עוד הערה "אקטואלית" - הפעם על סיפורו של עגנון

"עובדיה בעל-מום" ועל קשריו עם הרומן "הגיבן מנוטרדאם" מאת ויקטור הוגו

כפי שכבר כתבתי בפתח אחד ה"פוסטים" שפורסמו כאן לפני ימים אחדים, אמר לי פעם הסופר חנוך ברטוב כי קלסיקה היא תופעה ההולכת וגדלה לנגד עינינו ככל שנוקף הזמן. כל השאר הולך ומתמעט.

בימים האחרונים התפרסמו כמה וכמה דברים הנוגעים לקלסיקה המודרנית שלנו, זו שאינה מתיישנת ואינה מתמעטת – על יצירת ביאליק ועל יצירת עגנון – ואלה עוררו בי את יצר התגובה. אחד הגורמים שהאיצו בי לשוב אל המקלדת הוא המשפט הבא, שאותו כָּתב אליי במכתבו הרב ג'פרי-יוסף סאקס, מנהל המחקר ב"בית-עגנון": "כנראה אנחנו חיים במומנט של עובדיה המסכן. לאחרונה יש הרבה עניין בו. הייתי בכנס בשיקאגו בנובמבר והיו 3 הרצאות על הסיפור (שמעט מאוד נכתב עליו)".

נטלתי לידיי ספר בחקר עגנון שהוצאתי לאור לפני כשנתיים - "הניצנים נראו בארץ: על סיפוריו המוקדמים של ש"י עגנון", (2021), שהפרק העשירי שלו מוקדש במלואו לסיפור "עובדיה בעל מום". נוכחתי לדעת שפרק זה בעצם מציע פתרון לאחת החידות הבלתי-פתורות העומדות לנגד עיניהם של חוקרי עגנון: חידת מקורות ההשראה וההשפעה של הסופר הגדול. האם הושפע עגנון אך ורק מִכּתבי הקודש, כפי שטען בנאומו בטקס קבלת פרס נובל לספרות, או שמא הייתה אוזנו כרויה גם ל"השפעות זרות", שלא תאמו את השקפת עולמו הדתית?

עגנון ביקש כידוע להציג את יצירתו כברייה חדשה ומקורית, שדילגה על ספרות ההשכלה ועל ספרות התחייה, והגיעה אל הקורא העברי ישירות מן המקורות הקדומים. הוא ניסה לטעון שאין לו מקורות בספרות החדשה – העברית והלועזית, והתכחש לכל מקורות ההשראה שזיהו המבקרים ביצירתו, אף הִציג את יצירתו במפורש כיצירה שכּוּלהּ שלו. כך, למשל, כשדב סדן זיהה ב"ספר המעשים" השפעה קפקאית, יצא עגנון והכחיש הנחה זו מכול וכול. בדברים שנשא ביום הולדתו של סדן, אמר:

ומה שמזכירים עליי את קפקא טעות היא. קודם שפרסמתי את "ספר המעשים" לא ידעתי מסיפורי קפקא חוץ מסיפורו די "פֿערוונדלונג" ("הגלגול"), ואף עכשיו חוץ מן "המשפט" שקראתי בימי חוליי לפני עשר שנים, לא לקחתי ספר של קפקא לידיי. פעמים הרבה ביקשה אשתו שתחי' לקרות לפניי סיפור של קפקא ולא עלתה בידה. אחר שקראה לפניי עמוד או דף משכתי את אוזניי הימנו. קפקא אינו משורש נשמתי, וכל שאינו משורש נשמתי איני קולט אותו ואפילו הוא גדול כעשרה זקֵנים שכָּתבו את ספר תהִלים (עגנון, "מעצמי אל עצמי", עמ' 256).

עגנון ביקש אפוא לבטל מראש כל קביעה ביקורתית שלפיה ייתכן שהושפע מסופר פלוני או אלמוני. אם ראו ידידיו ספר של קפקא על מדף הספרים שלו, הרי שעגנון נזדרז לתקן את הרושם וטען שאסתרליין רעייתו קראה בו, ולא הוא עצמו. לדבריו, אמר לו פעם י"ח רבניצקי, שותפו של ביאליק בעבודות עריכה וההדרה, שאי אפשר למצוא בו שמץ של השפעה ביאליקאית (הגם שהשפעות ביאליקאיות תתגלינה ביצירתו למכביר לכל חוקר שיתעמק בכתביו). אפשר שניסה להשכיח את השפעת ביאליק עליו ולהדחיקהּ עקב עלבונות שספג מידי ידידו הבוגר והמפורסם (ביאליק לא מצא את ספר האותיות של עגנון ראוי לפרסום בהוצאת הספרים שלו, וגם לא השתדל אצל ידידיו, שופטי "פרס ביאליק", שיעניקו לעגנון את הפרס בשנתו הראשונה על יצירתו החדשה בלבב ימים). ואולם, היו לכך סיבות עמוקות יותר שנחצבו מ"שורש נשמתו" של עגנון: עגנון לא אהב לחשוף את מקורות ההשראה שלו, והציג את יצירתו כיצירה מקורית בתכלית שאין לה מקורות זרים.

רק בערוב יומו, בנאום שנשא בשטוקהולם לרגל קבלת פרס נובל לספרות, חרג כביכול ממנהגו ונדרש לנושא ההשפעות. הוא שאל את עצמו בקול רם מיהם "רבותיו" בספרות (דהיינו, מַהם מקורות ההשראה שלו). על שאלה זו ענה הסופר המהולל בדרך מתחכּמת ומתחמקת:

רבותיי בשירה ובספרות מי הם? דבר זה שנוי במחלוקת. יש רואים בספריי השפעות של סופרים שאני בעוניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי, ויש רואים בספריי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו את דבריהם לא קראתי. דעתי אני מה היא? ממי קיבלתי יניקה? לאו כל אדם זוכר כל טיפת חלב ששתה מה שמה של אותה פרה ששתה מחֲלבה [...] ראשון לכולם כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות, שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש"י על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים ובראשם אדוננו הרמב"ם ז"ל. משהתחלתי לצרף אותיות לועזיות קראתי כל ספר שנזדמן לידיי בלשון גרמנית ובוודאי קיבלתי מהם כפי שורש נשמתי. מקוצר הזמן לא אעסוק בביבליוגרפיה ולא אזכיר שמות. [...] השפעה אחרת קיבלתי מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי, הן יהודים הן אינם יהודים. [...] כדי לא לקפח שכר כל ברייה חייב אני להזכיר בהמות וחיות ועופות שלמדתי מהם (עגנון, "מעצמי אל עצמי", עמ' 87).

עגנון הזכיר כביכול את כל מקורות ההשראה וההשפעה שלו, אחד לאחד, למן ימי ילדותו הרחוקים, ופתח באִזכּוּרם של כתבי הקודש. לשם "ההגינות", וכדי שלא לקפח כביכול אפילו מקור השפעה אחד, אפילו קל-ערך הוא ונידח, לא פסח עגנון אפילו על כל אותן "בהמות וחיות ועופות" שמהם למד ו"הושפע", כאילו הכיר כשלמה המלך את שפת החיות. ואולם, את יל"ג, מנדלי מוכר ספרים, את ח"נ ביאליק, ש' בן-ציון, י"ח ברנר ואחרים (ובספרות העולם – את ויקטור הוגו, תומס מאן, ארתור שניצלר, פרנץ קפקא, ברונו שולץ ואחרים) לא הזכיר עגנון אפילו ברמז קל שבקלים כמקורות שמהם שאב השראה. יתר על כן, הוא לא הזכיר אפילו את מ"י ברדיצ'בסקי, שהצטיין בהעמדת תמונות פנורמיות רחבות של עיר ויושביה, סוגה ספרותית דיקֶנסיאנית שעגנון נמשך אליה ושִׁכלל אותה באחדות מיצירותיו.

עגנון, שלא אחת חשף את מקורות היניקה של סופרים אחרים ב"קריית ספר" העברית הצליח אפוא להופיע לפני קוראיו כאילו היה נצר ישיר למחבר מזמורי תהִלים. את יצירתו הציג לפניהם כאילו הייתה תופעה חסרת תקדים ונטולת השפעות זרות, שנולדה אל תוך הספרות העברית כמו וֶנוּס מקצף הגלים. והוא הצליח כנראה לשכנע את קוראיו ואת חוקריו: על מדף הספרים של חקר עגנון יש למעלה ממאה ספרים, ואף לא אחד מהם מוקדש לשאלת מקורות ההשפעה.

*

ואולם, ידוע לנו שזלמן שוקן עודד את עגנון הצעיר להכיר את ספרות המערב, ואף הכין לו "רשימת קריאה". עגנון ציית לפטרונו, וכבר ביצירותיו המוקדמות ניכרת השפעת הסיפורת הסקנדינבית שעמדה אז בשיא גדולתה. ייתכן שאל ספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם", שעקבותיו ניכָּּרים בסיפור "עובדיה בעל מום", הגיע עגנון באמצעות מנדלי מוכר-ספרים. מנדלי – כדברי גרשון שקד – עִרבּב ביצירתו מסורות מספרות העולם ומן המורשת היהודית. הוא נטל סיפורים מן המקורות שמִקדם, ולש אותם לעיסה אחת עם מוטיבים ורעיונות מן הרומנים של פילדינג, דיקנס, איז'ן סי ואחרים. בין הרומנים המערביים שהשפעתם ניכּרת ביצירת מנדלי מנה שקד בספרו "מנדלי, לפניו ואחריו" (2004) את הרומן הפופולרי הגיבן מנוטרדאם (1831) מאת ויקטור הוגו, שתורגם לכל השפות ונתפרסם בכל אתר ואתר.

במאמר מוסגר אעיר שספרו של מנדלי הושפע כמדומה גם מרומן אחר של ויקטור הוגו, האדם הצוחק (L'Homme qui rit), על אהבה בין ילד שפניו עוּותו כדי שייראה כאילו נסוך עליהם דרך-קבע חיוך רחב, לתינוקת עיוורת, יתומה מאֵם, שחייה ניצלו בזכותו. את שניהם מאמצים רוכל נווד, והם חיים אִתו בקרון המשוטט בין השווקים והירידים שבמחוזותיה הדרומיים של אנגליה.

מכל מקום, השפעת הרומן של מנדלי ספר הקבצנים על סיפורו של עגנון "עובדיה בעל מום" ניבטת מכל פינה ומכל חרך: בשני הסיפורים כל הפוחזים והריקים השרים שירי ליצנות ומלגלגים על בעל המום (ובעל המום מבטל בלִבּוֹ את לעגם ובז להם בלִבּוֹ). בשני הסיפורים מתואר הריש-דוכנא, עוזרו של המלמד, שמעמדו כשל משָׁרֵת נקלה ונזכרת גם הסרסורית, אשת הסודות והתככים, המכּירה את כל בני העיירה. בשניהם מתוארת חליצת שָׁד להנקה, ובשני הספרים מתוארים הפשפשים והפרעושים של הקבצנים. הזיקה ניכרת גם ברמת המיקרו-טקסט. מנדלי כתב: "לך למיתה וקבור תקבר באדמה ותאכלך רמה ויתמקמק בשרך"; ועגנון כתב: "היה מתמקמק בתחלואים". מנדלי תיאר את אלתר ה"נועץ במקומה [במקום המקטרת] אבוב של נוצה", וגם עגנון הזכיר בסיפורו נעיצת נוצה בפה בתארו את ראובן ה"נועץ קנה קולמוס בפיה" [בפיה של המשרתת] כדי שלא תצעק בזמן האונס. ניסוחים רבים נטל עגנון מספר הקבצנים, אך בעיקר חשוב לענייננו הדמיון בתחומי המוטיביקה בין החטוטרת של ביילה, גיבורת ספר הקבצנים, לחטוטרת שעל גבו של עובדיה, גיבורו של עגנון, וכן הדמיון שבּין שני הגברים האכזריים: "הממזר האדמוני" של מנדלי מו"ס ו"ראובן האדום" בסיפורו של עגנון שלפנינו. ממנדלי שאל עגנון כמדומה גם את סיפורו של הגבר המתנער ממחויבותו כלפי יוצאי חלציו, ואת הרגע המטלטל של ההֶארה וההתגלות (ה-anagnorisis) שבּוֹ מתבהרת בוודאות זהותו של האב שנטש את התינוק/ת (אצל עגנון מתגלה אבהותו של ראובן "האדום" בסצנת הסיום, למראה השֵׂער האדמדם המבצבץ על ראשו של התינוק היונק).

אין ספק, עגנון הכיר את יצירתו של מנדלי לִפני ולִפנים, ונקודות הזיקה שמנינו כאן הן רק דוגמאות ספורות מִני רבות, ובהקשר המנדלאי אין לשכוח את השערתו של גרשון שקד בדבר השפעות מערביות על יצירת מנדלי, לרבות הגיבן מנוטרדאם מאת ויקטור הוגו. גילוי זהותה של הצעירה וסופו הטרגי של הרומן השפיע אף הוא על עיצוב עלילת הרומן הסנסציוני ורב-המִפנים של מנדלי מו"ס. יש להניח שמנדלי אכן הושפע מיצירה פּוֹפּוּלרית זו, המתאר גיבן בעל גוף מעוּות שקיבל על עצמו משרה לא קלה (למשוך בחבלי הפעמונים הגדולים והכבדים של הכנסייה) ומתאהב בצעירה יפיפייה, בת-בלי-אב, בִּתה של אישה מופקרת.

ואשר לעגנון: ייתכן שעגנון הצעיר הושפע מהרומן "הגיבן מנוטרדאם" השפעה מכלי שני, באמצעות "ספר הקבצנים" של מנדלי (הרומן של ויקטור הוגו תורגם לעברית רק בשנת 1931), או שמא קרא את תרגומו לגרמנית: גם גיבורו בעל החטוטרת, "עובדיה בעל מום", מושך בחבלי הדליים המעלים את המים מן הבאר, וגם הוא מתאהב בצעירה יפיפייה, אך מופקרת.

ואולם, מוטיבים מֶלודרמטיים כאלה, כגון תיאוריהם של בעלי מום למיניהם, תיאורי אהבתו של גבר מעוּות וכעור לאישה יפיפייה או פגישה סנטימנטלית של הורה שנטש את ילדו בינקותו עם הילד שבגר בינתיים – כל אלה הם מוטיבים החוזרים ברומנים רבים שנכתבו בתקופה הרומנטית, הבתר-מלוכנית, שהעמידה את עלובי החיים במרכזה, והוא אינו ייחודי דווקא לרומן "הגיבן מנוטרדאם".

כדי לבסס טענה של ממש בדבר השפעה של "הגיבן מנוטרדאם" על מנדלי ועל עגנון נדרש חוקר הספרות להצביע על רמזים מובהקים יותר מאשר הצגתה של מוטיביקה משותפת, שהרי מוטיבים משותפים יש למכביר והם נודדים מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה.

והנה, דווקא בסיפורו של עגנון נמצא לי רמז מוצק ודפיניטיבי שבכוחו להוכיח קיומה של זיקה מוכחת בין דמותו של עובדיה הגיבן בעל החטוטרת לדמותו המעוּותת של הגיבן מן הרומן הידוע של ויקטור הוגו – זיקה שהיא מעבר לנקודות דמיון כלשהן במוטיביקה של שתי היצירות.

הרמז טמון בשם המשפחה של שואב-המים – "הַלְבְּלֵייבּ" – הנזכר בזמן שעובדיה מגיע אל "בית המחולות" ומנסה לשכנע את ארוסתו לבל תרקוד עם גברים זרים. עוזר המלמד, שמצטופף שם ביחד עם הבחורים המופקרים המעדיפים ריקודים ומִזמוטים על תלמוד-תורה, נוקב בשם משפחתו של מכרו הגיבן ומתפלא על כך שיש לו שם משפחה. ומדוע מתפלא עוזר המלמד (ריש דוכנא) שליצור העלוב והמסכן, שואב המים עובדיה, יש שם משפחה? במרוצת המאה התשע-עשרה, כאשר ניתנו שמות-משפחה לרוב יהודי האימפריה האוסטרו-הונגרית (גליציה), היו המשפחות העשירות קונות לעצמן שמות משפחה מכובדים ויוקרתיים (כגון "גולדמן", "זילברשטיין", "רובינשטיין", "פרלמן", "דיאמנט" וכיוצא באלה שמות המציינים מתכות יקרות ואבני חן). היו קטגוריות אחדות של שמות, שהבחירה מתוכָן לא חייבה תשלום גבוה, כגון קטגוריית המקצועות (שוסטר [= רצען], מילר [= טוחן], קנטור [= חזן], דרוקר [= מדפיס] ועוד ועוד(. השלטונות נקבו במחיריהם של השמות, שהלכו ופחתו ככל שנבחרה קטגוריה נמוכה יותר, ואותם מעטים שסירבו לשלם, מתוך עיקרון או מחמת חסרון-כיס, קיבלו מן הרָשויות שמות גנאי ונאלצו לשאת אותם כל ימיהם. שמו של עובדיה "הַלְבְּלֵייבּ" הוא שֵׁם אמִתי המצוי במאגר השמות שניתנו ליהודים, ולא שֵׁם "מפובּרק" כדוגמת השם הגרמני "צימליך" (Ziemlich) מן הרומן סיפור פשוט (1935), למשל (שפירושו "ככה ככה", "כמעט" או "בערך"). השם הגרמני "הַלְבְּלֵייבּ" (Halbleib) פירושו "חצי גוף" (ובגרמנית עתיקה פירושו "חצי כיכר לחם"). נהגו לתת אותו לנחתומים בעקבות המס ששילמו בעלי המאפייה בשיעור זה (חצי כיכר – וזאת בניגוד למושג "פת שלֵמה", שבּוֹ הכתיר עגנון את אחד מסיפוריו הנודעים – מושג שהוראתו שנויה במחלוקת). עוזר המלמד מתפלא לגלוֹת שעובדיה איננו בן-בלי-אב, ילד נטוש מחמת מומו, אלא בן למשפחה שזכתה לשם משפחה, שלא נטשה את התינוק הפגום והעניקה לו את שמהּ כדי שיעבור מִדוֹר לדור.

ואולם, לענייננו יש לשם "הַלְבְּלֵייבּ" משמעויות נוספות, חוץ-ספרותיות ופְנים-ספרותיות כאחת: חברי ועדת השמות הרשמית העניקה לא אחת ליהודי שם המשַׁקף את מראהו. כך זכו אנשים לשמות כמו "ויס" (לבן) או "שוורץ" (שחור), "קליין" (קטן) או "גרוס" (גדול), "קורץ" (נמוך) או "לאַנג" (גבוה), ועוד כיוצא באלה שמות שהעידו על צורתם החיצונית של אותם יהודים שנענו לצו המלכות ובאו לקבל שם משפחה מן הרָשויות. על-פי עיקרון זה, שם כמו "הַלְבְּלֵייבּ" (חצי גוף) מתאים בהחלט לאדם שגופו פגום ואין בו שלמות.

והנה, התברר לי אגב עיסוקי המחקרי בסיפור זה של עגנון (בספרי "הניצנים נראו בארץ" משנת 2021), שזוהי גם משמעותו המילולית של השם קוואזימודו (Quasimodo), שמו של הגיבן מנוטרדאם, שפירושו בלטינית הוא "עשוי למחצה" או "כמו עשוי" – שם המעיד כמובן על מומיו של גיבור הרומן ועל נחיתותו. ויקטור הוגו בחר אפוא לגיבורו שם המלמד על היותו חסר שלמות, ומשום כך נטשו אותו הצוענים והניחוהו על מפתן הכנסייה בתקווה שכוהני הדת ירחמו עליו וידאגו לו.

ואולם, ויקטור הוגו לא הסתפק בכך, ובחר בשם רב-משמעי המתכתב עם המקורות הקדומים, אף נקשר אל תחום עבודת הקודש. מאחר שהתינוק בעל המום נמצא על סף היכל התפילה ביום השמיני של חג הפסחא, קיבל תינוק זה מידי הכומר שגילהו שם הקשור בתפילה הנאמרת ביום זה, ובפתחה המילים quasi modo igeniti infantes"" המבוססת על הפסוקים הפותחים את פרק ב' של חזון פטרוס הראשון, ופירושן: "כמו תינוקות שזה אך נולדו". התפילה פונה אל המאמינים ואומרת להם שכמו שהתינוקות הרכים משתוקקים לחלב-אם, כך עליהם להשתוקק לחלב הרוחני המגיע אליהם ממרומים ולקוות לגאולה ולישועה (לא במקרה מסתיים סיפורו של עגנון בסצנה של הנקת תינוק משׁדי אִמוֹ).

גם עגנון העניק לגיבורו הגיבן שם הקשור בעבודת הקודש, שהרי "פְּלג גופא" (חצי גוף) הוא כינויו של כהן שעדיין לא נשא אישה, ועל כן פסול מלשרת בקודש. מכל מקום, הזיקה של השם "הַלְבְּלֵייבּ" לשם "קוואזימודו" של ויקטור הוגו מלמדת שעגנון, כדרכו, בָּלל בסיפורו מוטיבים מן הספרות העברית ומספרות המערב, והעמיד יצירה היבּרידית שמקורותיה הזרים מוטמנים היטב מאחורי חזותה היהודית-הגלותית הטיפוסית.

בסוף הסיפור "עובדיה בעל מום" נרמזת אופציה שהיא על גבול האבּסוּרד: השפחה שיינה-סיריל מיניקה את בנה שנולד בעקבות מעשה האונס שביצע בה המשרת "האדמוני", ואפשר שהגיבן היהודי (הנושא את חטוטרת הגלות וצליעתו היא זֵכר למום שטבע המלאך שנאבק ביעקב אבינו) ימחל לה ויגדל את בְּנהּ, שהמִטען הגנטי שלו הוא כשל בני עֵשָׂו שכמעט הרגוהו וגרמו לאשפוזו הממושך בבית-החולים. בינקותו הושם הגיבן מנוטר דאם בפתח הכנסייה כמו ילדים שהוריהם נטשו אותם מפאת מום מוּלד, או כתם מוסרי (תינוקות שהם פרי נאפופים או מעשה אונס), ואילו תינוקה של שיינה-סיריל המופקרת לא ייזנח ולא יחסר לו דבר. הוא יהפוך – למרבה האירוניה – ליהודי מן השורה.

.

הזהות בין השם "הַלְבְּלֵייבּ" (חצי גוף), שם משפחתו של עובדיה, לבין משמעותו המילולית של השם קוואזימודו (Quasimodo) הוא הוכחה ניצחת שעגנון קראת את ספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדם", שכולו אומר אכזריוּת בֶּסטיאלית ואל-אנושית, הושפע ממנו, אף ניהל אתו דיאלוג שבּוֹ ביקש כנראה להראות את רחמנותו של עם ישראל ואת עליונותו המוסרית על אויביו, מבקשי נפשו.

והערה לסיום: אם לתופעה יש מקורות לכאורה אין בה מקוריוּת, ולא היא. גם בתרבויות מערביות המילים המנוגדות-כביכול "origins" ו"originality" מאותו שורש נגזרו, ללמדנו שאין הן מנוגדות אלא לכאורה. ספרי "להתחיל מאלף: שירת רטוש – מקוריות ומקורותיה" מראה שניסיונו של רטוש לברוא בריאת "יש מאין" (creatio ex nihilo) ולמחוק את כל תקדימי העבר לא עלה בידו ולא הוסיף לו כבוד ויקר (בלאו הכי המקורות הן מתגלים במוקדם או במאוחר).

ביאליק, לעומת עגנון, מעולם לא ניסה להסתיר את מקורות היניקה וההשראה שלו. נהפוך הוא, הוא לא שכח להזכירם בכל הזדמנות (את יל"ג בשירה ואת מנדלי בסיפורת), ולמעשה הוא אפילו העניק להם כבוד רב מן המגיע להם. הוא ידע היטב שדבר לא ייגרע מערכו ומכבודו אם יזכיר את הבאר שממנה שאב את מימיו. גם הסופרים וחוקריהם אינם צריכים לחשוש להעניק מִזכֶּה (credit) לקודמיהם שהרי דבר לא ייגרע מכבודם ושַׂעֲרָה משׂערות ראשם לא תיפול ארצה.

העולם הדתי דוגל בדברי חז"ל הגורסים: "כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם' (פרקי אבות ו, ו). העולם האקדמי אינו חולק עליהם ביָדעו, להלכה לכל הפחות, שחובת המִזכֶּה (credit) חובה היא ולא רשות. דבריו של מי שקדם לך אינם הפקר, שכל המתעניין בהם יכול לבוא, ליטול מהם ולנכס אותם לעצמו.

*

תקציר הפרק על "עובדיה בעל גוף" מתוך ספרי "הניצנים נראו בארץ" (2011) נמצא באתר www.zivashamir.com תחת הכותרת "סיפורים מאגף המשרתות".