על סופר עברי גדול ועל חבורת "משָׁרתיו" הנאמנה (2024)
יובל שנים לזכייתו של אהרן מגד ב"פרס ביאליק"
אור חדש על ספרו "מחברות אביתר"
פורסם: הדור- כרך י״ג-י״ד, 2024
אהרן מגד (1920 – 2016) הוא מהסופרים הפוריים והאהובים ביותר מבין סופרי דור המאבק על עצמאות ישראל. במהלך חייו פִּרסם יותר משלושים ספרים, שרובם תורגמו לשפות זרות. ספרו "חדווה ואני" עובד לסִדרת הטלוויזיה "חדווה ושלומיק" (1971), מהפקותיה הגדולות הראשונות של הטלוויזיה הישראלית. בין השנים 1968 – 1971 היה מגד נספח התרבות בשגרירות ישראל בלונדון. בשנת תשס"ג זיכוהו בפרס ישראל בתחומי הספרות. אף-על-פי-כן, וחרף כל מפעלותיו והישגיו, נאלצה אלמנתו, הסופרת והמשוררת אידה צורית, להיאבק כדי שסמטה מול ביתה תיקרא על שמו (נציגי המפלגות הדתיות בעירייה ביקשו שהסמטה תיקרא על שם רב פלוני-אלמוני שספק אם חיבר אפילו ספר תורני אחד בכל חייו).
בתקופתנו הבתר-מודרנית קוראים רחובות על-שם זמרים וזמרות, שבסך-הכול ביצעו שירים שמשוררים חיברו את מילותיהם ומוזיקאים הלחינו את לחניהם. עולם הפוך! את הזמר-המבַצע אפשר להחליף, אך המילים הן נצחיות. מעציב לגלות שאת שמו של סופר כמו מגד, שכל אחת מיצירותיו ליוותה את חיינו, לא הִרבּוּ משום-מה לחרות על שלטים של מוסדות ורחובות. לפיכך, החלטתי לחפש "תאריך עגול" ולציין את זכרו. את המאמר שלפניכם חיברתי במלאת יובל שנים לזכייתו ב"פרס ביאליק". תמול-שלשום הוא ראה אור ב"הדור" 13 – 14, שבעריכת פרופ' מאיה פרוכטמן ובעריכתי, שראה אור השבוע. עורך "הדור", פרופ' לב חקק, הזמין את שתינו למלא את מקומו באופן חד-פעמי, ונענינו ברצון לבקשתו.
תמונת "הדור"
כידוע, מחבּרי הסיפורת באשר הם שרויים רוב ימיהם בדל"ת אמות, וחייהם עוברים עליהם בבדידוּת כלל-לא-מזהרת. משורר יכול אולי לפעמים לשרבֵּט שורות-שיר אחדוֹת על מפית של בית-קפה, אך כתיבת רומן תובעת פרישה והסתגרות לשֵׁם ביצוע המשימה.
מאחר שסופרים (גדולים וקטנים כאחד) הם לעִתים קרובות אנשים נרקיסיסטיים למדיי, לא ייפלא שיצירתם הסיפורית משַׁקפת לא אחת את דיוקנותיהם ואת צִביון חייהם בטרנספורמציות שונות ומגוּונות, שתפקידן להקשות על הזיהוי. בדורות עָבָרו, כשהתואר "גיבורי ספרות" לא היה מטפורה ושיקף דמויות ספרותיות הֶרואיות ורבות-עלילה, הפליג הסופר הקלסי ושוטט בדמיונו בכל אתר ואתר במרחבי תבל. ואולם, בעקבות בריאָתו של דמות האִי-גיבור (anti-hero) בספרות המודרנית, למן שנות "מִפנה המאה" העשרים, התחילו סופרים לא מעטים לתאר בסיפוריהם את דמותו הפָּסיבית של הסופר רפה-השרירים וחסר הכריזמה הרכון כל היום על המכתבה בין כותלי חדרו, ורק לפעמים יוצא מביתו אל החנויות המצויות ברדיוס של מאה-מאתיים מטר מביתו כדי למלא את המזווה.
במאה העשרים, עם המעבר מדמות הגיבור אל דמות האי-גיבור ומדמותו של המסַפֵּר הכול-יודע (omniscient narrator) אל דמויותיו המגוּונות של הראשוֹמוֹן, התחילו הסופרים לספר על חייהם ועל מעשה היצירה שלהם, אך לאו דווקא בגוף ראשון יחיד כבז'נרים האוטוביוגרפיים והמֶמוּאריסטיים לסוגיהם. לרוב הם סיפרו על חייו ופועלו של סופר בדוי (או בדוי למחצה, לשליש או לרביע), ובאמצעות גיבורם הם פָּרקו מעל לִבָּם את מועקותיהם ואת מצוקותיהם האישיות. מעתה, הכתיבה ה"אַרְס פואטית" (הכתיבה על היוצר ועל מלאכת היצירה) לא נתייחדה לתחומי השירה בלבד, אלא חִלחֲלה גם ליצירות פרוזה רבות וחשובות.
כך, משל, ניכּר שעגנון בנובלה שלו "עד הנה" 1951) ניסה ללכת בעקבות הרומן "רָעָב" מאת קנוּט המסון, מן הרומנים החשובים והפּוֹפּוּלריים של ראשית המאה העשרים, שבּוֹ סופר צעיר ומיוסר, בן דמותו של המחבר, מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה ומנוּכּרת, שרוי ברעב בלתי פוסק ללחם, להכרה ולפרסום. קנוּט המסון ביסס את ספרו על יסודות אוטוביוגרפיים ממשיים, וקרבתו האישית לגיבורו הבדוי-למחצה ניכּרת היטב ומקנה לספרוֹ אמינות ומהימנות. גם ב"עד הנה", דלה עגנון פרטים לא מעטים מחוויות ממשיות שחווה בעֲברוֹ, בשנות מלחמת העולם הראשונה, עד כי ניתן לראות בה כעין רומן תיעודי בזעיר אנפין על שנותיו הראשונות בברלין, לאחר שעלה ארצה ב-1908 ו"ירד" ממנה לגרמניה ב-1912.
רומנים ונובלות על חייו של סופר פָּסיבי היושב רוב ימיו בין כותלי ביתו יש למכביר, אך אהרן מגד בספרו "מחברות אביתר" לא הסתפק בתיאור חייו האנטי-הֶרואיים של הסופר המצוי, אלא נכנס אִתו לחדרו, נבר ביחד אִתו בטיוטות הגנוזות שלו, חיטט בפתקאות שהשאיר אחריו וחקר אפילו את השורות שנמחקו מן הטקסט. בקצרה, הוא צילם את חייו של הסופר והראה אותם (בטכניקה של showing), ולא רק סיפר עליהם (בטכניקה של telling). היה בכך חידוש גמור בתולדות הז'נר של הרומן ה"אַרְס פואטי", המתאר את הולדת היצירה – את סיבותיה ואת נסיבותיה.
גיבורו של הספר "מחברות אביתר" הוא סופר דמיוני, אך רֵאלי ואָמין עד מאוד בעיצובו, ששמו יוסף ריכטר. ריכטר נולד בקובנה שבליטא ב־5 במאי 1902, קיבל בנעוריו חינוך מסורתי וכללי, וב־1926 עבר לברלין, שם למד באוניברסיטה ספרות ופילוסופיה. גיבורנו עלה ארצה בשנת 1931, סיפורו הראשון ראה אור ב־1933 בימי שלטונה הבלתי מעורער של חבורת שלונסקי, שנלחמה בביאליק על עֶמדות הכוח ב"קריית ספר" העברית.
תקופה זו הייתה "תור הזהב" של השירה העברית: מן הצד האחד חיו בארץ ופעלו בה משוררים כדוגמת ביאליק וטשרניחובסקי, גדולי המשוררים של המרכז הספרותי החָרב של אודסה, ולצִדם ממשיכיהם יעקב שטיינברג, יעקב פיכמן, יעקב כהן, ועוד. מן הצד האחר חיו ופעלו בתל-אביב בני חבורת שלונסקי, מצדדי המהפכה, שחיברו את שיריהם בהברה הארץ-ישראלית ("הספרדית"): אלכסנדר פן, רפאל אליעז, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, יוכבד בת-מרים, אברהם חלפי, עזרא זוסמן, אליהו טסלר ועוד. במקביל חיו ופעלו בה גם משוררי הימין אורי-צבי גרינברג, אביגדור המאירי, יונתן רטוש, ועוד. שירתו המלוטשת של זאב ז'בוטינסקי, שהשיקה את השירה הכתובה בהגייה הארץ-ישראלית, השפיעה גם היא מן המרחקים על מהלכיה של השירה העברית בארץ, הגם שחוּבּרה ברוּבּה מעֵבר לים.
בשנות העשרים והשלושים –בימים שבהם שלטו חבורות המשוררים ב"רֶפּובליקה הספרותית" הלוקלית – לא קמו בספרות העברית פרוזאיקונים רבים. מבין בני "דור ביאליק" חיו אז בארץ המסַפֵּר גרשׂם שופמן, והמשוררים-המסַפּרים יעקב שטיינברג ויעקב פיכמן. לצִדם קמו סופרים כדוגמת חיים הזז, יצחק שנברג-שנהר וישראל זרחי. בין המודרניסטים של "אסכולת שלונסקי" פעלו הסופרים מנשה לוין ויעקב הורוביץ. מעל כל אלה התנשא עגנון, שבחר שלא להשתייך לשום חבורה ונחשב תופעה יחידאית.
הסופר יוסף ריכטר, פרי דמיונו של אהרן מגד, אינו דומה לאיש מן הפרוזאיקונים הללו, שחיו ופעלו בארץ בשנות העשרים והשלושים. אפשר שיש בו קווי-דמיון כלשהם שאפיינו את דמותו של המסַפּר לוי-אריה אריאלי (אורלוף), שחי בארץ כשלוש-עשרה שנים, אך היגר ממנה לארצות-הברית ומצא את מותו בנֵכר (כשם שיוסף ריכטר, גיבורו של מגד, עוזב את ביתו ומהגר לאמריקה בעקבות פיתוייה החומריים של אישה שהעריצה אותו). לפני הגירתו מהארץ של הסופר המוכשר ל"א אריאלי לא פעם הזכירו המבקרים את שמו בנשימה אחת עם שמו ש"י עגנון, ותלו בשניהם את עתיד התפתחותה והתבססותה של הסיפורת העברית בארץ-ישראל. ל"א אריאלי היגר כאמור מן הארץ, ושמו צלל לתהום הנשייה. המעניין בכתביו יגלה איזו החמצה גדולה נכרכה בהחלטתו לעזוב את הארץ. מבלי דעת איבד סופר מוכשר להפליא את כל עולמו.
המסַפּר הבדוי בספרו של אהרן מגד חותם את המבוא לספר בשם "ד"ר עזריה וולפזון", וממנו הקורא למד על הקשיים שבהם נתקל בזמן שביקש להתחקות אחרי פרטי חייו של הסופר הידוע, אך החידתי והנסתר, יוסף ריכטר. עזריה וולפזון התחייב לכתוב את קורותיו של יוסף ריכטר, כשם יונס רבינוביץ, גיבורו של מגד ב"החי על המת" התחייב לכתוב את קורותיו של אברהם דוידוב, מגיבורי ה"יישוב" הארץ-ישראלי, והוא מעיד על עצמו:
על תקופת נעוריו בליטא שאבתי קצת חומר מסיפורי חברו לספסל הלימודים, מר יעקב (יאשה) גולני מקיבוץ אפיקים; ועל תקופת ברלין – מן המבקר ד"ר ארנסט לנדאוור, שהתיידד עִמו שָׁם ונפגש עִמו לעִתים קרובות גם בארץ. כמו כן סייעו לי מר פריץ קאופמן מן האקדמיה למוזיקה בירושלים, שהכּירוֹ יפה, בייחוד שבשנים הראשונות לאחר עלייתו ארצה, ואף עזר לו בשעת דחקו; גברת שולמית הלמוט מתל אביב; וכמה מן הסופרים החיים עִמנו, שהכירוהו מפגישות אקראי. אשתו המנוחה, הפסנתרנית אולגה לוין־ריכטר, שמתה מוות טרגי בשנת 1946, לא השאירה כל רשימות אחריה. [...] אבל כל החוטים הוליכו אל אדם אחד שידוע היה כידידו הקרוב ביותר, למן ערב הופעת סיפורו הראשון ב־1933 ועד מותו, ואשר עמד אִתו בקשרי מכתבים אף כששהה ריכטר בארצות הברית – מר אביתר לויטין .הוא המַגיהַּ הוותיק של הוצאת "נתיבות".
ספרו של מגד איננו רק ספר על קורותיו של סופר אגוצנטרי בשם יוסף ריכטר, שבגד בכל אותם אנשים ונשים שאהבו אותו בכל לִבּם (הרומן מראה שבוגדנות היא תכונה חוצת-ז'נרים, וכי מי שבוגד באשתו יבגוד גם בחבריו, שאִתם חדל והתחנך, וגם באותם מחבריו, דורשי טובתו, שקנה במהלך חייו). הוא גם מתמקד בחייהם של האנטי-גיבורים האלמונים המקיפים את הסופר הגדול בדרך הילוכו: מו"לים, עורכים, מַגיהים, מבקרי-ספרות, וכדומה. לא במקרה נושאת דמותו של הביוגרף של ריכטר את השם "עזריה". אנשי כוח העזר של הסופר – כגון מר אביתר לויטין שהפך לסופר מתוסכל בעקבות הערצתו העיוורת לריכטר – נושאים שמות של משרתים בקודש. מערכת היחסים בין הסופר הגדול ל"משָׁרתו", נושא כליו הנאמן, עומדת במרכז הספר, ולא סיפור חייו של הסופר כשלעצמו. בלי מילים נאמר כאן שאין הסופר יכול להביא את יצירותיו אל קו הגמר בלי כל אותם "כוהנים" ו"לוויים" השומרים את שערי מקדשו.
נזכיר כי בשמו ובשם משפחתו של אביתר לויטין משולבות משפחות הכוהנים והלוויים הקדומים מספרי המקרא. כזכור, היה אביתר הכוהן הניצוֹל היחיד מהטבח שערך שאול המלך בעיר הכוהנים נוב, בעקבות חשדו של המלך כי אביו של אביתר סייע לדויד במנוסתו מפניו. ואין צריך לומר ששמות כגון 'לויטין' ו'לויטן' מעידים שבעליהם משתייכים למשפחת לוויים. עזריה ואביתר לויטין שייכים אפוא לאותן דמויות העומדות דרך-קבע מאחורי הקלעים, משָׁרתות את הסופר הגדול, נושאות את כליו ומלַווֹת אותו לכל אשר ילך.
כאשר נפגע אביתר לויטין בתאונה ומת מן הפגיעה, לא נכתבו עליו כל אותם נֶקרולוגים המלַווים את מותו של סופר: "ציבור קטן הלך אחר ארונו, כשלושים או ארבעים איש, רובם סופרים ואנשי ההוצאה שבּהּ עבד. דיברו הרבה בשבחו וסיפרו שהיה תלמיד חכם, בקי גדול בלשון ובמקורותיה, שעסק בסתר בחקר ספרות הקבלה, ובעיקר – שכמַגיהַּ עשה הרבה ב''תיקוני סופרים', בענווה, ושלא על מנת לקבל פרס, ועל כן יהיה זכור לטוב לסופרים רבים. עוד אמרו, שהיה אדם גלמוד, מסוגר, ממעט בדברים, אלא כשהיה משמיע איזו הערה בענייני ספרות, תמיד היה בה חידוש מעניין".
קשה לכתוב על הרומן החדשני והמורכב של מגד משנת 1973, שבעת היכתבו לא היה לו אח ורֵע, מבלי לחטוא בספּוֹילרים ("קלקלנים" לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית), שיפחיתו את הנאת הקריאה למי שהחמיץ אותו ומעוניין לקָראו. לא במקרה זיכו אותו שופטי פרס ביאליק בשנת 1974 בפרס הנכבד (ביחד עם הרומן של מגד 'על עצים ואבנים' שיצא גם הוא בשנת 1973, ובו נעשה לראשונה בסיפורת העברית השימוש בטכניקה של המונו-דיאלוג ששירתה אחר-כך היטב את א"ב יהושע בספרו הנודע "מר מאני").
*
אותנו מעניין כאן החידוש המופלג שערך מגד ב"מחברות אביתר" בעת שנכנס "עם מצלמה" לתוך חדר עבודתו של סופר ועקב אחרי כתביו, הידועים והגנוזים, לרבות שורותיהם המחוקות. עברו שנים אחדות, ובשנת 1975 תרגם רוברט וייטהול-בשן את "מחברות אביתר", או לפחות חלקים מהרומן (ככתוב במהדורה האנגלית של עיתון "הארץ" מיום 17.9.2010). המתרגם כתב על קבוצת מאזינים שעקבה בעניין רב אחרי קטעי קריאה מן הרומן של מגד. קשה לדעת מי נכח בקהל, אך ב-2003 יצא ספרה של הסופרת היהודייה הפופולרית מֶג ווֹליצר (Wolitzer), "האישה" (הסרט זכה ב-2017 לגירסה קולנועית, בכיכּוּבהּ של גְּלֶן קְלוֹז), וניתן היה לחוש ולבסס את התחושה שיש בו "מכנים-משותפים" אחדים עם "מחברות אביתר": אטימות-לִבּוֹ של סופר, המנצל את סובביו – ובעיקר את אשתו – והופך אותם לעבדים, או לקרבנות של תשוקותיו האנוכיות. כאן וכאן יש קנאת סופרים, הערצתם של מעריצים תמימים לסופרים, בגידה של גבר בחבריו ובאשתו, מיזוֹגֶניה – כל מרכיבי התמהיל הזה מצויים אצל מגד ואצל ווֹליצר.
יתר על כן, לחוקר הספרות הטרדן, המנסה בכל כוחו לגלות את האמת המסתתרת מאחורי דמויותיהם של הסופר ג'וזף קסטלמן ואשתו ג'ואן העניקה הסופרת מג ווליצר את השם "נתניאל" (כשמו של אחד משליחיו הראשונים של ישו; וראו: יוחנן א, מה; כא, ב). כך העניקה נפח היסטורי לדמותו של המתחקה אחר הסופר ורעייתו, כשם שמגד כינה את "נושא הכלים" של הסופר בשם "אביתר לויטן", וקישר את הנעשה ב"קריית ספר" של ימינו עם דמויותיהם ומעשיהם של הכוהנים והלוויים שמִקדם.
לסופר הנערץ של מגד קוראים "יוסף ריכטר", ולבן דמותו האמריקני קוראים "ג'וזף קסטלמן"). לשני השמות יש קונוטציות של גדוּלה, מכובדות ושליטה על עֶמדות כוח ועל נכסים. לזה ולזה יש "שליחים" כמו לישו, או כוהנים ולוויים כבתרבות העברית. שני הסופרים מאמללים את האישה הנאמנה שהקדישה להם את חייה, ומעוררים בה שנאה קשה כלפי הגבר הנצלני והאגואיסט שבגד בה מבלי להתייסר על בגידתו. יוסף ריכטר מנצל אפילו את שירותיה של נזירה שהתאהבה בו, ומוצֵא אצלה את המקלט הדרוש לו לכתיבת ספריו. שני הסופרים מתים במהלך הרומן, אף שנרמז כאילו היו מין אֵלים-כול-יכולים שהמוות לא יוכל להם. הרומן האחרון של יוסף ריכטר נקרא "בדרך בית לחם".
ובמאמר מוסגר: בשנת 2018 פרסם חיים באר את ספרו "בחזרה מעמק רפאים", ששאב לא מעט מ"מחברות אביתר" של אהרן מגד ומ"האישה" של מג ווֹליצר. ספרו של מגד נפתח ביום השנה לפטירת הסופר הדגול שבמרכזו ובהחלטה לתעד את חייו. ספרו של באר נפתח בהלווייתו של הסופר הדגול שבמרכזו ובהחלטתו של במאי של סרטי-התעודה שהוזמן להלוויה לתעד את חייו של הסופר שזה אך הלך לעולמו. חוקר הספרות הטרדן, מעריצו של הסופר המת, זוכה כאן לשם "מַתי חלפי". מתי בן חלפי היה כידוע אחד מתריסר השליחים, תלמידיו הראשונים של ישו, כמו השליח "נתניאל בון", גיבור ספרה של מג ווֹליצר, שנולד כנראה בעקבות דמותו של נושא-הכלים אביתר לויטין, הכוהן-הלוי, גיבור ספרו של מגד. סופרים נמשכים כידוע להמצאות מקוריות כדבורים אל אבקני פרחים. למזלם, הם פטורים מהערות-שוליים ואינם חייבים במתן "קרדיט" ("מִזכֶּה") על נטילותיהם, כמקובל בעולם האקדמי.
מגד היה סופר מחדש ומקורי שלא התקשט בנוצות זרים. כמה וכמה מספריו עומדים כיום לרשות הקוראים והחוקרים באתר "פרויקט בן יהודה". לדור הקוראים הצעיר שלא ידע אותו מזומנת הנאה מרובה. כמו-כן ראוי שחוקרי הספרות העברית (שהִפנו עורף למגד בזִקנתו מסיבות חוץ-ספרותיות) יַפנו אליו שוב את הזרקור, ישפכו חדש על יצירתו, אף יגלו בה חידושים מפתיעים שלא הושם אליהם לב עד כה.
דף אהרון מגד מתוך אתר ארכיון העתיד, אוצר של מידע וראיונות עם גדולי התרבות בארץ: