על מכרות פחם ועל יהלומים

הרהורים בעקבות ספרו של יאיר בן-חיים מכרות הפחם (שירים), הוצאת חדרים, רמת-גן 2022, 91 עמ'.

ספר שיריו החדש של יאיר בן-חיים – "מכרות הפחם" (2022) – נסב לכאורה, בדרכי עקיפין וכאילו בשולי הדברים, סביב השאלה שהעסיק משוררים רבים, ומשוררים כותבי-עברית במיוחד: שאלת אי-יכולתו של המשורר לכלכל את עצמו ולהרוויח למחייתו מפרי-עמלו. מתואר כאן משורר, היורד כל יום אל מכרות הפחם של עולם הפרנסה, ודווקא בערב, כשיורדת החשכה, הוא יוצא אל האור.

הנושא הזה העסיק את המשוררים למן המאה התשע-עשרה ועד ימינו, אף כי יש להניח שלאורך הדורות נדרשו לו פֹּה ושָׁם גם משוררים בני העולם העתיק. אחרי המהפכה הצרפתית ומיגור כוחם של בתי-המלוכה חלה כידוע דמוקרטיזציה של החיים ואל קהיליית כותבי השירה הצטרפו לעִתים גם אנשים שגדלו ברובע דלי-העם, ולא רק אלה ששפר גורלם לגדול באחוזות הרוזנים ובארמונות המלכים. בעיצומה של התקופה הרומנטית, עדיין השתייכו אחדים מהמשוררים האנגליים הגדולים לאריסטוקרטיה, ונשאו תארי אצולה (הלורד ביירון, הברון פֶּרסי בִּיש שֶׁלי, הברון ו"משורר החצר" אלפרד טניסון, שקיבל את תארו מן המלכה ויקטוריה והורישוֹ לבנו). חלקם היו אמנם בניהם של כמרים עניים או של סוחרים מרוששים, אך רובם זכו להשכל מצויינת באוקספורד ובקיימברידג'.

בצִדם של הרומנטיקונים האנגליים נכנסו באמצע המאה התשע-עשרה ל"היכל השיר" גם אנשי שוליים חסרי-כול כמו הבוהמיאנים הצרפתיים (רמבו, ורלן, קורבייה, ועוד) – נוודים מנודים ו"מקוללים", שבילו את חייהם במסבאות, בבתי-בושת ובבתי-חולים לחולי נפש. בודלר, אביהם הרוחני של החבורה הבוהמיאנית, שבילה חלק גדול מחייו עם פרוצה, נע בין חיי עוני ומחסור לבין ההדר והעושר של חיי החצר, שאותם הכיר תודות לנישואיה השנִיים של אִמו עם קולונל מפורסם שעבד בשירותה של האצולה הפריזאית.

בתוך כך, התחילו גם סופרי ישראל לכתוב על אותו נושא "פיוטי" שהעסיק את משוררי המאה התשע-עשרה: קשיי הפרנסה של אותם משוררים דלי-אמצעים היושבים במרומי הפרנסוס. בשירה העברית הראשון היה כמדומה י"ל גורדון, שבשירו "השירה מאין תימצא" הציג עֶמדה קלסית, שלפיה המשורר זקוק לנותני-חסות ולתנאים טובים כדי לכתוב את שיריו, בחינת "אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה" (כל שיריו עומדים לרשות הקוראים ב"פרויקט בן-יהודה"). משורר צעיר, אלמוני באותה עת, חיים-נחמן ביאליק, ענה לו בשיר הנושא אותה כותרת, אך בו הציג עמדה הפוכה: משורר אינו כותב כשצרכיו מגיעים כמן משמיים, אלא כשהוא רעב ודואב. עמדה זו חִלחֲלה גם לשיריו ה"אַרְס פואטיים" החשובים של ביאליק כמו "שירתי" ו"זוהר". שאול טשרניחובסקי, בן-דורו של ביאליק, הציג אף הוא כידוע את האני-המשורר כמי שבז לערכי החומר ("אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחַן!").

גם משוררי המודרנה התל-אביבית הציגו עמדה אנטי-בורגנית, שהתבטאה בשיר "קרועים אנו" של שלונסקי. עמדה זו עברה כחוט השני בשיריהם של כל משוררי האסכולה. בהשראתם של המשוררים הבוהמיאניים, שהיו מכורים לאלכוהול ולסמים (וגם בעקבות הלכי רוח סוציאליסטיים שבָּזוּ לייחוס ולממון), בחרו משוררי "אסכולת שלונסקי" להציג את עצמם כנוודים קרועי-בגד, כאנשי הפקר חסרי בית, כחבל קבצנים, כאסופים, ממזרים, בני-בלי-שם, שיכורים, אנשי קרנות, בני אספסוף של מצורעים המושלכים אל מחוץ למחנה.

בדימוי זה היה לא מעט מן הפוזה התאטרלית: שלונסקי, אלתרמן, רטוש ולאה גולדברג באו מבתים מבוססים ומכובדים, ולא מן הביבים והאשפתות (כמו המשוררים הפריזאיים ששימשו להם דגם-אב). אולם היה בדימוי העצמי המופקר הזה גם גרעין של אמת: משוררי המודרנה התל-אביבית עשו את ימיהם בבתי-קפה ובמסבאות, לא התנזרו מיין ומנשים. הכוס, בעלת הפונדק ומסכת התאטרון היו חלק בלתי-נפרד מן הביוגרפיה שלהם – הספרותית והחוץ-ספרותית.

גם משוררי דור המדינה המשיכו את העמדה האנטי-בורגנית הזו, גם כשהיא לא תאמה את חייהם החוץ-ספרותיים, שלא תמיד הִפנו עורף לערכי החומר ולמנעמי החיים. והנה, בספר לא שגרתי כמו "מכרות הפחם", שדפיו ברובם שחורים והשיר נדפס עליהם ב"תמונת תשליל", חוזר הדפוס התמטי הזה של קשיי הפרנסה, ואתה מאמין לכל מילה הנאמרת בו כי ניכָּרים דברי אמת. יאיר בן-חיים מתאר בספרו איך "פִּיחַ הַפַּרְנָסָה מִתְפַּזֵּר / עַד אֵינְסוֹף הַשָּׁמַיִם" (בשיר "שמֵי העול", עמ' 14). הוא אף מתאר – אגב גרירת זכרי-דברים מספר קוהלת – איך "בְּעוֹדִי דּוֹחֵף אֶת עֶגְלַת גּוּשֵׁי הַפֶּחָם מִתּוֹךְ הַקָּצֶה שֶׁל הַחֹשֶךְ / אֲנִי מֵישִׁיר מַבָּט אֶל הָאוֹר הַמְּחַיֶּה / וּמְזַהֶה אֶת קְלִפַּת הָאֹשֶר בְּדַפְנוֹת הַמִּכְרֶה / מִבְּלִי שֶׁאָבִין הַכֹּל חוֹזֵר אֶל מְקוֹמוֹ." (בשיר "מאושר בחלקי", עמ' 16). האני-המשורר מתאר את עצמו ככורה במכרות הפחם, אך הקורא אינו שוכח שגם יהלומים כורים במכרה ושיהלומים עשויים גם הם מפחמן, כלומר מאותם יסודות כימיים שמהם עשוי הפחם, אך במבנה מולקולרי שונה ובהקשר כימי שונה. ב"מכרות הפחם" של יאיר בן-חיים יש שהפחם הופך ליהלום.

לקראת סוף הספר מפַנים הדפים השחורים את מקומם לדפים זהובים ואופטימיים יותר, ובהם מתוארת התקרבותו של האני-המשורר ליעד שאליו חתר כל חייו:

"אֲנִי אוֹחֵז בְּיָדִי / מַעֲטָפָה עָבָה שֶׁל מֻסְכָּמוֹת / שֶׁנֶּאֶסְפוּ עִם הַזְּמַן. //

בְּסַךְ הַכֹּל צִוִּיתִי עַל עַצְמִי / לִשְׁאֹף לְכֵנוּת / וְלִיצֹר לִי הַסְכָּמָה חֲדָשָׁה /

שֶׁתְּדַגֵּם לִי דֶּרֶךְ אֶרֶץ / שֶׁאֵדַע בָּהּ אֶת דֶּרֶך הַיָּשָׁר / וְאֶפְסַע בְּבִטְחָה אֶל עַצְמִי /

עַל-פִּי הַמְּקֻבָּל / וְגַם לָצֵאת מֵהַכְּלָל / כְּדֵי לְעַגֵּן בִּי שְׂבִיעוּת רָצוֹן"

(בשיר "הסכמה חדשה", עמ' 82).

יאיר בן-חיים אכן הגיע להערכתי אל היעד המאוּוה: הוא הפיק מקִרבו שירה כֵּנה, שיש בה כניעה למוסכמות השירה ולמוסכמות החיים, מחד גיסא, אך גם יציאה מתוך הקונבנציות המאפשרת בריאת צורות שירה חדשות ומקוריות, מאידך גיסא. לא אחת שירתו שוברת את הכללים וסוטה מ"דֶּרֶך הַיָּשָׁר" אל השוליים הלא שגרתיים של החיים ושל השירה. אחת הדרכים שלה להפר את השגור והחבוט מושגת בעזרת הסינסתזה ( synesthésie= מיזוג של חושים), כמו בתיאור המבדיל "בֵּין הַקֹּר לַשָּׁחוֹר" (עמ' 13), או בתיאור הגשם שאינו יכול "לִשְׁטֹף אֶת הַצַּעַר שֶׁדָּבַק בֵּין קִפְלֵי אוֹר הַיּוֹםהַזּוֹהֵר" (עמ' 18).

יאיר בן-חיים אינו מוּכּר וידוע בציבור כמו אחדים מבני-דורו, והוא לא הִרבָּה להתראיין הגם שהביוגרפיה שלו מיוחדת במינה ואין בה דבר מן הרגיל והשגרתי. הוא נולד בתל-אביב לאב ניצוֹל שואה ולאם יוצאת עיראק. שכנה, ששמעה אותו שר על המרפסת, עיצבה אותו מחדש בדמותו של "חוזליטו" ישראלי, ודאגה שיוזמן לסדרת מופעים. בנעוריו ביצע את ה"רפרטואר" שלו במופעים ברחבי הארץ, וזכה לגמוּל ולתשואות הקהל. לצורכי פרנסה הוא בחר להתמחות במנהל עסקים, אך נמשך כל השנים אל השירה שלמענה הקים הוצאה ובמה לקהיליית כותבים ואמנים וכן סדנה אינטרנטית לשירה. "מכרות הפחם" הוא ספר שיריו הרביעי, ובו השיג לדעתי את היעדים שקבע לעצמו בשיר "הסכמה חדשה", המצוטט לעיל.

ומה הלאה? בשירו היפה "ליד העץ" (עמ' 44) הוא עורך מאזן-ביניים של חייו, ומגיע למסקנה:

"בַּזְּמַן שֶׁנִּשְׁאַר / רוֹצֶה לִהְיוֹת לְיַד הָעֵץ / לִסְרֹג שָׁרָשַׁי בְּשָׁרָשָׁיו / וְלַחְסוֹת בְּצִלּוֹ //

בַּזְּמַן שֶׁנִּשְׁאַר / אַפְקִיר בְּאַחַת אֶת כָּל הַמְּשָׁלִים / שֶׁעָדְרוּ בְּאַדְמָתִי / מַחְשָׁבוֹת סְרָק - - -".