על קנאות וקניינים

פרק הפתיחה לספר "מאוהב לאויב, עגנון מהרהר על ביאליק" מאת זיוה שמיר

פורסם: גג: כתב-עת לספרות,41, 2017

ברגע נדיר של גילוי לב, בהסירוֹ לכהרף-עין את המסכה המיתממת של חכמי גליציה שלבש דרך-קבע על פניו, סיפר עגנון לרעייתו שאין בכוונתו להוציא את כתביו בהוצאת הספרים של ביאליק. "אני רוצה כבוד וכסף", אמר עגנון, "ושני הדברים לא אשיג על ידו" (אסתרליין יקירתי, 82). הסיפור שיסופר להלן הוא סיפורהּ של ידידוּת שנִטוותה בין שני סופריו הגדולים של עם ישראל בדורות האחרונים – סיפור שהחל בקול עֲנוֹת גבורה והסתיים במאבקי יצר נסתרים שהתחוללו ברוּבּם בתוך הנפש פנימה, אך מצאו ככלות הכול את פורקנם בסיפורים וברומנים. ידידוּת זו, שעגנון יזם אותה וטיפּחהּ עוד בימי ביקורו הראשון של ביאליק בארץ-ישראל, התהדקה עד מאוד בשנים 1922 – 1923 בטיולים משותפים שערכו השניים בחוצות עיר הקיט והמרחצאות באד הוֹמבּוּרג (שאליה עבר ביאליק בעצת עגנון) ובשיחות יום-יומיות ארוכות שחצו לא פעם את חצות הליל והעניקו לסופר הצעיר תקופת חניכה שאין שיעור לערכּהּ.

את רוב דבריו נגד המשורר ואת רוב מעשיו נגדו, לרבות התיידדות חשאית עם אויביו ותמיכה עקיפה בפָעֳלם, ביצע עגנון בהיחבא ובהֶסתר. את רוב התבטאויותיו בִּגנות ביאליק "ציטט" מפי אחרים – בדרך-כלל מפי אישים שכבר הזדקנו או הלכו לעולמם. תחבולות כאלה ואחרות אִפשרו לו, לטעון טענת "לא אמרתי", אף לשַׁנות מִפַּעם לפעם כיווּן ועֶמדה. לכשהתעורר הצורך, הוא יכול היה לשוב ולהתקרב לביאליק כדי לִזכות באהדתו ולהתכחש לדברי הגנאי הכלולים בספריו. כך, למשל, כשהִפקיד בידיו שלמה זלמן שוקן בשנת 1927 סכום כסף נאה כדי שיעניקוֹ ביחד עם ביאליק לאחדים מִסופרי ישראל הרעבים ללחם, לא התחמק עגנון מן המשימה שהטיל עליו מיטיבו, ושיתף פעולה עם ביאליק על פי הוראות שוקן (ראו בחליפת האיגרות עגנון-שוקן שערכה אמונה ירון [1991], 212). כשנשא את עיניו לִפרס ביאליק שחוּלק בפעם הראשונה מטעם עיריית תל-אביב על-ידי המשורר, שעמד בראש צוות השופטים, כתב עגנון – במסווה של אגדה היסטורית – דברים שיכולים היו להתפרש אצל ביאליק ומקורביו כסיפור כמו-ביוגרפי במסווה היסטורי, המצדד בַּ"משורר הלאומי" ומציבוֹ על כַּן גבוה.

אגב, יָזמה זו של ש"ז שוקן לגייס את עגנון לחלוקת כספים לסופרי ישראל הוציאה לראשונה את הסופר מן הבּוּעה הסוֹליפּסיסטית שבָּהּ היה נתון רוב ימיו, וכפתה עליו מעורבות כלשהו בפעילוּת למען הכלל. רוב הימים ישב עגנון בחדר-מַשׂכּיתו בפרישׁוּת גמורה מן הבריות, וזאת בניגוד לביאליק, שהיה פְּעיל תרבות ושְׁליח-ציבור שעשה רבות למען הזולת, למען ציבור הסופרים ולמען העם כולו. עגנון משך ידו דרך-קבע מפעילות ציבורית, ואף שׂם אותה ללעג ולקלס, כברומן תמול שלשום, המשרטט את דמויותיהם הקריקטוריוֹת של עסקנוביץ, עסקנסקי ועסקנסון. הוא התפטר מתפקידים ציבוריים שאליהם נבחר, הִדיר עצמו מוועדות השיפוט של פרסים ספרותיים ומעולם לא שימש שושבינם ומטפחם של סופרים צעירים. מעולם אף לא הקדיש מזמנו ומִמרצו לעריכתם של כתבי-עת, אסופּוֹת ומוספים למען אֶחיו הסופרים (אפילו את המאסף כנסת שאותו ערך כביכול עם ביאליק בכספו של שוקן ערך למעשה העורך והמבקר פישל לחובר). לשאלתו של שוקן אם יש עוד סופרים עברים הראויים לתמיכה ולעידוד מלבדו, ענה עגנון שאין כאלה בנמצא (שם).

אף-על-פי-כן, וחרף שיתוף הפעולה עם ביאליק במצוותו של שוקן, לא קשה להיווכח שאחרי תקופת באד הוֹמבּוּרג, שבמהלכהּ לא זזה ידו מיד ביאליק, פרשׁ עגנון מידידותו עם המשורר ועם הסופרים שהקיפוהו, ומאס במעמד שהיה לו עד אז כבן-חסותו של סופר גדול הימנו. הוא התרחק מנופו רחב-הפוארות והמגונן של מורהו, שמתחתיו צמחו עשרות פטריות חיוורות, והתייצב בעצמו, ללא מחסה וסוכך, אל מול האור הארץ-ישראלי החשוף. במרוצת שנת 1924, היא השנה שבָּהּ עזבו שני הסופרים את גרמניה ושָׂמו פניהם לארץ-ישראל, נפרדו דרכיהם, ושוב לא גילה עגנון נכונוּת לראות בביאליק ידיד ומורה-דרך.

גם באורחות חייהם נתרחקו השניים ת"ק פרסה איש מרעהו: ביאליק בחר לִבנות את ביתו בתל-אביב – בעיר חדשה וחילונית השוכנת לחוף ימים, שהזכירה לו ולחבריו (אחד-העם, דיזנגוף, רבניצקי, טשרניחובסקי ועוד) את אודסה; ואילו עגנון בנה את ביתו בירושלים, וחיפש את חברתם של הרב א"י הכהן קוק, מזה, ושל המלומדים ה"יֶקים" מן האוניברסיטה העברית שאת חלקם הִכּיר עוד מימי גרמניה, מזה. ביאליק הפציר אמנם בעגנון לבקרוֹ מִפּעם לפעם וללוּן בביתו כל אימת שיגיע מירושלים לתל-אביב, אך עגנון כמעט שלא שעה להזמנותיו של רעהו. לרעייתו סיפר שהוא מעדיף להסתובב רעב בחוצות העיר ובלבד שלא ייאלץ להסתופף בין אורחי ביתו של המשורר ולסעוד על שולחנו (אסתרליין יקירתי, 80). ייתכן שבשלב זה של חייו כבר פִּקפק עגנון בכשרותם של המאכלים המוגשים בביתו החילוני-למחצה של ביאליק, אך ייתכן גם שהעדיף להתארח רק באותם מקומות שבהם הוצב בראש השולחן, ולא בפינתו.

■

סיפור יחסו המורכב ורב-התמורות של עגנון לביאליק כבר סוּפַּר בפירוט ובכשרון בספרו של חיים באר גם אהבתם, גם שנאתם (1992ׂׂ) ובמהדורות המורחבות של ספר זה. חיים באר בחן את הראָיות החוץ-ספרותיות שנותרו בידינו (מכתבים, נאומים, זיכרונות, עדויות של מקורבים וכו'), והראה לראשונה שמערכת היחסים בין שני הסופרים הגדולים לא הייתה רצופה כולה מנעמים ומחמאות. ספרי מנסה להשלים את התמונה: להפליג מן הראָיות הדוֹקוּמנטריות אל מעמקי יצירתו של עגנון כדי לחלץ מִשָּׁם עדויות טקסטואליות, חלקן מפורשות וחלקן סמויות, או צופנות כוונות סמויות. בהצטברן, הן מלמדות על התופעה לא פחות מאשר מסמכים שנכתבו "עם הפָּנים לאומה".

אכן כי כן: את אשר הצליח עגנון לכסות באמירותיו החוץ-ספרותיות הספורות, שניתנו לעִתים רחוקות ובמשׂוּרה בנאומים ובריאיונות, ניתן לראות בין שיטיהָ של יצירתו הענפה, שבָּהּ לא גילה אותה ניטרליוּת זהירה המתגלה בכתביו הדוֹקוּמנטריים (אם כי גם ה-subtext של אחדות מהתבטאויותיו המוצהרות ראוי בהחלט להתבוננות שהויה ולניתוח). ביצירותיו הבדיוניות הִרשה לפעמים לגיבוריו לומר דברים נועזים נגד ביאליק – נועזים פי כמה מאלה שבדבריו החוץ-ספרותיים, כגון האמירה הכלולה בסוף המהדורה המורחבת של הרומן שירה על ש"יֵש ביטויים בשירי ביאליק שכול סבורים שהם מקוריים, שהם שלו, ובאמת מקורם בשירי פושקין [...] אחד הוא טשרניחובסקי שכּוּלו מקורי" (שם, 547). לפעמים האמת על יחסו של עגנון כלפי ביאליק מתגלה דווקא מתוך דברים שלא אמר ולא כתב; קרי, מתוך אותן "קרחות יער" שנותרו ביצירה בכוונה תחילה או בהֶסַּח הדעת.

כך, למשל, אם תיאר עגנון בפרטי פרטים ברומן תמול שלשום (1945) את החיים בארץ-ישראל של ימי העלייה השנייה בשנים 1908 – 1909, לרבות חיי הספרות והאמנות, והזכיר בתיאוריו אלה כל חרזן נידח וכל פזמונאי נשכח, אף הכריז בשמחה מהולה בחשש על בואו הקרוב של ברנר לארץ, אך "שכח" משום מה לתאר את ביקורו של ביאליק – האירוע החשוב והמשמעותי ביותר בארץ באותו פרק זמן – אין ספק שלפנינו "שתיקה רועמת" האומרת "דָּרשני!". עגנון מחק מן הרומן על ימי העלייה השנייה שהתפרסם ב-1945 את סיפור ביקורו של ביאליק הנזכר בסיפורו "גבעת החול" (1940) וכן בגלגולו המוקדם של סיפור זה (הלא הוא הסיפור "תשרי" משנת 1911), אך השאיר ברומן התבטאויות אנטי-ביאליקאיות למכביר, לרבות רמז עבה כקורת בית הבד בִּגנות אותם סופרים נודעים הבאים לביקור קצר בארץ, מפיחים בחלוצים תקווֹת שווא שהנה הם עומדים להצטרף ללא דיחוי אל המפעל הנועז של יישוב הארץ, אך חוזרים עד מהרה לביתם הנוח שבתפוצות הגולה.

למרבה האירוניה, המשורר פזמוני (הלוא הוא דוד שמעוני לפי מכתב של עגנון לאשתו מיום 16.12.1924) הנזכר תריסר פעמים לפחות בסיפור "גבעת החול" וכן בגלגולו המוקדם "תשרי", נזכר גם ברומן תמול שלשום פעמיים (עמ' 111, 155). לעומת זאת, במעבר מן הסיפורים הקצרים על שנכתבו על רקע שנת 1909 – שנת ייסודה של העיר תל-אביב – אל הרומן רחב היריעה תמול שלשום, נשמט פרט אחד "זעיר": אותו ביקור ראשון של ביאליק בארץ שהסעיר את היישוב היהודי הקטן שהתלקט בארץ-ישראל העות'מאנית. היה זה, כאמור, האירוע החשוב ביותר של אותה שנה בתחומי התרבות והפוליטיקה, אך הוא נמחק כָּלִיל "מִשום-מה" מן היריעה הרחבה של הרומן הפנורמי החשוב שחיבר עגנון על ימי העלייה השנייה. ביחד אִתו נמחקו גם כל הזיכרונות האישיים של עגנון הצעיר שנכרכו בביקור היסטורי זה, והיו כביכול כלׂא היו. כזכור, התנדב עגנון ללַוות את ביאליק במרוצת חמישים ימי ביקורו בארץ, אך ברבות הימים בחר ככל הנראה להעביר קו של מחיקה על חוויותיו אלה, לשכוח אותן ולהשכיחן.

מחיקת ביקורו של ביאליק בארץ במעבר מן הסיפור "גבעת החול" אל הרומן תמול שלשום איננה העדוּת היחידה לתהליך הולך וגובר של מחיקת זִכרו של ביאליק אצל עגנון, הן ביצירתו והן בהתבטאויותיו החוץ-ספרותיות. הנה, ברומן שירה, שהחל להיכתב זמן קצר לאחר פרסום תמול שלשום, מתואר ברטרוספקטיבה ומזווית ראייה אקסצנטרית טקס פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים (1925), אך כאן שכח עגנון "מִשום-מה" להזכיר את נאומו של ביאליק, שהיה הנאום החשוב והעקרוני ביותר בטקס. נאומו של שפָּרשׂ את עקרונות הציונוּת האחד-העמית שברוחהּ הוקם המוסד למדעי היהדות על הר הצופים, שכֵּן אחד-העם לא השתתף באירוע מחמת מחלתו הכרונית שהלכה והחמירה; ומאחר שבֵּין דפי הרומן שירה הוטמנו חִצים רבים שהושחזו וכוּונו כלפי ביאליק – האיש ויצירתו – אף שִׁכחה זו אומרת "דָּרשני!". וישנן עוד כמה וכמה שִׁכחות כאלה, במרכאות או בלעדיהן, המעידות כאלף עדים שההערצה של התלמיד למורהו הלכה ונתעמעמה מִשָּׁנה לשנה, ופינתה את מקומה לטינה שהלכה וגברה מִשָּׁנה לשנה. ניכּר ניסיונו של הסופר הצעיר למחוק את שטרי החוב שהוא חב למורהו בגין תקופת החניכה הממושכת שעבר במחיצתו, אף לִזרות את קרעיהם לכל רוח.

בהזכירנו את הלָקוּנות הללו ביצירת עגנון, מן הראוי להדגיש שאין מדובר בעניינים טפלים וקלי ערך שיכולים היו להישמט באקראי מזיכרונו של הסופר. נחזור ונדגיש: ביקורו הראשון של ביאליק בארץ ונאומו של המשורר על הר-הצופים היו אירועים חשובים ומרכזיים, ואך טבעי היה אילו נזכרו אירועים אלה ברומן תמול שלשום המתאר את ימי העלייה השנייה וברומן שירה המתאר את ימיה הראשונים של האוניברסיטה העברית בירושלים. ואולם, עגנון התעלם משני האירועים הללו, ואף לא הביע ביצירתו או במכתביו את צערו על מותו החטוף של המשורר שנפטר כידוע במהלך ניתוח בווינה והוא בן שישים בלבד. הוא לא הזכיר בהם במילה אחת את הלווייתו רבת המשתתפים, וספק רב הוא אם טרח לעזוב את ביתו בירושלים כדי להשתתף בהלוויה שבָּהּ השתתפו כרבע מבני היישוב. הוא לא הספיד את ביאליק, ואת המִספד הדל והדליל שנמצא בארכיונו, שנכתב לאחר שנתבקש לשאת דברים על המשורר, הוא לא נשא מעולם. הוא לא השתתף באירועים שנערכו לזכר ביאליק, ומצא סיבות שונות להיעדר מהם. לפנינו דפוס התנהגות חוזר ונִשנה המעיד בבירור על התכחשות הולכת וגוברת של עגנון אל ביאליק ואל זִכרו, לאחר שתי תקופות – האחת קצרה והשנייה ארוכה – שבהן עשה כל מאמץ להתקרב לביאליק ולהתחבב עליו.

ואף זאת: הוא מעולם לא אמר מילה טובה על שיר זה או אחר של ביאליק, ולא ציטט מיצירתו מילה אחת מתוך אהדה או הסכמה. לעומת זאת, דברי ביקורת גלויים או מרומזים על שיריו של "המשורר הלאומי" – ובמיוחד על שיריו הנודעים "אל הציפור", "המתמיד", "הכניסיני תחת כנפך" ו"על השחיטה" – ניתן למצוא בשפע בסיפוריו ובספריו. כשהזכיר את ביאליק באחד מנאומיו, דיבר על עבודתו המדעית בלבד, אך גם עליה, ובמיוחד על ספר האגדה, מתח – כפי שנראה להלן – ביקורת נוקבת. ייתכן שביקש למחוק את המשורר מִמגילת חייו, ולהופיע בציבור כתופעה ייחודית ויחידאית שצמחה "יש מאין", ללא אח ורֵע וללא תקדימים כלשהם.

■

ובמחשבה שנייה, אפשר שגם במכתבו לרעייתו שצוטט כאן בפתח הדברים בעצם לא הסיר עגנון את המסכה המתחכּמת והמיתממת מעל פניו אלא לכאורה, ולאמִתו של דבר השתמש כאן בתחבולת האירוניה שהפכה אצלו לטבע שני הן ביצירתו הן בחייו. לדבריו במכתב זה, את הדברים הללו ("אני רוצה כבוד וכסף") השמיע עגנון גם באוזני ביאליק, ואם כן הדבר הרי שנתלווה אליהם מן הסתם גם חיוך מתחטא – כאילו לא נאמרו ברצינות גמורה אלא בנימה קלה ומבודחת. משמע, אפשר שגם כאן לא אמירה כֵּנה וישירה לפנינו, אלא אמירה אירונית המיטלטלת בין כיסוי לגילוי ובין ציניוּת לרצינוּת.

ואף-על-פי-כן, לפנינו דברים ששיקפו את האמת ונאמרו ככלות הכול מתוך כוונה כֵּנה, עד כמה שניתן לייחס כֵּנוּת לדבריו העקלקלים והפתלתלים של עגנון, שהשכילו תמיד לקלוע את שומעיהם ואת קוראיהם לתחושה מביכה של עמימוּת ושל אָבדן כיווּנים. נהוג לומר שבכל בדיחה יש גרעין של אמת, ואכן מאחורי האמירה הכמו-משועשעת הזאת הסתתרה שורה שלֵמה של אירועים שאירעו בין שנת 1923, היא השנה שבָּהּ עזב ביאליק את באד הוֹמבּוּרג, לבין שנת 1934, שנת מותו בטרם-עת בעת ניתוח בווינה – אירועים שמושגי ה"כסף" וה"כבוד" שזורים בהם כחוט השָּׁני. הללו הפרידו בין שני הסופרים ודִרדרו אל התהום את מערכת היחסים היפה שנרקמה ביניהם.

תחילתה של הדרך המשותפת הייתה רצופה מנעמים: הסופר הצעיר והשאפתן שמואל יוסף צ'צ'קס-עגנון התקרב אל "המשורר הלאומי", שכֵּן נהג תמיד להתקרב אל "המייסטרים הגדולים" וללמוד מהם. ניסיונו להתקרב למיכה יוסף ברדיצ'בסקי – שהיה לדעת רבים גדול הפרוזאיקונים בדורו – ולסייע לו בעבודתו "שלא ע"מ לקבל פרס"', לא עלה יפה (ש"י עגנון, מחקרים ותעודות, 49 – 51). לעומת זאת, ניסיונו להתקרב לביאליק, גדול הסופרים ואנשי הרוח בעת החדשה, הצליח מעל למשוער. המשורר הכניס את רעהו הצעיר תחת כנפיו והיה לו כעין אב ואח בכור כאחד, כנראה מתוך שאיפה להתקרב לאדם צעיר ומוכשר ולהנחיל באמצעותו את "כינורו" לדורות הבאים, בחינת "דור לדור יביע אומֶר" (לא אחת פרשׂ המשורר הערירי את חסותו על סופר צעיר, קֵירבו לביתו וחָלק אִתו את דעותיו ואת רעיונותיו). יש להניח שביאליק נעזר פה ושם בעגנון – בזיכרון הפֶנומנלי שלו במקורות היהדות, בשליטתו בגרמנית (שנסתייעה בשליטתה המצוינת של רעייתו אסתר, ילידת גרמניה). ביאליק נהג לומר ששליטתו בלשון יִידיש מטעה אותו להאמין שהוא שולט בגרמנית, אך גם הגרמנית של עגנון לא הייתה תקנית לגמרי, שהרי אפילו חברו הטוב ומעריצו גרשם שלום תיאר בלגלוג-מה את לשון יִידיש המגורמנת שהתנגנה בפי עגנון בניגון של מסַפּרי מעשיות חסידים (לשון "גרמאנית", במלעיל, בפיו של ג' שלום במאמרו "ימי עגנון בגרמניה", דבר, מיום 9.12.1966). ביאליק גם נסתייע ככל הנראה בהבנתו הרבה של הסופר הצעיר בתחומי הפקתם של ספרים ושיווּקם. עד מהרה היה עגנון ה"שדכן" שערך הֶכֵּרות בין המשורר לבין סוחר הספרים העשיר אהרן משה וואהרמן שקנה את מהדורת יובל החמישים שלו במלואהּ ושילם לו בעבורהּ סכום אדיר שבאמצעותו שיקם ביאליק את הוצאת הספרים שלו ובנה את ביתו בתל-אביב.

ואולם, בתום שמונה-עשר חודשים תמימים של יחסי קִרבה אינטנסיביים שגררו אחריהם גם שותפות עִסקית, שהפכה משותפוּת בלתי-פורמלית לשותפוּת המעוגנת בחוזה חתום, נקטעה האידיליה המדומה ששררה ביניהם, ומאותו רגע חתר עגנון תחת אושיותיו של ידידו הבכיר, הֵקל בערכו ולא פעם ניסה לנכֵּס לעצמו את הכתר ואת הגלימה. מתברר אפוא, כאמור, שככלות הכול המילים "כבוד" ו"כסף" – לַייטמוטיבים חשובים בסיפור יחסיהם של שני הסופרים– לא היו מילים בעלמא. המצדד בביאליק יִראה בסיפור שלהלן גרסה מודרנית של טקסים קמאיים שבמרכזם "רצח אב" ו"רצח מלך"; ואילו המצדד בעגנון יִראה בו סיפור של מרד ושל הכרזת עצמאות של סופר צעיר שמאס במעמד של שוליה ונושא-כלים. מעניין להיווכח שעגנון בחר לא אחת בידידים השונים ממנו תכלית שינוי באופיים ובאישיותם (ח"נ ביאליק, י"ח ברנר, ברל כצנלסון), שהקדישו את רוב פעילותם למען הכּלל ואת מיעוטה למען הכּתיבה בדל"ת אמות. שלושת ידידיו הלכו לעולמם בטרם עת, ואין לדעת אם יחסיהם היו עומדים במִבחן של שנות ידידוּת ממושכות. ידידוּתוֹ עם ביאליק, מכול מקום, נפסקה לאחר שנים ספורוֹת, אך אינטנסיביוֹת. עגנון הוא שיזם את היחסים הקרובים עם רעהו הבכיר, והוא זה שניתקם.

■

מתברר שעוד כאשר עשה עגנון הצעיר כל מאמץ להתיידד עם ביאליק, והתהלך לפניו כאילו היה אחד ממעריציו המושבעים, כבר היו יצירותיו זרוּעות בזרעי הפורענות שלעתיד לבוא. דמותו של ביאליק ביצירה "גבעת החול", בגִלגוליה ובנוסחיה השונים, איננה דמות נערצת, כמצופה, אלא דמות מאכזבת וחסרת חן שלא נתברכה כלל בסגולות של גדוּלה. ה"שבח" שמעניקה לו גיבורת הסיפור, יעל חיוּת (שלפיו ביאליק גדול מפזמוני), הוא שבח אירוני ומפוקפק, כמובן. אמנם את הדברים המגוחכים בדבר גדוּלתו של ביאליק אומרת נערה ריקנית וחסרת השכלה, שידיעותיה קלוטות מן האוויר, אך בל נשכח שהמחבר עומד מאחוריה, מרקיד אותה בחוטיו, ושָׂם את הדברים בפיה. לימים אמר עגנון על ביאליק דברים דומים לאלה שבספרו גם מטעמו ועל דעתו שלו, לאחר שהסיר את המסווה מעל פניו וּויתר על היתרונות הרבים שהעניקה לו עד אז החסות הבדיונית.

עגנון ביקש לכרסם במעמדו של המשורר מבלי לצאת נגדו במלחמה גלויה ומבלי להכריז את הכרזת העצמאות שלו במפורש ובראש חוצות. הוא לא הצטרף ללוחמים בביאליק, שהלכו ורבּוּ לאחר עלייתו של "המשורר הלאומי" לארץ בשנת 1924, ואף לא רצה להיחשב בעתיד כיורשו. עגנון פשוט רצה להתנתק מן הפרק הביאליקאי שבעֲבָרו, שבּוֹ שימש יד-ימינו של המשורר הגדול, להעביר עליו קו של מחיקה, לשכוח אותו ולהשכיחו. הוא ביקש להיקבע בזיכרון הקולקטיבי כתופעה יחידאית, מחד גיסא, ומאידך גיסא – כהמשך ישיר של דורות קדמונים, שבהם עמד אדם מישראל בין ברכיו של אביו-אלוהיו כדי לקבל את ברכתו. במילים אחרות: לאחר שחזר אל חיק הדת והאמונה, ביקש עגנון לראות את עצמו כסופר "בחסד עליון" (במשמעות הליטֶרלית של המילים "בחסד עליון"), ולא כ"בנוֹ" וכממשיכו של "מלך בשר ודם" כדוגמת ביאליק.

מדוע הִפנה עגנון עורף לביאליק, ומדוע התכחש לחוב הגדול שחב לו? ייתכן שעגנון ניסה לִכפּוֹר בגדוּלתו של ביאליק וסירב להודות בגאוניותו של מורהו ומשום שביקש להופיע כתופעה יחידאית –  ūnicum – ולא כתלמידו של מַייסטר גדול ודגול. ייתכן שהסופר הצעיר, שידע תמיד להכיר בערך עצמו, חש שביאליק לא העריכוֹ כשם שהעריכוהו ש' בן-ציון, י"ח ברנר ואשר ברש. גם את שאר הסיבות המשוערות שבגללן נהפך עגנון מאוהב לאויב (אם נהַפּך את הכותרת של סיפורו הנודע של עגנון "מאויב לאוהב") מפָרט הספר. למרבה האירוניה והאבּסוּרד, לא פעם ניסה עגנון לעורר את הרושם שדווקא ביאליק, המאור הגדול שסביבו סבבו כל כוכבי הלכת, ביקש ללמוד ממנו, מתלמידו, סודות יצירה נעלמים. משמע, גדול סופרי ישראל ביקש לפי עגנון ללמוד תורה ממנו – מ"רב צעיר" שלא חידש עדיין חידושי תורה ולא ביסס עדיין באותה עת את מעמדו הציבורי בקריית ספר העברית.

כאמור, לפעמים דווקא בחסות החיסיון האפלולי של הבדיון הספרותי, גילה עגנון מדעת או מבלי דעת סודות נעלמים שאותם התקשה לחשוף באור יום מלא. סודות אלה גורמים לפעמים לָאֱמֶת שתצוף כשמן על פני המים ולהאיר את החומר הדוקומנטרי-הארכיוני באור חדש. מתברר שניסיונו של הסופר הצעיר להסתיר את דעתו האישית ולטפול את האמירות האנטי-ביאליקאיות על אחרים לא תמיד צלח: דברים, שאמר בגנות ספרי סיפורי המקרא של ביאליק ברומן אורֵחַ נטה ללון מפי אניילה-אראלה, חזר ואמר עגנון לימים, בערוב ימיו, מטעמו ועל דעת עצמו בשיחה עם העיתונאי יעקב אבן-חן ("שיחה עם ר' ש"י עגנון", הצופה, 29.1.1954, עמ' 5). במקביל, דברים שאמר ברומן שירה בגנות שירו של ביאליק "על השחיטה" אמר בערוב ימיו מבלי להסתתר מאחורי דבריה של דמות בדיונית זו או אחרת. אכן, בקטעי שיח עם רעהו המשורר ש' שלום שהתפרסמו במלאת שבעה לפטירת עגנון בעיתון דבר מיום 27.2.1970, הסיר עגנון שלא כדרכו "את הכפפות", ואמר בגלוי את דברים שאותם הסתיר עד אז ביצירתו מאחורי פָסָדָה "בדיונית".

ביצירותיו הִרבָּה לערוך פָּרודיות על שורות ידועות ביאליק כדי לחשוף את "זיופן" ולהציגן באור נלעג ומגוחך. גישה כזאת ניכּרת למשל בדבריה של האחות שירה, שהשקפת עולמה החילונית גורמת לה להודות ברֵיש גלי בשנאתה כלפי "האדוקים": "אומרת אני בלִבִּי, אלו שמעו את הקול ונתעוררו ובאו לעזרת העם. לסוף אני רואה שכל ריצתם היא לבית הכנסת לתפילה, כדי לגמור תפילתם ולרוץ אחר עסקיהם כתמול שלשום" (שירה [1971], עמ' 401). תיאור זה לועג לצירוף הביאליקאי "לעזרת העם" שבּוֹ חזר המשורר והשתמש באחד משיריו המוקדמים "למתנדבים בעם", שבּוֹ נאמרו הדברים בפתוס כֵּן (אגב שינוי מחוכם של פסוק מקראי ידוע [שופטים ה, כג] שבּוֹ מגנה דבורה את השבטים שלא באו לעזרת ה'ׂ). עגנון שם את הדברים בפי שירה הלועגת לאדוקים, שנואי נפשה, היוצאים לעזרת ה', אך לא לעזרת העם. פָּרודיה על אמירה ביאליקאית נודעת מצויה גם בדברי עגנון "חזיז ורעם, מצאת לך בת זוג מה אתה מקשקש על אֵם ואחות", דברים הלועגים בסגנון בוטה לצירוף הסנטימנטלי "וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת" ששילב ביאליק בשירו "הכניסיני תחת כנפך" (תמול שלשום [1945], עמ' 452). מִספרן הרב של הרמיזות המלעיגות על ביאליק – האיש ויצירתו – אינו משאיר מקום לספק: לפנינו אקט של dethronement: של הסרת הכתר מעל ראש אביו הרוחני ושל הסרת הגלימה מעל כתפיו. את ההשפעה הביאליקית לא הצליח עגנון לטשטש ולהעלים אלא לכאורה. סימני החוב לביאליק מבצבצים מִכּל פינה ביצירת עגנון, ואין אתר פנוי מֵהם.

התמונה המצטיירת לפנינו לאחר סריקת החומר וסקירתו מעידה שלפנינו מאבק בין-דורי ממושך שלא הִרפּה מעגנון כל ימיו ריבּוּי הראָיות מעיד שאין מדובר במעידה מִקרית או חד-פעמית, אלא בתופעה שיטתית שליוותה את עגנון ללא מנוח יובל שנים כמעט. במשך כל השנים הללו – מסוף תקופת באד הוֹמבּוּרג ועד מותו – מחק עגנון את ביאליק ממגילת חייו והתברך בקלונו. לפנינו עשרות ראָיות, ומותר כמדומה להניח שיש עוד רבות כמותן במסמכים חוץ-ספרותיים שעדיין לא נחשפו ובקטעים החבויים בין שיטי יצירותיו של עגנון – הידועות והנידחות.

לפעמים לא הזכיר עגנון את שמו של ביאליק, אך הותיר די והותר ראָיות ורמזים שיבהירו לקוראיו ולחבריו הסופרים שדבריו מכַוונים ל"משורר הלאומי", כגון במשפט: "סבורים היו חמה פירושה יפה, כמו שפִּייט הפייטן, נפלאות מארץ האביב בה ינווה עולמים" (תמול שלשום [1945], עמ' 10), שבּוֹ ירה כמובן עגנון חֵץ כלפי שירו של ביאליק "אל הציפור" ("זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ / הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים"), שיר שלכאורה פיתה את קוראיו במליצות יפות והיה בעבורם כעין "מלכודת דבש" שגרמה להם לעזוב את בית הוריהם ולהגשים את החזון הציוני, מתוך אמונה שצפוי להם בארץ גן-עדן עלי אדמות. ריבוי העקבות, המִשקעים וההֵדים האנטי-ביאליקאיים במרחבי הקורפּוּס העגנוני מלמדים כאמור שאין מדובר בתופעה אקראית אלא בעניין עמוק ויסודי, שהפך עם הזמן לדפוס התנהגות קבוע. לא בנקל ניתן לפזר את מסך הערפל האופף את פרשת היחסים העכורה הזאת ולתרץ את מעשיו של עגנון ואת התבטאויותיו כלפי ביאליק. לא קל להבין את טעמיו של המעריץ שהפך מאוהב לאויב. נטייתו של עגנון להסמיק בעת מבוכה שיוותה לו מראה של אדם ביישן וצנוע, שאינו מסוגל להזיק לאיש. זיכרונותיו של גרשם שלום מימי עלומיו של עגנון בגרמניה מעידים מכל מקום על התנהגותו ה"ביישנית" של עגנון ועל נטייתו להחריש בחברת רֵעיו (ראו במאמרו הנ"ל של גרשם שלום). איש לא שיער את מידת הטינה שאגר עגנון כלפי רעהו הבכיר.

בשלביה הראשונים נראתה מסֶּכֶת היחסים שנרקמה בין שני הסופרים – גדול המשוררים העברים שאך זה חגג את יובל החמישים שלו והסופר הצעיר והמבטיח בן ה-34 שעתיד היה להפוך במהלך העשור הבא לִגדול המסַפּרים העבריים – כמין תקופת "ירח דבש" רצופת מחמאות הדדיות. השניים העניקו זה לזה מתנות, ולא חסכו מזמנם כדי לצרף להן שירי הקדשה מחורזים ומגדנות. ואולם, המסֶּכֶת הזאת נכתמה וחוטיה נקרעו ונתפזרו. גילויים של הכרת תודה מצד עגנון לביאליק נתחלפו בגילויים של איבה מתמשכת שמעולם לא שככה כלִיל (הגם שלעִתים נדירות מתעורר הרושם שעגנון הצטער על הפּרֵדה מביאליק והתגעגע לאותם ימים טובים שבהם לא זזה ידו מתוך ידו של מורהו). הוא, שהתקרב ביָזמתו לביאליק וטיפח את הידידות אִתו, לימים עִרער אותה במו-ידיו עד היסוד ולא השאיר בה אבן על אבן. ביאליק, שהיה מעצם טיבו איש שלום שחתר בכל מאודו לשַׁלווה ולהרמוניה, ניסה לא פעם לחדש את הקשר עם ידידו הצעיר שהִפנה לו עורף, והזמינוֹ לסעוד בביתו וללוּן בו, אך כל ניסיונות הפיוס הללו שיזם המשורר עלו בתוהו. הקרע לא התאחה גם אחרי מוֹת. ניתן לראות בבירור שבכל שנותיו בארץ-ישראל הוסיף עגנון להרהר על "המשורר הלאומי", לערער על מעמדו הציבורי הרם והנישא ולנסות לערערו עד היסוד.