"ספרותנו חסרה את השתתפותה של המחצית השנייה של האנושות: זו של המין הנשי"
אמיליה בסאנו, אירה יאן וחוה שפירא היו יוצרות מוכשרות, אלא שאהבתן לסופר נערץ שיבשה את שיקול דעתן והזיקה ליצירתן. הסיפור הטרגי שלהן הוא גם סיפורן של נשים-יוצרות אחרות, שלא זכו להכרה שלה הן ראויות תחת הצל הגדול של סופרים ומשוררים גברים
פורסם: ידיעות אחרונות, 2/8/2024 (בנוסח מעט שונה)
סיפור טרגי, החוזר ונִשנה בתולדות הספרות, הוא סיפורן של נשים יצירתיות ומוכשרות שהתאהבו בסופר נערץ, ובמהלך ההתאהבות איבדו את שיקול-דעתן. הן ויתרו על חיי משפחה תקינים, על גידול ילדיהן, על בֵּיתן ועל טיפוח קריירה מִשלהן, עד שגילו במאוחר ששקעו באהבת-סרק שהרסה את חייהן.
ייתכן שבדיעבד הבינו הנשים שמשיכתן אל אליל-חלומותיהן לא הייתה אלא אותה תופעה הקרויה באנגלית "infatuation" (התלהטות יצרים), שהיא היקסמות קצרת-מועד ובת-חלוף. ואולם, בעת ה"התלקחות", מילאה החוויה העזה את יֵשוּתן, והן היו מוכנות לעשות הכול למען הסופר הנרקיסי שכבש את לִבָּן.
מתברר שאותה אהבה חד-סטרית שדִּרדרה את הנשים המאוהבות מדחי-אל-דחי, לא הזיקה לגברים, מושאי-אהבתן. הללו התרכזו ביצירתם ובהאדרת שמם, ולא התחשבו במצבהּ של האישה שמָחֲקָה את ה"אֶגו" שלה למענם. לפנינו תופעה שעשויה להציע כר נרחב לעוסקים בחקר-המִגדר: נשים רבות, מוכשרות ואסֶרטיביות, נקלעו למערבולת של הרס-עצמי לאחר התאהבותן בסופרים נערצים. קשה לגלוֹת מקרה שבּוֹ סגד גבר לסופרת נערצת, ולבסוף נעזב ומת עטוף-ביגונו.
אחת מהנשים שנפלו מאִיגָרָא רָמָא לבֵירָא עמיקתא, הייתה אמיליה בסאנו, ידידתו היהודייה-למחצה של שייקספיר (יש המשערים שהיא "הגבירה השחורה" משיריו). אביה ניהל את התזמורת המלכותית בחצר הנרי השמיני, והיא התחנכה עם בנות האצולה.
לאחר מות אביה בטרם-עת, נאלצה אמיליה להיעתר לחיזורי בן-דודהּ של המלכה אליזבת, הלורד הנרי קאריי (Carrey), שופט מכובד ובעל-משפחה שהחזיק בה כפילגש שבע שנים תמימות, אך נטש אותה בִּן-לילה כשהתברר שהיא הרתה לו. כדי שלא יגדל הילד המלכותי כ"בן-בלי-אב", חיתן הלורד את אמיליה עם אחד המנגנים בתזמורת, ושכנע אותו לשים ריחיים על צווארו (יש להניח שלמילות-השכנוע נתלווה צרור של מטבעות-זהב).
הלורד לא ראה פגם בניצולה של צעירה תמימה, שפרשת-האהבים אִתו גזלה ממנה שנים יקרות שבהן החמיצה את סיכוייה להינשא לאיש כערכה ולהקים משפחה. הוא כלל לא פירש את מעשהו כניצול, שכּן קבע לאֶמיליה היתומה תמיכה שנתית נדיבה בסך 40 ליש"ט (כ-200 אלף ליש"ט במושגי זמננו), אף העתיר עליה בגדים ותכשיטים יקרים...
בתקופת חייהם המשותפים נתן הלורד, שהיה "שר התרבות" של הממלכה, לפילגשו הנבונה וחדת-העין את הזכות לקבוע מי מהמחזאים יזכה במענקי-תמיכה מאוצר-המלך (אהובתו המוכשרת הייתה האישה הראשונה באנגליה שפרסמה ספר שירה פרי-עטה). אמיליה סייעה לשייקספיר לִזכּוֹת במענקי-יצירה נדיבים, ויש אומרים שהיא גם סייעה לו בכתיבת אותן סונטות-אהבה שבהן הנמען הוא גבר. קראתי את הסונטות הרבות הכלולות בספרהּ Salve Deus, והתרשמתי שיש דמיון ניכּר בתכנים ובצורות. ובמאמר מוסגר: כיום יש אמצעים טכנולוגיים המסוגלים לבדוק נתוני-סגנון, ולהגיע לתוצאות מדויקות למדיי בתחום האטריבּוּציה (שיוך של יצירות ליוצריהן); אך מדובר בהליכים ארוכים ויקרים שרק מכוני-מחקר עתירי-ממון יכולים לעמוד בעלוּת הנדרשת לביצועם.
אמיליה בסאנו סייעה לשייקספיר הצעיר בחומר וברוח, וביססה את הקריירה שלו, כשזו הייתה עדיין באִבָּהּ. הם התראו תכופות, ויש להניח שהיא העדיפה את חֶברתו של המחזאי השנון והנמרץ על זו של הלורד המזדקן והמשעמם שפרשׂ עליה חסוּת. שייקספיר הִרבּה להחמיא לאֶמיליה, והביע את הוקרתו בשיבוץ שמה ושמות בני-משפחתה במחזותיו. ואולם, בסוף ימיה, כשנותרה אמיליה לבדה, ענייה וידועת-סבל, היא לא זכתה לסיוע חומרי או רוחני מהמחזאי שאותו טיפחה. במרוצת השנים נסקה הקריירה של שייקספיר מעלה-מעלה, והוא הספיק לשכוח את האישה שסייעה לו בצעדיו הראשונים. אם ציפתה אמיליה לתמורה על התרומה שהרימה להצלחתו המֶטאוֹרית של ידידהּ, הרי שהתבדתה; ואם טרחה למענו כי התאהבה בו, הרי שהייתה זו אהבת-אכזב שחרצה את גורלה לשבט, ולא לחסד.
*
בתולדות הספרות העברית מהדורות האחרונים ידועה פרשת אירה יאן, הציירת והסופרת שהתאהבה בביאליק, ובחרה לשרוף "את כל הגשרים" כדי לממש את האהבה. היא ויתרה למען האהבה על שׂפתהּ, מולדתה, משפחתה העשירה והמכובדת, בעלה המצליח וידידיה הרבים, באי-בֵּיתה. היא ויתרה גם על הקריירה האמנותית שהאירה לה פָּנים, ופתחה לפניה דלתות בארמונות-מלכים. אלמלא ביטלה את אישיותה ובחרה לִשגות בחלומות-שווא על אהבה חסרת-סיכוי, היו רחובות נקראים על שמה, שכּן אירה יאן הייתה למעשה הציירת הראשונה בתולדות עם-ישראל.
הציירת הייתה משוכנעת שהשיר "הכניסיני תחת כנפך" נכתב עליה ולמענה, וכי המשורר אהב אותה ממש כפי שהיא אהבה אותו. בדיעבד התברר שהיא נפלה קָרבּן ל"תרמית הכוכבים" המתוארת בשיר "הכניסיני". היא שילמה מחיר יקר על החלטתה לנטוש את מציאוּת-חייה ולנסוע עם בִּתה היחידה מקישינב לארץ-ישראל של ימי העלייה השנייה. היא האמינה שביאליק יבוא ארצה בעקבותיה, והם יקימו יחדיו בית בכפר-הנוער ע"ש מאיר שפיה, שבּוֹ נקלטו אז יתומי הטבח בקישינב (המשורר הוזמן לנהל את בית-הספר שהוקם במקום).
ביאליק ניסה להניא את אירה יאן מלעלות בגפהּ לארץ-ישראל. הוא הזהיר אותה שהיא לא תמצא בארץ דבר, אף הביע את חששותיו פן יתנפּצו חלומותיה אל קרקע המציאוּת. הוא לא טעה: גורלה של הציירת בארץ-ישראל העות'מאנית אכן היה רע ומר, וכמו אמיליה בסאנו, היא ידעה בסוף ימיה מחסור ומכות-גורל. בשנות מלחמת העולם הראשונה היא גורשה לאלכסנדריה כמו רבים מתושבי-הארץ, ילידי רוסיה, שנחשבו סייעני-אויב. המגורשים נתנו לציירת פרוטות כדי שתלמד את ילדיהם, לבל תגווע ברעב או תיאלץ להתבזות ולפשוט יד. במחנה-המגורשים היא חלתה במחלת השחפת שקיצרה את חייה.
בשובהּ ארצה, התברר לה להוותהּ שבֵּיתה נפרץ ונבזז. כל תמונותיה, פרי עשרות שנות יצירה, נגנבו או הושחתו. נעלם גם כתב-יד של ספר שחיברה על הפַּסָּל אנטוקולסקי. וגרוע מכול, בִּתה היחידה אלה, שנשלחה לקישינב לבקר את אביה, נעלמה בסערת המלחמה ולא נודעו עקבותיה. תהפוכות-גורלהּ דיללו את כוחותיה והחישו את קִצהּ. היא הלכה ודעכה ממחלתה, ונפטרה בטרם מלאו לה חמישים שנה.
הייתכן שהיא כתבה למשורר כשמונים מכתבים, והוא חמישה בלבד? אפשר שחלק ממכתביו של ביאליק לציירת אבדו בזמן שבֵּיתהּ נפרץ ותכולתו הייתה לביזה, ואפשר שהמשורר מיעט לכתוב לאישה המאוהבת, מתוך חשש שמכתביו יתפרסמו ויפגעו במעמדו? הוא לא העניק לה את מבוקשה ולא עזב את אשתו למענה, אך גם לא התנכר למי שנפלה קרבן לאהבת-שווא. בדיעבד מתברר שהמשורר כתב עליה במרומז ברבות מיצירותיו ושסיפורה לא הִרפּה ממנו עד יום מותו.
כך, במסווה של סיפור-קדומים, הוא גולל את גורלה באגדה "האישה ומשפטה עם הרוח", וקווים מדמותה משוקעים בסיפורו "איש הסיפון" ובעשרות מקומות נוספים, לרבות שני שירי-פְּרדה: האחד, "הולכת אתְּ מעִמי", נכתב ב-1907 לרגל יציאתה של הציירת לארץ-ישראל, והשני, "לנתיבך הנעלם", נכתב לצִיוּן עשור למותה בטרם-עת.
שני שירי-הפְּרֵדה התפרסמו במהדורות "כל כתבי ביאליק" בין שירי 1907, אך השני לא התפרסם עד 1928. לחובר, הביוגרף של ביאליק, שיער ש"לנתיבך הנעלם" מאוחר מקודמו, אך "אינו מאוחר במידה זו שנוכל לקָבעו כסמוך לזמן פרסומו". היו ששיערו שהמשורר גנז את השיר לבל יצית את קנאת אשתו ויעורר את דברי-הרכיל של הבריות.
ואולם, טיוטת "לנתיבה הנעלם" נכתבה במחברת מהשנים 1927 – 1929, ומצדה השני נרשמו נימוקיו של ביאליק לקראת משפט שעמד להיערך בינו לבין ראובן בריינין. אגב חיפוש נתונים על המשפט, הבנתי לפתע מדוע לא התפרסם השיר הנפלא הזה עד 1928. שיר זה, אחד משירי-האהבה היפים ביותר בספרות העברית, לא נכתב ב-1907 ולא נטמן עשרים שנה במגירה כפי ששיערו אחדים מחוקריו.
גילוי מועד-הכתיבה של השיר הפך אותו משיר-אהבה לשיר-קינה, שבּוֹ החבצלות אינן פרחיו של גבר מאוהב, אלא של גבר הפוקד את קברה של האישה שאהבה אותו עד כְּלוֹת. מתברר שביאליק חשב על אירה יאן עד יומו האחרון, וכשערך לפני מותו את מהדורת יובל השישים שלו, הוא הציב בפתחהּ את דיוקנו, מעשה-ידיה, ולא את אחד הדיוקנאות "הנחשבים" שציירו גדולי הציירים.
באותה מחברת טיוטות כלול גילוי-דעת, המגנה את הסופר ראובן בריינין שביקר ברוסיה ובדיווחו בשובו מן הסיור השמיע דברי סנגוריה על הייבסקים וניהל תעמולה למען התיישבות יהודים ברוסיה (בבירוביג'ן). התבטאויותיו של בריינין ומצג-שווא שלו של מצבם של היהודים במדינה הסובייטית עוררו סערת רוח בחוגי הציונים בארץ ובעולם, והדברים הגיעו לכדי משפט בינו לבין ביאליק לפני בית-דין של הקונגרס בברלין. במר-נפשו כתב ביאליק לליב יפה, מנהל קרן-היסוד, על אותם "שכירי עט", "עוכרי ישראל" ו"מרשיעי ברית", שמכרו נשמתם לשטן "בנזיד עדשים" (עורך איגרותיו צִנזר את מכתבו מפאת חריפותו).
שלא כדרכו, תקף את בריינין בדברי-הגנאי הקשים ביותר שהשמיע מעודו: "מעשה בריינין הוא מעשה נבלה ותועבה [...] יצא בריינין, זקן עובר-בטל זה, לבאר בעולם ישועת ישראל ברוסיה. ראוי איש זה להינחר כחזיר. יש להפילו לבלי הוסיף קום, כי לא באמת ובתמים הוא עושה את מעשהו [...] כי נמכר לעקר בכסף ובטובת הנאה" (איגרות ביאליק, ד, עמ' רנז-רנח).
*
בריינין הוא גיבורהּ של הפרשה האחרונה ברשימה שסיפוריה יכולים לשמש בסיס לסדרה דוקומנטרית. גם בראובן בריינין התאהבה אישה משכילה ומוכשרת, והוא השאירהּ פצועת-נפש ומושפלת. מתברר שלא צריך סופר להיות שייקספיר או ביאליק כדי שאישה רומנטית תראה בסופר אליל-חלומות נערץ.
דווקא בריינין, שבתפקידו כמבקר-ספרות אמור היה לתווך בין ציבור הקוראים לבין סופרי-זמנו, התיימר להיות "פוסק הלכה", העולה בחשיבותו על הסופרים שאת יצירתם סָקר ותיאר. הוא אף נטל לעצמו את תפקיד "הצופה לבית ישראל", וחיבר דו"ח כוזב על מצב היהודים בברה"מ (ביאליק ראה בו "עט להשכיר"). ראוי להזכיר שמקרה דומה אירע במקומותינו ב-1971 כששבה מברה"מ משלחת "אנשי-רוח", שחוות-דעתם העלימה את האמת על מצב היהודים תחת השלטון הסובייטי.
לא אחת קהל-הקוראים הולך שולל אחרי טווסים נטויי-צוואר, הפורשׂים לפניו זנב מרהיב-עין. אחת מהנשים החֲכמות שאיבדו את חָכמתן מול קשת-נוצות ססגונית הייתה הצעירה חוה שפירא, נצר לשושלת חסידים נודעת, שבטרם מלאו לה עשרים נישאה לסוחר עשיר וילדה את בנה-בכורהּ. כשהייתה חוה בת 24 עברה המשפחה מסלאוויטא לוורשה, ושם התקרבה אל הסופרים שהסתופפו סביב דוד פרישמן וי"ל פרץ. בתקופה זו הלכו קשריה עם ראובן בריינין ונתהדקו, עד שפרשת-האהבים נודעה ברחבי עולם-הספרות העברי. בגיל 27 התגרשה הסופרת מבעלה, שגידל את בנם, אך מושא-אהבתה ניתק אִתה את הקשר והיא יצאה "קירחת מכאן ומכאן". הסופרת סגדה לבריינין והקדישה לו שנים רבות מחייה, אף הוא מעולם לא הִפנה זרקור כלפי יצירתה. גם בפרוח האהבה, הוא לא זיכה אותה אפילו במאמר וכשהיגר לארצות-הברית חדל לענות על מכתביה.
הסופרת אדיבה גפן, יו"ר מכון "גנזים", ביקשה לעודדני לעסוק בחומרים הרבים שהשאירה אחריה חוה שפירא. יומנה וחליפת-מכתביה השמורים בארכיונה מגלים נפש סעורה והשקפה פמיניסטית שהקדימה את זמנה. בפתח חיבורה הראשון, "קובץ ציורים" (ורשה תרס"ט), שעליו חתמה "אם כל חי", נכתב: "ספרותנו חסרה את השתתפותה של המחצית השנייה של האנושות: זו של המין הנשי". התלבטתי והחלטתי שלא להקדיש זמן ומאמצי-מחקר לסופרת שהקדישה את רוב זמנה לסופר גאוותן, וּויתרה על מימוש כשרונותיה. אילו הוציאה הסופרת קבצים נוספים, אפשר שניתן היה לשבּצהּ בתולדות הספרות העברית לצד דבורה בארון. ואולם, היא לא הגיעה למעלת רעוּתהּ, והגבר שבּוֹ תלתה את יהבה גם הוא לא היה מגדולי הספרות העברית...
פרשה זו מעידה אף היא שאותן נשים שהתאהבו עד-כְּלוֹת בסופר נערץ נקלעו לגורל רע ומר, ואילו הסופר לא נפגע מהפרשה כל-עיקר. בריינין נטש את האישה שאתה ניהל רומן ארוך ומתוקשר, והיגר עם משפחתו ב-1909 לארצות-הברית. בניו-יורק הוא ערך את השבועון "הדרור" ואת הירחון "התורן", ובקנדה היה בין מייסדי הקונגרס הציוני הקנדי ובין מקימי הספרייה היהודית במונטריאול. משום-מה בחרה דווקא עיריית תל-אביב לקרוא רחוב על-שמו.
הקורא כיום את דברי הבֶּלע ששילח בריינין בגדולי הספרות העברית (ביל"ג, ביאליק, ברדיצ'בסקי, בצד השבחים המופרזים שהעניק לסופרים בינוניים שרצה ביקרם) מגחך לנוכח ההִיבּריס העצום והמחסור באזמלי-ניתוח דקים ומדויקים. להערכתו העצמית לא היה גבול, והאישה המאוהבת האמינה בגדוּלתו, כי לפעמים אנשים יהירים, המעמידים פני גדולים, מצליחים לשכנע את הסובבים אותם ב"גדוּלתם".
ב-1919 נמלטה חוה שפירא לפראג מפגעי מלחמת-העולם הראשונה, ובנתה בצ'כיה את פרק ב' של חייה, אך נלקחה במהלך מלחמת-העולם השנייה לטרזיינשטט ונספתה בשנת 1943. באחד משיריו העממיים של ביאליק כתב המשורר: "בְּהַבְטָחוֹת שָׁוְא אַל-תַּאֲמֵן, אָח, / אַל-תִּבְטַח בַּכּוֹכָבִים [...] מִנְּעוּרַי נִגְלָה כוֹכָב לִי [...] הִבְטִיחַ שַׁ"י עוֹלָמוֹת / וּרְאֵה, עַד-עַתָּה רָשׁ אֲנִי / וּמִסְכֵּן עַל אֲדָמוֹת. / אִי, כּוֹכָב עֶלְיוֹן, עַפְעַף פָּז! / מַדּוּעַ רִמִּיתָנִי?". השיר נכתב בלשון-זכר, אך אירה יאן וחוה שפירא (וכן נשים לא מעטות לפניהן ואחריהן) יכולות היו לשיר אותו בהיפוך מִגדרי. הנשים הללו נפגעו פגיעה אנושה מ"תרמית הכוכבים" – מיחסם המשפיל של אותם סופרים נרקיסיים שהִפנו להן עורף ברגעי-חולשתן ורוצצו את נשמתן עד-דכא.
Comments