עיון נוסף ביצירתו של אלתרמן "המסכה האחרונה"
עודכן: 22 באוק׳ 2022
פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1792, 20/10/2022
סוציולוגים יודעים להצביע על תופעות המשותפות למדינות ההגירה במאה העשרים שברובן הצליחו בני הדור הצעיר לעלות על הוריהם ברוב הפָּרָמטרים. ילידיה הארץ החדשה, או אלה שהוריהם הביאוּם אליה בעודם ילדים, התערו בדרך-כלל עד מהרה בַּחֶברה החדשה, היטיבו מהוריהם להשתלט על השפה החדשה ולהסתגל למנהגים החדשים. הם אף הגיעו על-פי-רוב להישגים מקצועיים וכלכליים גבוהים מן המקובל בדור ההורים. גם בארץ עלו בדרך-כלל בניהם של "העולים החדשים" על אבותיהם, והדיבורים על "זקיפוּת קומה" לא היו בבחינת מליצה: בדרך-כלל היו בניהם של העולים יפים וגבוהים יותר מהוריהם שגדלו בגלות, בתנאי מצוקה ומחסור.
משוררים כדוגמת ביאליק ואלתרמן ראו את המהפך שהתחולל לנגד עיניהם, וביטאו אותו ביצירתם במלוא מורכבותו וסתירותיו הפנימיות. כשנה לאחר שובו מן הביקור בארץ-ישראל, חיבר את שירו "ויהי מי האיש", שהתפרסם ב"השילוח" (תרע"א),1ובו בחן המשורר את דמותו של היהודי החדש הגדל בארץ ותהה על עתידו.2אין זאת כי ביאליק ראה את ניצני החיים בארץ-ישראל, וידע לחזות את התהליכים שלעתיד לבוא. הוא הבין שהילדים שיגדלו בארץ לא ידמו לאותם "משה'לעך" ו"שלמה'לעך", בעלי הציצית והקפוטה, משירו בלשון יִידיש "אוּנטער די גרינינע ביימעלעך" ("תחת העצים הירקרקים"). הם גם לא יִדמו לאותו נער כפוף, "לְבֶן-פָּנִים קְמוּט מֵצַח", שעיניו השחורות מבקשות רחמים משירו הגדול "המתמיד".
בדור המאבק על עצמאות ישראל החל לשלוט בארץ האידֵאל הניטשיאני של "החיה הצהובה", שהתבטא בתיאורם הסטראוטיפי של בני הארץ כצעירים חסונים ושזופים, בהירי שֵׂער וכחולי עין, היפוכם של היהודי הגלות הכפופים, החלושים והחיוורים. בחושיו המחודדים צפה ביאליק את העתיד, וניבא את התהווּתו של האידֵאל הניטשיאני הזה עוד בטרם נתהווה הלכה למעשה. הוא תיאר בשירו "ויהי מי האיש" את התהוות התופעה של "שלילת הגולה" – את היהירוּת שעתידה להתפתח בקרב ילידי הארץ וחניכיה כלפי ההוויה הגלותית ה"עקמומית" וה"מעוּותת" – אך גם ראה למרחוק את תופעת "שלילת שלילת הגלות" שתתפתח לאחר שהיהירות תתמעט ותדעך.
לימים תיאר עמוס עוז את האידֵאל הניטשיאני הזה של ילידי הארץ וגידוליה בדור תש"ח: לא גיבור חיוור, שְׁחור שֵׂער, כמו המתמיד הביאליקאי, אלא בחור כארז, זקוף קומה וכחול עיניים שבלוריתו הזהובה או הג'ינג'ית מתבדרת ברוח. היהודי הגלותי נכנס נכנס כביכול ל"חדר החושך" של הצַלם, ויצא משם כתמונת התשליל (נגטיב) שלו. צַבָּר זה, היפוכו של היהודי בן הגולה, השתנה לחלוטין, והיה לכעין גלגול מודרני של דוד האדמוני ויפה העיניים הנלחם מול גָליָת בלי נשק של ממש, או לכעין גלגול של עֵשָֹו האדמוני (לרבות גלגוליו של עֵשָׂו בספרות העברית החדשה כגון אריה "בעל גוף", גיבורו של ביאליק, ושלמה "האדום" גיבור סיפורו של מ"י ברדיצ'בסקי "בסתר רעם").
וכך תיאר עמוס עוז את גלגול העברי של אידֵאל "החיה הצהובה" (Die Blonde Bestie) מִכּתבי ניטשה בספרו בספרו הכמו-אוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך":
"לא כל העולם אלא אפילו ארץ־ישראל היתה רחוקה: אי שם, מעבר להרים, הלך וצמח גזע חדש של יהודים־גיבורים, גזע שזוף, חסון, שתקן ומעשי, לגמרי לא דומה ליהודי הגלותי [...] שם בונים ארץ ומתקנים את העולם, מצמיחים חברה חדשה, מטביעים חותם על הנוף ועל דברי הימים, שם חורשים שדות ונוטעים כרמים" (שם, עמ' 8 – 10).
ואולם, גם ביאליק וגם אלתרמן קיווּ שהמהפך הניטשיאני העובר על צעירי ארץ-ישראל הוא עניין שטחי וחיצוני בלבד, שיחלוף עם הרוח, וכי מאחורי החזות היהירה מסתתרת נפש שאינה מתנכרת לסבלם ולכאבם של יהודי הגולה. בשירו ביטא את תקוותו כי בחלוף הזמן ילמד "היהודי החדש" לשלב בהתנהגותו גאווה וענווה. כשילמדו בני הדור הצעיר את תולדות עמם ויבינו אותן, יבליח אצלם ניצוץ של הבנה שיכבֶּה את ניצוץ הבוז שניצת בעיניהם, ויהפוך אותו לדמעת סתרים של אמפתיה ורחמים.
מעניין להיווכח כי כיובל שנים כמעט לאחר פרסום שירו של ביאליק "ויהי מי האיש" (1911), חתם אלתרמן את מחזור שירי "עיר היונה" בשני שירים על דמות דיוקנו של ה"יהודי החדש" – "שיר צלמי פנים" ו"נספח לשיר צלמי פנים" (1957) – ובהם מופיעים כל המוטיבים הביאליקאיים: ניצוץ המרי, הבלואים, הנסת המבט הצִדה ועוד צירופים ומוטיבים מתוך השיר "ויהי מי האיש". אין זאת כי אלתרמן חש בתפקידו החשוב של שיר זה בתיאור המהפך העובר על יהודי הגולה בהגיעם לארץ-ישראל. הביקורת אמנם כמעט שלא נגעה בשיר זה של ביאליק שנותר לכאורה במשך דורות כאבן שאין לה הופכין. ואולם, משורר כאלתרמן, שכָּרה אוזן ולב לכל דבר שחיבר ביאליק,3 בלע אותו על קרבו וכרעיו.
כמו ביאליק חש גם אלתרמן וידע כי יהירותם של הצעירים הארץ-ישראליים החסונים כלפי אחיהם הגלותיים, אין לה צידוק של ממש, כי מן הבחינה האינטלקטואלית ההוויה שנוצרה בארץ עדיין דרדקית היא, גפן סורחת שפלת קומה, ולא חורש מצל וגבה קומה. מיהו בדיוק העליון ומיהו הנחוּת? אין לדעת. גם אלתרמן הראה ב"שיר של מיכאל" כי היסוד הקולט בארץ, ה"חזק" וה"בריא", הוא מועט וחלש במובנים רבים מן היסוד הנקלט, אף-על-פי שהיסוד הנקלט רצוץ ודוּוי. שני המשוררים גם חשו כי המהפך העובר על היהודי מן הנוסח הישן מואץ מדי, וכי יש להאט במקצת את הקצב ולעסוק ב"הכשרת לבבות" כדי להגיע לתוצאות ראויות.
אלתרמן הביע לא אחת את תקוותו שהיהודי לא ישליך את כל "מדווי" הגלות ו"חולייהָ" בטרם ביסס את תרבותו החדשה, שכּן בתקופת הגלות הארוכה התפתחו בעם תכונות שלא כדאי לוותר עליהן: למדנות, עקשנות, דבקות בחיים, חוש צדק, השתבּללוּת בתוך עולם של כתבים וספרים ביחד עם האומץ לעלות על המתרסים ולמרוד נגד גילויים של עוולה ואיוולת. בצד האמירה השגורה של בן-גוריון בדבר הצורך למחות את עקמומיות הגולה וחולָיֶיהָ, הִמליץ המשורר בשירי "עיר היונה" להשתהות מפּעם לפעם ולתהות אם אין ב"חולי" הגלותי גם יסוד בריא שראוי לשָׁמרו מכל משמר בשוב העָם אל ארצו ומולדתו ("לוּ רַק נִתְהֶה אִם אֵין בּוֹ בַּעֲלִיל/ נִיצוֹץ אֲשֶׁר טוֹב טוֹב כִּי נִשְׁמְרֶנּוּ/ מִן הָרִפְאוּת… לְבַל יָסוּף כָּלִיל/ מִתּוֹךְ דָּמֵנוּ. זִיק אֲשֶׁר קוֹרֵן הוּא/ בְּאוֹר שֶׁאֵין לוֹ אָח, לְמוֹרָשָׁה/ בְּשַׁעֲרֵי הָעֵת הַחֲדָשָׁה.// וְהוּא נִיצוֹץ שֶׁל סַרְבָּנוּת וָמֶרִי" וגו'). כאן ובמקומות אחרים בשירי עיר היונה טען אלתרמן אין להשליך את כל המִטען שהביא עִמו העָם משנות גלותו ככלי אין חפץ בו.
בניגוד לרטוש, שחשש פן יכתימו העולים החדשים את ההוויה הילידית הטהורה שנוצרה ביישוב לפני בואם, יכול היה אלתרמן להזדהות עם שני ה"מחנות" ולשמש מתווך ביניהם. על כן הוא לא הזדהה בשיריו עם קברניטי "היישוב", שהבליטו את עליונוּתו של ה"צבר" על פני "העולים החדשים" ותבעו מהעולים להשליך את בלואיהם ואת הסממנים החיצוניים של זהותם הקודמת. הוא אף לא נמנה עם מתנגדיה של מדיניות "כור ההיתוך", שהִשליטה אוּניפורמיוּת וניסתה למחות במהירות את סימני ההיכּר הגלותיים. את השמות הנשמעים במִפקד הצבאי המאולתר הוא מתאר כמוֹת שהם ובלי ניסיון לייפותם, כ"שֵׁמוֹת אֲפֵלִים שֶׁל גּוֹלַת אַשְׁכְּנַז/ נַעֲוִים, חֲלוּדִים, מוֹרִיקִים כִּנְחֹשֶׁת./ […] אוֹ צוֹרְמִים כִּבְדִיחָה, אוֹ שְׁבוּרִים כְּמוֹ כֶּתֶר" ("עוד דף"). ב"בטרם יום" לבו נתון לאותם נערים, שבעבורם ארץ-ישראל היא ארץ נֵכר, והשפה העברית, לרבות העברית של פקודות הקְרב המושמעות באוזניהם, היא שפה זרה שאותה הם שומעים "כִּלְשׁוֹן גּוֹיִים".
*
במיוחד היצֵר אלתרמן על הירידה שחלה במעמדם של אותם יהודים שהגיעו ארצה "מִדּוֹרוֹת רַבָּנִים וּמְלִיצִים", והפכו בצוֹק העִתים לפועלים פשוטים המדברים בעברית רצוצה וכושלת. רק שם המשפחה מעיד על העבר המפואר, שעבר במהלך היסטוריה של גזֵרות וגירושים תהליך של פיחות והסתאבות. שיריו גִלגלו במחשבה האופטימית שלפיה בארץ-ישראל יצליחו האנשים הללו, השרויים כרגע בשפל המדרגה, להשיב לעצמם את כבודם האבוד, להחזיר עטרה ליושנה ולהשכיח מלִבּם את שנות קליטתם הקשות.
אלתרמן ביכה ב"חגיגת קיץ" את גורלם של עולי מרוקו – את גורלה של עדה שלֵמה, שמִרקם התא המשפחתי שלה התפורר: אבות איבדו את סמכותם, ובנים חדלו לכבד את אבותיהם. רק שבזמן שקורה אסון של מפולת מחצבה או נפילת פיגום, טען אלתרמן, שומעים את שמות בניה של עדה זו בחדשות, וכדבריו:
"הָאָרֶץ זָרָה לָהֶם עֲדַיִן [...] לְכָל הַיּוֹתֵר רָאוּהָ בְּלֵיל חֹרֶף [...] אוֹ בִּהְיוֹתָהּ מַפֹּלֶת מַחְצָבָה, אוֹ בְּהַשְׁלִיכָהּ אֶת הַגּוּף מֵרֹאשׁ פִּגּוּם, אוֹ / בְּהַכּוֹתָהּ בַּחֲמַת שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ, אוֹ בְּהִשְׁתַּלְּחָהּ כִּמְטַר אֲבָנִים בְּעֵת עֲבוֹדַת חֲפִירָה אוֹ נִקּוּז, וּבְמִקְרִים כָּאֵלֶּה עַל-פִּי-רֹב / מִשְׁתַּלְּבִים בַּחֲדָשׁוֹת שֵׁמוֹת כְּמוֹ קָדוֹשׁ אוֹ קוֹרְדוֹבֶרוֹ אוֹ מוֹלְכוֹ אוֹ יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (ראו שירו "הפָּנים החדשות" ב"חגיגת קיץ").
בבואם ארצה נעשו עולים אלה גירסה מוחלשת של אבותיהם שהיה להם מעמד איתן בארצות מוצָאָם (במקום לעלות על אבותיהם, כמקובל במדינות הגירה) וגירסה מוחלשת של בניהם. בשיר ט' של המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" הביע אלתרמן את צערו על הידלדלות העברית ועל הידלדלות מורשתן של משפחות שהגיעו ארצה לאחר שאבדו להם – עקב גזֵרות, גירושים ונדודים – ענפיו של אילן היוחסין המפואר של משפחתם; וכך יוצא שבניהם של רבנים הם כיום שוליות בשוק: "בִּלְשׁונָם הַכּוֹשְׁלָה עַל קַבַּיִם, / מְדַבְּרִים הַשּׁוּלְיוֹת הַלֵּצִים, / בִּלְשׁונָם הַכּוֹשְׁלָה עַל קַבַּיִם, / שֶׁהִגִּיעָה לְכָאן בֵּין עַרְבַּיִם / מִדּוֹרוֹת רַבָּנִים וּמְלִיצִים".
ובשירו "עם הקונגרס הספרדי",4 הוא הביע את דעתו בדבר קליטתן של עדות המזרח בארץ שמייסדיה –מדינאיה, סופריה ועסקניה – היו אז בעיקרם אשכנזים. השיר מביע את סיפוקו של אלתרמן מן השמות של האישים שנשמעו באירוע הממלכתי: "פָּשׁוּט נָעִים לִשְׁמֹעַ / אֶת עֶצֶם שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצִּירִים [...] כָּאן מְהַלֵּךְ צִלְצוּל אָצִיל וָשׁוֹעַ./ כָּאן מוֹלְכוֹ,/ טוֹלֵדָנוֹ / בֶּן-בָּסָת / וְאַלְחָסִיד. / שֵׁמוֹת – אֶחָד אֶחָד. בְּהִכָּתְבָם גַּם יַחַד / דּוֹמֶה לְמִין אַלְהַמְבְּרָה / דַּף הַפְּרוֹטוֹקוֹל".
מול יופיים האצילי של השמות שהגיעו ארצה מספרד דרך ארצות המאגרבּ ולנוכח הקונוטציות ההיסטוריות המפוארות שלהם, מביע אלתרמן את שמחתו על הגילוי המפתיע שבסימפוניה הגדולה ששמה "שיבת ציון" יש כלי-נגינה רבים, וכל אחד מוסיף את הצלילים ואת הנימה המיוחדת שלו ("לֹא מִמֵּיתָר אֶחָד כִּנּוֹר הָעָם נִזּוֹן"). אלתרמן, שייחל להתעצמות הריבונות היהודית בארץ-ישראל, קיווה בכל מאודו להגברת העלייה ולקליטתה.
אולם כמי שניחן בטמפרמנט של איש-מדע והיסטוריוסוף, הוא לא יִיפּה את התמונה וכלל לא ניבּא אינטגרציה שמתוך שַׁלווה והרמוניה. בצד תהליך "מיזוג הגלויות" שיתחולל בארץ אט-אט במשך דורות אחדים, הוא ניבּא שהשבטים השונים גם ישלפו את ניביהם (תרתי-משמע), ותתחולל כאן מלחמת-תרבות, שבסיומה תושג סינתזה כלשהי בין מזרח למערב, שטיבה עדיין סמוי מעין: "וְחָשׁ אַתָּה פִּתְאֹם כִּי יֵשׁ פָּנִים עֲשֶֹרֶת / לָעָם הַזֶּה (וּמִי נָחוּת בּוֹ וְעֶלְיוֹן?) / אַתָּה פּוֹגְשׁוֹ בִּלְבוּשׁ בְּלֹאִים בַּמַּעְבֶּרֶת / וּשְׁמוֹ אַבַּרְבַּנֵאל / וּבֶן-תְֹבּוֹן / וְדֶה לֵיאוֹן".
כיום, אומר שירו של אלתרמן, נושאי השמות הללו מתגוררים במעבּרה, אך מחר תעשה הניעוּת (מובִּילִיוּת) החברתית את שלה, ובכוח רצונם יעלו העולים החדשים מארצות האִסלאם בסולם החברה, ויגיעו לעֲמדות ציבוריות רמות. השמות האריסטוקרטיים העתיקים, שהיום נשמעים במעבּרה ובשוּק, יִזכּו שוב בהגמוניה שניטלה מהם ובכתר שלהם הם ראויים. לא אחת תיאר המשורר באירוניה מרה את התנשאותם של מוסדות הקליטה על העולים מארצות המאגרבּ, ואת שירו סיים בהערת אזהרה למִמסד האשכנזי הדשן שצפוי לו מאבק לא-קל ולא-פשוט אם יבקש לשמֵר את כוחו, שהרי לא לעולם חוסן ("אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית"!).
ואולם, לפי שעה ראה אלתרמן מול עיניו תופעות של ירידה ופיחות במעמדם של העולים מארצות האיסלאם ומן הבלקן. הנה, יעקב בכר, גיבור הפארסה המאוחרת "המסכה האחרונה", שנכתבה בשנת חייו האחרונה של המחבר, הוא יהודי יוצא בולגריה הנושא שם מכובד (השם "בכר" – ראשי תיבות של "בן כבוד הרב"), אך כאן מתגלה לפנינו פושט רגל נִקלה ועבריין נמלט שנאלץ לברוח מביתו ולהיעלם מן האופק. בתהליך הקליטה הקשה שעבר עליו בבואו ארצה, שקע יוסף בכר בחובות, נאלץ לעזוב את משפחתו לאנחות, ועלה על אנייה כדי להימלט מנושיו ומזרועות החוק. עכשיו נותנים לו זהות חדשה ומכובדת כדי להציל שני ביורוקרטים טיפשים מכישלון מחפיר ומביקורת מוצדקת.
אלתרמן התבונן ביהודי הגלותי, שהשיל בארץ-ישראל את הכיפה וחבש לראשו "כובע טמבל", ונמלא דאגות וחששות פן אבד ליהודי הישראלי הגֶניוס היהודי, שאִפשר את קיומו אלפי שנים ונתן לו הזדמנות לשקם את קיומו הגם שעמים אדירים כבר ירדו מזמן מעל במת ההיסטוריה. לפנינו טרגיקומדיה של מסכות וטעויות, שבּהּ מקבל יוסף בָּכר את השם "בּוֹנֶטָה" (והוא מתבלבל וקורא לעצמו "סומבּרֶרוֹ"), וזוכה לזהות חדשה.
ראוי להזכיר כי גם השם "בּוֹנֶטָה" וגם השם "סומבּרֶרוֹ" מציינים סוגי כובעים, ללמדֵנו שברגע שמחליף האדם את כובעו, הוא מחליף גם את זהותו. כדאי לזכור שבמהלך חייו חבש אלתרמן כמה וכמה כובעים – הן במשמעות הליטֶרלית, הן במשמעות השאוּלה. מהצילומים המעטים שנותרו בארכיונו עולה דמות של נער חבוש ברט, שלמד בגימנסיה דתית. מצילומים אלה עולה גם דמותו משורר ופזמונאי "פריזאי", המתהדר בנשפי פורים בהופעה אוּרבּנית, מחויטת ומעונבת, ומגבעת פָנָמה לראשו. מצילומים אחרים עולה דמותו של "משורר לאומי", איש המאבק על עצמאות ישראל, בבגדי חאקי ובכובע גרב, כמקובל בקֶרב לוחמי דור תש"ח.
במחזהו "אסתר המלכה" כתב המשורר את השורות הבאות: "מִתְעָרְבִים הַחוּטִים שְׁתִי וָעֵרֶב / וּבִמְלֶאכֶת רִקְמָה עַתִּיקָה / מְצַיְּרִים הֵמָה כֶּתֶר וָחֶרֶב / וּמִגְבַּעַת-לֵצִים מַצְחִיקָה". משמע, עם החלפת הכובע מתחלפת זהותו של אדם. בחצר המלכות יש מלך ויש לֵצן חצר, שצריך להנעים את זמנו של המלך ולעִתים גם להמשיל משל ולסנן מסר חתרני (כמו נתן הנביא בחצרו של דוד). לא אחת היה אלתרמן גם המלך וגם הלֵצן: גם המקורב למלכות וגם הבוהמיין חסר המחויבות – שתי רָשויות נפרדות שלפעמים מתלכדות זו עם זו. בבורלסקה שלפנינו יש "מלכה" (רגינה) דלפונית העוסקת בשטיפת רצפות ו"מיליונר" דלפון (יוסף בכר, בעלה הנמלט של רגינה), שבורח מנושיו. שניהם מריוֹנֶטות המוּנָעות בידיהם של שני ביורוקרטים ערמומיים אך חסרי שֵׂכל ישר, אחד בכיר ואחד זוטר, המושכים בכל החוטים.
ביצירתו האחרונה הראה אלתרמן איך יעקב הנכלולי, אבי האומה, שלאחר מאבקו עם המלאך הפך לישראל יְשר-הקומה-והגֵו, מחליף שוב את עורו ושָׁב אל חיי המִרמה והנכלים הנפתלים. במקום שיתקיים בו הפסוק "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" (ישעיהו מ, ד), יעקב חוזר אל מעשי המִרמה שלמד מאִמו הארמית ומחוֹתנו הארמי-הרמאי. בפארסה "המסכה האחרונה" התחבולות היהודיות המחוכמות, שהיו בעבר פרי הקיום הגלותי העקמומי, הופכות במדינת ישראל לרמאויות קטנות ומטופשות, בעלות אופי פרובינציאלי, הנחשפות בנקל וחושפות את קלונם של הרמאים. תל-אביב שלא היו בה בימי ביאליק אפילו גנב אחד ופרוצה אחת, מלאה עתה עד אפס מקום בגנבים ובפרוצות.
ב"חגיגת קיץ" עיוות אלתרמן כמה מן המוסכמות המקובלות, ביניהן המוסכמה של הצבר הג'ינג'י מדמותו האיקונאית של "ישראליק", גיבור הקריקטורות של דוש. גם למשפחת העולים מצפון אפריקה נולד כאן תינוק אדמוני, בן דמותו של עֵשָׂו. וכך מספר מר קטן, העומד בראש משלחת מתיישבים מעיירת-פיתוח, את סיפור הלֵדה של אשתו. סיפור הלֵדה שהתרחשה בתוך מהומת הקמתם של אוהלים וצריפונים הוא כמובן גירסה "מעוקמת" ו"מסורסת" של הסיפור המקראי על הולדת התאומים יעקב ועֵשָׂו: "וּבְתוֹךְ הַמְּהוּמָה [...] כָּרְעָה אִשְׁתִּי לָלֶדֶת. הָיְתָה זוֹ שְׁלִישִׁיָּה. וַיֵּצֵא הָראשון אַדְמוֹנִי. וּשְׁנֵי אֶחָיו אַחֲרָיו אוֹחֲזִים אִישׁ בַּעֲקֵב אָחִיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ בַּמְּהוּמָה שֶׁמִּסָּבִיב" (עמ' 48).
אפשר לראות שאלתרמן לא נגרר אחר סטריאוטיפים ולא הלך שבי אחרי האידֵאל הניטשיאני של "החיה הצהובה" (שנתגלגלה בתיאורם הסטראוטיפי של בני הארץ כצעירים חסונים ושזופים, בהירי שֵׂער וכחולי עין, היפוכם של יהודי הגלות הכפופים והחיוורים, שחורי השֵׂער והעין). כשתיאר בשיר "עיר הגירוש" את מפגשם של פליטי המחנות עם קולטיהם, בני ההתיישבות העובדת, מסתיים התיאור במפגש עם "מוֹרֶה-הָעִבְרִית הַשָּׁלִיחַ/ וַחֲבֵר הַקִּבּוּץ הַמְמֻשְׁקָף עִם סַמְכוּת הַשִּׁלְטוֹן וּמַכְשִׁיר-הַקֶּשֶׁר". לא דמויות הֶרואיות שניחנו ביופי חיצוני סטראוטיפי ומושלם מוצגות לפנינו ברגע המפגש ההיסטורי שבין הגולה ליישוב, כי אם מורה שליח וחבר קיבוץ ממושקף.
וכך גם בתיאורו של הרופא בסוף השיר "עיר היהודים" (שיר שלישי במחזור "מלחמת ערים" שבספר עיר היונה) הוא מנפץ מוסכמות ומתאר את הרופא בדמות עֵשָׂו: "וְאַחַר כָּך הִגִּיעַ הָרוֹפֵא וּכְלֵי מְלָאכְתּוֹ עִמּוֹ. אִישׁ אַדְמוֹנִי הוּא וְשָׂעִיר". לפנינו תיאור של עֵשָׂו איש השדה, ולא של רופא סטראוטיפי. אך טבעי היה אילו חבר הקיבוץ היה אדמוני ושעיר, ואילו הרופא היה ממושקף, אך, כאמור, אלתרמן אינו נענה כאן לסטראוטיפים המקובלים אלא שוברם ללא הרף.
*
היה מי שאמר שבסוף הדור הראשון לקיומה של המדינה ניצח ה"זלמן" את "אורי"; קרי, שהטיפוס הגלותי הכפוף, או הישראלי החיוור והשפוף, שהיה נחוּת ונלעג בדור תש"ח, ניצח את הלוחם האמיץ והשרירי, ועלה עליו בהשכלה ובסולם הדרגות, האקדמי והמִמסדי. משוררים כדוגמת זך וחבריו, שירשו את מקומם של "יפי הבלורית והתואר", תפסו את חזית הבמה של "קריית ספר העברית". הם הסיטו הצִדה את בני דור המאבק על עצמאות ישראל, זלזלו בהם והציגו אותם כמקהלה מגויסת שמשתתפיה חוזרים על אותם רעיונות קונצנזואליים בלשון "אנחנו".
משוררים כדוגמת שלונסקי ואלתרמן חשו לפתע כאיוב בשעתו שאמר על צעירי דורו: "וְעַתָּה, שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר-מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם-כַּלְבֵי צֹאנִי" (איוב ל, א). סופרי דור תש"ח הסתופפו בצִלם של שלונסקי ואלתרמן, והעריצו אותם; והנה באים צעירים שזה אך ניתקו מספסל הלימודים, ומותחים עליהם ביקורת בנימה של מבקרים ותיקים ובקיעים (ב"המסכה האחרונה" מכונה הצעיר בכינוי "מילקו", כנראה משום שעדיין לא יבש חלב אִמו על שפתיו). בדבריו של אלתרמן ניכר התיעוב המעורב בסקרנות בעת שתיאר את זך (בהשקת הקובץ "עיר היונה") כמי ש"מגלח את ראשו [...] דוגל בזנות".5
הוא ראה איך דור המשוררים הדוגל באקזיסטנציאליזם בעצם קיבל את הנחות - היסוד של הקוֹמוּניזם באמצעות ז'ן-פול סארטר, הפילוסוף האֶליטיסט שדגל באלימות מהפכנית ובריסוק הסדרים החברתיים הקיימים, אף-על-פי שמעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית. אלתרמן, שבני משפחתו נכלאו מאחורי "מסך הברזל" והבין שסיכוייו לראותם בטלים ומבוטלים, תיעב את המשטר הטוטליטרי בברית-המועצות ואת המפלגה הקומוניסטית.
הוא ראה את הצעירים האלה, שבמאמציהם לדמיין עולם הוגן יותר וחופשי יותר, התחילו להזדהות עם האידֵאולוגיה והמעשים של האויב התוקפן המצהיר אל רצונו להיפטר מהם ולהשליכם אל הים, וזאת בעקבות התקרבותם אל רעיונות שהגיעו אליהם מברית-המועצות via סארטר. הוא ראה איך הצעירים מקבלים את כל הדעות מבית-מדרשו של סארטר en bloc, מבלי לדעת להבדיל בין רעיונות הומניטריים צודקים היוצאים מן ה"קרמלין" לבין תחבולות שנועדו לחבּל בזכות קיומה של המדינה שזה אך קמה. אלתרמן, שלמד זואולוגיה, ידע מה עולה בגורלם של בעלי-חיים המאבדים את המוטיבציה שלהם להתקיים ואת יכולתם להילחם על קיומם. הוא הבין שהצעירים הללו אינם מבינים שהם דבֵקים באידֵאולוגיה שאינה אלא אופנה זמנית, שתחלוף עם הרוח כמו כל רעיון בתולדות הרוח האנושית.
המשורר חזה ביצירותיו המאוחרות את תמוטת האידֵאולוגיות הגדולות, ובמיוחד את תמוטת הקומוניזם. הוא היה משוכנע שלאחר תמוטתה של האידֵאולוגיה האנטי- קלריקלית של ברית-המועצות (שהייתה בעיניו סוג של דת חדשה עם מצווֹת "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה" שאסור לִסטות מֵהן כמלוא הנימה), תעבור על העולם תגובת-נגד שתתבטא בחזרה אל חיקן החם והנוח של ערישֹת הדת ה"ישָנה". במחזה "ימי אוּר האחרונים" הכוהנת אומרת: "הַמַּמְלָכָה קוֹרֶסֶת, הָעִיר מִתְפּוֹרֶרֶת, הַחֶבְרָה אֵינָהּ מוֹצֵאת אֶת הַמֶּלֶט/ הַמְלַכֵּד אוֹתָהּ לְגוּף אֶחָד", והחַמָּר עונה לה: "נָכוֹן, מִצַּד אֶחָד הַכֹּהֲנִים, אַנְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ הַמִּתְחַסְּדִים,/ מִצַּד שֵׁנִי אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַמִּתְמַסְּדִים,/ וּמִצַּד שְׁלִישִׁי – הַנֹּעַר הַמֻּפְקָר,/ פָּשׁוּט קָשֶׁה לְהַכִּיר אֶת אוּר כַּשְׂדִּים".
אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד צעירים אירופיים מבּיעים אהדה לישראל ומגיעים ארצה להתנדב לעבודה בקיבוצים, החלו צעירי הסופרים להכות "על חטא שחטאנו", ולערער על הישגי מלחמת ששת הימים (לעומתם הציע אלתרמן במאמרי החוט המשולש לכנות את "הכיבוש" בשם "החזרת הגזל" שכּן ראה בשטחים שטחי ארץ-ישראל שנלקחו מעַם ישראל במרוצת ההיסטוריה). במקביל החלה תופעה של "שלילת 'שלילת הגולה'", ו"הירידה" מהארץ כבר לא נדרשה לגנאי. המילה "ציוֹנוּת" הוקפה במרכאות כפולות, נושא לסיסמאות שחוקות של עסקנים חסרי מעוף ולפָרודיות ציניות של משוררים ומחזאים צעירים. ניכּר ממאמרי "החוט המשולש" של אלתרמן שאלתרמן חשב שמדינת ישראל בלי ציוֹנות כמוה כעץ הנטוע על אדמת הגולה (כמתואר באירוניה מרה ביצירתו "המסכה האחרונה"). אגב, הוא חזר ב"המסכה האחרונה" פעמים אחדות על הפסוק המקראי "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", שזוהה לימים עם שירת מתנגדו, נתן זך, שהנהיג את חבורת המורדים באלתרמן ובסמכותו.
*
באותה עת ראה אלתרמן כיצד הצעירים מכים שוב ושוב "על חטא שחטאנו". תחילה נלחם במאמרי "החוט המשולש" באותם סופרים צעירים "תבוסתניים", שאיבדו את האמונה בצִדקת הדרך. הוא הבין שהתערעֲרות האמונה בצדקת הדרך היא זו שעלולה להחליש את הישראלים עד דכא; היא, ולא הֶעדרם של אומץ ותושיה. בסופו של דבר, הרים ידיים בייאוש, וכתב את יצירתו האחרונה שהושלמה – "המסכה האחרונה" – שבָּהּ הראה איך איבדו בני הדור הצעיר בארץ את הגֶניוס היהודי, והיו ל"חכמים" חסרי שכל.
ואפשר גם לגזור גזֵרה שווה מסיפור שלמה המלך ואשמדאי, הרי שלאחר תקופה שבּהּ תפס השטן את כיסאו של המלך שלמה והשליך אותו מממלכתו, נחשפה זהותו של המתחזה שהמליך את עצמו, והמלך האמִתי הוחזר ושב לשבת על כיסאו. בשיר "החנווני והשֵד" (חגיגת קיץ, עמ' 95) לפנינו גלגול "נמוך" של אגדה זו המלמד כי בסופו של דבר מתגלה חותם הטלפיים של המתחזים הבלתי-אנושיים, המשליכים את השליט מעל כיסאו. אלתרמן שילב כאן מסרים פוליטיים ופואטיים נגד יריבי בן-גוריון ונגד יריביו שלו (ואף שילב כאן מסר אוטו-אירוני כמי שהניח לשֵׁד שבבקבוק להשתלט על חייו).
צחוקו של יוסף בָּכר ("בּוֹנֶטה"), המנותק מגופו, כמו בשיר החותם את כוכבים בחוץ מלמד שאלתרמן האמין ככלות הכול שאחרי קטסטרופות גדולות, הממיטות על העולם ועל האנושות אסונות של הרג והרס, העניינים חוזרים לתִקנם. הוא גם שיעֵר כנראה שתקופת שלטונם של יריביו, שביקשו להפילו מכיסאו ואף הצליחו פֹּה ושָׁם במזימתם, תגיע יום אחד לקִצהּ, וכי כבודו האבוד יוּשב לו.
אם נמתח קו של אנלוגיה מן השיר "הם לבדם", הרי שייתכן שנרמז ב"המסכה האחרונה" שאחרי "אניית היובל" תביא את העולים מארצות הרווחה עוד תיכנסנה אל הנמל אניות נוספות: הדרך תמשיך לרוץ, הענן יוסיף לחייך מן השמים, צמרתו של העץ הנטוע בקרקע תמשיך לדמוע ולהַשִּיר מעל עָלֶיהָ מי גשמים, יהודים ימשיכו לעלות ארצה ו"לרדת" ממנה, עוד יקרו מחדלים ותיפּתרנה בעיות, אף-על-פי-כן, המדינה תתפתח והארץ נוֹע תנוּע.
הערות:
"השילוח", כרך כד, חוב' ה (סיון תרע"א), עמ'452 – 453.
כותבי תולדותיו של המשורר הניחו שהמשורר לא כתב יצירה כלשהי – בשיר או בסיפור – אודות ביקורו בארץ ב-1909, ואיש לא ניסה לערער הנחה זו. מאמרי "האוּמנם לא הותיר ביקורו של ביאליק בארץ כל הד ביצירתו?" (אור חדש על שירו הנבואי "ויהי מי האיש") הציג לראשונה את השיר "ויהי מי האיש" כתגובתו של ביאליק למראה "היהודי החדש", שנגלה לו בביקורו בארץ. על גלגולו העקלקל של מאמר זה, אספר אולי,בהזדמנות אחרת.
על השפעת ביאליק על אלתרמן ראו בפרק השנים-עשר בספרי "עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן", תל-אביב 2021, עמ' 357 – 411.
מנחם דורמן, "נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה", ערכה והביאה לדפוס: דבורה גילולה, תל-אביב 1991, עמ' 303 – 304 ( בקטע מיומנו של דורמן מן היום שבּוֹ נערכה המסיבה בבית משפחת מגד ביום 30.6.1957 ).