ספרי ילדים "ירוקים לעד"
לציון 50 שנה למות אריך קסטנר -
קריאה מחודשת ב"אמיל והבלשים"
ב-29 ביולי 2024 – מציינים ברחבי העולם יובל שנים למותו של אֶריךְ קַסטנר. מי שיתמהּ על פשר האירוע, שערכו לציון יובל שנים לפטירתו ביום 4.5.2024 ב"משכנות שאננים" בירושלים מטעם מכון לאו בק וארגון יוצאי מערב אירופה, מוזמן לקרוא את הרשימה "על מציאוּת פרי-הדמיון שנבראה למען ילד חסר-דמיון" (על ספרו של קסטנר "35 במאי") שהתפרסמה באתר זה ביום 29.2.2024.
מתברר שכאשר לוח-השנה הרָגיל מצביע על ה-4 ביוני בעבור מיליוני סינים זהו ה-35 במאי – שם-קוד למהפכת 1989 שבמהלכה אירעו ב-4 ביוני מעשי טֶבח באותם מפגינים שיצאו נגד השלטון בכיכר טיין-אן-מן. שם-הקוד החתרני "35 במאי" מונֶה את יום ה-31 בחודש מאי ומוסיף עליו את ארבעת הימים הראשונים של חודש יוני לציוּן אירועיה המרכזיים של המהפכה.
*
אריך קסטנר הוא בעיניי גדול הפרוזאיקונים של ספרות הילדים בת המאה העשרים ("פרוזאיקונים", להבדיל מאותם מסַפּרים כדוגמת קורניי צ'וקובסקי וסמואיל מרשק שחיברו מעשיות מחורזות לילדים). ראוי לזכור ולהזכיר כי ספרים מפרי עטם של סופרים בני המאה התשע-עשרה, צ'רלס דיקנס ומרק טוויין למשל, אף-על-פי שגיבוריהם הם ילדים, לא נועדו מלכתחילה לעמוד על מדף הספרים של חדר-הילדים. בתקופתם, ספרים על ילדים נכתבו למען ציבור הקוראים הבוגר, וספרים אלה סוּוגו כספרי ילדים רק במאוחר, לאחר שאנשי-ספר בעלי הבנה מחודדת העבירום לילדיהם והמליצו למו"לים להוציאם במהדורות מאוירות לילדים. לעומת זאת, אריך קסטנר כתב את ספריו מלכתחילה על ילדים ולמען ילדים. כל ספריו יצאו נשכרים מידידותו רבת-השנים עם ולטר טרייר, המאייר הגאוני של ספריו.
אף-על-פי-כן, בקריאה מאוחרת, כשחזרתי אליהם מקץ שבעים שנה, נתברר לי שספרי-הילדים המובהקים הללו, שכלל לא נכתבו למען קהל הקוראים הבוגר, מתאימים לאמיתו של דבר גם למבוגרים, ובמיוחד לאותם מבוגרים שקראוּם בילדותם. מדובר בספרים רבי-רבדים שראוי לקרוא בהם פעמים אחדים במהלך החיים. הקורא הבוגר שצבר ניסיון חיים יראה אותם באור חדש ויפגוש בהם דברים רבים שעליהם לא חשב כלל בשנות הילדוּת, בעידן התמימות שלו.
בילדותי נהניתי כמו כל חבריי מן העלילה המרתקת ומן הסוף הטוב, אך בקריאה מאוחרת, בעיניים בוחנות של חוקרת ספרות, לא חמקו מעיניי כמה מאותן דקויות שילדים בדרך-כלל פוסחים עליהן. לפני הצגתן של הדקויות הללו ברצוני לציין שבקריאה חוזרת הופתעתי לטובה: גיליתי שטיבם וערכם של הספרים האלה לא פגו ועמדו במבחן חילופי הטעמים והאופנות. הם רלוונטיים, מעַניינים ושובי-לב כביום שבו האירו את ימי ילדותי. זה כנראה טיבה של קלסיקה אמיתית: ככל שאנו מתרחקים ממנה, היא הולכת ומתגבהת לנגד עינינו. כל השאר מתמעט, ומאבד ברבות השנים את טעמו ואת ערכו.
*
ובכן, מה חלף בראשי שחזרתי ופגשתי את "אמיל והבלשים" מקץ שבעים שנה? בילדותי, שנים אחדות לאחר קום המדינה, עקבתי כאמור רק אחרי עלילת המתח: אחר קורותיהם של אמיל הילד, המגיע מן הפֶּריפריה, ושל חבורת הילדים שהוא פוגש בברלין – עלילה המגיעה לשיאה בתפיסת הגנב ובמתן פרס של אלף מרק לילד שעזר ללכוד פושע מוּעד. כזכור, אמיל – ילד רציני, חכם וצנוע – יוזם ומנהל את המרדף אחרי הפושע שניצל את תמימותו וגנב ממנו את כל הסכום שחסכה אִמו בזיעת אפֶּיהָ והפקידה אותו בידיו להביאם במתנה לאִמהּ הזקֵנה.
בקריאתי המאוחרת הופתעתי להיווכח שדווקא לצורך חיבור ספר מודרני אמין ומהימן, המצטיין במלאוּת רֵאליסטית מובהקת, הנטול יסודות אגדיים שממחוזות הדמיון, גייס אריך קסטנר את תבניתהּ הארכיטיפית של אגדה עתיקה וידועה כדוגמת "כיפה אדומה". לא ברור למה חמקה עובדה זו מחוקרי אריך קסטנר. ברי, המספר המודרני נטל את המוטיביקה ואת השלד העלילתי של מעשיית הפולקלור רבת-הגרסאות הזאת שנתגלגלה מ"סיפורי אימא אווזה" של שארל פרו לאגדות האחים גרים, תורגמה לעשרות לשונות ונעשתה לחם-חוקם של ילדים ברחבי העולם, ונטע אותה בברלין הוויימרית שבֵֹין מלחמות העולם. ריבוי הפרטים הרֵאליסטיים מטשטשת את השלד האופייני של סיפור-אגדה שכל ילד מכיר ויודע.
נמנה אחדים מן המוטיבים ששאב הסיפור הרֵאליסטי המודרני מאגדת הפולקלור העתיקה (למניעת סרבול, תשמשנה המילים "ילד" או "בן" גם לציוּן "ילדה" או "בת"). ובכן, כאן וכאן שולחת האם את בְּנהּ-יחידהּ לבית-אִמהּ כדי שיביא לסבתו הזקֵנה מתנה וסיוע. כאן וכאן ממלא הבן הטוב את רצון אִמוֹ, ומתגייס ברצון למשימה האחראית והמחייבת שהטילה עליו. כאן וכאן מציידת האם את בְּנהּ-יחידהּ, בָּבַת-עינה, בהוראות ואזהרות אותו מפני הסיכונים הצפויים לו, אך חֵרף חששותיה היא נותנת לו לצאת לדרך לבדו, בלא ליווּי. לילד נכונה אפוא חוויה ראשונה של חניכה ועצמאות. ואולם, בדרך-הילוכו מזדמנת לו פגישה בלתי-צפויה עם כוחות הרוע, הזדון והעָרמה, שמתנכלים לו ומחבלים ביכולתו להשלים את המשימה. בסופו של דבר, לשמחת הקורא, כוחות הרוע באים על עונשם, והסדר הטוב מוּשב על כנו.
במעבר מן המעשייה הארכיטיפית העתיקה אל ספר-הבלשים הקונטֶמפּוֹרני שחיבר לקוראיו הצעירים, שיבץ אריך קסטנר בספרו פרטי-מציאוּת שספק אם ילד ישים לב אליהם. בראש וראשונה בולט כאן הפער בין האווירה והערכים של העיר הקטנה נוישטאט, שבָּה מתגוררת הגברת טישביין ומחנכת את בְּנהּ, לבין ברלין השוקקת שהיא כעין ג'ונגל מודרני. גיבורנו הפרובינציאל, המגיע מעיר קטנה אל המטרופולין, ונפגש עם אנשים שכמותם מעולם לא הכיר. בעיר הקטנה נוישטאט כל אחד הכיר את רעהו. בקרון הרכבת יושבת אישה שמנה מן העיירה הקטנה גרוסגרינאו (ששמה יכול לשמש בסיס למדרש-שמות מעניין) השואלת את הילד לשלומו של בעל חנות הסדקית מנוישטאט, ומבקשת ממנו למסור לחנווני דרישת שלום ממנה. ואולם, באותו קרון יושב גם איש בעל שפמפם ומגבעת השחורה בשם "גרונדייס", המסַפּר לילד על ברלין שבָּהּ יש "בתים שגובהם מאה קומות ואת הגגות [...] צריך לחזק לשמים כדי שלא תישא אותם הרוח". ניכר שקסטנר חשש עד מאוד מפני השינויים שמביא אתו המודרניזם בן המאה העשרים: אבדן הפמיליאריות של הכפר והעיירה והאטומיזציה של האנושות בערים הגדולות, שבהן כל אדם הוא פרודה בודדת ללא כל קשר לשכניו.
ההבדל בין אנשי העולם הישָׁן לבין טיפוסים חדשים שבראה המציאוּת האוּרבּנית החדשה של המאה העשרים מתבטא בשמות הגיבורים. אמו של אמיל היא ספרית עמלנית ואחראית, העומדת כל היום על רגליה ומוציאה את לחמה בזיעת אַפֶּיהָ. היא אינה נזכרת בשמהּ הפרטי, אך שם משפחתה "Tischbein" פירושו 'רגל של שולחן'. אכן, כלכלת הבית נסמכת עליה ועל עבודתה: היא מרכז הבית וכל כלכתו של בית זה נסמכת על עבודתה.
הניב העברי 'עקרת הבית', במשמעות 'עיקרו של הבית' יאה לה, לגברת טישביין. במשמעות עיקר ומרכז של הבית. פרשנות כזו של הצירוף 'עקרת הבית' מובאת כבר בספרות חז"ל. על קורבנו של הנשיא לבני בנימין (במדבר ז, סא). המדרש אומר: "אל תקרי קערת אלא עקרת כנגד רחל שהיתה עקרת הבית. היא היתה עיקר ביתו של יעקב" (במדבר רבה יד).
שם אמו של אמיל – טישביין – עומד בניגוד גמור לשם "גרונדייס", שמו של הגבר הנוכל הגונב בקרון הרכבת את הכסף מכיסו של הילד. "Grundeis" פירושו 'קרח קרקעית' (ובאנגלית: ground ice, anchor ice, bottom ice). שמו מייצג מהות חלקלקה, שאי אפשר להציג עליה את הרגליים בביטחון. שמותיו הרבים של נוכל זה ("גרונדייס", "מילר","קיסלינג") מלמדים על הצורך הקבוע שלו להשתנות, להתחזות ולהחליף זהויות. למעשה, ריבוי הזהויות שלו מצביע, למרבה הפרדוקס, על העדר זהות.
ובהקשר זה יש להזכיר את תפקידו של הכובע המזדקר על ראש האדם ורומז על זהותו ועל שיוכו האתני. אין מדובר רק בכיסויי ראש כיפה היהודית ובעבאיה הערבית, אלא גם ב- béret הצרפתי וה-bowler hat האנגלי. גם התסרוקת שעל ראשיהן של "הנפשות הפועלות" קובעת את זהותן ומשנות את דמותן. אמו של אמיל טורחת מבוקר ועד ערב להקנות ללקוחותיה מראה מצודד. ב"אורה הכפולה" ניכָּרות התאומות הזהות זו מזו רק על-פי התסרוקת (לזו צמות ולזו תלתלים). כובעו השחור המעוגל של גרונדייס משַׁווה לו מראה של איש-עסקים רציני ומהימן, ולא של גנב קל-דעת ונקלה. בת-הדודה הברלינאית של אמיל Hütchen Ponyהקרויה בתרגומו של מיכאל דק בשם "פוני כובעוני" ניכרת גם היא למרחוק לפי הכובע שעל ראשה. אחת המימרות שמרבים לצטט מפי אריך קסטנר קובלת על ש"רוב האנשים משליכים את ילדותם כמו כובע משומש ובלוי, או שוכחים אותה כמו מספר טלפון שכבר אינו בשימוש [...] רק אלה שמתבגרים ועדיין משמרים את ילדותם הם בני-אדם ראויים לשמם".
ועולה כאן בעקיפין ובמרומז גם בעיית הזהות היהודית החמקמקה, המפֵרה את הסדר בחברה הגרמנית השמרנית המכבדת מגילות יוחשׂין. הספר "אמיל והבלשים" ראה אור בפעם הראשונה בשנת 1929, לאחר חורבן העיירה היהודית בתקופת המלחמה והמהפכה ובשנים שבהן יהודים רבים נסו במנוסת בהלה התפזרו ברחבי העולם. רובם ניסו להכות שורש בגרמניה (קרבת-מה בין הגרמנית ללשון יידיש הקלה עלהם לכאורה את ההתאקלמות), שבה הם נחשבו תושבים חדשים, ללא זכות-אבות. ולטר טרייר, חברו הטוב של קסטנר ושותף חשוב בהצלחת ספריו, היה יהודי, וקסטנר ביקש להָפכו לשותפו העִסקי. ידוע שקסטנר מעולם לא הסכים לכוף ראש לתכתיבי חוקי-הגזע, אף לא ניסה למצוא חן בעיני המשטר הנאצי ולרַצותו. להפך, הוא הפגין באומץ את אי-תלותו, והוכיח חופש מחשבה ועצמאות של איש רוח מה הם (על-אף לא שרפו הנאצים את הספר "אמיל והבלשים" בשריפת הספרים של שנת 1933).
פרשת השמות היהודיים ב"אמיל והבלשים" היא חידה הדורשת התעמקות. לרב-הבלשים בתחנת המשטרה קוראים Lurje (לוּריֶה). מדובר באחד התעתיקים של השם היהודי "לוריא" המקובל בארצות הבלטיות: בליטא, לטביה ואסטוניה. שם-משפחה אשכנזי זה הוא משמות המשפחה היהודיים העתיקים, ובין בניה מונים את זיגמונד פרויד, את קרל מרכס ואת פליכס מנדלסון. האם ביקש אריך קסטנר לרמוז באמצעות שם זה על חלקם של יהודי גרמניה במציאוּת הגרמנית?
ואולם, מוצָאו המשוער של רב-הבלשים "Lurje" אינו מחמיא ליהודים בהכרח. הלה מתגלה כאדם מבולבל, שאי אפשר לסמוך עליו ואל מוצָא-פיו. בפיזור-הדעת הוא קורא לאמיל טישביין בשמות מסורסים כגון 'Stuhlbein' (רגל של כיסא), או 'Uberbein' (סוג של עיווּת בעצמות), או 'Fischbein' (עצם של לויתן). השם 'פישביין' נזכר במאגרי שמות-המשפחה בתורת שם-משפחה אשכנזי, שחרף מקורו הגרמני שימש את יהודי גרמניה בלבד, ולא את שכניהם ה"גויים" (לפי משמעותו של שם זה הנזכר בספר פעמיים, דומה שבמבוא לספר, שבו מגלה האני-המספר מדוע החליט שלא לכתוב ספר על הים הדרומי, מדובר במספר עצמות הלוויתן, ולא במספר "רגליו", ככתוב בתרגומו של מיכאל דק).
נשאלת השאלה: מה פשר השמות היהודיים בספר "אמיל והבלשים" (פישביין, לוּריֶה וכן הגרמני 'שטייניץ' ששימש יהודים לא מעטים, לרבות השחמטאי היהודי-הגרמני המהולל וילהלם שטייניץ, הנחשב כאחד משני מייסדיו של ענף השחמט המודרני)? האם אכן ביקש קסטנר לרמוז בדרכי-עקיפין על תרומתם של היהודים לגרמניה ולתרבותה?
ומכיווּן הפוך: סיפורו של קסטנר הסתמך על עלילותיהם של האחים זאס (Sass), שגדלו ברובע דלי העם של ברלין וביצעו מעשי שוד מסעירים בשנות העשרים של המאה העשרים. מוצאם האֶתני של האחים זאס אינו נזכר בדיוּוחים עליהם והעובדה שהם נשלחו לדכאו ונורוּ שם על-ידי כיתת יורים אינה מעידה על מוצָא יהודי דווקא. ואולם, רוב הנושאים את השם Sass במאגרי השמות של ארצות-הברית הם יהודים שהגיעו מפולין, מגרמניה ומהולנד.
כעין רמז יהודי טמון אולי בסמוי גם בסכום הכסף (סכום נכבד למדיי במונחי שנות העשרים של המאה העשרים) ששולחת הגברת טישביין לאמהּ הזקֵנה: מאה ועשרים מארק. אפשר שמדובר בסכום סמלי הרומז לברָכָה "עד מאה ועשרים" (ביידיש: "ביז הונדערט און צוואַנציק") המקובלת בעם ישראל והמבוססת על הגיל שקצב אלוהים לבני האדם (בראשית ו, א-ג) וכן על גילו של משה רבנו (דברים לד, ז), של הלל הזקן, של רבן יוחנן בן זכאי ושל רבי עקיבא.
*
ואלה אינן אלא מקצת המחשבות שעלו בי בעת הקריאה המאוחרת של ספר הילדים "אמיל והבלשים". במיוחד בולט השינוי הקיצוני שחל בחיי הילד ביובל השנים האחרון, עם היחשפותו האוֹבּססיבית למסכי הטלוויזיה, המחשב, הטַבּלט והאייפון. לפני שניים-שלושה דורות לא בילו רוב הילדים את שעות הפנאי שלהם בין כותלי הבית. הדירות היו קטנות יותר מהמקובל בימינו, ובחוץ ארבו סיכונים מעטים יותר מהמקובל בימינו. דומה שגם אלמלא הפחד מפיגועים ומתאונות, שהולך וגדל משנה לשנה, מעדיפים ילדים ביובל השנים האחרון דל"ת האמות שבֵּין כותלי ביתם ואת החוויות הווירטואליות שהם חוֹוים על גבי המִרקע.
באותם ימים רחוקים, שבהם שיחקו הילדים ברחוב, בחצרות הבתים ובמגרשים הריקים שבין בית לבית, הם פגשו יום-יום את חבריהם, שאִתם יצרו יחסי רֵעות אמיצים – אמיצים יותר מאלה שהיו להם בבית עם אחיהם. ב"אמיל והבלשים" אפשר לראות איך הסינֶרגיה שנולדת בחבורה שיש לה מטרה קולֶקטיבית מביאה לתוצאה גבוהה מסכום מרכיביה.
בניגוד למקובל בחברת השפע של ימינו, פעילותם של ילדים לפני יובל שנים ויותר נעשתה בעיקרה ברחוב, בחוצות העיר, בלי עינם הפקוחה של המבוגרים. אבדן החברים "מהשכונה", אבדן מעמדן של תנועות-הנוער בחיי הילד והסתפקותו במזון "הלעוס" ו"חסר הוויטמינים" שמלעיטים אותו כלי התקשורת למיניהם מוליד סוג חדש של בן-אדם, לטוב ולרע. גם לחיים העוברים בבדידות ומתוך אינטרוספקציה יש יתרונות, אך בל נשכח שאלמלא פעלו ילדי ברלין בספרו של קסטנר כחבורה, הרי אי-אפשר היה ללכוד את גרונדייס ולהחזיר לאמיל את כספו האבוד (ובמעגל הרחב יותר: להציל את העיר הגדולה ואת האנושות מפושעים חסרי מצפון המאיימים על קיומן). מהו טיבם של בני-אדם הגדלים משחר ילדותם מול המסך, בלי כל אותם חברים "מהשכונה" שהיו חלק בלתי-נפרד מילדותם של אותם אנשים שנולדו במחצית הראשונה של המאה העשרים? החיים והחוויות (ולפיכך גם הדיוקן הטיפוסי) של אנשים שנולדו מאוחר יותר שונים בלי ספק תכלית שינוי מאלה של אֶמיל וחבריו.