וניתח את הטקסטים ואת הממצאים הארכיוניים, הנוגעים לעמדת אלתרמן בסוגיות שבמרכז מחקריו (ההנהגה היהודית בתקופת השואה, "הפרשה", "ארץ ישראל השלֵמה" ועוד), הגיע אף הוא למסקנה כי "ההערצה האישית לבן-גוריון כמחולל המדינה ומייצבה, שבאה לידי ביטוי ישיר וגלוי בשירים ובדברים בפרוזה, הייתה כרוכה גם בהזדהות ובהסכמה עם מדיניותו ועמדותיו בענייני חוץ ופנים, אף כי לא היה בה כדי למנוע מנתן אלתרמן מלחלוק עליו – לעתים בלהט רב ובמידה גדולה של חריפות – ככבשורה של נושאים בעלי חשיבות לאומית, שבהם לא שררה ביניהם תמימות דעים".12
  

• רות קרטון בלום, שחקרה וניתחה את הטקסטים ואת הממצאים הארכיוניים, הנוגעים לעמדת אלתרמן בסוגיית קליטתם של יהודי צפון אפריקה, תיארה את התייצבותו של אלתרמן נגד הממסד שקבע נורמות של "עלייה סלקטיבית", וקבעה נחרצות כי "גם ביחס ל'ישראל האחרת' […] נקט אלתרמן עמדות אופוזיציוניות […] ועל כגון אלה היה מוכן לבקר את בן-גוריון".13
  

• שמואל טרטנר, שחקר את עמדת אלתרמן בסוגיית "כור ההיתוך" ו"מלחמת התרבות", הגיע למסקנה כי "גישתו של אלתרמן נגדה לא רק את זו של רטוש, אלא גם את זו של בן-גוריון" וכי "בהסתייגותו של אלתרמן מן הגישה של "כור ההיתוך"[…] הוכיח אלתרמן את עצמאותו ביחס לבן-גוריון".14
  

• גם כותבת שורות אלה עסקה לא מעט בסוגיית "משורר חצר" או "משורר לאומי".15   בנוסף לראָיות החוץ-ספרותיות בחנתי את יחסו של אלתרמן לבן-גוריון בשורה של שירים – כגון השיר "בטרם יום" על קרב לטרון – שבהם מתח ביקורת נוקבת על דרכו של המנהיג. בתחום זה יש קרקע פורייה למחקרים שכּן "נתן החכם" חשף את טיב החלטותיו של "דוד המלך" לא רק בשירי העת והעיתון ובשירי "עיר היונה". ניתן לגלות את ביקורתו על בן-גוריון אפילו בפזמוניו ובשיריו לילדים. במצטבר ניתן להבין שאלתרמן מעולם לא היה "משורר חצר". אם לא יצא אלתרמן נגד החלטתו של בן-גוריון בפרשת האנייה "אלטלנה", הרי שהוא באמת ובתמים האמין שהנשק, שנועד להגנת המולדת ונשרף בעת הפגזת האנייה "אלטלנה", לא נשרף לשווא "הוּא מִלֵּא שְׁלִיחוּתוֹ לָאֻמָּה הַלּוֹחֶמֶת! / הוּא שֵׁרַת, שְׂרֵפָתוֹ פֵּרוּשָׁה נִצָּחוֹן! / לְיִצְרָהּ שֶׁל אֻמָּה / עַל יִצְרוֹ שֶׁל עֵדֶר". 16

עשרות דוגמאות המצויות במחקריהם של חוקרי אלתרמן שמניתי לעיל מוכיחות שאלתרמן מעולם לא היה משורר מפלגתי בחצרו של בן-גוריון. אלתרמן התנגד לבן-גוריון בנושאים קטנים כגדולים: פירוק הפלמ"ח, אשפוז הילדים בשנותיה הראשונות של המדינה, היחס לגרמניה ה"אחרת", התנופה המהירה של "כור ההיתוך", היחס לערביי ישראל בימי הממשל הצבאי, ועוד ועוד.17 הוא העריץ את מנהיג הדור על יכולתו להעמיס על כתפיו את האחריות הכבדה שהייתה כרוכה בהכרזה על הקמת המדינה ושהייתה כרוכה בניהולה של המדינה לאחר הקמתה, אך לא נמנע מלבקר, או אפילו לגַנות, את עמדת המנהיג כשמצא לנכון למתוח עליה ביקורת.

בעניינים רבים הוא לא ראה עם בן-גוריון עין בעין, ונתן לכך ביטוי בטוריו, במאמריו ובמכתביו. היטיב לסכם את הדברים מנחם דורמן, שהיה אמנם רעהו של המשורר, אך הוא לא לקה בסימאון שמתוך הערצה בעת שטען: "דומני, ששום סופר או הוגה דעות בדורנו לא היטיב מאלתרמן לרדת לחקר המהות הבן-גוריונית ולהביעה, אבל שום איש גם לא התייצב אל מול בן-גוריון כמו אלתרמן, כל אימת שחלק עליו, אם חלק עליו, בשעות של הכרעה מצפונית".18

דומה שכל העוּבדות שׂמות לאַל את טענות המקטרגים שתיארו את אלתרמן כ"משורר חצר". ואם לא די בהן, הרי שניתן להסתמך על עדותו של שמעון פרס – מ"צעיריו" של בן-גוריון, על תגובתו של אלתרמן בעת שהוצעה לו דירה מרוּוחת באחד השיכונים שהקימה הממשלה בראשית שנות החמישים לעובדי מדינה ולאנשי הצבא. אלתרמן הביע תודה אך סירב לקבל את הדירה. לשמעון פרס ולנחמיה ארגוב אמר: "אמנם כדי למתוח ביקורת צריך מידה מסוימת של אומץ לב, אבל לדבר בשבחו [של ב"ג] – איך אוכל לעשות זאת בדירה שהוא ואתם עזרתם לי להשיגה?!".19 האם כך נוהג "משורר חצר"?!

במלאות שמונים לבן-גוריון נתבקש אלתרמן לשאת דברים, והוא שמיעט לדבר בשבחו של המנהיג, הסכים לומר דברים בזכותו, בעת שכבר ניטלו ממנו כוחו וסמכויותיו. בין השאר אמר על המנהיג שהרחיק עצמו מזירת ההתרחשויות: "האמת יש לה מין טבע כזה שהיא עומדת לצִדו של הצודק בריבו",20 ובכך דיבר גם על עצמו ולא רק על בן-גוריון. אלתרמן שעל-פי-רוב צדק בריבו, ושילם על כך מחיר כבד, שמר כל ימיו על עצמאותו ומעולם לא היה מעדת החנפים המתקרבים אל הרָשות כדי לזכות בחסדיה ובטובות ההנאה שהיא מחלקת לאנשיה.

הערות:

1. אהרן קומם, "המשורר והמנהיג: ביאליק ואחד-העם, אלתרמן ובן-גוריון" בתוך: מנחם דורמן ואהרן קומם (עורכים), "אלתרמן ויצירתו", באר-שבע ותל-אביב 1989, עמ' 47 – 87.
   

2. התפרסם בפעם הראשונה בעיתון "דבר" מיום ט"ז בתשרי תש"ד, 15 באוקטובר 1943, עמ' 2  (ואחר-כך במהדורות השונות של "הטור השביעי").
   

3. פולמוס זה תואר הן במונוגרפיה "לאה גולדברג" מאת טוביה ריבנר (תל-אביב 1980, עמ' 69 – 75), הן במאמר של מנחם דורמן, עורכו ויד-ימינו של אלתרמן, שאותו פרסמתי מתוך ארכיונו של דורמן תחת הכותרת "פולמוס שירי המלחמה" ("מאזנים", ס"ד/8, אפריל 1990). זמן קצר לאחר פרסום מאמרו של דורמן נעשה פולמוס זה נושא מרכזי אצל רבים מחוקרי אלתרמן.
   

4. על כך כתבתי במפורט בספרי "על עת ועל אתר" (פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן), תל-אביב 1999, עמ' 7 – 58; וכן בספרי "הלך ומלך: אלתרמן – בוהמיאן ומשורר לאומי", תל-אביב 2010, עמ' 91 - 136.
   

5. ראו מאמרי "לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים" (על רֵעוּתם של "אחים-לעֵט" שנתפוגגה מסיבות פוליטיות) שהתפרסם באתר שלפניכם ביום 14 באוגוסט 2024.
   

6. את הצירוף הזה שמעתי פעמים אחדות בעל-פה. במרחבי האינטרנט יש הפניות כלפיו בדו"חות מוכמנים (Caché) של "השומר הצעיר", אך טרם מצאתי לו אסמכתא בכתב. אף-על-פי-כן, לנוכח הברק והשנינות, האופייניים לחידודיו המלוטשים של שלונסקי, מותר כמדומה להניח שלא נטעה אם נשייכו לשלונסקי, שלא פעם הציג את אלתרמן כ"עט להשכיר" בחצרו בן-גוריון וכעושה-דברו של .
   

7. על חילופי הדברים בין מרדכי בנטוב לנתן אלתרמן, ראו בספרו של דן לאור "אלתרמן", תל-אביב 2013,עמ' 421 – 422; 681 – 682.
   

8. הידיעה על הענקת הפרס נתפרסמה לראשונה בעיתון "למרחב", י"א בטבת תשי"ח (3.1.1958), עמ' 2-1. וראו גם: ד' סדן, "במבואי עיר היונה", "הפועל הצעיר", שנה נ"א, גיל' 15 (ט"ו בטבת תשי"ח; 7.1.1958], עמ' 20-18. דברי סדן חזרו ונדפס בספרו "בין דין לחשבון", תל-אביב תשכ"ג, עמ' 124 – 130.
   

9. ב' קורצווייל, "הערות ל'עיר היונה' של נתן אלתרמן", בתוך ספרו "בין חזון לבין האבסורדי", ירושלים ותל-אביב תשכ"ו, עמ' 182. דברי קורצווייל נתפרסמו לראשונה בעיתון "הארץ", מיום י"ד בניסן תשי"ח (4.4.1958), עמ' 7; שם, כ' בניסן תשי"ח (10.4.1958), עמ' 8.
   

10. בפרק "מיוצרים ובונים לבני בלי בית", שהתפרסם לראשונה ב"איגרא", שבעריכת זך. כאן התיר לעצמו מירון לחרוג מכל פרופורציה ולטשטש את הגבולות שבין כתב-פלסתר למסה מעוררת-אֵמון. בתוך מסה בת כ-60 עמודים, המתיימרת לסקור ממעוף הציפור את כל קשת התמורות במערכת היחסים שבין הסופר למִמסד מתקופת ההשכלה ועד ימינו, הקדיש המחבר ליל"ג עשר שורות, לברנר כעמוד אחד, ולאלתרמן – למעלה מ-10 עמודים! נציין שלאחר פרסום ספרו של מירון "אם לא תהיה ירושלים", שנכתב בזמן תקופת ידידות בינו לבין זך חל קרע בין השניים ומירון, שכבר לא ניסה לרַצות את זך, התחיל לשבח את אלתרמן על הישגיו ה"מזהירים" (וראו בספרו של מירון "פרפר מן התולעת: אלתרמן הצעיר ויצירתו", תל-אביב 2001, עמ' 250).
    

11. ראו הערה 1, לעיל.
    

12. דן לאור, בתוך ספרם של דורמן וקומם (ראו הערה 1, לעיל), עמ' 96. לאור דן בהרחבה בסוגיה זו בספרו "אלתרמן" (2013), עמ' 305 – 396, 401 – 402, 485 – 486, 708 – 709, 737 – 748.
    

13. במאמרה "עלבון תחיית העם: אלתרמן ו'ישראל האחרת'", בתוך: "אתגר הריבונות: יצירה והגות בעשור הראשון למדינה", בעריכת מרדכי בר-און, ירושלים 1999, עמ' 374-363.
    

14. במאמרו "שולמית של מחר בחדרה מתלבשת" (עמדתו של אלתרמן בסוגיות "כור ההיתוך" ו"מלחמת התרבות"), "מאזנים", כרך ע"ה, גיל' 1, טבת תשס"א (ינואר 2001), עמ' 35-28.
    

15. ראו הערה 4, לעיל.
    

16. ראו בטורו של אלתרמן "אהבת ישראל ושרֵפת הנשק" ("דבר", "הטור השביעי", 25.6.1948).
    

17. גם מספרו של השופט מנחם פינקלשטיין עולה המסקנה שאלתרמן לא היה משורר "מִטעם" בחצרו של בן-גוריון.
    

18. "מחברות אלתרמן", ד, תל-אביב 1989, עמ' 207.
    

19. ראו בספרו של שמעון פרס "לך עם האנשים", תל-אביב 1979, עמ' 103 – 105.
    

20. ראו בספרו הנ"ל של שמעון פרס (הערה 19, לעיל), עמ' 104.