על סבא שעבר את היבוק ועל אחיו שחצה את האוקינוס
לרגל שנה לפטירת הסופר-
הדבר היה ככה מאת מאיר שלו: סיפור הגותי מעמיק המתחפש לסיפור טריוויאלי
מאיר שלו/ הדבר היה ככה / הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2009
פורסם: EMAGO 03/02/2010
ספרו של מאיר שלֵו "הדָבר היה כָכָה" (2009) דומה בעיניי לסרט "ימי רדיו" (1987), שהוא בעיני רבים פסגת יצירתו הקולנועית של ווּדי אלן – מחרוזת סיפורי ילדוּת נוסטלגיים, מבודחים וטריוויאליים - למראה, על חייה ואורחותיה של משפחה יהודית בברוקלין, מהימים שבהם עמד מַקלט-הרדיו במרכז הבית. לצופה המעמיק מזַמנים סיפורים "אוטוביוגרפיים" אלה אנטומיה בזעיר-אנפין של החיים במערב בשנות מלחמת העולם ה-2, ואפשר שיריעה זעירה זו, המשקפת את המציאוּת במבט אישי, ששחוק ודמע משמשים בו בערבוביה, מיטיבה לשקף את העת אף יותר מספרי ההיסטוריה הרציניים.
המילה "histoire" בצרפתית פירושה "היסטוריה" וגם "סיפור", ללמדנו שכל היסטוריון והנַרַטיב שלו. בין הנָרָטיב לבין האמת האובייקטיבית חוצצים שבעה צעיפים של בדיות, אי-הבנות, שרידי מיתוס, אישיותו של המסַפּר, ועוד ועוד. הוא הדין במילה הגרמנית "Geschichte" שפירושה "היסטוריה" ו"מעשייה". מאיר שלֵו מודה שבסיפור המשפחתי הרב-דורי שלו יש גרסאות סותרות כבאגדת-עם, ולא קל לדעת את האמת לאמִתה, אפילו התרחשה ממש מול העיניים, הגם שכותרת ספרו מכריזה בסגנונה חסר-הספקות של סבתא טוניה: "הדָבר היה כָכָה". מעמדה החמקמק של האמת הוא נושא המבריח את הרומן כבריח, ומשמש אילוסטרציה לארבעת ספרי-העיון של שלֵו שבמרכזם פירושים אישיים לסיפורי התנ"ך ולסיפורת בת-ימינו.
לפנינו אוטוביוגרפיה מעוטרת בצילומי-משפחה, המעצימים לכאורה את הפן האותנטי-הדוקומנטרי, וללא-ספק יש כאן מנה גדושה של אמת "ארכאולוגית", כפי שנקלטה בחושי ילד קטן, וצברה נפח ומשמעות ככל שנקף הזמן. אולם, האמת הביוגרפית אינה אלא קליפה דקה המכסה על תהומות של מחשבה מעמיקה. זו מנסה להתחקות אחר הדנ"א של עם נפתל וקשה-עורף זה, שחזר כלהקת ציפורים פעם אחר פעם לאותה כברת ארץ, עבר את היַבּוֹק ונאבק בקשיים, כדי להפריח חולות מִדבר ולייבש ביצות, בעוד שאֶחיו-לדם חצו את האוקינוס והתערו באמריקה הקפיטליסטית, עבדו קשה אך לא אחת נהנו מהבלי העולם הזה.
שלֵו מספר אמנם על מעברו מילדוּת לבגרות, על משפחתו בנהלל ובירושלים ועל הדוד שהיגר לאמריקה, אך רומז שלכולנו יש "סבתא רוסייה", סתגפנית וקנאית (האנשת דמותן של הציונות והעליות הראשונות שהולידו את ההתיישבות העובדת), ולכולנו יש "דוד סֶם" אמריקני, שהחדיר לחיינו בדרכי-עָרמה את המותרות של "עגל הזהב" הקפיטליסטי. התמהיל עז-הניגודים הזה שבין צנע סוציאליסטי נזירי לקפיטליזם חזירי עיצב את כל מציאוּת-חיינו במאה העשרים, לטוב ולרע. אם תרצו, הוא עיצב את פני העולם כולו בימי המתח הבין-גושי ו"המלחמה הקרה".
חיי הצנע חדורי-האידאולוגיה של המתיישבים הראשונים, יוצאי רוסיה, ומפגשם הראשון עם האמריקניזציה האָ-אידאולוגית, המעודדת חיי נוחות ורווחה – גלגולם של ההבראיזם הסתגפני וההלניזם הנהנתני מתורת ניצשה – מעלים באוב את סיפורם של יעקב אבי-האומה ואחיו עשיו, שנדד לארץ אדום, וחזר מקץ ימים רבים להיפגש עם אחיו שנשאר בכנען ולהכריז בגאווה: "יש-לי-רב". כלומר, ההבדלים בין האחים, אבות האומה והאנושות, או בין עובדי האדמה לרועים והציידים הנוודים, אינם מתחילים במאה העשרים, ושורשיהם נטועים במיתוס הקדום ביותר של האומה.
את תוארו של יעקב ("יושב אוהלים") תרגם אונקלוס כ"משמש בבית אולפנא", כלומר למדן. ואכן הרומן שלפנינו מלא בגברים "יעקביים" למדנים, נשיים-למראה, שידם האחת אוחזת באֵת, והשנייה – בעֵט. המספר מבטיח לספר במקום אחר על בני משפחתו לדורותיהם ו"על נחלי היַבּוֹק שעברו ועל המאבקים שנאבקו" (13); אך אין צורך לחכות לספר הבא כדי להיפגש עם הגברים ה"יעקביים" של משפחתו: לסבו, כמו לאבי האומה, היו שתי נשים, והוא היה מבוגר מאישתו הצעירה בארבע-עשרה שנה (16). הסב איש-הספר ידע אמנם לשתול ולטעת, אך גם ערך עיתון סַטירי (18), חיבר פזמונים ובימי המחסור של שנת 1931, נטש את הרפת ועבד במועצת הפועלים של בנימינה (39). גם חתנו ה"טיליגנט" הירושלמי היה איש-ספר, שלא הצליח לזרוע מלפפונים בערוגת הגינה, ונכדו – הלא הוא מאיר שלו – סובל מקוצר-ראייה, וכשאמו מאיצה בו לעסוק בחקלאות, הוא נלווה אליה לשדה, אך מקץ רבע שעה מודיע לה: "עכשיו את תעבדי, ואני אספר לך סיפורים" (138)
לא בכדי הוא נאלץ בבגרותו לעמוד בציפורניים משוחות בלאק האדום-האדום הזה מול הגברים החסונים ויפי הבלורית של דור תש"ח, שבאו לשמוע את דבריו על "הסליק" של נהלל. גם לא במקרה משולבות כל אותיות השם "עשיו" בשמו של ישעיהו, שהיגר לאמריקה והפך ל"סֶם". דוד זה עתיד היה להתייצב בנהלל, ולהביא מתנות לכל בני המשפחה כדי להפגין את עושרו, כעשיו בשעתו ("יש-לי-רב"). שלֵו מערים על קוראיו, ומתאר רגע הרה-משמעות זה – מעשה עולם-הפוך – במושגים "יעקביים" דווקא ( "כמו יעקב אבינו ששלח לעשיו אחיו עדרי צאן ובקר כדי לפייסו לפני פגישתם" [177]).
הספר "מתכתב" עם סופרים מכל הדורות והמשמרות, למן משוררי ימי-הביניים, חידודיהם וחידותיהם, דרך יצירת ביאליק ("זנב דג מלוח"), לרבות שיריו האַרְס-פואטיים, התוהים על מקורות השירה, ואגדותיו לילדים (זהו הספר האַרְס-פואטי המשמעותי ביותר שקראתי מעודי). הוא "מתכתב" עם הסיפורת של נחום גוטמן ("ביאטריצ'ה") ועם הסיפורת של דור תש"ח (עם חנוך ברטוב ב"של מי אתה ילד"). בסיפור המשכב שבמושב, הוא אפילו "מתכתב" עם עצמו (עם ספרו הראשון "משכב לצים", 1982). אף אין לדעת בוודאות אם סבתא טוניה, הגיבורה הראשית חוץ משואב-האבק שלה, הזוכה כאן על-דרך ההאנשה לנפש פועמת וממללת, היא טוניה מרגוליס מ"רומן רוסי", רומן-הבכורה של שלֵו, או שמא שתיהן גלגול לוקַלי של גיבורת "אנטוניה שלי", ספרה של וילה קאתר, המתאר את חיי החלוצים בנברסקה דרך עיניו של ילד שנשלח לחוותו החקלאית של סבו לאחר מות הוריו.
לפנינו ספר הגותי, מעניין ומורכב, המתחפש לפלייטון טריוויאלי. את אמירותיו המשעשעות יש "לתרגם" ללא-הרף ולהעבירן מהמציאוּת הילדית, האישית והממוזערת, לאוצר המושגים האינטלקטואלי של עולם המבוגרים, המקיף מאה שנות התיישבות וחובק-זרועות-עולם. האין טוניה, המגֵנה בקנאות על ביתה בקיץ מפני האבק ובחורף מפני הבוץ, מתעלה לדרגת סמל של המפעל הציוני-חלוצי, שביקש להפריח חולות מדבר ולייבש ביצות? נסו-נא "לתרגם" את מעשיה של האם בתיה, בתה של סבתא טוניה ואמו של מאיר שלֵו, למושגים קונצפטואליים בני-ימינו. בתיה, שלא רצתה להיכנע לתחלואי הקפיטליזם, בסופו של דבר הרימה ידיים, והמירה דג-מלוח פרולטרי באנשובי (anchois) "אריסטוקרטי", ובמשחק המונופול התמלאו קופותיה ממון, "בעוד אנו, ילדיה, בילינו את רוב-רובו של המשחק בפשיטות רגל ובבית-הכלא שבפינת הלוח" (100-99).
הרומן מגיע למסקנה הבלתי-מצודדת והבלתי-מעודדת כי להוותנו מוקדם להכריז "והיה העקוב למישור" (119), ומוקדם לקבוע שיעקב, ששמו נגזר מעָקבה (מִרמה) הפך לישראל (ששמו נגזר מיושר). התכונות ה"יעקֹביות" לא שורשו מן הנפש הקולקטיבית שלנו, והן בוקעות ועולות במציאות-חיינו בכל דור, מה גם שהרעיון הציוני – ממש כסליק הנהללי וכשואב-האבק של סבתא טוניה – הפך בינתיים מוצג מוזיאלי, שערכו נובע מנדירותו. כה מושרשות הן תכונות "יעקֹביות" אלה בדנ"א של עמנו, שגם המפעל הציוני ורעיון "היהודי החדש", שמקורו ברעיון הניטשיאני של "שינוי כל הערכים", נאבקו ושָׂרו אתן ועדיין לא יכלו להן. הספר מסתיים באֵזור הדמדומים שבין האמת בה"א הידיעה ("הדבר היה ככה") לבין אמת חלקית, שמקורה בגרסה זו או אחרת. "לא זכיתי באור מן ההפקר / אף לא בא לי בירושה מאבי", קבע המשורר הלאומי, ואילו מאיר שלו מראה שאנו סוחבים את אבותינו – הביולוגיים והארכיטיפיים – לכל אשר נלך. מגירסאות סיפוריהם והסיפורים שמֵהם ועליהם אנו חוצבים את סלע קיומנו.