על ניצוץ שיצא מן הלב והִצית אש גדולה
מבט אחר על השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר"
תגובה על דברי דן מירון על שיר זה במאמרים שפרסם ב"הארץ" באוגוסט 2024
לקראת סוף העשור הראשון ליצירתו הקדיש ביאליק את רוב זמנו ומאמציו היצירתיים לכתיבת טיוטות של פואמה, או סִדרת פואמות, על חייו של למדן אלמוני, אחד מִני רבים מנערי בני-ישראל המֵּמיתים עצמם באוהלה של תורה ("המתמיד"). הוא בחר שלא להעניק לגיבורו שֵׁם מזהה כדי להדגיש את טיבו הארכיטיפי; כדי לעשותו לסמל לאומי. באמצעותו ביכּה את הכוחות האדירים המושקעים לשווא בבית-הישיבה, במקום בתחיית העם בארץ-ישראל שהתחילה באותה עת לחדש את פָּניה. בשירים ארוכים אחרים שנכתבו באותה עת – "תקוות עני" ו"יונה החייט" – העניק המשורר הצעיר לגיבורו שם מזהה, ואילו ביצירה הפואמטית החשובה ביותר שכָּתב בעשור הראשון ליצירתו הותיר ביאליק בכוונת מכַוון את הגיבור ללא שֵׁם.
אכן, במעגל הרחב יותר היה למדן זה, סמל קולקטיבי של תופעה לאומית אדירת-ממדים, הקשורה בתהייה על עתיד האומה. ביאליק ידע שלכך מייחל אחד-העם "בשעה זו", בתקופה קריטית בחיי העם אשר כּוּנתה בדיעבד בשם "תקופת התחייה". בשנת 1896, כשהתחיל אחד-העם לערוך ולהוציא לאור את הירחון החשוב והמעמיק "הַשִּׁלֹחַ", במקביל להכנות לקונגרס הציוני הראשון, הוא פרסם בכל גיליון מגיליונותיו שיר אחד ויחיד שאופיו הלאומי עלה בקנה אחד עם מטרתו המוצהרת במנשר "תעודת הַשִּׁלֹחַ", וכדבריו המפורשים: "מטרת כתב העת היא לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה". מטיוטות הפואמות שלו, שנכתבו במרוצת העשור הראשון ליצירתו, בנה ביאליק את שירו "המתמיד", שעיקרו פורסם ב"הַשִּׁלֹחַ" בשנת 1898 (תרנ"ח), שיר ענק בממדיו הגלויים ובמעמקיו הנסתרים, שהעניק במשתמע תימוכין לרעיונותיו של אחד-העם בתחומי חינוכו של העם ("הכשרת הלבבות").
בו זמנית למד ביאליק גם את "סוד הצמצום", וכתב שירים קצרים (בהם שירי אהבה שלא היו לרוחו של אחד-העם ואותם לא פרסם בכתבי העת של חוג אודסה). על מגמה זו לשלב את הכתיבה הפואמטית רחבת-הטורים עם שירים קצרים ו"קלים" כתבתי בדיסרטציה שלי "שירי ביאליק הראשונים" (1980). בכתיבת שירים קצרים הלך ביאליק בעקבות משוררים אירופיים שאהב, ובמיוחד בהשראתו של היינריך היינה, שאת שיריו אהב ומהם תרגם (ביאליק הצעיר תרגם את שירו של היינה "יש שיתגעגע הלב" ("Das Herz ist mir bedrückt, und sehnlich") כשבעים שנה לאחר חיבורו בגרמנית.)
בין השירים הקצרים שחיבר ביאליק בשנות "מִפנה המאה העשרים", במקביל להופעת ספר שיריו הראשון, היה שירו "לא זכיתי באור מן ההפקר" (1902), שהוא אחד השירים הנודעים בשירה העברית. אפשר שהוא השיר הנלמד ביותר במערכת-החינוך בישראל. מיליוני קוראים, מורים ותלמידים, שקראוהו ופירשוהו במרוצת הדורות, הגדירוהו בתורת "שיר אַרְס-פואטי". ובדין, השיר גדוש ברעיונות מתחומי מלאכת-השיר ויחסיו של הסופר עם קהל-קוראיו: זהו סיפור גלגולו של הניצוץ האישי של ה"אני"-המשורר: הוא מתמלט מתוך הלב עת פטיש הצרות מכֶּה בו, מַבעיר אש בלִבּות הקוראים, אך חוזר כב"תנועת-בומרנג" ופוגע במשורר שניצוצו הצית בלי-כוונה את האש הגדולה.
הגם שמדובר בניצוץ פרטי ומקורי, ולא ברכוש-הֶפקר שברשות הרבים, הוא נעשה הפקר וכל אחד יכול לגעת בו, למַשמשו ולעשות בו כרצונו. אמנם המשורר מתנגד שקנייניו יסתאבו ויאַבּדו את זַכּותם (והוא יאבּד את זְכותו עליהם), אך בו-בזמן הוא מוכן להיחשף ולהוציא את סודותיו הגנוזים מן המגירה. כך יפרוק אותם מלִבּוֹ ויציגם למשפט הביקורת. השניוּת שחש כל יוצר לגבי יצירתו (לנצור אותה או להציגהּ לפני הקהל) מונחת גם היא בתשתית השיר הקצר והטעון הזה, שטיעוניו ה"ברורים" וה"צלולים" מסתירים תהומות שחִקרם לא יגיע לעולם למיצויָם.
עולה כאן גם הרעיון שתהליכי-היצירה כרוכים בעבודה קשה (חציבה בסלע), בסבל (היצירה מנוקרת מתוך הלב) ובִכפיוּת-תודה (אֳמן-האמת מתענה כדי לגרום לציבור הנאה, וממשיך לסבול ולהתענות גם לאחר שניצוצו האישי נגזל ממנו). עולה גם הנושא המעמדי: הדובר מעיד שאין הוא אביון המלקט את נכסים מן ההפקר, ואינו מבעלי הממון המקבלים קניינים בירושה. כמוהו כ-"self made man", שקנה את הבּעלוּת על קנייניו בעבודה קשה ומפרכת.
עולה כאן הרעיון השיוויוני שלפיו כישרון-היצירה אינו נכס העובר בירושה מִדור לדור, אלא מתגלה אצל יחידי-סגולה שקיבלוהו בחסד עליון, בלי זכות-אבות; במקביל עולה הרעיון שהיצירה הספרותית אינה שייכת לאולימפוס ולפרנסוס, אף אינה שייכת לשוק-החיים, אך היא כלולה מכולם. ואכן, הלשון משקפת את הנשגב והנתעב כאחד: משוקעות בשיר רמיזות לתנ"ך ("מִסַּלְעִי וְצוּרִי", "בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר") ולמיתולוגיה היוונית (סיפור פרומתאוס שגנב את הניצוץ ונכבל לסלע), ובצִדן משובצים מושגים מהִלכות ניקור הבשר והבערת אש ומדיני ממונות ונזיקין, והמצויים בתלמוד וב"שולחן ערוך" (לרבות הַבּראיזמים שנכנסו ללשון יידיש כגון: 'הֶפקר', 'דער ניצוץ', ויידישיזמים שנטמעו בעברית, כגון: 'הלב מתפוצץ').
*
בשנות "מִפנה המאה" שינה ביאליק ביודעין את סגנונו ל"פשוט" ו"עממי". אסופת שירי-העם היהודיים, שפרסמו בס"ט פטרבורג ב-1901 האתנוגרפים גינזבורג ומארק הטביעה בו חותם עמוק. הוא זיהה בשירי-העם חומר גלם נפלא ליצירתו (בעוד שרבו-ומורהו אחד-העם ראה ביצירות-הפולקלור הללו "פתפותי-מילים" ללא טעם וריח). ניצני העממיוּת שבשירים קצרים כמו "לבדי" ו"לא זכיתי" סללו את הדרך ל"שירי-העם" שלו ול"פזמונותיו" מהשנים 1905 – 1910.
גם לאחר ניצחונו של הרצל במירוץ על הנהגת התנועה הציונית והתמעטות כוחו של אחד-העם, המשיך ביאליק להעריץ את מורהו השמרן והאצילי, אך במקביל התחיל להתקרב גם לטעמם המודרני, התוסס והכמו-עממי של סופרי ורשה, שהתנערו מסבל הירושה וגילו את "סוד הצמצום". במקום שירים לאומיים ארוכים כדוגמת "הרהורי לילה", "על-סף בית-המדרש" ו"המתמיד", שהתאימו לטעמו הקלסיציסטי של אחד-העם, הפיק קולמוסו שירים בנוסח בודלר ("רק קו-שמש אחד עברך"), בנוסח פושקין ("משירי-החורף" תרס"ד) ובנוסח היינה ("הלילה ארבתי" ו"הקיץ גוֹוע"). כשביקש ממנו עורך "הצופה" הוורשאי "שיר קצר ויפה" בשביל הגיליון הראשון של כתב-העת החדש, שיגר אליו ביאליק את "לא זכיתי" תחת הכותרת "ניצוצי" (על טיוטת-השיר רשום שמו של המשורר הגרמני ניקולאוס לֶנָאוּ ששירתו השפיעה על ביאליק באותה עת).
מנחם פרי ויוסף האפרתי זיהו ב"לא זכיתי" שיר "מתהפך". לדבריהם, קריאה ברצף הטקסט מהפכת את הרושם שלפנינו דובר המתפאר לפני קוראיו על מקוריותו. בדיעבד מתברר שהמשורר אינו מעוניין לרַצות את נמעניו, אלא מטיח בפניהם האשמות על הסגת-גבול ושימוש לא-הוגן בנכסיו הרוחניים.
האם מנסה כאן "האני"-הדובר להתנצל לפני קוראיו, או להאשימם בחדירה לרשות-הפרט שלו? האם הוא מתפאר במקוריותו של הניצוץ האישי שלו לפני קהל אוהד, או קובל על גזֵלה מול קהל עוין, המטיח בו האשמות שמֵהן הוא מנסה להתגונן?
במישור ההגותי המשורר טוען לכאורה שלשירתו אין קשרי ירושה-מורשה אל שירת הדורות הקודמים, הנאוקלסית ביסודה, שכָּפְרה ברעיון המקוריוּת והדגישה את רעיון ההמשכיוּת ("Follow your fathers"); אך ניכּרים בה שרידים מהנאוקלסיקה הגורסת שהיצירה בעמל הולדתהּ (הרומנטיקונים האמינו בשירה ספונטנית הבאה מאליה, ללא כל מאמץ וכוונת-מכַוון). בקצרה, טיעוניו של המשורר בשיר זה מסתמכים על מוסכמות השירה ועל מוטיבים המתגלגלים בשירה של כל הדורות, אך גם מנפצים אותן לרסיסים ובונים מֵהן סינתזה חדשה – אישית וייחודית.
*
לפנינו שיר שבו "עולם האצילוּת" ו"עולם המעשים" דרים בו בכפיפה אחת, והגבולות בין לקנייני החומר לקנייני הרוח מיטשטשים בו לחלוטין. משתקפת כאן גם חוויה אישית שפגעה בביאליק באותה עת: המו"ל שלו בן-אביגדור עשק אותו בגין ספרו הראשון, שראה אור בשנת פרסומו של השיר "לא זכיתי". ביאליק הכיר אפוא מִבּשרו את סוד הפיכת הרוח לחומר. הדיבור בשיר על ענייני "אַרְס פואטיקה" מרוממים כאילו היו סחורה בשוק, לא היה לגביו מטפורה בלבד.
השיר אכן ענה אפוא על דרישותיהם של סופרי ורשה, שביקשו שירים קצרים ואישיים, אך בו-בזמן גם בָּז להן: התגדרותו ברשות-היחיד והסתמכותו על סיפורים מהמיתולוגיה היוונית, ערש-התרבות המערבית (סיפור פרומתיאוס והיפסטוס הנפח, בעל הסדן והפטיש, שמילט את הניצוץ וניתק את הגיבור המרדן מכבליו) מקרב אותו לכאורה לאידֵאל של סופרי ורשה הקוסמופוליטיים, שלא העמידו את הרעיון הלאומי במרכז יצירתם. ואולם, בהיחבא, כפי שנראה, השיר נענה גם לדרישות אחד-העם וסופרי אודסה, שהעמידו את הרעיון הלאומי במרכז.
*
הָא כיצד? ב"לא זכיתי" סיפר ביאליק סיפור אישי, הצבוע בגווניו של סיפור מיתולוגי קדום, אך גם ניהל דיאלוג סמוי עם גלגולו המודרני של סיפור זה בשירו הלאומי של שמעון פרוג "אל פרומיתוס". הדובר בשירו של פרוג הוא משה, מנהיגו של העם, שהביא לעמו ולאנושות את אמונת "הייחוד", משיר זה הגיע הרעיון שלפיו עם-ישראל, הביא לאנושות רעיון חדש, וזו גמלה על תרומתו לא בהכרת-תודה אלא בשנאה עזה. העם תרם לעולם ניצוץ מקורי, שאותו לא גנב ולא שאל. בזכות ניצוץ זה נתלקחה בעולם אש גדולה, אש אמונת-הייחוד, שגירשה את חשכת הבַּעֲרוּת הפגנית. במקום לקבל הוקרה על הניצוץ ששינה את פני העולם, עם-ישראל נאלץ לשלם בחֶלבּו ובדמו את מחיר הבּעֵרה שהציתו רעיונותיו: לשאת את רדיפות הדתות הגדולות שנוצרו מִאותו זיק של רעיון פרטי שנעשה לנחלת-הכלל. כך תיאר ביאליק את תהליכי התהווּתהּ של שנאת-עולם לעם-עולם בנאומו לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית:
הגויים קיבלו יסודות מן היהדות [...] אבל כתוצאה מזה, וכ"גמול", באה שנאה עזה לאלה המעניקים והתורמים להם את התרומה הזאת. [...] הייתה קוניונקטורה כזאת בעולם, שהכריחה את העולם האלילי לקבל משהו מיסודי היהדות ומעיקריה, אבל הטבע האלילי שלהם שילם בעד "אונס" זה בשנאה עזה כמוות.
שלא כפרומתיאוס, שהִמרה את פי האֵלים וגנב מהם את אש-התרבות להביאהּ לבני-האדם, משה – המשמש אצל פרוג סמל המייצג את העם כולו – הביא לאנושות רעיון מקורי, שנרקם בלִבּוֹ. אף-על-פי-כן, עונשו כבד פי כמה מעונשו של פרומתאוס: אלפי דיות מנקרות את גופו הדווּי ורבבות צפעונים לוקקים את דמו הניגר. ברי, שירו של פרוג הוא אלגוריה לאומית, המציגה את מצבו העגום של עם המביא לאנושות תועלת, ומשלם על תרומתו בחֶלבּוֹ ובדמו.
בארכיון מצויה טיוטה של "לא זכיתי", ובה בית שנגנז, הכתוב באותו משקל, ואף הוא פתוח לפירוש אישי ולאומי כאחד: "לִי בְּאֵרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִיו / וּמִבְּאֵרִי שָׁאַבְתִּי כַּדִּי, / וּבִיבוֹשׁ מְקוֹר אוֹרִי אַל תִּבְכּוּ / הָבָה אֶדְעַךְ לְבַדִּי". גם הבית הגנוז משתמש במטפוריקה מתחומי החציבה בסלע וחפירת הבאר, ומתאים לשיר שדוברו הוא משה, סמל האומה ומנהיגהּ. כמו בשיר, גם בבית הגנוז מדובר על דעיכה והיעלמות. גם בו נרמזת תחושת עוינות בין האני-הדובר ל"אתם", וגם בו מכריז הדובר על בעלותו על מקורותיו. הדברים משתלבים יפה בסיפורו של עם שחפר את בארו במו-ידיו, השפיע על העולם, ועתה, לאחר אָבדן הקניינים מאשימים אותו ודורשים ממנו לשאת בנזק.
לפנינו שיר אישי-לאומי, המגיע גם למעגל האוניברסלי ועוסק בתולדות עם-ישראל ואומות-העולם באמצעות קשת רחבה של נושאים אַרְס פואטיים. על חלק מהדברים עמדתי אגב ניתוחו של שיר זה בספריי ("השירה מאין תימצא" מ-1987 ו"הניגון שבלבבו" מ-2011). אוסיף ואעיר שכותרתו הראשונה של שיר זה הפנתה זרקור כלפי המילה "ניצוץ", שעמדה באותה עת במרכז חיי הרוח.
ברוסיה בשנים הראשונות של המאה העשרים, זמן חיבור השיר ופרסומו, יצא העיתון הרוסי "אִיסְקְרָה" ("הניצוץ" – Искра), עיתונם של הגולים הסוציאליסטיים הרוסיים בשווייץ, בגרמניה ובבריטניה. המוטו של העיתון היה: "מהניצוץ תוצת האש", שהתכתב עם שיר של פושקין, רמז לכך שדי בניצוץ אחד כדי להצית את אש המהפכה הגדולה. בעקבות שירו הרוסי של פרוג, שתורגם ב-1898 לעברית בידי ידידו של ביאליק יעקב קפלן, גולל ביאליק בשירו את סיפור ניצוצו שלו – לרבות הסיפור הקולקטיבי-לאומי – שהצית אש גדולה וערך את אחת המהפכות הגדולות בתולדות האנושות: המעבר מן העולם הפגני לעולם המונותאיסטי.
*
מאחר שמדובר בשיר מורכב ורב-ניגודים, הפתוח לפירושים רבים, שיר המגיע לרוב תלמידי ישראל, דומה שראוי להציגו מפעם לפעם מזוויות-ראייה נוספות. לא נעימה אני מוצאת חובה לתקן שגיאות אחדות שנפלו בניתוחו של דן מירון בשני פרקים על השיר "לא זכיתי" במוסף הספרות של עיתון "הארץ" בסוף אוגוסט 2024: "כך משתחרר סופסוף הניצוץ מן הסלע" מיום 20.8.2024 ו"לי אין עולם אלא אחד הוא העולם שבלבבי" מיום 26.8.2024.
תיאורו של מירון בשני מאמרים אלה אינו מתחשב כלל בהיבטים הקולקטיביים של השיר "לא זכיתי", ומציג רק את צִדו האחד, משל יתאר זואולוג חיה מנומרת כדוגמת הזברה כאילו מדובר בבעל-חיים לבן (או שחור). לפעמים "חצי אמת" מטעה ומזיקה יותר משקר גמור. בספרו על ביאליק "הפרֵדה מן האני העני" ניסה מירון לקבוע נחרצות שביאליק נפרד ב-1900 "לעולמים" מן האני האישי-הלאומי ופנה לכתיבה אוטוביוגרפית per se אך קביעתו זו אינה עומדת במבחן המציאוּת כלל וכלל: סיפורו של ה"אני" הקולקטיבי והאישי כאחר, המשיך ללַוֹות את כתיבתו עד סוף ימיו, 30 שנה לאחר שזנח את האלגוריה הנאיבית שאפיינה את ראשית יצירתו. יעידו במובהק הפרק הכמו-אוטוביוגרפי ב"מגילת האש" והמחזור הכמו-אוטוביוגרפי "יתמוּת" (מ"אבי" ועד "פְּרֵדה") הממשיכים למזג את שני הסיפורים גם-יחד.
את ה"אני"-הדובר בשיר אי-אפשר בשום אופן לזהות עם ישו, הגם שביאליק פנה באותה עת למוטיביקה נוצרית (במיוחד ב"שירתי" ובשירי יידיש מהשנים 1900 – 1901), בפרקים על "לא זכיתי" שבספריי "השירה מאין תימצא" ו"הניגון שבלבבו" הרחבתי בנושא הטרנספיגורציה של הדמעה, ששורשיה בסיפור הנוצרי. ואולם ביאליק לא היה יכול לשים בפי ישו את מילות הבית הראשון בשיר "לא זכיתי", כי הוא לא ראה ב"ברית-החדשה" חיבור מקורי, אלא בְּליל רעיונות וניסוחים מהתנ"ך המעורבים בקמח זר. יתר על כן, ד"ר שמואל טרטנר, עמיתי בחקר ביאליק, כתב אליי ביום 31.8.24: "הטענה של מירון שלפיה הדובר הוא ישו מופרכת מעיקרה, לנוכח סיום השיר "וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם", שהרי אורו של ישו לא זו בלבד שלא נתעלם אלא שהפך למקור-אור למאות מיליונים הרואים בו את בנו של האל ואת האלוהות עצמה".
ואשר לצד הפרוזודי: אחרי שורה ארוכה של מונחים (דיסטיכון, דימינואנדו, קרשנדו, אמפיברכים, ועוד), הגורמים לקורא לחשוב שלפניו אוקינוס עמוק מִני-חקר של יֶדע פרוזודי, נכשל מירון בניתוח פשוט של משקל השיר "לא זכיתי": לא שלושה אמפיברכים לפנינו *, כדבריו, כי אם שלושה אנפסטים המתקצרים בסוף כל בית לשני אנפסטים. כך פסק בנציון בנשלום במאמרו הקלסי "משקליו של ביאליק" (1942). נועצתי בעניין זה גם בפרופ' הרי גולומב, חוקר פרוזודיה מובהק, שהשיב ללא-היסוס: "לגופה של שאלתך - פשיטא! אנפסט הוא חד-משמעית משקלו של 'לא זכיתי', והוא מתיישב עם הטקסט כמעט ללא חריגות וחריקות". ועוד קבע גולומב: ההברה שבסוף השורה היא סכימה אוטונומית של חריזה מלעילית שאינה משנה את הגדרת המשקל.
מירון נוהג להעניק לכל משפט-שלילה את הכינוי "ליטוֹטֶס" מתורת-השיר הקלסית, ולפיכך מזהה "לִיטוֹטֶס" גם בפתיחת "מֵתי מִדבּר" ו"לא זכיתי". ולא-היא: התחבולה הרטורית הקרויה ביוונית "ליטוטֶס" מבטאת את שלילת השלילה, והיא משמשת תכופות גם בלשון-הדיבור (באמרנו "זה לא רעיון גרוע", כשאנו מתכוונים לרעיון טוב, או "הוא לא בחור רע" כשאנו מתכוונים לבחור טוב). התחבולה מצויה כמובן גם בספרות לסוגֶיהָ ולתקופותיה, מהתנ"ך ועד ימינו. נסתפק בדוגמה אחת: ב"אילידה" ממליץ זאוס לפריאמוס לבל יחשוש מאכילס: "לֹא יַהַרְגֶּנּוּ גַם הוּא וְגַם לַעֲמִיתָיו לֹא יַרְשֶׁה, / יַעַן אֵינֶנּוּ אֱוִיל, גַּם פֶּתִי גַּם רָשָׁע אֵינֶנּוּ" (שיר 24, פדיון הֶקטוֹר, שורות 156 – 157, בתרגום טשרניחובסקי). באמצעות השלילה הכפולה נאמר כאן כמובן שאכילס אינו טיפש ורשע, אלא נבון ורחום. השירים "לא זכיתי" ו"מֵתי מִדבר", לעומת זאת, נפתחים בשלילה רגילה, ולא ב"ליטוֹטֶס".
שרבּוּבֹו של השיר האנקדוטלי החביב של אגי משעול למאמר המנתח את אחד השירים החשובים והמורכבים בשירה העברית מיותר ומגוחך במקצת, מה גם שמירון רומז שמשעול כלל לא הבינה את ביאליק. בעולמנו הבתר-מודרני, שאיבד את המצפֵּן, את המצפּוּן ואת "כוכב-הצפון", עוד יימָצאו מורים תמימים אחדים שילַמדו את שני השירים זה-בצד-זה, שהרי מירון כבר מזמן הכתיר את משעול בכתר "המשוררת הלאומית"...
המהתלה שבאִזכּוּרם של שני השירים – של ביאליק ושל אגי משעול – בנשימה אחת אינה רצינית יותר מן המהתלה המתגלה בספר תרגומים של שירי ביאליק לאנגלית: "Songs From Bialik" מאת מתרגם לא-מפורסם בשם עטר הדרי, שיצא תחת עינו הבוחנת של מירון ובלוויית מאמר-שבח פרי-עטו. והנה, באנגלית המילים "ואנוכי בחֶלבִּי ודמי" שב"לא זכיתי" זכו לפתרון-תרגומי מפתיע, שמירון לא תיקנוֹ: "And I with my milk and blood". הייתכן שלא קרא את הספר שזכה לתהילתו? הבה נשאיר אפוא את אבחנותיו של מירון על ביאליק (via משעול והדרי) במקומן הראוי. השיר הקצר והמושלם "לא זכיתי באור מן ההפקר" ימשיך להתקיים עוד דורות רבים גם ללא "חיזוקיהם" של משוררים ומתרגמים, המתיישבים על כתפי-הענק של ביאליק, וזוכים במחיאות-כפיים יחצ"ניות שגורמות להם להאמין לרגע-קט שהם באמת ובתמים גבוהים וחשובים.
*
רָווח לי כשראיתי שבעקבות הערה ששיגרתי לעורך בני ציפר תוקנה הטעות המביכה לגבי משקל השיר בארכיון "הארץ", אם כי ייתכן שמורי ספרות אחדים, המלמדים את השיר הפופולרי הזה, מהשירים הנלמדים ביותר בישראל, גזרו את המאמר לפני שתוקן, ועלולים למסור לתלמידיהם מידע שגוי.
אך הנה במאמרו של מירון על נתן אלתרמן ולאה גולדברג (במוסף "הארץ" מיום 22.10.24) נפלה טעות מביכה נוספת, שתדרוש גם היא את תשומת-לִבּם של מנהלי ארכיון "הארץ". נאמר בו שכל טור בשיר הפתיחה של "שירי מכות מצרים" ("בדרך נוא-אמון") כתוב במשקל הטרימטר הדקטילי. גם זו טעות גמורה, שעליה כתב לי הרי גולומב: "זה טרימטר אנפסטי, אבל באופן קבוע חסרה ההברה הראשונה באנפסט השלישי. [...] בכל מקרה, אין כאן ולוּ דקטיל אחד לרפואה".
אם יחשוב הקורא שמִטען הזמן שחלף מיום שבּוֹ למד באקדמיה למוזיקה השכיח מדן מירון את היכולת לזהות את משקלי השירים, הרי שבשתי המהדורות של ספרו המוקדם "ארבע פנים בספרות העברית" (1962; 1975) נכתב בעמ' 250 על "השמירה של הסכימה הקצבית הרהוטה והקבועה של הטרוכאים הסדורים בשירו של רטוש 'על חטא"' ("וְהוּא מַכֶּה עַל חֵטְא / וְהוּא מַכֶּה עַל תֹּהוּ / וְהוּא מַרְעִיד מֵיתָר פָּקַע אִבּוֹ בִּכְדִי"). "על חטא" הוא כמובן שיר יאמבִּי מובהק.
לפיכך, מביכה לא פחות היא העובדה במאמר-הספד "אחרי מותו של עוזי שביט" (מוסף זה, 8.3.2023) מצא מירון לנכון להדגיש שהוא היה מנחהו של עוזי שביט, מהחשובים שבחוקרי הפרוזודיה של השירה העברית, בחיבור הדוקטורט שלו שכותרתה "לבטים והתפתחויות בשיטות משקל ביצירת ביאליק" (1978).