נתניהו אינו צ'רצ'יל

נאומו של רה"מ מר בנימין נתניהו ב-24 ביולי 2024 לפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס של ארצות-הברית נועד בעיקר כדי להשיג תמיכה אמריקאית  במלחמותיה של ישראל בחמאס ובחיזבאללה. אפשר שעדיין לא כֹּוּונו בארצות-הברית הזרקורים והמיקרופונים לקראת הנאום הפוליטי הבא שיינשא לפני חברי הקונגרס, אך במקומותינו כבר חוּבּר ערך חדש ב"ויקיפדיה", שכותרתו היא: "נאום בנימין נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית (2024)". 1

בימים שאחרי הנאום מָלאה העיתונות הכתובה והמשודרת דיונים והערכות. הדעות נחלקו: היו שמתחו קו של אנלוגיה בין נאום זה לבין נאומיו הנודעים של צ'רצ'יל (מייקל אורן ב-Ynet, ארי שביט ב"מקור ראשון", יואב קרני ב"גלובס") והיו ששללו את הנאום, ולא בחלו בפראזות מופרזות (בן כספית, למשל, הכתיר את מאמרו ב"וואלה" במילות הגוזמה: "נתניהו הוא הנואם הטוב בהיסטוריה", ובאותה נשימה כינה אותו גם בכינוי המנהיג הישראלי הגרוע ביותר בהיסטוריה).

מתוך דברים כאלה וכגון אלה הִדהֲדו התגובות הקיצוניות שנשמעו בחו"ל על נאומו החגיגי של נתניהו: בעוד שהסנאטור טום קרוז, למשל, כינה אותו "נאום צ'רצ'ליאני", טענה ננסי פלוסי (Pelosi), שכיהנה בעבר פעמיים בתפקיד יו"ר בית הנבחרים, שהייתה זו "ההופעה הגרועה ביותר של מנהיג זר בפני הקונגרס של ארצות הברית".2 כך או כך לא קשה להבין שהדעות הקיצוניות, בארץ ובעולם, נקבעו לפי דעותיהם הקדומות של המגיבים, ולא לפי טיבם של המסרים או לפי מורכבוּת הניסוחים שהובאו בנאום לפני אנשי הקונגרס.

בעולמנו הבתר-מודרני אין אמת יציבה אחת, ולצערנו מערכת החינוך אינה מסַפקת לציבור, אף לא לסטודנטים בחוגים לתקשורת, כלים טקסטואליים בדוקים שיאפשרו לו להבחין בין "יהלום" אמיתי, שאם יעמידוהו במבחן הקשיחוּת ישרוט כל חומר, לבין זכוכית נוצצת, יפה אך נטולת כל ערך בר-קיימא. אנסה אפוא לתאר את הנאום מתוך הסתמכות על קריטריוניים אובייקטיביים ככל האפשר, שישַׁקפו את הישגיו וחולשותיו של נאום זה ויצביעו על טיבו.

תוך כדי צְפייה בנאום והאזנה לדברים, אפשר היה לדעת מראש שעד מהרה יגיעו מאמרי-תגובה שידַמו את הנאום לנאומי צ'רצ'יל מתוך ידענות-חושפת-בּוּרוּת ומבלי להבין שהיה זה show, ולא נאום. מדוע לא דמה נאומו של בנימין נתניהו מיום 24.7.24 לנאומיו הנצחיים של צ'רצ'יל, חתן פרס נובל לספרות? מדוע ספק רב הוא אם ל"אֶגוֹ טריפּ" שהוצג לפני חברי הקונגרס יש ערך קיים אשר יכניס אותו "להיסטוריה של עם ישראל", כהנחת אחדים מהעורכים והעיתונאים?

• אפתח ואומַר שנאומי צ'רצ'יל עודדו את עמו בשעותיו הקשות. דמוּ להם במקצת (אך ללא גאוניוּת הניסוח של צ'רצ'יל) שיחות העידוד היומיות של חיים הרצוג ב"קול ישראל", שפָּנוּ לכל שדרות העם בימי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים וחיזקו את רוחו של הציבור בישראל. נאומו של נתניהו, לעומת זאת, לא עודד איש בישראל, וגם לא נועד לעם היושב בציוֹן (אלא אם כן ביקשו הנואם ויועציו להשפיע כבדרך-אגב גם על מצב הסקרים בארץ). היה זה מופע-ראווה של מדינאי שאיבד את אהדת-הציבור בביתו, והוא מנסה לשקם את מעמדו בארצות-הברית, לאחר שרשרת של טעויות שקִלקלה את יחסיו עם מנהיגי הרפובליקנים והדמוקרטים גם יחד.
  

• נאומיו של צ'רצ'יל הרטיטו את לִבֹּותיהם של מיליוני מאזינים שהקשיבו לרדיו בחרדת-קודש.  נאומו של נתניהו היה show אמריקאי ספקטקולרי שסחט מחיאות-כפיים מ"קהל שבוי" (captive audience) של אוהדים (חמישים חברי קונגרס דמוקטיים החרימו אותו), אשר פָּעל כאוטומט רובוטי: עמד, ישב, הריע, הִפנה מבט אל "שחקני החיזוק" שהובאו מן הארץ אל האירוע – הכול כאיש אחד, לפי הוראות מתוזמרות של איזה אמרגן. במילים אחרות, היה זה מופע טלוויזיוני עם תחבולות של רעיונאים ובמאים, המוּכָּרות היטב מכל ספר-הדרכה (handbook) שמוּכּר לתלמידי תקשורת, קולנוע וטלוויזיה, ובו שלל האמצעים הרטוריים והחזותיים המשרתים את "תרבות ההמונים".
  

• הנאומים של צ'רצ'יל העידו על יכולת גאונית לשלוט במכמני השפה האנגלית, תוך ניסוחם של הפסוקים העתיקים בנימה מודרנית. כשצ'רצ'יל דיבר, למשל, על "דם, יזע ודמעות" ("Blood, toil, tears and sweat"), נעשו דבריו העתיקים-החדשים פתגם מקורי שנכנס לספרי ההיסטוריה והיה למטבע-לשון המצוטט בהזדמנויות רבות. כשהמציא ביאליק את הצירוף "וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים", למשל, הוא לקח פסוק עתיק נידח (תנחומא ויחי, ד), ונסך בו רוח חדשה, שיצרה פתגם העומד לדורות. הנאום של נתניהו, לעומת זאת, לא היה אלא סִדרה של משפטים מוּכָּרים וכלל לא מפתיעים או מקוריים, שאין בה בדל רעיון חדש או ניסוח חדש שראוי להיחרת בזיכרון. ברי, בדברים המסתייעים בעצתם המתוגמלת של כותבי-נאומים ויחצ"נים קשה למצוא ביטויים מקוריים שראוי לנצור אותם בין דפי הנצח של הקלסיקה המודרנית לשם ציטוטם בעתיד.
  

• הנאומים של צ'רצ'יל, שאותם נשא המדינאי בשעות גורליות בחיי עמו, נאמרו ברצינות גמורה, ללא רגע אחד של אתנחתה קומית (comic relief). נאומו של נתניהו שָׁפע התחכמויות כבמופע "סטנד-אַפּ" (הקלטַת הנאום מצויה באינטרנט, וכל אחד יכול להאזין לה ולהחליט בעצמו אם הבדיחה של נתניהו על "Kentucky Fried Chicken" התאימה לנסיבות ואם היה בה שמץ של שנינות וחָכמה). גם הניסיון להפחית (במשתמע) ממעמדה של ארצות-הברית ולטעון שהיא תלויה בכוחנו להגן על העולם היה פתטי במקצת. הגם יש בו שמץ של אמת, ספק גדול הוא בעיניי אם זכו הדברים הללו לאֵמון ולאהדה, מחוץ לקבוצת המעודדים שהתכנסה באולם.
  

• וגרוע מכול, נתניהו הִרבָּה בנאומו לומר "אני" ו"אנוכי", ללא כל צידוק וללא כל שיקול-דעת. במקום לומר שישראל לא תיתן למקרים כמו טבח ה-7 באוקטובר לקרות לעולם, הוא אמר "אני לא אתן לעולם...". הוא שכח, כנראה, שכולנו בני-תמותה, ושהמדינה – כך כולנו מקווים ומאמינים – תחיה גם אחרינו.

בקצרה, נתניהו אינו צ'רצ'יל, ולמעשה איננו זקוקים "בשעה זו" לרטוריקן (ובל נשכח איזה גורל הועידו הבריטים לצ'רצ'יל אחרי המלחמה, חרף תרומתם האדירה של נאומיו למורל הלאומי בימי המלחמה). אנו זקוקים כרגע למנהיג אמין ונאמן שהוא ובני-משפחתו אינם מנותקים מעמם. אנו זקוקים לאיש מעשה שיחתור לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים למשפחותיהם, למנהיג שיחזיר את השקט לצפון הארץ ואת התושבים לבתיהם, לאדם נועז שיילחם בגידולי-פרא פִּירומניים בממשלתו המסַכּנים בדבריהם ובמעשיהם את העם והעולם. אנו זקוקים למנהיג הדואג לעמו יותר מאשר לטובתו האישית ולאוצַר-המדינה יותר מאשר לחשבונותיו הגלויים והסמויים. אנו זקוקים למנהיג שיבין שאירועי השנה החולפת היו האסון הגדול ביותר שקרה לעם ישראל מאז השואה והשלכותיו מי ישורם (ואין הם "משברון" או "תקלה" כדבריהם חסרי התבונה והאחריות של אחדים מאנשיו).

אנו זקוקים למנהיג שיהיה לו אומץ להחליף את רוב השרים חסרי-הכישורים בממשלתו הכושלת, שישקם את הכלכלה ואת מערכת החינוך, שיכריז גלויות ומפורשות על כוונתו לחתור לשִׁוויון בנטל של כל תושבי המדינה, שיכריז שהוא לא ייתן יד להפיכתה של מדינת-ישראל המודרנית למדינת הלכה קמאית, שאין בה מערכת משפט ראויה לשמה (ושלכל הכרזותיו יתלוו מעשים שיִזכו באמון הציבור). ובמאמר מוסגר: עדיין לא נשמע קולו של רה"מ בנושא ההצהרות שנשמעו לאחרונה בממשלתו, החוזרות ומחשיכות את שמיהָ של הדמוקרטיה הישראלית, ומכרסמות במעמדה של מערכת המשפט בישראל ובמעמדה של ישראל בעולם כמדינת חוק ומשפט.

אנו זקוקים למנהיג שימשיך את ערכי הציונות, שביקשו לנתק את העם מן התלות ברבנות, ושלא ירשה להחזיר את עמנו אל אותם ערכים פרזיטיים נפסדים ששררו בקהילות רבות בגולה (ריבוי משרות קהילתיות, תלוּת גמורה ב"רועי העדה", אמונה ב"צדיקים" וב"קדושים", מחסור בערכים הגייניים ואסתטיים). אנו זקוקים למנהיג שיעשה את מדינת ישראל למקום שטוב ונעים ובטוח לחיות בו, וממילא יתבטל חיזורם של ישראלים רבים אחר דרכונים זרים, אף תימנע בריחתם מן הארץ של אנשי הייטק, שבכוחם למלא את קופת האוצר המחוררת. בקצרה, אנו זקוקים לאיש-מעשה, שייתן דוגמה אישית ויקיף את עצמו אך ורק באנשים ראוייים ומוכשרים, אף ירשה להם לפעול ולסייע לו להתגבר על הסיכונים והמכשולים הרבים הניצבים מולנו. אחת היא אם יהיה מנהיג זה בעל כשרונות רטוריים מופלגים, או כבד-פה וכבד-לשון...

הערות:

1. צ"ל: "לפני" ולא "בפני"
   

2. ראו תגובת ננסי פלוסי באתר YouTube