על הַלֵּב בספרות ובחיים
במלאת יובל שנים להשתלת הלב הראשונה
בסוף ינואר 1974 היה בְּני אֱיל – שיזם ועיצב את אתר מב"ע שלפניכם, אף עורך ומתַחזק אותו על-חשבון שעות הפנאי המעטות שלו – פעוט כבן שנתיים. להפתעתנו ולקול רעמי הצחוק שלנו, הוא לפתע פתאום ביקש בארוחת הבוקר שנכין לו "קפה טורקיז" (גירסה אישית מִשלו ל"קפה טורקי"). ב"הצתה מאוחרת" הֵבַנו כי את המושג קלטו אוזניו מתוך ויכוח שנערך יום קודם לכן ליד שולחן האוכל סביב השאלה: האם הקפה השחור ("הטורקי") מעלה את לחץ-הדם ומוביל למחלות לב, או שמא הוא מוריד את הסיכון לאי-ספיקת לב, כפי שהתפרסם אז בעיתון.
שנים אחדות לפני הולדתו של איל נפטר סבי, יחיאל רימון ז"ל, ממחלת-הלב הקרויה "אנגינה פקטוריס", וכל נושא הקשור בלב – באיבר המרכזי והחשוב של גוף האדם – עורר אצלנו התעניינות מרובה. אמנם, במחלת-הלב שלו, ובשאר תחלואים שבאו עליו, לקה סבי בעת שסבל מקור ומרעב לאחר שהתגייס ב-1916 לצבא העות'מאני (כי רצה ממניעים ציוניים להישאר בארץ, ושלא להיות מגורש ממנה לאלכסנדריה שבמצרים, כמו רבים משכניו התל-אביביים). מחלתו הכרונית לא נבעה אפוא מסיבות גנטיות, ובכל זאת נושא מחלות-הלב עורר במשפחתנו חשש גדול, וזכה לעמוד מפעם לפעם סביב השולחן במרכז העניינים והדיונים. זאת ועוד, באותו בוקר הודיעו כל מהדורות החדשות בחגיגיות רבה ידיעה שנשמעה כמו בשורה על "ביאת המשיח" ועל "אחרית הימים": ד"ר כריסטיאן ברנרד, שהיה עד אז רופא צעיר ואלמוני מבית-חולים נידח בדרום אפריקה, השתיל באדם לב נוסף, מבלי להסיר את לִבּוֹ המקורי הפגום.
בימים אלה ימלאו חמישים שנה לאותו מִפנה רב-חשיבות בתולדות הרפואה – ההליך הרפואי של השתלת לב שהלך והתפתח מאז ועד היום לאין-שיעור. במקביל, גם בספרות הלך הלב, כממשות וכסמל, וכבש מקום נכבד ומרכזי אף יותר מאשר בעבר. באותה עת, לפני יובל שנים, במקביל לעיסוקי בחקר ביאליק, התחלתי להתעניין בסיפורי א"ב יהושע, ואחר-כך ברומנים שלו שבהם יש ללב ולניתוחי לב מקום חשוב ומרכזי. כך, למשל, בספרו "השיבה מהודו" מתואר ניתוח לב, ובעיתונות התפתח ויכוח לאחר שרופאים אחרים מצאו שהתיאור הספרותי של הניתוח אינו תואם את הפרוצדורה הרפואית הנכונה (אולי משום כך אחד מגיבורי הספר, עקיבא לזר שהוא המנהל האדמיניסטרטיבי של בית-החולים, נפטר לאחר ניתוח-הלב שלכאורה הצליח....).
ב-2018 הקדיש ד"ר חיים נגיד חוברת מיוחדת של "גג" שבָּהּ ביקש מאנשים אחדים לסַפּר על ספרי ילדים שהשפיעו על חייהם ועל עיצוב אישיותם, ובו כתבתי על "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס. אחרי שהתפרסם מאמרי בגיליון 46 של "גג" (2018), כתב אליי א"ב יהושע ש"הלב" היה הספר האהוב עליו ביותר בילדותו, ואכן זמן לא רק לאחר מכן הוא נתן לאהבה זו ביטוי בספרו "הבת היחידה".
לא במקרה חלק אתי א"ב יהושע מפעם לפעם את רשמיו על עולם הספרות ועל הנפשות הפועלות בו: רעייתו איקה (רבקה) למדה עם אישי אלי מגן-הילדים ועד סוף לימודי הגימנסיה, ונכדתו גאיה למדה עם נכדי דורי מגן-הילדים ועד סוף הלימודים במגמת הקולנוע של ביה"ס התיכון "תלמה ילין". פרופ' אבידוב ליפסקר סיפר לי שכשביקר את "בּוּלי" בפעם האחרונה היו מאמרי על "הבת היחידה" (2021) ו"המִּקדש השלישי" (2022) מונחים על שולחנו. רעיון הרֵעות הטבוע בספר "הלב" מצאו כנראה מסילות ללִבּוֹ, הגם שבשנותיו האחרונות חברו אליו חברים מזדמנים שכל תכליתם לקדם אינטרסים שאין בינם לבין רֵעוּת אמִתית ולא כלום.
להלן יובאו דבריי שהתפרסמו בחוברת 46 של "גג", ואני מתנצלת מראש על הקשר האסוציאטיבי השרירותי שבין ציוּן יובל השנים להשתלת הלב הראשונה לבין ספר הילדים "הלב", שהיה ונשאר בכארבעה יובלות שחלפו מיום יציאתו בראש רשימת ספרי המופת לילדים, חרף הניסיון להמעיט את דמותו של הספר הפטריוטי הזה ולהציגו כספר שערכיו מיושנים ואי-רלוונטיים בעולמנו הבתר-מודרני.
בספר מרגש זה המילים "לב" ו"לבב" משובצות כמאה ועשרים פעמים. כך, למשל, בתיאורו של ילד שפגע בטעות בעינו של חברו וסיכן את כושר ראייתו, ובא לתת לפצוע את אוסף הבולים הנדיר שלו כדי לכפר על מעשהו: "הַנַּעַר הַמִּסְכֵּן! חֲצִי דַם לְבָבוֹ הָיָה הַמַּתָּן הַזֶּה אֲשֶׁר נָתַן, לְמַעַן הָפִיק סְלִיחָה" ("בבית הפצוע", תרגם: מנחם מבש"ן, הוצאת שטיבל, ורשה תרפ"ג). בסיפורי הספר האֶקלקטי הזה טמונים לבבות רבים: לִבּוֹ של המורה-המסַפּר, לִבּוֹ של אנריקו מחַבּרם של הסיפורים ולבבותיהם של חבריו; ומעל לכול: אדמונדו דה אמיצ'יס עצמו שיקע את דם לִבּוֹ בכל סיפור וסיפור.
א. עולם הפוך
כשלמדתי בבית-הספר העממי יהל"ם ברמת-גן, גרנו בפינת הרחובות יהל"ם והרצל, ומן המרפסת המערבית של דירתנו יכולנו לראות את גגות תל-אביב ורצועה כחולה של ים, כי בעיר עדיין לא נבנו כל הבניינים רבי-הקומות המסתירים בימינו את קו האופק. לא ארכו הימים, והנוף הִשתנה כליל כי בסוף שנות החמישים הלך ונבנָה מול ביתנו בית-ההסתדרות – בית מידות שגזל משני אחיי את מגרש הכדורגל השכונתי שלהם. בלֵית ברֵרה הם נשארו בבית וקראו כמוני בספרי הילדים והנוער שקנתה בעבורנו אִמי בחנות-הספרים "פורת" העומדת מול העירייה.
דומני שרק בשנות ילדוּתו יכול אדם להזדהות עם גיבורי הספרות עד אָבדן הגבולות שבֵּין אמת לדמיון ובין הטבע לאמנות. אני עצמי נשאבתי לא פעם לתוך עולם הספר, וחלמתי שבקריאה חוזרת אוכל להציל את אחד הגיבורים, שכבר הספיק להתקרב אליי ולהפוך לחברי הטוב, לאחר שאזהיר אותו מפני הסכנות שעתידות לארוב לו בהמשך דרכו. אפילו פיניתי לו כבר מקום מסתור במרפסת המטבח הסדורה והמאורגנת שלנו, "מחסן הפְּרוֹדוּקטים" של ביתנו, ודבר לא יחסר בה אם תהפוך למקום המִקלט הסודי של ילד רדוף שנמלט ממבקשי נפשו.
באחד משיריו הקלים בענייני דיומא (שירו "שירה אמִתית" מִן הסדרה "סקיצות תל אביביות", שהתפרסמה בראשית שנות השלושים בעיתון "דבר"), הפך אלתרמן הצעיר את היוצרות וכתב: "פַּיְּטָנִים מֵעוֹלָם לֹא לָמְדוּ מִן הַמּוּזוֹת, / הַפַּיְּטָנִים תָּמִיד לִמְּדוּ אוֹתָן". לכאורה אין אלה אלא דברי איגיון (nonsense) ואבּסוּרד גמורים, פרי החידוד וההתחכּמוּת; אך במחשבה שנייה, לפנינו בעצם דברים שקולים והגיוניים שלפיהם אין הסופר בימֵינו נגרר אחר ה"מוּזה" אלא שולט בה, והיא נענית ברצון לכל משאלותיו (דברים דומים עתידים היו להיכתב לימים בשיר האַרְס פואטי "הבִּקתה" מן המחזור "שיר עשרה אחים").
כמודרניסטן נהג אלתרמן ל"שַׁבֵּש" את כל הפָּרָמטרים של המציאוּת ולהציג בשיריו תמונת "עולם הפוך": את הסטטי הוא הפך לדינמי, את האור לחושך, את התמים למושחת ואת החדש לעתיק. הוא לא ביצע את המהפכים הללו כלאחר-יד או בהֶסַּח-הדעת, אלא באופן עקבי ושיטתי. אפילו את החיִץ שבּין עולמם של החיים לעולמם של המתים ביטל אלתרמן כבשורותיו ה"מופרכות": "אֵין בַּיִת בְּלִי מֵת עַל כַּפַּיִם / וְאֵין מֵת שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת בֵּיתוֹ" ("שמחת עניים"). היכולים המתים לזכור את ביתם?! זוהי ככל הנראה דרכו המהופכת של אלתרמן לומר שהמת חוזר לילה-לילה אל ביתו בדרך העולה מארצות הנשייה, כי יקיריו שאיבדוהו אינם יכולים, אף אינם רוצים, לשכוח אותו ולגרשו מחדרי-לִבּם. כאן ובמקומות אחרים הפך המשורר את היוצרות, והתבונן בתמונה שלאחר המוות דרך עיניו המזוגגות של המת.
שנים רבות לפני סרטו של ווּדי אלן "שושנת קהיר הסגולה" נהגו דמויותיו הווירטואליות להפִּיל את החיץ שבּין הספרוּת למציאוּת, לחרוג ממקומן הקבוע שבֵּין דפי הספרים ולצאת אל העולם החיצוֹן כדי לפגוש בו את קוראיהן. הנה, ב"בוקר בהיר", אחד משירי "כוכבים בחוץ" (1938), נכתבו השורות "לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת / גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמָנִים". לפי שורות "סנטימנטליות" אלה, לא רק הקוראים מתאהבים בגיבורי הספרות, אלא גם גיבורי הספרות מתאהבים בקוראיהם, ונחלצים לא פעם מִבּין דפֵּי הספר כדי לגעת בחיים.
איך יכולים הגיבורים לקרום עור וגידים ולגעת ברטט החיים?! שוב מוצגת כאן לכאורה כעין משאלת-לב דמיונית ואבּסוּרדית שאין לה כל זיקה למציאוּת האֶמפִּירית. ואולם, במחשבה שנייה, "בכל זאת יש בה משהו": כאשר גיבורי הספרים יוצאים מִבֵּין הדפים ונפגשים עם המציאוּת הממשית שמעֵבר לכותל, הריהם מתחילים לדבר בלשון עדכנית ומחודשת, ומשתקעים ב"בתים" חדשים ומודרניים שנבנו תמול-שלשום (שנים לאחר שהמציאוּת הספרותית שבָּהּ נולדו כבר עָברה ובָטלה מן העולם). גיבורי הספרות הנושנים זוכים לפעמים לעיבּוּד מחודש, דיוקנותיהם ניבטים אלינו בגירסה מעודכנת מעל במת התאטרון או מעל מִרקעי הקולנוע והטלוויזיה. לפעמים הם זוכים למינֵי פָּרוֹדיות לפי רוח הזמן. סיפוריהם מעוּבּדים לילדים ולנוער, מתורגמים לשפות זרות, מצוירים בנובלות גרפיות, ובגירסותיהם החדשות הם נודדים עד קצוֹת תבל. כדאי ומעניין עד מאוד לעקוב אחר מסעם ההולך ומתפתל בדרכי העיר, הארץ והעולם לאחר שיצאו הסיפורים וגיבוריהם ממעון הקבע שלהם והפליגו אל המרחקים והמרחבים.
ב. המציאוּת הנולדת מן הספרים
למעשה, מַעֲמדם של "הספרים" (לרבות המציאוּת המשתקפת בהם) מתהפך לא פעם על פיו גם בחיים, ולא רק בדמיונם הקודח של מחבריהם. אנו נוהגים לומר שהספרים מחַקים את המציאוּת. ואולם, יש ספרים הבוראים מציאוּת חדשה שכְּלל לא הייתה לפניהם בעולם. הנה, הספר "אוהל הדוד תום" מאת הריאט ביצֶ'ר סטוֹ שימש כלי נשק בידי מדינות הצפון שדגלו בביטול העבדוּת, ובזכותו נתפסו רבים לרעיון הלִיבֶּרָלי המתנגד לעבדוּת ולסחר בבני אדם. הרעיונות שבספר זה קדמו אפוא לתהליכים היסטוריים שאירעו במציאוּת החוץ-ספרותית והגיעו לשיאם בבחירתו של נשיא שחור בארצות-הברית של אמריקה. הוא הדין בחיבור כדוגמת "אני מאשים" של אמיל זולא. לא זו בלבד שחיבּוּר זה תרם לזיכויו של דרייפוס, הוא אף השפיע על הרצל ובעקיפין על דרכה של התנועה הציונית כולה. במילים אחרות, בזכות ספר נועז, שנתגלגל לידיו של עיתונאי וינאי שחלם להיות מחזאי אירופי ב"עיר האורות", אנחנו וצאצאינו חיים עכשיו ב"מדינת היהודים", ולא במקום אחר על פני הגלובוס. ואף זאת: אלתרמן עצמו התאהב בעיר תל-אביב, בת גילו פחות או יותר, שהייתה תחילה כותרת של ספר (כותרת תרגומו של נחום סוקולוב ל"אלטנוילנד" של הרצל) שנכתב וניצב על מדף הספרים שנים בטרם עמדה העיר תל-אביב על תִּלהּ. המציאות הספרותית הווירטואלית קדמה למציאוּת החוץ-ספרותית הממשית.
תופעה זו של אמנות-בוראת-מציאוּת צברה תאוצה והתעצמה עד מאוד בימינו עד לכדי "אינפלציה". פעם אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת את יצירות הספרות שבָּראו מציאוּת חדשה. ואולם בימינו – ימיה של תקשורת ההמונים – כמעט כל מהדורת חדשות בוראת מציאוּת חדשה, הגם שאין זו אלא מציאוּת קטנה ומוגבלת. ברגע שבּוֹ הצלמים והעיתונאים נכנסים לזירה, הם שופכים בה, אם במתכוון ואם בהֶסַּח הדעת, פחית של דלק הגורמת לאירועים להתלקח. מעתה האירועים נולדים וגדלים בעקבות המצלמה שכל תפקידה הוא לתעד את המתרחש. כך נוצר מעגל קסמים שבּוֹ העיתונאי שנשלח לדווח על האירועים לא פעם מצית, מַקצין ומלבֶּה אותם, אף משמש "גיבור" פעיל בדרמה שחֶציהּ אמִתי וחציה "מפובּרק". בעצם נוכחותו בשטח מכתיב העיתונאי את עָצמת האירועים, הופך את הסטטי לדינמי ואת הסָביל לפָעיל.
ג. החיים בצל הספרים ולאורם
כאמור, גם בחיי האישיים התהפכו לא פעם תפקידיהן של המציאוּת הממשית ושל המציאוּת הדמיונית הלקוחה מן הספרים. לא פעם הזדהיתי עם גיבוריהם של הספרים שקראתי עד שהרגשתי שהם חבריי, ולא אחת כִּיוונתי את מַהֲלכי חיי לאור סיפורי חייהם של גיבורים אלה שנִטווּ בסיוע חָכמתם וניסיון חייהם של מחבריהם.
היחס האינטימי והאֶמפתי שפיתחתי כלפי גיבורי הספרות, ילידי-הרוח של הסופרים הגדולים, גרמו לי לפעמים לנהוג כמוֹתם, או, לחלופין, להיזהר מן הפחים שאליהם נפלו כשאיבדו את עשתונותיהם. הגיבורים הללו והסופרים שבּראו אותם לימדוני בדרכי עקיפין להתבונן בכל סולם הגוונים שבֵּין טוב לרע, להכיר את ההבדלים שבֵּין חוטא לבין פושע, להבחין בין מעידה חד-פעמית לבין רִשעות וזדון ממאירים. בעזרתם למדתי להבחין בין אנשי-חסד אמִתיים לבין אותם מתחסדים המאַחזים את עיניהן של הבריות ומעמידים פני כבשים תמימים בעוד ששֶׁבע תועבות מקננות בקִרבָּם. הם לימדוני שלא כל הנוצץ זהב, ושלפעמים דווקא אָדָם פשוט ואפור, שלא תוֹאַר לו ולא הדר, הוא-הוא איש המעלָה האמִתי הזורע אור על סביבותיו.
הֶארוֹת פסיכולוגיסטיות דקות ומדויקות מצאתי לרוב בספריו של בלזק שנכתבו עשרות שנים לפני "תורת המעמקים" של פרויד. אבחנותיהם הגאוניות של סופרי ענק כמו שקספיר, בלזק ודוסטויבסקי שידעו את נפש האדם עד למעמקיה, ביחד עם ההֶערוֹת האינטואיטיביות המופלאות של אִמי שידעה לקרוע את הלוֹט מעל כל מסכה ומַסווה, ליווּ אותי בילדותי ועיצבו את חיי. הם לימדוני, בין השאר, שלא להיגרר אחר תדמיות-שווא, לערער לפעמים על המובן מאליו ושלא להישען על כל אותן אקסיומות שלגבי רבים ממַכָּריי הן בבחינת "כָּזה רְאֵה וקַדש".
לא פעם נועצתי ברגעים קריטיים, שבהם עמדתי על פרשת דרכים, ב... ביאליק. לא! אַל חשש! בין הכלים שעל שולחן-העבודה שלי לא תמצאו כדור של בדולח, ובעיניי כל העיסוק בספיריטואליזם אינו אלא הבל ורְעוּת רוח. אז איך נועצתי בגדול משוררי ישראל, שנטמן בבית-העלמין שברחוב טרומפלדור כתריסר שנים לפני שנולדתי? ובכן, קראתי שוב ושוב את כל כתביו, לרבות מאמריו ומִכתביו ולרבות דבריו שבעל-פה (נאומיו, הרצאותיו ושיחותיו עם ידידים). בעזרת כל אלה ניסיתי לנחש מה היה חושב ומה היה אומר בסיטואציה דומה לזו שנתגלגלה לפתחי. במאמר מוסגר אוסיף ואגלה: גם לא פעם "נועצתי" בביאליק, היו"ר של ועד-הלשון בארץ-ישראל, ו"שאלתי אותו" אם הוא היה מקבל בברכה תחדיש זה או אחר שחידשה האקדמיה ללשון העברית במדינת-ישראל...
ביאליק הוא ללא ספק אחד האישים החכמים, המוכשרים והאינטואיטיביים ביותר שקמו לעם ישראל בכל הדורות. הוא ניחן ב"עיני רנטגן" שראו בהעלם אחד עולם ומלואו, ולפעמים הוא הצליח לקפל עולם ומלואו במילה אחת או שתיים (כבכותרות שיריו "בתשובתי", "צפרירים" ו"הבְּרֵכה", שירו לילדים "פָּרָשׁ", סיפורו "מאחורי הגדר" וסיפורו הגנוז "ארון הספרים", וכן כבהקדשתו לברדיצ'בסקי ["לנזיר אֶחיו"], או בכינוי "הַמּוֹרֶה" שהעניק לאחד-העם). ביאליק הגאון היחידאי והחד-פעמי ברח אמנם מן "הישיבה" לפני תום שנת-הלימודים הראשונה, אך הוא היה כל ימיו למדן אוטודידקטי ו"איש מחשבות" – אדם שהֶעמיק חקור ולמד בלי-הרף מן הספרים. יעידו על כך ההערות מאירות-העיניים שרשם בשוליהם.
ד. הספרים כמזון רוחני
קניית ספרים בביתנו היה הֶרגל-של-קבע. את ההרגל הזה ירשה אִמי מאביה, והורישה אותו לילדיה ולנכדיה. עוד בימי "תל אביב הקטנה", כשלמדה בבית הספר "תל נורדאו" שנבנה על חולות הזהב, נהג סבי להביא הביתה לשלוש בנותיו חבילות של ספרי ילדים, אף-על-פי שאמצעיו מעטים היו ומחירי הספרים הרקיעו שחקים. היו אלה ספרים בכריכות בד בהירות, מעוטרות בעיטורי אַר-דֶקוֹ מינימליסטיים, שיצאו בהוצאת "שטיבּל" או בהוצאת "מִצפֶּה", ולפעמים גם ספרי ילדים ונוער מהודרים שיצאו בהוצאת "אֳמנות" בכריכות כחולות מבריקות, עם איורים נפלאים ונייר מבריק ומשובח. סבתי נהגה לגעור בו, בחיבּה מהולה בכעס, על שהֶעדיף לקנות מזון רוחני בשעה שהמזָווה ריק ממצרכי מזון.
בכל אחד מימי הולדת הייתה המתנה הנחשקת ספר חדש, ולא בגד או ארוחה במסעדה (מי בכלל הִכּיר אז מוֹתרות כאלה?!). כמו אביה, נהגה אִמי לחזור הביתה לעִתים מזומנות עם ספרים שקנתה בעבורנו, שאותם בחרה לפי הבנתה ולפי ההמלצות שקיבלה מבעלת החנות (באותה עת עדיין לא היו "רשימות של רבֵּי-מכר", טבלאות של "רייטינג" ו"מצעדי-להיטים" למיניהם). יום שבּוֹ ראינו אותה מחלון חדרנו עולה במעלה רחוב הרצל הרמת-גני וחבילת ספרים בידה היה יום חג. ואצלנו חג רדף חג: לא היינו צריכים לחכות הרבה עד להזדמנות הבאה שבּהּ תגיע אימא הביתה עם חבילת ספרים נוספת.
הגברת פורת, מוֹכרת הספרים, גידלה גם צמחים בעציצים על גג החנות שניצבה, ועדיין ניצבת, ברחוב ביאליק שבמרכז העיר מול העירייה. מִמכּר הספרים לא הספּיק כנראה לפרנסת משפחתה. משמח להיווכח, שחרף השתלטות חסרת תבונה של רשתות השיווּק על חלק הארי של ענף הספרים, תוך סיכּוּן הענף כולו, חנות הספרים המשפחתית "פורת", היודעת עדיין להבחין בין מוּצר ליצירה, ניצבת על תִּלהּ בכל חליפות העִתים. דור הולך ודור בא, ובשל המשבֵּר הפוקד כיום את הענף, נפתח לצד מדפי הספרים גם בית-קפה, חֵלף חנות הפרחים וצמחי הנוי ששימשה את דור המייסדים לפני שישים שנה ויותר. אף-על-פי-כן החנות מעמידה את ענף הספר במרכזה, ואני מתחלחלת לנוכח המחשבה שבזמן מן הזמנים עלול המקום המרכזי הזה להפוך למאפיית פיתות ובּוּרֶקאס או לבזאר של סמרטוטי לבוש מיוּבּאים.
כשהייתה אִמי חוזרת הביתה עם חבילת הספרים שקנתה, היינו שני אחיי ואני עָטים עליה ובוחנים את תכולתה – קודם התמונות ואחר-כך התוכֶן. ספרים אלה לילדים ולנוער, שהפיצו ריח מתקתַּק של גיליונות דפוס חדשים שזה אך נכרכו, השפיעו על חיי, פשוטו כמשמעו. אחד מהם היה סיפורה של הנערה אוֹרֶליה, גיבורת ספר הילדים "במשפחה" מאת הֶקטוֹר מָאלוֹ. בסתר לִבִּי אני משוכנעת שספרֹ זה חינך אותי ליזום, לארגן ולשאת באחריות הכרוכה במשׂרות ניהול. היום אני מזהה את התכונות האלה אצל נכדתנו גליה: כשהייתה עדיין תינוקת בת שנה, ובטרם ידעה להוציא מפיה אפילו משפט אחד, היא נהגה לרוץ ולהביא את התיק לכל הורֶה שהגיע אחר-הצהריים למעון לקחת את ילדו הביתה. כך הוכיחה התינוקת שהיא מכירה את כל הילדים שבכיתת-הגן שלה, אף יודעת לזהות את הוריהם, תוך התאמת הילד להוריו והתיק לבעליו.
■
אני זוכרת איך לימדה אִמי אותי ואת אחיי (ובשנים מאוחרות יותר את נכדיה ואת ניניה) לקרוא בספרים. היא נהגה לקרוא לפנינו בקול רם ובנימה תאטרלית של תסכית-רדיו סיפור מרתק ובו תעלומה רבת מתח. הניסיון שצברה בשנתיים שבהן הופיעה על הבמה באופרה הארץ-ישראלית לימד אותה לקרוא קריאה אמנותית, בדיקציה ובאינטונציה הנכונות. לפתע – בעיצומו של רגע דרמטי ומורט עצבים במיוחד – היא נהגה לעצור את הקריאה ולומר לילד פעור-הפה שישב מולה: "אם אתה רוצה לדעת את ההמשך, בוא ואלמד אותך לקרוא". השיטה הספרטנית הזאת, שהעלתה אצל רוב ילדי המשפחה דמעות נרגנות של תרעומת, בהחלט פעלה את פעולתה והשיגה את מטרתה. כולם עד אחד ידעו לקרוא בשטף עוד לפני שהגיעו לכיתה א'.
ו"פטנט" נוסף היה לה שבעזרתו לימדה אותנו לכתוב: כשהיינו מתקוטטים ופונים אליה בדרישה שתטיל מרוּת ותקבע מי צודק, הייתה אִמי מודיעה לנו בנימה סמכותית שכרגע אין לה פנאי, אף הציעה לנו: "שבו ופָרטו בכתב את הטענות שלכם. אחר-כך אקרא את כל מה שכּתבתם ואקבע מי צודק". אין ספק שבדרכי עָרמה היא לימדה אותנו לאחוז בעט ולִבנות טיעון משכנע.
אִמי גם הייתה משוכנעת שכּתיבה, כמו נגינה על כלי מוזיקלי, דורשת תרגוּל והתמדה, ללא פשרות וּויתורים. היא גם האמינה שקריאה בספרים הראויים תועיל לא פחות מכל ההערות והגערות שנשמע מִפּיה או מפי המורים. על כן עודדה אותנו לקרוא ולכתוב בלי-הרף, והייתה עורכת ליד שולחן האוכל שיחות על הספרים שקראנו ועל חוויות הקריאה שעברו עלינו, מבלי שנרגיש שהיא בעצם בוחנת אם הצלחנו להבין את הנקרא. לא פעם שאלה אותנו בטרם סיימנו את הקריאה איך לדעתנו תסתיים העלילה, כך פיתחה בנו, בעקיפין את היכולת להפליג על כנפי הדמיון ולהתבונן בדברים מתוך מבט של "הֲזָרָה", מבט שילדים מסוגלים להגיע אליו באופן טבעי ובלתי מאולץ. אהבנו לקרוא, כי בעזרת הספרים גילינו את פלאי תבל, אך שנאנו את החובה שהטילו עלינו בבית-הספר – לנהל "יומן קריאה". נדמה לי שאין דרך בדוקה יותר להשניא על ילדים את הקריאה מן החובה לדווח עליה בכפייה "בשביל הפרוטוקול".
בזכות אִמי אהבתי לקרוא. את ספרי הילדים המצוינים שהביאה מחנות הספרים "פורת" קראתי שוב ושוב, והם נחרתו עמוק בלִבִּי וליווּ אותי לאורך חיי. שאלתי ספרים גם בשתי ספריות ובספריית בית-הספר יהל"ם. בספריית ההשאלה הרמת-גנית של משפחת עֲשִׁירי לא הרחק מכּיכר "כֹּפֶר היישוב" שבפינת הרחובות ביאליק ויהל"ם (היום רחוב קריניצי) נתבקשתי במפגיע שלא אגיע להחליף ספרים יותר מפּעם אחת בכל יום מימות השבוע.
ה. ספרי הילדים של פעם
ספר שהשפיע עליי בילדותי באופן מיוחד הוא "הלב", ספרו של אדמונדו דה אמיצ'יס על הילד האיטלקי אנריקו, המתעד שנת לימודים אחת ומתאר ביומנו גם את חבריו לספסל הלימודים (נדמה לי שספר זה השפיע בעקיפין על "סומכי", ספרו של עמוס עוז לבני-הנעורים). מסיפוריו של אנריקו למדתי איך ילד קטן יכול לאזור את כל כוחותיו, לגַלוֹת מסירוּת נפש עילאית ולעזור להוריו ולחבריו הטובים, תוך הקרבת קרבן אישי לא קטן. הוריי ידעו אמנם להוקיר כראוי כל מעשה טוב שעשיתי, גם מבלי שאיאלץ להכריז עליו בקול רם כרוכל על מרכולתו; אך מה רבה הייתה אכזבתי כשהתברר לי לימים שאותם "חברים טובים" שלא אחת נלחמתי בעבורם בוועדות אקדמיות והגנתי בחירוף נפש על האינטרסים שלהם, לא שיתפו אותי לימים בפיסות של מידע (כלל לא מסוּוג ולא חסוי) שעשויות היו לסייע לי לנווט את דרכי ולשַׁנות את חיי לטובה. כשנתגלו לי הדברים במאוחר, משהו נסדק בי ולא התאחה עד עצם היום הזה. נדמה לי שאת האידֵאלים של הרֵעוּת ושל הערבוּת ההדדית בחיק המשפחה ספגתי מסיפוריו של ספר הילדים האיטלקי הסנטימנטלי הזה, שזכה לימים לגירסת אָנימציה יַפָּנית שהייתה אהובה עד מאוד על ילדיי בגיל הגן והכיתות הנמוכות.
כיום רוב המבקרים וחוקרי הספרות בעולם מתבוננים בספר "הלב" כבספר שמרני וצִדקני ואפילו "קיטשי" במקצת. לאט-לאט איבד הספר את מעמדו כספר מופת שכל ילד חייב להכירוֹ, וכיום כבר אין מציבים אותו על מדף-הספרים של חדרי-הילדים. צר לי שבעשור האחרון פגה האהדה לספר זה שעיצב את חַיַי ואת חַיֵי חבריי, וצר לי שבמקביל לירידת מעמדו של "הלב" גם הלך והתפוגג אמוני בערכים היפים שספר זה טיפח בקִרבּי ובקרב בני דורי. ייתכן שהסטנדרטים שהצבתי לאחדים מחבריי לגבי השאלה "מה זאת חֲברוּת?", אשר נגזרו מִבּין דפי "הלב", היו גבוהים מדיי ונאיביים מדיי לגבי האלף השלישי. ייתכן שהם אינם מתאימים כלל למציאוּת האינטרסנטית עד לזרא שבָּהּ אנו מנהלים את חיינו באלה הימים. במאמר מוסגר אוסיף שאף-על-פי-כן ולמרות הכול, אני עדיין מוקפת ב"גרעין קשה" של חברים ותיקים שמעולם לא הכזיבוני, והקשר אִתם הוא יום-יומי כמעט. אף פעם לא חקרתי אותם, אך ייתכן שגם הם "חניכיו" של דה אמיצ'יס וספרו התמים "הלב".
כיום, עם התפוגגותו של "עידן התמימות", רבים מספרי הילדים "של פעם" זוכים לפרשנות בתר-מודרנית, מוּרָדים מגדוּלתם וערך מניותיהם צולל מטה-מטה. "אוהל הדוד תום" מתפרשׁ כיום אצל המבקרים העוסקים ב"שיח מיעוטים" (minority discourse) כספר סָכָריני שביקש להנציח את מערכת ערכיו של האדם הלבן – סוחר העבדים הנצלן. לפי התפיסה החדשה, גיבורו השחור של ספר זה מוצג כאדם קוֹנפוֹרמיסטי וחסר כל תודעה מעמדית, האוהב את משעבדיו ושמֵח בעבדוּתו. ככלות הכול תום הריהו עבד נאמן המוכן לרצוע את אוזנו למשקוף בית בעליו, ואינו מניף כמצופה את דגל החֵרות והעצמאות. לטענת המבקרים של ימינו, המחַבּרת בעצם עיצבה את דמותו של הגיבור לא לפי צרכיו ומשאלותיו לבבו של המיעוט האַפְרוֹ-אמריקני המקופח כי אם לפי האינטרסים של האדם הלבן, אשר ביקש לִחיות את חייו ברווחה, בנחת וב"שקט תעשייתי".
גם "רובינזון קרוזו" מוצג כיום בקריאה בתר-קולוניאליסטית מבית-מדרשו של אדוארד סעיד כספר המציג את התמונה מנקודת התצפית של האדם הלבן, ולא דרך עיניו של שֵׁשֶׁת (Friday) העבד הילידי, שפטרונו בעל המגמה המיסיונרית – המשקף את מערכת ערכיו של דניאל דֶפוֹ – הביאוֹ תחת כנפי הנצרות. גם מניותיו של "הלב" ירדו כאמור ירידה תלולה לאחר שהמבקרים וחוקרי הספרות בני הדור האחרון זיהו בו עומס של קלישאות ושלל ערכים פטריוטיים ("פַשיסטיים", לפי דברי החוקרים "הביקורתיים" של ימינו). ובכלל, כל ספרות הילדים הקלסית, שביקשה להנחיל לילד ערכים חיוביים של התחשבות בזולת ושל תרומה למען הכְּלל – להבדיל מן האֶגוֹאיזם הנאור והנרקיציזם הטהור השולטים ברוב היצירות הנכתבות בימינו – אינה זוכה כיום לאותה הערכה קוֹנצנזוּאלית שהייתה מנת חלקהּ בילדותי.
לעניוּת דעתי, בכל ארצות המערב אין ספרות הילדים זוכה בימינו לַכָּבוד הראוי לה. מתברר שאפילו כיום, כחמישה יוֹבלים לאחר המהפך הרומנטי, עדיין רואים המבקרים בענף זה ענף נחות במקצת – יִיחור מאוחר שבָּקע בשולי המערכת הספרותית. השפה הסדורה והבהירה, המאפיינת בדרך-כלל את ספרות הילדים, אוֹפיָים הדידקטי של גיבוריה ושל עלילותיה, השמרנות של ערכיה (כיבוד אב ואם, נאמנות, חֲברוּת ומסירוּת, חריצות והתמדה, אהבת הבריות, הגנה על החלשים וכו') – כל אלה מקנים לספרות זו אופי של ספרות פשוטה ופשטנית במקצת, הרחוקה כביכול מן המבוכה הסבוכה ומן הלבטים המוּסריים הרֶלָטיוויסטיים המאפיינים את הספרות ה"קנונית" למבוגרים. ההערכה הלקויה לספרות הילדים גם גורמת לכך שרוב הפְּרָסים הספרותיים היוקרתיים אינם מיועדים לסופרי ילדים, הגם שיש ספרי ילדים שאינם נופלם באיכותם מן העִדית של ספרות העולם. למען האמת, ספרי הילדים של סופרים גדולים לעִתים מעניינים יותר מספריהם למבוגרים כי מחבריהם מגלים בהם את מה שאינם מעֵזים לגַלוֹת בכתיבתם למבוגרים. ספרי ילדים נוצרים לא אחת בנינוחות בלתי מאולצת, כשכותביהם כבר רפויים בחלוק לילה ובאנפילאות, ולא כשהם חנוטים בתוך מערכת צרה ומהודקת של בגדי ערב מהודרים.
ואף זאת: השפעתה של ספרות הילדים על חיינו רבה בדרך-כלל מזו של הספרות למבוגרים, כי אנו נפגשים בה בתקופה הפורמטיבית של חיינו, כשצינורות הנפש עדיין פתוחים לקליטת שפע והשפעה. לדעתי, ספר ילדים טוב – אפילו הוא מֶלוֹדרמטי ו"קיטשי" במקצת – יכול להרעיד את כל נימי נפשו של קוראו הצעיר, לטעת בו ערכים הומניסטיים ראויים לשמם, אף לשַׁנות לטובה את אופיו ואת מהלך חייו.
לעולם לא אשכח את אוליבר טוויסט ואת הסצנה שבָּהּ הוא עומד בבית המחסה הלונדוני בידיים פשוטות עם צלחתו הריקה ומבקש "עוד". כשהלכתי מפעם לפעם לבקר את סבי שהתגורר ברחוב המרגוע (היום "רחוב אלימלך"), הייתי חולפת על פני בית-היתומים שניצב בקצה הרחוב, ובדמיוני הייתי רואה את גיבורו של דיקנס עומד מולי בחצר בין אותם ילדים אומללים, שגורל חייהם השליך אותם אל בין כתליו האפורים של הבניין (בכל חצרו המרוצפת רחבת-הידיים של בית-המחסה הזה לא היה אפילו עץ אחד לצל ולמחסה). לא פעם ארזתי בנייר שלקחתי מן המכתבה של סבי חופן מצנצנת הממתקים שעמדה במזנון, ונתתי אותם לאוליבר טוויסט הרמת-גני שעמד ליד הגדר הגבוהה של בית-היתומים והתבונן בעוברי-האורַח בעיניים כָּלות.
לימים התברר לי שאביה העשיר של רחל המשוררת תרם לעיריית רמת-גן את המגרש ואת הבית, אך לאחר שירד מנכסיו סיימה בִּתו החולה והענייה את חייה בחרפת רעב ואיש בעירייה לא זכר לה את חסדו של אביה, וראש העיר לא העלה בדעתו שראוי לשלוח אליה חבילת שי בהתקרב החג! אילו לפחות חרת על שלט הרחוב את שמה של האישה הראשונה בשירה העברית בת המאה העשרים! כמה מעציבות (אך גם מאַלפות) הן תהפוכותיו של גלגל הגורל, שבכוחו להשפיל גאים ולרומם דלים. מוזר, אך כשהן מתוארות בספרים הן לפעמים צובטות את הלב אף יותר מאשר אותן תהפוכות עצמן בהתחוללן במציאוּת "הפשוטה"...
■
והיו עוד ספרים רבים בחבילות הספרים של אִמי, אך תקצר היריעה מלפרטם. מ"היידי בת ההרים" למדתי את עָצמתה של קנאה (לפעמים גם בין ידידים טובים) ואת עָצמתו של כוח הרצון שבעזרתו אפשר לִגבּור על מִגבָּלות חמורות, אפילו להפוך מאדם משותק לאדם פעלתני ונמרץ. מ"בת מונטסומה" למדתי שאסור לבטוח בזָרים חלקלקי לשון ושהנבלים בסופו של דבר באים על עונשָׁם (הלוואי שכך היה קורה גם במציאוּת החוץ-ספרותית!). גם מ"אמיל והבלשים" למדתי לנהוג בזָרים מנהג "כבדהו וחשדהו" ולא לבטוח בהם באופֶן גורף וטוֹטָלי כפי שמלמדים אותנו כיום כל אותם פוליטיקאים ציניים ועסקנים חסרי אחריות, שפיהם נוטף דבש אך צפעוני הצביעוּת מקננים בלִבָּם.
את "אורה הכפולה" קראתי שוב בבגרותי כשקניתי אותו לנכדתנו הבכורה שירה, ולפתע גיליתי בו את העלמה אירֶנה גֵרְלָאךְ שבכלל לא לכדה את תשומת לבִּי במהלך הקריאה התמה של ימי הילדוּת. אישה פתיינית זו מנסה להשתלט על אביהן של התאומות, (מנצח-תזמורת האוהב את עצמו ואת הקריירה שלו אף יותר מאשר את בני משפחתו), לכבוש את לִבּוֹ ולרתום אותו לקידום מעמדה המקצועי והכלכלי. מתברר שסופרי ילדים משרבּבים לא אחת ביצירתם עניינים שאינם מתאימים כלל לקהל היעד הטבעי של ספריהם. ילד לעולם לא ישים לב לדקויות כאלה שבתיאור עולמם האינטימי של המבוגרים. רק בבגרותו יתחיל להבין את משמעותם של הדברים שקרא בילדותו על היחסים המורכבים "שבֵּינו לבֵינהּ".
מאז נפל הספר לידיי בבגרותי, למדתי בסיוע עיניו החדות של אריך קסטנר לזהות את הנשים המָניפּוּלטיביות הללו היודעות כמו פראוליין גרלאך לזחול על גחון בשקט ובעָרמה עד שהן מצליחות לחדור לתוך מִרקם משפחתי לא-להן, כתולעת החודרת לתוך תפּוח בשֵׁל ועסיסי ומביאה אט-אט לריקבונו. הו, כמה אני מתעבת את הנשים הרֶפּטיליוֹת הללו, שאת תכסיסיהן היטיב אריך קסטנר ללכוד בספר "אורה הכפולה" (שסופו הסנטימנטלי והצפוי מראש הוא למען האמת מתקתַק ומעוגל מדיי לפי אמות-המידה האֶסתטיות של האלף השלישי).
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות: כמה אני מתגעגעת לקולה של אִמי, שהביאה לי את הספר הזה מחנות "פורת". פטירתה לפני שנים אחדות השאירה אותי עגומה ומיותמת – עזובה לנפשי כאותם ילדים קטנים שראיתי בבית-מחסה שברחוב המרגוע, אף-על-פי שכבר היו לי בעת פטירתה נכדים בגילם. אפילו שנה-שנתיים לאחר פטירתה בשֵׂיבה טובה הייתי מוצאת את עצמי מחייגת בפיזור דעת אל בֵּיתהּ. קיננה בי מתחת לסף ההכרה מין תקווה אי-רציונלית שאוּכל לשמוע שוב לרגע-קט את קולהּ התקיף, אך המרגיע והמנחם, שנשמע ברמה בעת שלימדה את ילדיה ונכדיה – ובערוב יומה גם את ניניה – לאחוז בספר, להבין את הנקרא, אף להינשא מעלה מעלה על כנפי הרוח ביחד עם גיבורי הספרות הדמיוניים...
בימיה האחרונים, כשנהגה אִמי להתלונן לפניי על קשיי הזִקנה, התחלפו תפקידינו ואני הייתי זו המרגיעה אותה במילים מנחמות כאילו היא הילדה ואני "המבוגר האחראי". הייתי אומרת לה: "אולי תַּראי לי מישהי מחברותיך שיכולה להתגאות בנכדים שכבר חצו את שנת הארבעים שלהם ובנִינה שכבר ניגשת לבחינות הבגרות?!", ואז חיוך לֵאֶה של קורת רוח ושמחה היה עולה לרגע על שפתיה היבֵשׁות, כי היא זו שלימדה את נינתה שירה בגיל חמש לקרוא בספרים ולהבין את העולם המקופל בתוכם. עד עצם היום הזה אני רואה אותה בעיני הרוח עולה במעלה רחוב הרצל עם חבילת הספרים שקנתה בעבור ילדיה, והתמונה מאירה ושמחה, עליזה ופזיזה, כביום שבּוֹ ראיתיה בראשונה.