על סרטו המאוחר של וודי אלן "עניין של מזל"

"עניין של מזל" (2023), סרטו האחרון של וודי אלן, הוא סרטו החמישים, וייתכן שבדיעבד יתברר שהוא גם "שירת הברבור" של הבמאי והתסריטאי היהודי המוכשר שיצירתו הקולנועית היא אבן-דרך בתולדות הקולנוע האמריקני. ואולי לא, הסרט החדש מעיד שבתחומי היצירה הגיל לפעמים איננו מכשול בהכרח. גם זה עניין של מזל.

ביום 1 בנובמבר 2023 נפתחו אצלנו בתי-הקולנוע במתכונת מצומצמת, ובעוד שהטלוויזיה והרדיו משדרים ללא הפוגה משדה הקרב, ישנם אחדים הזקוקים לרגעים של אייסקפיזם, או למנגנוני הגנה של הדחקה. למען האמת מעטים הם המוכנים לצאת בערב מביתם ומקרבת המרחב המוגן, ועל כן צפינו בהקרנה פרטית (כמעט).

בבלוג שלפניכם כלולות שתי רשימות על סרטיו הקודמים של וודי אלן מן השנים האחרונות: "גלגל ענק" (2017) ו"יום גשום בניו-יורק" (2019). ברשימה זו ההולכת ונכתבת שעה קלה אחרי הצפייה בסרט החדש, אני בוחרת להעלות את רשמיי מסרט, שמסריו עלולים להיראות ולהישמע לפעמים טריוויאליים ובנאליים, אך רק לכאורה. זה איננו סרט עמוק במיוחד, אך גם לא פשוט או פשטני.

זהו סרטו הראשון של וודי אלן ששפת הדיבור בו איננה השפה האנגלית. הוא מתרחש בפריז, וגיבוריו מדברים צרפתית. איך התמודד וודי אלן, שהוא גם התסריטאי של הסרט, עם שפה לא-לו? יש להניח שבסוגיה זו עוד ידונו חוקרי הקולנוע. בשנים האחרונות, לאחר שהוחרם בארצו (ולמעשה עוד לפני שהוטל עליו חרם), התחיל וודי אלן להפיק סרטים מערב-אירופיים, שחלקם למען האמת אינם מן העִדית של יצירתו הקולנועית (כגון "ויקי, כריסטינה, ברצלונה" [2008] או "חצות בפריז" [2011]). ניכּר שהוא נמשך בכל נימי נפשו אל בתיה וגינוניה של אירופה המערבית הישנה, בטרם חלו בה כל אותם שינויים שהטילו בה המיעוטים הזרים, הנוקמים בה כיום את נקמת המשועבדים בני-הקולוניות באדוניהם לשעבר שניצלום ניצול מחפיר. סרטיו מובילים אותנו לאתרים מערב-אירופיים נדירים ביופיים, הפיזי והאנושי.

ניכּר גם שוודי אלן מנסה בכל יכולתו לפרוש כנפיים מעבר לשכונת ילדותו בברוקלין שבה התגוררו הוריו ובני משפחתו – מהגרים יהודים ממזרח אירופה וממרכזה. אף-על-פי-כן, סרטו הטוב ביותר בעיניי הוא סרטו הנוסטלגי "ימי רדיו" (1987), המתאר משפחה יהודית כמשפחתו, המתגוררת ברובע קווינס הניו-יורקי, ומתמודדת עם קשיי הקליטה ב"מולדת" החדשה, עם הידיעות המרות המגיעות מאירופה של שנות המלחמה והשואה, ועם התמיכה במאבק של "אחיהם" בארץ על הקמת "מדינת היהודים" (על-ידי איסוף תרומות לקופת "הקרן הקיימת"). מ"ימי רדיו" עולה תחושה של אמת ביוגרפית ממשית, ללא כְּחל ושְׂרק, מן הסוג שאינו מאפיין את סרטיו ה"מערב-אירופיים" של וודי אלן.

ואולם, הסרט החדש רחוק מכל אלה ת"ק על ת"ק פרסה. הוא מתרחש ברבעים היפים ביותר של פריז. גיבוריו הם בני זוג המוזמנים לכל אירועי החברה הגבוהה בפריז. ז'אן, גבר נאה וחטוב כבן חמישים למראה, הוא יועץ השקעות של בני האלפיון העליון ובעצמו עשיר מופלג; פאני, אשתו הצעירה ממנו בשנים לא מעטות, היא יפיפייה תמימה, שהגיעה מרקע אידאליסטי ושימרה את מראה הנעורים שלה מימי בית-הספר התיכון. ניכּר שז'ן מאוהב בפאני, אם כי מדובר באהבה רכושנית התואמת את אופיו החומרני והפרפקציוניסטי של איש-העסקים המצליח: הוא רואה בה חפץ יקר שבעליו יכול להציגו לראווה ולִזכּות בהערכת הזולת ובקנאתו. ייתכן שהוא אוהב אותה כשם שהוא אוהב את מערכת הרכבות המשוכללת שקנה לעצמו, הממלאת חדר שלם מחדרי הבית, ונוסעת ללא הרף, כמין "פֶּרפטוּאוּם מובִּילֶה", באור יום ולאור פנסי הלילה. זו וזו הן בעבורו צעצוע יקר הממלא את חדרי לִבּוֹ בשמחת-הישג ובגאווה. בתפקוד היום-יומי הכול אצלו "מתקתֵּק" ללא טעויות. המקריות היא לגבי דידו מקרה-כשל, והיא אינה קיימת במערכת המושגים שלו.

בני הזוג מתגוררים בדירה שכמוה כארמון ומעסיקים משרתת הממלאת את כל מאווייהם. את עיקר זמנם הם מקדישים לענייניהם המקצועיים, ומבלים שעות ארוכות מחוץ לכותלי הבית. מה מקצועו של הבעל? קשה להגדיר את עיסוקו הכרוך לכאורה בייעוץ מס, בתיווך עסקאות, בהשקעות המשיקות כנראה ב"שוק האפור". לשאלתה של אשתו, הוא משיב: "אני מעשיר את העשירים". האישה עובדת בבית מכירות-פומביות, ועסוקה כל ימיה בתִמחוּר של חפצי נוי, בתערוכות ובאירועי מכירה. למעשה, שניהם מוצאים את פרנסתם מן העשירים ה"כבדים": זה מעשיר את העשירים עוד ועוד, וזו מוכרת את חפציהם כשהם מאבדים את הונם ונאלצים לגייס כסף לפרעון חובותיהם. באחת המכירות הפומביות מוצגת תמונת שמן גדולה של קריסטופני אלורי משנת 1613, ובו יהודית אוחזת בראשו הערוף, שותת הדם, של הולופרנס, שר צבאו של נבוכדנצר (וטמון בכך רמז מטרים שלא אוכל לפרושׂ אותו כדי שלא לזרוע "ספּוֹילֶרים").

במהלך הסרט נזכר הרומן "גטסבי הגדול" מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד שיש לו קשרים רבים לסרטו החדש של וודי אלן: בשניהם לפנינו גיבור שהונו הרב הגיע כנראה ממקורות מפוקפקים בשוק ההון, והוא עורך מסיבות ומשתאות כדי להצהיל את ימיו וכדי להיות חלק לגיטימי מן "החברה הגבוהה". כאן וכאן לפנינו גבר שהיה מאוהב שנים בצעירה שהכיר בעברו, ונפגש אתה שוב אחרי שנים שבהן כל אחד מהם בנה את חייו. כאן וכאן לגיבור הראשי מזומנות תהפוכות גורל ואותו סוף מפתיע (ננסח זאת כך, שוב כדי להימנע מ"ספּוֹילֶרים" וכדי שלא להפֵר את הנאת הצפייה בסרט)

כל שתואר כאן מתברר אט-אט לאורך הסרט, ולא בפתיחתו. האקספוזיציה שלו נפתחת in medias res (באמצע העניין) בפגישה מקרית של פאני היפה עם אלן, חבר מימי הגימנסיה, שכתב בעיתון בית-הספר, ועתה הוא סופר העושה תקופת-מה בפריז. פגישות חבריות בין השניים אינן נשארות בתחום האפלטוני, והתנהגותה של פאני מתחילה לעורר את חשדות בעלה שהוא "control freak" מן הסוג האוֹבּסֶסיבי ביותר.

טיפוסי "control freak" מן הסוג של ז'אן, אומרים הפסיכולוגים, לוקים בהפרעת אישיות הגורמת להם צורך שאינו בר-כיבוש לשלוט במצב גם כאשר הנסיבות אינן מאפשרות לעשות כן. ואכן, "גיבורנו" חוזר וטוען שאינו מאמין במזל מקרי, אלא באותו מזל שהוא יכול לתכנן את מהלכיו. על כן הוא לועג לאשתו כשהוא מגלה שרכשה כרטיס הגרלה, וחוזר ומסביר לה כי הפרס הגדול שניתן לאדם הוא עצם הולדתו, כי ההסתברות שבעת ההפרייה, מתוך מיליונים רבים של זרעים המנסים לחדור לתוך הביצית, דווקא הזרע הנושא את המִטען הגנֶטי שלו הוא שיַפרה את אמוֹ, היא אפסית כמעט. מרגע שאדם נולד ועד יום מותו, טוען ז'ן, הוא אדון לגורלו, והוא המכוון את מהלכיו.

ואולם, גם אדם שאינו מאמין במזל אינו מסוגל להשתחרר מאחיזת ידה של המקריוּת. הפגישה של פאני ואלן ברחוב ההומה הייתה פגישה מקרית, ההערה המקרית של קאמי מורו, אִמהּ האינטואיטיבית של פאני, בדבר שותפו לשעבר של ז'ן שנעלם באופן מסתורי, גם היא עניין שקרה ללא תכנון ומחשבה-תחילה. הכדורים שהאֵם שכחה בבית בקופסת התרופות, המקבילים לכדורים שלא הושמו במחסנית של הרובה שלה כשיצאה לבדה עם ז'ן לציד, היו גם הם עניין מקרי. עניין מקרי זה גרם בעקיפין לביקור חוזר של פאני בדירתו של אהובה אלן שנעלם בלי להודיע לה דבר, ושם, באופן מקרי והרה-גורל, היא נתקלת במגרה סודית המתירה בעבורה את כל חוטי החידה.

ואגב, ז'אן, שנולד במשפחה בת המעמד הנמוך ו"עלה לגדוּלה", יוצא לציד כדי לפתח גינוני אצולה, מבלי להבין שגם ה"עַרס" עם הגורמט על חזהו, הצד חיות ועורך לחבריו מנגַל "על האש", וגם האציל היוצא לציד עם שעון רולקס על ידו ואחר-כך עורך "ברבקיו" לידידיו האֶליטיסטיים, שניהם מספקים את הצרכים הבסיסיים והנמוכים ביותר של האדם: הנאה מהישגים בקטילת חיות הציד והנאה מאכילת בשר-הציד בחברותא. כצייד בקי ומנוסה, הוא רואה גם באשתו את שללו של המנצח.

•

ואגב, התרגום של coup de chance הצרפתי ל"מקרה של מזל" אינו מבטא לדעתי את רוח המקור, שבו המילה "coup" מבטאת "מכה" או "גזֵרה". סיפורו של ז'אן, של אדם שאינו מאמין במקריות הגורל, מלא במקרים מקריים של "מכת גורל", אף יותר מן המקובל והטבעי. ההסתברות של כל אירוע כזה שקורה בחייו היא אפסית, וההסתברות שכל האירועים המקריים האלה יקרו יחדיו מעלה "שואפת לאפס" במכפלת ההסתברויות.

בקצרה, לידתו של אדם – זרע אחד מתוך מיליוני זרעים שהתחרו אתו במירוץ – היא אכן מקרה גמור, אך גם חייו רצופים במקרים רנדומליים, טובים ורעים, הקובעים את גורלו עלי אדמות. סופו של כל אדם כביכול ידוע מראש, אך גם המועד הספציפי של ההתרחשות של המוות אינו חידתי ומסתורי פחות מן הרגע שבו נוצר האדם, וסופו של גיבור "עניין של מזל" יוכיח.

אסיים את הדברים הקצרים האלה ואומַר כי אי אפשר לנחש אם הגורל יקבע ש"עניין של מזל" יהיה סרטו האחרון של וודי אלן, בן ה-87. אם מוּתר להביע משאלה אישית, הייתי מאחלת לאיש הקולנוע ולקהל צופיו שיפיק עוד סרט אחד לכל הפחות, ושסרט זה יצולם בישראל – במדינה שבילדותו אסף למען הקמתה פרוטות בקופסת התרומות של "הקרן הקיימת" ושלמרבה האירוניה המרה הוא עדיין לא ביקר בה עד כה מעולם.